באמצעות דף הפייסבוק של כרמל ויסמן (זו הזדמנות לברך אותה לרגל קבלת הדוקטורט), הגעתי לסרטון מקסים שגורם לך לחשוב על משולש היחסים שמתקיים בין גברים, נשים וטכנולוגיה. בימים אלו, שבהם מחשבה היא עניין נדיר לכשעצמו, חשבתי שמן הראוי להציג אותו גם בפניכם (הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הקצרים שהתקיים השנה ב-2006 בברלין).
האם זה מה שמחכה לנו?
לפני שלושה שבועות פרסמתי ב"העין השביעית" טקסט תחת הכותרת "עידן השיווק המטומטם". תוכלו לקרוא אותו כאן. הטקסט עוסק בתחרויות ובשיטות השיווק האינפנטיליות שפשו בכל פינה בפייסבוק. יאללה תביאו לייק!!!!!
למרות שכתבתי את הטקסט לאחר שצפיתי בלא מעט תחרויות אוויליות, שום דבר לא הכין אותי לזה: תחרות החריץ של המדינה (זהירות, מקדם בחילה גבוה).
התחרות, אשר מתנהלת בעמוד הפייסבוק של אתר "טוב תודה", היא לא רק אווילית. הלוואי. הייתי לוקח אווילית, הייתי מחבק אווילית. התחרות היא הבהמיות בהתגלמותה. אבל אחים שלי, זה מה שהולך היום: בהמיות. למעשה, אפשר לבנות משוואה פשוטה שקובעת שאם בארה"ב המטרה העליונה בשיווק מותג ברשתות חברתיות היא לעשות אותו חכם, מתוחכם, משעשע ויוצא דופן, בישראל המטרה העליונה היא לעשות אותו גס, מטומטם, עילג ובהמי.
למי שעדיין לא הבין: בתקנון התחרות נכתב: על המשתתפים בתחרות לשלוח לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה בה מוצג המשתתף מאחורה, כאשר ממכנסיו מבצבצים לפחות 2.5 סנטימטרים של חריץ אחוריו.
אז קדימה, לכו למדוד ת'חריץ של התחת שלכם ותשלחו תמונה ל"טוב תודה". אולי תקבלו זיכוי להדברה.
בפוסט הקודם סיפרתי שבתחילת השבוע צילמתי אייטם ללונדון את קרשנבאום שלאחריו שמעתי על אסון ההתרסקות ברומניה. צירוף מקרים גרם לכך שהאייטם הוקדש לחשיבות השכחה בעידן הדיגיטלי בעוד שמותו של אבנר גולדמן דווקא מעצים את הצורך לזכור ולא לשכוח.
כאשר ויקטור מאייר-שנברגר היה בכנס שארגן בית הספר לתקשורת במכללה נתניה, אמר לו פרופ' אליהו כ"ץ, שהיהודים נלחמו כל חיים בשכחה וכי הזיכרון הוא מה שהחזיק את העם הזה כל כך הרבה זמן. במובנים מסוימים הזיכרון הוא אחת הסיבות לכך שהם חזרו לארץ ישראל. לפחות זה מה שחלקם סיפרו לעצמם אז ועד היום.
בכל אופן, נראה שכולנו נוטים לשכוח עד כמה קשה לשכוח בעידן הדיגיטלי ועד כמה לעתים מדובר בחיסרון של ממש. על זה דיברתי. הנה האייטם לפניכם.
אגב, המאבק בין מוטי וירון סביב השם שלי נמשך גם אחרי שהאייטם הסתיים עד שבסופו של דבר מוטי שאל: "תזכיר לי, איך קוראים לך?".
לנהל מערכת יחסים באמצעים טקסטואליים בלבד זה עניין מורכב למדיי. כל מי שניסה לנהל מערכת יחסים באמצעות שימוש בתוכנה למסרים מיידיים יעיד על כך. אתה מתמודד עם עולם שטוח ושקט. אין בו טונים, אין בו מחוות גופניות. יש בו רק טקסט ולעתים הוא קר ומנוכר גם כשהצד השני לא מתכוון לכך. אפשר לאבד כך חברים טובים.
את עובדת החיים הזו לומדים גם ארגונים. מחקר שבוצע באוניברסיטת אילינוי מצא שארגון שמבסס את התקשורת שלו על הודעות דואר אלקטרוני הוא ארגון שסובל מבעיות שונות ובראשן פגיעה באמון בין העובדים. כן, אנחנו מרוויחים אמצעי תקשורת יעיל ומהיר אבל משהו במערכת היחסים נפגע. דיברתי על כך הערב בתוכנית "לונדון את קירשנבאום".
ניתן לצפות באייטם כאן (ניסיתי להטמיע את הוידאו בגלוב אבל התוצאות רחוקות מלהשביע רצון. בינתיים נסתפק בקישור).
לפני שנה העליתי את הפוסט הזה בו הזכרתי הבטחת בחירות של ביבי להוריד מיסים. "זו לא הבטחת בחירות, זו ההתחייבות שלנו", הוא אמר בתשדיר שהקלטתי בתקופה שלפני הבחירות, העליתי אותו ליוטיוב ולא שכחתי ממנו לרגע. אחרי הכל, ביבי הסתכל לי בעיניים והתחייב, לא?
הנה תזכורת:
באיחור של שנה, סימה קדמון נזכרת באותה הבטחה וכך היא כותבת במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות":
ואם כבר מדברים על מילה זו מילה, הציבור הישראלי כולו היה צריך אולי לצאת בקמפיין כזה, עם כל מה שקורה ועוד מתוכנן בנושא המיסים. העלאת המס על סיגריות ודלק, ביטול הפחתת המע"מ, אי-הגדלת קצבאות הילדים ותוכניות להעלאות מיסים נוספות – כל אלה הם הפרה בוטה של התחייבות מפורשת של נתניהו, שלא יהיו העלאות מיסים. התחייבויות שניתנו לפני הבחירות ואחריהן. הטענה אז הרי היתה, שדווקא הורדת מיסים תצמיח את המשק.
אז נשאלת השאלה: אם שטייניץ עושה את זה שלא על דעתו של ביבי, מי מנהל פה את המדינה. ואם זה כן על דעתו של נתניהו, מה שווה המילה של ראש הממשלה.
היא לא שווה כלום, סימה. ממש שום דבר.
מחר זה קורה. מחר אני עובר לבית משלי. עם קצת מזל, האינטרנט יעבור יחד איתי ללא תקלות ותוך 48 שעות אחזור לעניינים. בשלב הזה, כל מה שאני רוצה זה לישון. אם אפשר, שבועיים.
רק לעתים רחוקות נוצר בשיר אחד משולש מושלם של מלל, לחן ושירה. השיר "שיר ערש", שנכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי מתי כספי, הוא מהבחינה הזו שיר מושלם. את השיר אתם ודאי מכירים אבל האם פעם קראתם את המילים? מי כותב ככה היום?
ניפגש בצד השני.
ג'וני קאש מעולם לא היה כוס הקפה שלי אבל בהתחשב בכך שאני לא שותה קפה, לא בטוח שאני האיש הנכון לפנות אליו כאשר מחפשים המלצות בענייני קפה מוזיקלי. למרות זאת, בתקופה האחרונה, מסיבות שונות, למדתי להכיר אותו ולחבב אותו.
בשנת 2002 הופיע קאש בגרסת כיסוי לשיר Hurt אשר במקור הושר על ידי Nine Inch Nails באלבום משנת 1994. זו לא היתה סתם גרסת כיסוי. השיר הוא שיר אישי מאוד אשר קאש העניק לו פרשנות מיוחדת. הוא בוים על ידי מארק רומנק אשר בחר לצלם אותו בביתו של קאש בנאשוויל שהפך למוזיאון שלו. המוזיאון היה במצב רע ורומנק סבר שזו מטאפורה מצוינת למצבו הבריאותי של קאש. הוא צדק. חמישה חודשים לאחר צילום הקליפ קאש נפטר. המוזיאון נמכר ונסגר כמה שנים אחר כך.
הקליפ זכה בפרס הגראמי כקליפ הטוב ביותר באותה השנה. הוא מציג את קאש בשלבים שונים בקריירה שלו ובתוכו שזורים גם אלמנטים דתיים. הוא שיר מקסים. הוא שיר עצוב.
בשעות האחרונות קיבלתי מספר פניות ממספר גורמים רשמיים, בהם מלשכת נשיא המדינה, שר הביטחון ותת-סגן השר לביטחון פנים של ארה"ב, באשר למצב בריאותי. בנוסף, קיבלתי אלפי פקסים, מיליוני סמסים ומיליארדי ציוצי טוויטים אשר דרשו לדעת האם אני עדיין בחיים זאת בשל התגובות של המגיבים לפוסט הזה ובעיקר בשל תגובתו של ר"ש אשר הכריז "ברוך שפטרנו".
אי לכך ובהתאם לזאת, הרייני מבקש להבהיר ולהצהיר כי אני מרגיש יותר טוב! אני עוד לא מת! אני חושב שאצא להליכה קצרה!
אני מודה לכל אלו שהתפללו להחלמתי המהירה. תפילתכם נענתה. הרופאים טוענים כי בספרות הרפואית לא ידוע על מקרה בו אדם התאושש מהסוג האקזוטי של השפעת הקטלנית אשר כמעט והכריע אותי. היישרתי פנים אל מול פני המוות ולא השפלתי מבט. אפילו שתיתי מרק עוף. לא מעוף אמיתי. מאבקה. בעעעעע.
ודאי תשמו לדעת שאני צפוי לחזור לפעילות מלאה. מתישהו.
יש מצב שלא אשרוד את סוף השבוע הזה.
אני כבר כמה ימים חולה בזן קשה במיוחד של שפעת שמתבטא בחום לא ממש גבוה, ללא נזלת או שיעולים אבל תחושה של כאבי שרירים בכל הגוף וחוסר מוחלט של תאבון. לפעמים תוקפת גם בחילה כזו של בעעעעע.
כאמור, סיכויי ההחלמה שלי אינם גבוהים ובהתייעצות עם הרופא שלי החלטתי שמן הראוי לעדכן אתכם שיש מצב שבקרוב תאלצו למנות יו"ר חדש לגלוב. למעשה, תוכנית חירום למקרה שבו אאלץ לוותר על תפקידי הוכנה מבעוד מועד והיא נקראת "תיק אדום". בכספת הגלוב מונח תיק (כחול) ובתוכו קלסר (צהוב) ובו מספר דפים מנוילנים שנכתבו בדיו (שחור) המפרטים את נוהל החירום. הנוהל נוקב גם בשמו המפורש של היורש אשר ינהל את הקונצרן לאחר לכתי (כנראה ממש עוד מעט). על פי הנוהל, מהרגע שהיו"ר חולה, היורש מוכנס לאינקובטור ומחכה בתוכו עד אשר היו"ר יחלים או ימות. אין מה לעשות – זו אחריות גדולה.
זהו. אז עכשיו אתם מעודכנים ואף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא ידע שהיו"ר גוסס משפעת. זו אגב לא הפעם הראשונה שאני גוסס משפעת אבל בפעם שעברה הצלחתי להחלים באמצעות נסיוב מיוחד שנקרא א-ק-מול. הפעם סביר להניח שהשפעת תכריע אותי. אין מה לעשות; גברים מתים צעירים יותר.
בהערת אגב, ברצוני להודות לחברים בנענע10 אשר פתחו אגף מיוחד באתר התוכנית "לונדון את קרשנבאום" ובו ריכזו את כל הקטעים בהם הופעתי בתוכנית. הייתי אמור להופיע גם השבוע (אתמול או היום) אבל בשל מחלתי הקשה, וככל הנראה הסופנית, נבצר ממני.
הגישה הכלכלית הרווחת היא שככל שתיתן יותר כסף לאנשים כך תהיה להם מוטיבציה גדולה יותר לעשות את העבודה שלהם ולכן תקבל תמורה גדולה יותר. Drive, ספר חדש של דניאל פינק, בוחן את הנחת המוצא הזו ומגלה שלא פעם גם אם תיתן לאנשים ממש הרבה כסף, הביצועים שלהם לא ישתפרו. למעשה, לעתים קיים דווקא יחס הפוך בין השניים.
פינק מגלה את מה שכולנו יודעים באופן אינסטנקטיבי: הסיבות בגינן אנשים עושים דברים אינן תמיד קשורות בתגמול כספי. המקום בו אתם עכשיו קוראים את הטקסט הזה, הגלוב, הוא הוכחה ניצחת לכך, אבל ישנן הוכחות טובות אפילו מהגלוב. מישהו אמר "ויקיפדיה"?
אני לא חושב שפינק גורס שכולנו צריכים לעשות דברים בחינם כל הזמן אבל דרך הטיעונים שלו אפשר להבין מדוע הסלוגן של "דה-מרקר" ("זה הכל כסף"), הוא סלוגן מגוחך.
הסרטון הבא מציג את הטיעונים המרכזיים של פינק והוא עושה את זה בצורה כל כך חיננית שבא לך לחבק את המאייר.
