glasshole

השאלה מדוע טכנולוגיה אחת מצליחה וטכנולוגיה אחרת נכשלת היא שאלה מעניינת ורוב הזמן אין עליה תשובה מוצלחת. הסיבה היא שעל פי רוב אין סיבה אחת להצלחה או לכישלון של טכנולוגיה. תחת זאת ברקע פועלים צירוף של נסיבות: מזל, מחיר, טרנד, אופנה, מותג, חדשנות, ידידותיות, תזמון ושאר עניינים, כולם משחקים יחד, במשקל שונה שאינו ידוע מראש, משחק קומבינציה שלא תמיד מצליח לפתוח את כספת אהבת הקהל.

בהקשר הזה גוגל-גלאס, המשקפיים שגוגל השיקה במהלך 2012, הוא מקרה בוחן מצוין. על פניו נראה היה שהכוכבים מתיישרים כדי ליצור אירוע קוסמי שיוביל לבלוקבאסטר לא נורמלי: המותג הוא מותג ידוע, האופנה היא של מחשוב לביש, החדשנות מרתקת ויש אפילו באז מערימה של אנשים שמתנהגים כאילו כל גוגל-גלאס שנמכר מכניס להם לכיס עמלה שמנה, זאת למרות שהם עצמם לא מקבלים על כך גרוש. למעשה, הם נאלצו להיפרד מ-1,500 דולר כדי לקבל מוצר חצי-אפוי, רעיון שיושב להם על האף.

אז למה גוגל-גלאס נכשל ומדוע גוגל הודיעה שהיא זונחת, בשלב הזה, את פיתוח הגאדג'ט המדובר?

קודם כל בגלל זה:

או במילים אחרות, בשלב הזה, היישום של הרעיון פשוט מגוחך. האנשים שמסתובבים איתו הם אנשים מגוחכים והתוצאה היא גיחוך אחד גדול שמוביל לכך שצריך להיות טיפוס מאוד מיוחד, כלומר נודניק, כדי להסתובב עם המוצר הזה בציבור. האמת היא שקשה להאשים אותם: הם שילמו סכום מגונה של כסף בשביל לקבל את הדבר הזה, מה הם יעשו איתו כעת? ישאירו אותו בבית?

אבל מעבר לגיחוך, המשקפיים של גוגל סובלים מבעיה נוספת והיא מקדם קריפיות גבוה או במילים אחרות: המצלמה. המחשבה שאתה מסתובב כל הזמן עם מסך מול העין יכולה לעבור איכשהו, בקהלים מסוימים, בדור מסוים, לצרכים מסוימים. ממילא רבים מתעסקים רוב היום עם מסך זה או אחר אז למה לא לקצר טווחים ולחבר את המסך ישירות אל העין באמצעות משקפיים?

הבעיה היא שגוגל הלכה עם הגלאס שלה צעד אחד רחוק מדי וחיברה לו מצלמה. המצלמה הזו, פוטנציאלית, מצלמת (ומקליטה) כל הזמן את מה שנמצא מול העדשה שלה. זה היה הרגע שבו אנשים הגיבו בכעס וכאשר חושבים על זה, אפשר להבין מדוע בגוגל הופתעו.

רבים מוצאים את עצמם מצולמים בכל רגע נתון בין אם במודע (סלפי) ובין אם לא במודע (מצלמות אבטחה). המחשבה שאנשים ירתעו ממצב שבו מצלמים אותם נראית בלתי סבירה. אלא שגוגל החמיצו את המרכיב החברתי-תרבותי שקשור בעולם הצילום: כאשר אתה מצלם את עצמך אתה בוחר את הרגע, את העיתוי, את הזווית, את הרקע. אתה הבמאי של עצמך. כאשר אתה מצולם שלא בידיעתך, אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לכך סיבה חשובה (בדרך כלל טעמי אבטחה). גוגל-גלאס הוא לא זה ולא זה ובעיקר היא נטלה מהאנשים את אפשרות הבחירה: אדם נכנס למסעדה כשהוא מצויד במשקפיים שמצלמים אותך ואין לך מה לומר בעניין למרות שברור לך שאין לכך שום סיבה מוצדקת. למעשה, אתה לא יכול להתנגד אלא אם כן אתה תולש לאנשים את המשקפיים מהפנים – וגם זה, כידוע, קרה.

טכנולוגיה לא פועלת בתוך עולם טכני סגור של מפרטים ויכולות. טכנולוגיה פועלת בתוך מרקם עשיר שמורכב מחוקים, נורמות ותרבות. הגלאס של גוגל ניסה להתעסק עם הנורמות החברתיות ששולטות בצילום, הוא ניסה לשנות אותן, כמעט בכוח, והתוצאה היא שאנשים דחו את המוצר ודחו את האנשים שענדו אותו, ומכאן glasshole.

יש לומר שמי שמספיד את הרעיון משקפיים מהסוג הזה לא מכיר מספיק את ההיסטוריה של הטכנולוגיה (וגם לא את גוגל). ההספדים מוקדמים מדי. חלפו יותר מעשרים שנה עד שהרעיון של ספר אלקטרוני תפס והטאבלטים של "אפל" החלו להיחטף כמו לחמניות חמות (רק כדי לחטוף בהפוכה בתקופה האחרונה). ישנן טכנולוגיות שעוברות כמה סיבובים של שינויים, שיפוצים ושפצורים עד שהן נקלטות. הרעיון של מחשוב לביש לא הולך לשום מקום וכולנו נלבש בעשורים הקרובים כל מיני מחשבים זעירים, חלקנו כבר עונדים כל מיני צמידים אלקטרוניים למיניהם שבודקים כמה צעדים אנחנו צועדים ושאר ירקות.

ועדיין, המקרה של גוגל-גלאס יכול ללמד אותנו כמה לקחים.

הראשון הוא שכל הנביאים מטעם עצמם, גורואים טכנולוגיים בעיניי עצמם, שקובעים שהם נתקלו בפיתוח הגאוני ביותר שאי-פעם פותח על ידי בני אדם, הם לא יותר מ-fan boys מעיקים. הם לא הקהל הרחב ולמעשה הם לא קהל המטרה. הם הכרחיים כדי ליצור את הבאז הראשוני אבל מוטב שלא להתרשם מהם יתר על המידה.

השני הוא שגם חברות גדולות ומצליחות, דוגמת גוגל, שרגילות לרשום הצלחות מבריקות, מסוגלות להתחלק על התחת. הצלחה היא לא עניין שרשום בטאבו. היא דומה יותר להטלת קובייה: העובדה שקיבלת 6-6 בהטלה הקודמת לא מבטיחה שום דבר בהטלה הבאה (אם כי, צריך להודות ביושר, שלעתים מוצרים מצליחים בין השאר בגלל ההצלחה של המוצר הקודם. מוצרי "אפל" הם דוגמה טובה לכך).

והשלישי הוא שגוגל-גלאס הוא דוגמה נפלאה לניסוי הנדסי מסקרן ולניסוי חברתי כושל. מן הראוי שחברות טכנולוגיה יבינו שהן צריכות להעסיק סוציולוגים, אנתרופולוגיים, חוקרי תרבות ואפילו פילוסופים לצד המהנדסים שלהן אחרת הן ימשיכו להשיק מוצרים שאף אחד לא באמת רוצה להשתמש בהם.

סלט במיץ מסכים

"סוף סוף אפשר להפסיק להתייסר בשאלה כמה שעות ביום לתת לילדים לראות טלוויזיה, לשחק במחשב ולבהות באייפד. מחקרים מראים שמסכים לא מקלקלים לנו את הדור הבא. אפילו להפך". זו כותרת המשנה של כתבה שהופיעה גם במגזין סוף השבוע של מאקו וגם בדה-מרקר תחת הכותרת: "חוקרים: המסך לא הורס את הילדים".

כיוון שהנושא מוכר לי ואני תמיד אוהב להתעדכן, קראתי את הכתבה. מה שגיליתי הוא דוגמה קסומה לכתיבה שמערבבת אינסוף נושאים תחת קורת גג אחת ומסכמת את הנושא בכותרת מטעה שאין בינה ובין המציאות כמעט שום דבר. במקום לגלות מחקרים שמלמדים שאין כל בעיה בשהייה מול מסכים, גיליתי דוגמה, נוספת ונפלאה, לכתיבה רשלנית, רדודה ושטחית.

הרמז לבעיה מתחיל בכותרת המשנה שכוללת בתוכה:
א. לראות טלוויזיה.
ב. לשחק במחשב.
ג. לבהות באייפד.

הקשר בין השלושה האלו מקרי לחלוטין. נכון, בכולם יש מסך אבל זה כמו לטעון שיש בעיה עם בישול, נסיעה במכונית וכדורסל כי בכולם עושים שימוש במשהו עגול. צפייה בטלוויזיה לא דומה למשחק במחשב (מבחינת המוטיבציה, דרך האינטראקציה, ההפעלה של אזורים במוח, וזו רק התחלה של רשימה) שלא דומה לעיסוק בסלולרי, שכלל לא מוזכר בכתבה, עובדה מרתקת בפני עצמה כיוון שלא ברור לי איך אפשר לדבר על "מסכים" מבלי להזכיר את המסך המרכזי של הילדים ובני הנוער. בכל הקשור ל"בהייה באייפד", ובכן יש לי הרגשה שעל "בהייה באייפד" לא נעשו המון מחקרים (מה זה בכלל?).

על הקשר בין ילדים וצפייה (מופרזת) בטלוויזיה יש בערך חצי טריליון מחקרים. אולי אני מגזים. רבע טריליון מחקרים. גם על ההשפעה של משחקי וידאו על ילדים נעשו כמה שנדיברליון מחקרים; על הקשר בין משחקי וידאו להשמנת יתר, ליחסים חברתיים, לאלימות, להצלחה בלימודים – you name it – זה אינסופי.

הכתבה במאקו מציגה את הבעיה של שהות ארוכה של הילדים מול הטלוויזיה, ואז מסבירה שמחקרים וחוקרים טוענים שאין ממה לחשוש. כדי לתמוך בטענה הזו הכתבת מצטטת מחקרים שעוסקים במשחקי וידאו. אם זה לא היה משעשע זה היה ממש משעשע.

בכל הקשור להשפעות של מסכים על ילדים אפשר למצוא במחקר כמעט כל תוצאה שרק אפשר להעלות על הדעת וזאת בשל הקושי העצום, שנוכח בכל מדעי החברה אבל במיוחד בתחום הזה, למצוא השפעה ישירה של X על Y. האם אני, כילד, הופך לאלים בגלל שאני צופה בתכניות טלוויזיה אלימות או שמא בגלל שאני ילד אלים אני נמשך לתכנית טלוויזיה אלימות ולכן אני צופה בהן? מה כאן הסיבה ומהו המסובב? ובכלל, איך מודדים אלימות? האם אלימות היא רק מכות? וכמה זה "ממש אלים" לעומת "קצת אלים"? שנתחיל לספור דחיפות? ואיך בדיוק עוקבים אחר ילדים כדי לגלות שהם אלימים? במעבדה? זה לא ממש "החיים האמיתיים". אז אולי נעקוב בחיים האמיתיים? אבל איך בדיוק? על ידי זה שנצמיד לכל ילד חוקר שילווה אותו במהלך היום? מגוון הבעיות המתודולוגיות והאתיות גורם לכך שאפשר למצוא בספרות המחקרית מסקנות הפוכות לגמרי שמבוססות על מתודולוגיות שונות ועל הנחות מוצא שונות.

בקיצור, הכתבה במאקו עושה סלט במיץ מסכים, מערבבת מין שאינו במינו ומכריזה הכרזות שאין להן שום כיסוי. מילא זה פורסם במאקו, אבל מדוע דה-מרקר לוקחים כזה טקסט חפיפניקי ומפרסמים אותו אצלם, זה לא לגמרי ברור לי.

אם אנחנו כבר מדברים על הנושא, ראוי לקרוא שני טקסטים הרבה יותר חושבים. אל האחד הפניתי לפני כמה חודשים והשני פורסם לפני כמה ימים ב"וושינגטון פוסט". אם רוצים לדון בנזקים של מסכים הרי ששני הטקסטים האלו הם נקודות התחלה מצוינת ולא טקסט מקושקש.

ובכלל, ראוי להתעלות מעל לדיון הבנאלי (כפי שהוא מוצג בכתבה במאקו) ולשאול שאלות חשובות יותר כמו כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ללמידה, כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ליכולת שלנו להתרכז, האם אנחנו עושים טובה לתלמידים שלנו כאשר אנחנו מאפשרים הכנסה של מסכים לכיתה (הם יכולים לסכם ביתר יעילות) או שמא אנחנו דווקא דופקים אותם (הם מתרכזים בהקלדה ולא בהבנה), ושאר שאלות שמערכות חינוך והורים בכל העולם מתחבטים בהן. אמנם לא על כל השאלות האלו יש תשובות ברורות, שזה פחות מוצלח מבחינת כותרת, אבל לפחות הן לא מביכות.

פרדוקס עטוף בפרדוקס של קפסולת זמן

לפני חמישה חודשים נתקלתי באתר שהציע לי הצעה מעניינת: לשלוח לעצמי העתידי מייל. הרעיון שאול מהקונספט הבסיסי של קפסולת זמן, מהסוג שהאמריקאים אוהבים לקבור באדמה. לוקחים כל מיני דברים שבאותו הרגע חשובים לך (מוזיקה, תמונה, ספר), כותבים מכתב לאני העתידי שלך, קוברים את כל הפריטים בתוך קופסה/קפסולה ואז חוזרים אל המטמון הקבור כעבור שנים ונזכרים בימים ההם. זו נוסטלגיה מאורגנת.

היתרון שמצאתי באתר שבו נתקלתי הוא שאין צורך לזכור שאתה צריך לחפור ולהוציא את הקפסולה שלך – אני לגמרי שכחתי ממנה – היא נשלחת אליך במייל. האתר שנתן את השירות הזה נקרא ohlife.com וב-29 ביוני 2014 שלחתי לעצמי העתידי מייל וביקשתי שהוא יישלח אליי כעבור שנה.

במייל שכתבתי לאני העתידי של עצמי שאלתי בעיקר שאלות. אחת מהן עסקה בערפל שבו הייתי שרוי לפני חמישה חודשים: "אתה זוכר את התקופה שבה לא ידעת מה עומד לקרות? האם עכשיו אתה כבר יודע?", שאלתי את עצמי (והיו שאלות נוספות). הסיבה שאני מספר את כל זה עכשיו היא שבאופן מפתיע, המייל ששלחתי לעצמי העתידי ושהיה אמור להגיע אליי רק ב-29 ביוני 2015, נשלח אליי הבוקר, והסיבה היא שהאתר שנתן את השירות נסגר.

אני מוצא את הסיפור הזה די משעשע: בסוף יוני 2014 לא ידעתי לאן החיים שלי עומדים לקחת אותי ותהיתי אם אדע את התשובות כעבור שנה. כל החכמה בקפסולת הזמן היא שהיא שומרת על המסרים מכיוון שהיא עצמה יציבה ומוגנת. אבל דווקא השירות שאמור להוות את סמל היציבות, נסגר. כאשר המסר הגיע אליי הסתבר לי שכעת אני יודע חלק מהתשובות לשאלות ששאלתי את עצמי לפני חמישה חודשים ושהחיים שלי יותר יציבים מהאתר שאמור היה להיות חסין מטלטלות, אתר ששלח אליי מסר מהעבר שעסק כולו בטלטלות ושנסגר כי הוא עצמו לא ידע להתכונן לעתיד.

אז מה אפשר ללמוד מפרדוקס שמקופל בתוך בפרדוקס שעוסק ביציבות? שאף אחד לא באמת יודע שום דבר על שום דבר ושגם מה שכתבתי כעת, שהחיים שלי יותר יציבים, הוא לא יותר מבדיחה. החיים הם רכבת הרים. השאלה היחידה היא איפה אתה נמצא על המסלול ואת התשובה לשאלה הזו אתה בדרך כלל יודע רק בדיעבד.

ואם כל העניין עשה לכם חשק ליצור קפסולת זמן דיגיטלית משל עצמכם, תוכלו להשתמש בשירותים מקוונים אחרים כמו זה, זה או זה.

אני מקשיב, בטח שאני מקשיב

השבוע החולף היה שבוע אינטנסיבי במיוחד וכלל פגישות ואירועים שכל מטרתם להכין את שנת הלימודים האקדמית שנפתחת מחר (היפ, היפ הוריי!). אחת הסוגיות שהועלתה באחד המפגשים נגעה לשאלת המסכים בכיתות: המחשבים הניידים, מחשבי הלוח, הטלפונים הסלולריים ובעיקר מה שעושים איתם רוב הסטודנטים – גולשים בפייסבוק.

הדיון סביב המסכים בכיתות – כן או לא ואיך – הוא דיון שמעסיק מוסדות אקדמיים בכל מקום בעולם. בצד האחד יש את אלו שטוענים שצריך לאסור על הכנסתם לכיתות ובצד השני יש את אלו שטוענים שצריך להשתמש בהם כחלק ממהלך השיעור הרגיל. ובאמצע מה? באמצע, כרגיל, ישנם 50 גוונים של אפור.

כחלק מהדיון שהתפתח הזכרתי טקסט בו נתקלתי ממש בימים האחרונים. הכותב שלו הוא אחד הכותבים האהובים עליי בתחום הדיגיטלי, קליי שירקי מאוניברסיטת NYU. שירקי טוען שבמשך שנים השתייך לקבוצה שראתה באביזרים הדיגיטליים חלק בלתי נפרד מהשיעור – ולו רק מפני שהוא מלמד את עולמות התוכן שנוגעים במכשירים האלו ובהשפעותיהם החברתיות והפוליטיות – ואולם באחרונה, כך כתב, החליט לעבור לקיצוניות השנייה.

השנה שיניתי את הגישה, ובמקום להמליץ לסטודנטים להניח בצד את המחשבים והטלפונים, אני דורש זאת מהם, כחלק מכללי הכיתה – הכלל היום הוא “להישאר ממוקדים”: אין מכשירים בכיתה, אלא אם יש מטלה שדורשת זאת”.

שירקי מסביר בצורה מפורטת מדוע החליט לשנות את הגישה שלו וצריך להודות שהוא די משכנע (הוא בדרך כלל די משכנע, זו אחת הסיבות שאני מחבב אותו). באופן אישי אני מודה שאני מתלבט. בבית הספר לתקשורת ישנם מרצים שנותנים הוראה חד-משמעית שלא להוציא מהתיק את הטלפון הסלולרי ובמידה והם רואים אותו, הם שולחים את הסטודנט החוצה. יש גם מרצים שהחליטו להשתמש בסלולרי כשחקן פעיל בשיעור ויש מרצים אחרים, שסובלים בשקט (כמוני), ומקווים בסתר ליבם שהעניין שהם מייצרים בשיעור יגבר על הפיתוי לבדוק מה התחדש בניוזפיד. העניין הוא ששירקי טוען שזה פשוט לא כוחות.

בשדה הקרב של הכיתה, זה אני נגד צבא מבריק ומצויד היטב (וזה כולל רבים מהסטודנטים שלי לשעבר, שמהווים חלק מחוד החנית של התעשיה הזו). למעצבים ולמפתחים יש את כל התמריצים ללכוד כמה שיותר מתשומת הלב של הסטודנטים שלי, בלי להתחשב במחויבות של הסטודנטים כלפיי או כלפי עצמם, מבחינת המשימות שעליהם לבצע… התעשייה מחויבת למלחמה על תשומת הלב של הסטודנטים שלי, ואם מדובר על מצב שבו אני ניצב מול פייסבוק ואפל, אני מפסיד.

הייתי שמח לשמוע מסטודנטים: קראו את הטקסט של שירקי וספרו לי, מה אתם חושבים על העניין הזה? האם אנחנו עושים לכם טובה כאשר אנחנו מאפשרים לכם להיכנס עם הטכנולוגיות האלו, שכל מטרתן הסחת דעת, לתוך סביבה שדורשת מכם תשומת לב, או שמא אנחנו דווקא פוגעים בכם? האם הייתם מעדיפים שהמרצים יאסרו על השימוש בהן ולו רק מפני שהשימוש של החברים שלכם בסלולרי או בניידים מפריע לכם (זו, אגב, אחת הטענות של שירקי).

הייתי שמח גם לשמוע ממרצים: מה העמדה שלכם ביחס לסוגיה הזו? כיצד אתם מתמודדים איתה? האם מצאתם פתרון שמצמצם את הנזק (ויש נזק, על זה אין מחלוקת) אך לא יוצר את התחושה שהאקדמיה מנותקת מהעולם שבו כולנו מחוברים כל הזמן – גם בשיעור?

אם בני אדם היו טלפון סלולרי

כאשר אתה קם מוקדם מדי… רגע, אני אתקן את זה. כאשר אני קם מוקדם מדי, הראש שלי עדיין לא עובד. אני אתקן גם את זה; כאשר אני קם, בין אם זה מוקדם מדי או מאוחר מדי, הראש שלי עדיין לא עובד וכתוצאה מכך דברים מוזרים קורים. הבוקר למשל, או שמא צריך לומר, לפני שהבוקר בכלל חשב לעצמו "היי, אני בוקר!", קראתי את הכותרת של המאמר הזה וחשבתי שהכוונה שלו היא:"מה היה קורה אם היינו מתנהגים כמו טלפון סלולרי". זה קרוב ברמה העקרונית למה שמופיע בכתבה אבל לא באמת.

ואז התחלתי לחשוב, מה באמת היה קורה אם בני האדם היו טלפון סלולרי? איך היו נראים החיים שלהם? אז ככה.

* בעולם היו שלושה מעמדות: אליטיסטים, פועלים וזקנים.
* שלוש המעמדות היו קונים בחנויות אחרות ומדברים בשפות אחרות.
* העולם היה שייך לצעירים. למעשה, הכינוי של הזקנים, מגיל 10 ומעלה, היה "בני אדם מטומטמים". במדינות מתפתחות בני אדם היו נולדים זקנים.

אילוסטרציה: זקן בתנוחה אופיינית.

* בכל פעם שהיה נולד תינוק למעמד האליטיסטים הוא היה נחשב לאל בסדר גודל בינוני.
* אם הוא היה "ילד S" הוא היה סופרמן. הוא היה מודח מתפקידו כעבור שנה לאחר שהיה הופך לסופרמן טרנטה.
* בניסיון למנוע גניבת ילדים היה ניתן לאתר אותם ובמידת הצורך להשבית אותו מרחוק. זה לא היה נדיר לראות ילדים מסתובבים ברחוב עם זרים ופתאום צונחים ומתים.
* אם היית רוצה לדבר עם מישהו היית חייב שהוא יפקח עיניים. כדי לגרום לבני האדם לפקוח עיניים היית צריך ללחוץ להם על האוזן. אם הם היו שייכים לבני המעמד האליטיסטים היית צריך ללחוץ להם על הביצים.
* כדי להתחיל ולתקשר איתם היית צריך לדפוק להם על המצח.
* כאשר הם היו רוצים למשוך את תשומת הלב שלך הם היו מתחילים לשיר.
* כאשר בני האדם היו נולדים הם היו מתפקדים במשך כל שעות היממה אבל אחרי שנה-שנתיים הם היו צריכים ללכת לישון אחרי כמה שעות של פעילות.
* חלק גדול מהזמן הם היו משחקים ובחלק אחר הם היו מחכים שמישהו ילחץ להם על האוזן. או על הביצים. תלוי.
* היו מלבישים אותם בבגדי מגן קשיחים כי אם הם היו נופלים הם היו מתנפצים. את הזקנים לא היו טורחים להלביש בכלל.
* הילדים הגבוהים היו נחשבים לילדים הכי מקובלים.
* בכל פעם שהם היו מתעדכנים בחדשות הם היו נכנסים למצב של תרדמת. האליטיסטים היו כל כך מתרגשים מהעדכונים שלעתים התרדמת היתה הופכת סופנית.
* האליטיסטים היו מוכנים לתקשר רק באמצעות סרט צרפתי רע במיוחד.

הממממ, אני חושב שאני אלך לשתות קצת קפה.

תוספות מישהו?