ארכיון הנושא 'טכנולוגיה'

על טכנולוגיה, גזענות וקפיטליזם

22 בדצמבר 2013

הסיפור הזה החל לפני שבועיים כאשר ב-TIME דיווחו על שיחת טלמרקטינג שבה מקבל השיחה חשד שהוא בעצם מדבר עם רובוט. יש להבהיר, זה לא רובוט שנשמע כמו רובוט. זהו קול של אדם אמיתי ועדיין אותו אדם אמיתי נשמע כאילו הוא מקריא תסריט שהוא לא מוכן לסגת ממנו ושכאשר הוא חוזר על משפט פעמיים, הוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר.

חלפו עשרה ימים ו-The Atlantic פיצחו את החידה. מסתבר שבארה"ב צמחה תעשייה מרשימה של חברות המפתחות פתרונות עבור ארגונים המפעילים שיחות טלמרקטינג יוצאות (אבל גם נכנסות). וכך זה עובד: החברה מקליטה גבר או אישה שמקריאים תסריט שיחה שלם, אשר מנסה לענות על כל האפשרויות שעשויות לעלות במהלך השיחה. מי שמפעיל את המערכת הוא עובד פיליפיני – כי הוא הכי זול – אשר משמש כאוזניים של המערכת. כאשר מקבל השיחה אומר משהו, הפיליפיני לוחץ על כפתור במערכת הממוחשבת אשר מפעילה את קטע האודיו המתאים. התוצאה היא שמקבל השיחה כלל לא מודע שהוא מדבר עם מערכת שהוקלטה מראש. המטרה: לשכנע את מקבל השיחה לשמוע פרטים נוספים ולהעביר אותו לאדם אמיתי אשר יסגור את העסקה.

ישנן כמה סוגיות מדהימות בכתבה הזו.

הראשונה היא שאחת המוטיבציות העיקריות לפיתוח המערכת נובעת מהעובדה שטלמרקטינג היא עבודה המשלמת סכומים נמוכים ביותר ולכן היא מועברת למדינות זרות (הודו, פיליפינים ומקומות אחרים). הבעיה היא שהאמריקאים מאוד לא אוהבים לדבר עם אנשים בעלי מבטא זר – הם פשוט מנתקים להם את הטלפון. המערכת הזו מבוססת על קולות אמריקאים "טהורים" ובכך מונעת את ניתוקי הטלפון. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השניה היא שלטענת החברות השימוש במערכת מפחית את רמת הלחץ והשחיקה של העובדים עצמם. כאשר הם מצליחים לשכנע לקוח, הם מרגישים שהם הצליחו לתפעל את המערכת האוטומטית בצורה טובה ולכן והם טופחים לעצמם על השכם. כאשר הם נכשלים הם יכולים לומר "טוב נו, זו המערכת המוקלטת, זה לא אני". מכאן שהשחיקה הרגשית שלהם נמוכה יותר ולכן התחלופה שלהם יורדת. זה חיסכון עצום בכסף ובזמן.

השלישי הוא שעובדים מיומנים יכולים לתפעל שתיים-שלוש שיחות כאלו במקביל. חיסכון עצום בכסף ובזמן, כבר אמרנו?

הסיפור הזה הוא דוגמה מקסימה שמראה כיצד מאפיינים חברתיים (גזענות), שיטה כלכלית (קפיטליזם) ופיתוחים טכנולוגיים (מערכות אוטומטיות), משולבים יחד בפתרון אחד. זו הבניה חברתית קלאסית של טכנולוגיה: רק במרקם חברתי מסוים, שמתבסס על שיטה כלכלית מסוימת, יכולה לנבוט טכנולוגיה שכזו.

אין כל ספק שהשלב הבא במערכת היא הוצאת המרכיב האנושי מהתמונה. כאשר המערכות האלו ידעו לנתח בזמן אמת את השיחה, הן לא יצטרכו את "מפעיל הבובות" אשר לוחץ על כפתורים ובוחר את האופן שבו המערכת משיבה. המעגל ייסגר ואנשים ידברו עם מערכות מוקלטות מההתחלה ועד הסוף.

אני לא יודע אם טורינג מתהפך בקברו או מרים כוס לחיים אבל הוא בטח לא מופתע.

ישראבלוף: על רפורמות במערכת החינוך

20 באוגוסט 2013

לפני תשעה חודשים התקיים כנס שחשף את תוצאותיו של מחקר "ללמוד עם טכנולוגיה", מחקר שני שעמדתי בראשו ושבוצע בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, ומומן על ידי "גוגל" ישראל (את הדוח המסכם של תוצאות המחקר ניתן להוריד כאן בעברית ובאנגלית).

סביב הדוח המסכם, ומאוחר יותר סביב הצגת הנתונים התחולל ויכוח קטן. הוויכוח נגע להקדמה שכתבתי שבה ציינתי כי ב-30 השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על 12 תכניות שונות שמטרתן לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך הישראלית. 12 תכניות ב-30 שנה. אני טענתי שהעובדה הזו מטרידה. נטען כלפיי שהניסוח הזה תוקפני, מזלזל ולא מוצדק.

זה לא נגמר בכך. בלב המחקר עמד סקר שבדק את עמדות התלמידים ביחס לשימוש בטכנולוגיות חינוכיות בכיתה ובבית. הנשאלים היו תלמידים בגילאי 12-17, כלומר בחטיבות הביניים ובתיכונים. חלק מהממצאים לא היה מחמיאים. בעת הצגת הנתונים נטען כי "תכנית התקשוב הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21", התכנית שעליה חתום שר החינוך גדעון סער, ואשר תזרים סכומי כסף אדירים לבתי הספר כחלק מרפורמה טכנולוגית עליה הוא הכריז, טרם הגיעה לחטיבות הביניים (היא החלה בבתי ספר יסודיים) וכי היא צפויה להגיע "בשנה הבאה", כלומר זו שתתחיל עוד שבוע. משום כך יש להבין את הממצאים ככאלו שהתגלו "עוד טרם נכנסה תכנית התקשוב הלאומית לחטיבות הביניים". רוצה לומר, הכל עומד להשתפר.

בטח.

עיתון "הארץ" מפרסם הבוקר כי:

משרד החינוך יקפיא החל משנת הלימודים הקרובה (תשע"ד) את הרחבת "תוכנית התקשוב הלאומית להתאמת מערכת החינוך למאה ה–21". במסגרת התוכנית הושקעו עד כה כחצי מיליארד שקלים ברישות כ-1,300 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בגישה לאינטרנט, הצבת ציוד אלקטרוני בכיתות, הענקת מחשבים ניידים למורים ולחלק מהתלמידים, הכשרת המורים לשימוש בכלי למידה ממוחשבים ופיתוח תוכניות לימודים מתאימות. התוכנית, שיישומה החל בבתי ספר לפני כשנתיים, נחשבה לאחת מתוכניות הדגל של מערכת החינוך בראשותו של השר הקודם, גדעון סער.

עד כה הוחלט כי התוכנית תוקפא לחלוטין ב–150 חטיבות ביניים ברחבי הארץ. כמו כן, הוחלט כי בכ–1,300 בתי ספר שכבר שכבר קיבלו ציוד אלקטרוני וחוברו לאינטרנט, ייאלצו הרשויות המקומיות לממן חלק מהתוכנית. במסמך שמופיע באתר המשרד נכתב כי “התקצוב בתי הספר ייקבע על פי מפתח השתתפות חלקי הנגזר מהמדד סוציו־אקונומי (אשכולות סוציו־דמוגרפיים) של כל רשות”. מורים ששימשו כרכזי תקשוב ב–150 החטיבות שבהן הוקפאה התוכנית לחלוטין, התלוננו על כך שלא קיבלו הודעה רשמית על החלטת המשרד, אלא רק מכתב פיטורים. בתחילה, הבטיח להם המשרד כי מדובר בהליך פרוצדורלי והם יועסקו שוב, אך עד עתה לא קיבלו מכתב העסקה מחדש. בנוסף, למורים לא הוענקו מחשבים ניידים, כפי שהובטח להם שייעשה עד ינואר 2013.

הדבר היחיד הקבוע במשרד החינוך הוא האופן שבו רפורמות בתחום הטכנולוגיה מוכרזות ואז נקברות. מה שהחל בקול תרועה רמה ובהרבה מאוד התלהבות, נקבר ברגע שמגיע שר חינוך חדש. בישראל אין המשכיות שלטונית בשום תחום ובתחום החינוך היא בולטת במיוחד.

כל שר יודע שהוא מגיע לתקופה קצרה שנעה בין שנה לארבע שנים לכל היותר. מכיוון שמערכת החינוך היא מערכת אטית מעצם טיבה (כמעט ולא ניתן לבצע שינויים במהלך השנה), יש לך, כשר חינוך, שתיים אולי שלוש הזדמנויות בסך הכל להטביע חותם על המערכת. משום כך, ביד אחת שרי החינוך ממהרים להכריז על רפורמות חדשות וביד השניה הם ממהרים לקבור רפורמות שהוכרזו על ידי קודמם, כי הם זקוקים לכסף עבור הרפורמה שלהם.

מה באשר לתלמידים, לחשיבה לטווח ארוך, לתכנון אסטרטגי, לקוהרנטיות, למורים שמכשירים אותם ואז לא משתמשים בהם, לעובדים ששוכרים ואז מפטרים, לתכניות לימודים שמשקיעים בפיתוחן אלפי שעות אדם ואז זורקים אותן לפח, לכנסים, ימי הערכות וסמינרים שבהם מציגים את הרפורמה, דוחפים אותה ומגייסים את המערכת עבורה? כל זה פחות חשוב.

כך מתנהלת המדיניות בישראל בתת-תחום אחד – טכנולוגיה וחינוך. קחו את הדוגמה הקטנה הזו ותכפילו אותה פי אלף וקיבלתם את מדינת ישראל.

חבר'ה, אני מבקש להירגע

21 ביוני 2013

בלונדון טלוויזיה מצוינת (שם, שם)

בשעת לילה מאוחרת התחלתי לזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה שמשודרים בממלכה המאוחדת. באחד מהם הוקרנה התוכנית Cheaters ("בוגדים"/"בוגדות"). זו לא תוכנית בריטית אלא דווקא אמריקאית ומסתבר שהיא רצה לא פחות מ-13 עונות.

בפרק שאני ראיתי המנחה, ג'ואי גרקו (שלא מנחה את העונה הנוכחית, תיכף אספר למה) פוגש צעיר אמריקאי, לדעתי בסוף שנות העשרים של חייו, שאינני זוכר את שמו. נקרא לו "מר בחור". אותו מר בחור – וזה הקונספט של התוכנית כולה – חושד שאשתו בוגדת בו. צוות צ'יטרס מפעיל בלשים פרטיים אשר צילמו את האישה הבוגדת. גרקו פוגש בלילה את מר בחור ומציג לו ברחוב, באמצעות מחשב לוח, את הסרטונים המפלילים.

לגרקו יש קול של יוסי סיאס. עמוק, רך ואיטי. והוא עובר איתו פריים אחר פריים ומתאר לו מה רואים (דמיינו את זה בקול של יוסי סיאס).

הבלשים שלנו עקבו אחר אשתך. כאן בבוקר אתה יוצא ולוקח איתך את הבן שלך. אשתך חוזרת הביתה. תוך כמה דקות מגיע אחיך (!) הוא נכנס ויוצא כעבור שעתיים. יום למחרת אתה יוצא ושוב לוקח את הבן שלך. אחיך בא אליך הביתה ונוסע איתה למסעדה. כמו שאתה רואה בצילום הזה, הם מחזיקים ידיים ועושים דברים שלא היית מצפה שאח שלך יעשה עם אשתך.

בכל הזמן הזה רואים גם את התמונות של "הבלשים" וגם את מר בחור שמגלה שאשתו מבלה עם אחיו בדרכים מגוונות. כמו שניתן להבין, הדם עולה לו לראש במהירות. וזה ממשיך.

אתה אישרת לנו לשתול מצלמות נסתרות בבית שלך וזה מה שהצלמות שלנו תיעדו (האח ואשתו מזדיינים על הספה).

בשלב הזה שואל גרקו את מר בחור האם הוא רוצה ללכת ולהתעמת עם הזוג. התוכנית בנויה כך שההצגה של החומר המפליל בפני מי שחושד שבת זוגו / בן זוגה בוגדים בהם, נעשית תמיד בעיתוי שבו ההפקה יודעת שהבוגדים נמצאים יחד. מיד לאחר שהם מחממים את בני הזוג שלהם, הם נכנסים לאוטו ומגיעים לאותו המקום שבו הבוגדים נמצאים. במקרה הזה, בחצר אחורית של חברים.

"האם אתה רוצה ללכת ולפגוש את אשתך ואת אחיך ולבקש מהם הסברים?", שואל גרקו בקול הקטיפה האיטי שלו.

אתם יכולים לנחש את התשובה.

הם יוצאים מהאוטו יחד עם צוות צילום המונה לפחות שלושה צלמים, שלושה אנשי תאורה שמחזיקים פנסי תאורה ענקים ועוד שלושה-ארבעה אנשי אבטחה. מר בחור רץ אל החצר ומתחיל לצרוח על אחיו. "אתה אח שלי?! אתה אח שלי?! אתה מזיין את אשתי ואתה אח שלי?!". תוך שניה הוא מתנפל עליו עם אגרופים. אשתו, שכאמור נמצאת גם היא, מתחילה לצרוח "תעזוב אותו! תעזוב אותו!". גרקו עומד בצד בשעה שהסצנה מצולמת על ידי הצוות שלו ואומר לכולם בקולו המלטף "חבר'ה, אני מבקש להירגע". משום מה הם לא מקבלים את עצתו. המכות נמשכות. אנשי האבטחה, שהם חלק מההפקה, מנסים להפריד אבל לא ממש.

במשך עשר דקות רואים אנשים מרביצים אחד לשני, צורחים אחד על השני. אחד השכנים מגיע כשלגופו תחתוני צמודים מנומרים וחלוק רחצה מנומר. "לכו מכאן!", הוא צורח. כאשר זה לא עוזר הוא הולך לבית שלו ומביא מכונת טרימר, כזו שיש לה מין חוט פלסטיק קשיח מסתובב כזה שקוצרים איתו את הדשא, ומתחיל לקצור את הרגליים של הצלמים. המאבטחים מתנפלים עליו. האישה צורחת "בשביל מה הבאת את צ'יטרס לפה?!" ומר בחור צועק עליה "למה את בוגדת בי?" והיא צורחת בחזרה "כי אתה לא מסוגל לפרנס אותי, חתיכת אפס!".

כאמור, כל זה נמשך דקות ארוכות, כאשר העריכה היחידה היא על מילות ה"פאק" למיניהן (כי ברור שזה הדבר העיקרי שהוא בלתי נסבל בתוכנית הזו). את המכות, הצרחות, הבכי, המהומה המוחלטת, כל זה מצולם ומשודר לכל אמריקה (ומסתבר שגם באנגליה) שכעת יודעת שיש מר בחור שלא מצליח לפרנס את אשתו שבוגדת בו עם אחיו שטוען שהוא לא רצה לפגוע בו.

אנ-פאקינג-בליבאבל.

סיפרתי קודם שגרקו לא מנחה את הסדרה יותר. קודם כל גרקו נדקר ב-2003 באחד מהפרקים. סיכון מקצועי אם כי יש הטוענים שזה היה תעלול שמטרתו היתה למשוך תשומת לב. בכל אופן הוא הוחלף לפני כמה שנים ובאופן אירוני הסיבה היא שרצו מישהו צעיר יותר (סיבה פופולארית בקרב הבוגדות והבוגדים בסדרה). מי שנבחר הוא קלארק גייבל השלישי. לא, זו לא טעות, קלארק גייבל השלישי הוא הנכד של קלארק גייבל הראשון! המקורי!

אנ-פאקינג-בליבאבל-ומרלין-מונרו!

וזה עוד לפני שסיפרתי לכם, שאחרי שהצלחתי לסגור את הפה שלי, שהיה פעור בתדהמה, העברתי לערוץ ארבע הבריטי ואז גיליתי בו תוכנית אחרת, הפעם בריטית לגמרי, בשם "גופים מביישים". בתוכנית הזו בריטים רגילים מגיעים לסוג של רופאה, מספרים לה על הבעיות הגופניות שלהם ואז נבדקים אל מול המצלמה. אתמול הגיעה צעירה אחת שהתלוננה שכואב לה בשעה שהיא מקיימת יחסי מין. נו, זה מחייב בדיקה. ומשום כך, בדיקה ואגינלית בוצעה מול המצלמה. זה לא הספיק אז אחר כך הגיע גינקולוג. שביצע עוד בדיקה. מול המצלמה. "את מוכנה בבקשה לפסק את הרגליים, חמודה?"

אנ-פאקינג-בליבאבל גינקולוגי!

פלא שהאומה הזו מתנדנדת שיכורה מבירה כל הזמן?

מתקפת הכתבות הפטריוטיות

16 באפריל 2013

מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!

ב"הארץ" בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה "למה אני פטריוט" ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז'ונג און.

אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.

משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו "בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר". אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.

ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו. 

כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.

מיד אחזור – כמה מחשבות

16 בפברואר 2013

העונה הראשונה של "מראה שחורה" היתה סוג של טלטלה. בשלושה פרקים תיארה המיני-סדרה הבריטית הזו כמה מגמות טכנולוגיות עכשוויות שאותן היא מתחה עד לקצה רק כדי לראות מה מחכה לנו שם. התוצאה היתה שילוב של "מדהים" עם "מטריד". כעת חוזרת המיני-סדרה לעונה שניה ופעם נוספת היא מצליחה לגרום (לפחות לי) לחשוב.

הפרק הראשון בעונה, Be Right Back, מספר את סיפורו זוג צעיר, אש ומרתה. אש נהרג בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן חברה של מרתה מכירה לה שירות חדש. במידה ואתה מאשר, השירות מקבל גישה לכל המידע הפומבי שאותו אדם פרסם בחייו: ציוצים בטוויטר, פוסטים בבלוגים, סטטוסים בפייסבוק, תגובות, תמונות, סרטונים, הכל. כעבור זמן קצר, השירות לומד את "השפה" הייחודית של אותו אדם ובעצם לומד איך לדבר כמו האדם שכבר מת. מרתה, שבהתחלה מתנגדת, נרשמת לשירות החדש ומתחילה להתכתב עם אש הווירטואלי באמצעות תוכנה למסרים מידיים. מאוחר יותר היא נותנת לשירות גישה גם לסרטוני הווידאו שהשניים צילמו וכך אש יכול לא רק להתכתב איתה אלא גם להתקשר אליה בטלפון ולדבר איתה. הוא נשמע ממש כמוהו (אני אעצור כאן כדי לא לקלקל למי שרוצה לצפות בפרק).

כמו בעונה הראשונה, יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, עלה כאן על משהו.

אני תמיד נוהג לומר שיש לי אוזן מוזיקלית לטקסט. לרבים מאיתנו יש אוזן מוזיקלית לטקסט. זו הסיבה שיש חשבונות fake בטוויטר שאתה משוכנע שהאדם האמיתי כותב אותם. החיקוי הזה אפשרי מכיוון שאחרי שאתה קורא מישהו זמן מה, אתה יכול להתבטא כמוהו, להשתמש באותו משלב לשוני, באותן מטבעות לשון, באותו חוש-הומור וכן הלאה.

זו הסיבה שהשירות שברוקר ממציא לא נשמע מופרך כלל ועיקר. בגלוב התפרסמו מאז שהוא הוקם יותר מ-3,500 פוסטים שביחד מחזיקים עשרות אלפי מילים. בטוויטר פרסמתי יותר מ-3,400 ציוצים, בפייסבוק אני פעיל מאז 2007 וביוטיוב קיימים עשרות סרטונים שבהם אני מופיע בפינות שונות בלונדון וקירשנבאום. האם זה מופרך לחשוב שניתן לקחת את כל המידע הזה ולחלץ מתוכו יובל מסונתז? אמנם אנחנו לא מתעדים הכל וגם אש המסונתז נקלע לעתים לבעיות בשעה שהוא נדרש לתגובה שאין לה תיעוד כתוב או מצולם, ועדיין, האם שירות כזה הוא בלתי אפשרי?

מעבר לשאלה האם השירות אפשרי או לא, הפרק מעלה שאלה עמוקה יותר והיא האם אנשים יוכלו להיפרד מאנשים שנפטרו מהרגע שתהיה להם האפשרות להמשיך ולשמור על קשר עם גרסאותיהם המסונתזות? כאן בדיוק מתגלית הגאונות של ברקר.

בפרק השלישי בעונה הראשונה, The Entire History of You, הוצגה טכנולוגיה שבה כולנו יכולים לתעד כל רגע ורגע בחיינו, ואז לחזור ולבחון את הרגעים האלו, לנתח אותם שוב ושוב ללא הפסקה. ברגע הראשון אתה אומר "מגניב לגמרי, פשוט מגניב". אבל ככל שהפרק מתקדם אתה מבין שיש תפקיד פסיכולוגי, חברתי ותרבותי לשכחה, אתה מבין שלשכחה יש פונקציה ומהרגע שטכנולוגיה נכנסת לתמונה ומאיינת אותה, היא פוגעת בפונקציה הזו. האם זה רעיון טוב?

Be Right Back עוסק בשאלה דומה. המוות כופה על כולנו פרידה מוחלטת. רגע אחד האדם היקר לנו היה פה, ורגע אחר כך הוא כבר לא. והוא לא יהיה פה יותר לעולם. אף פעם. זה סופי. האפשרות הטכנולוגית שברוקר מציג הופכת את הפרידה המוחלטת לפרידה פחות מוחלטת. האם זה רעיון טוב? האם אנחנו באמת רוצים שתהיה לנו האפשרות הטכנולוגית "להישאר בקשר" עם מישהו שהוא כבר לא פה, וגם לא יהיה? מה המחיר החברתי שנשלם על חוסר יכולתנו להיפרד מאדם שרק השאריות הווירטואליות, המסונתזות שלו, נותרו מאחוריו?

משחקים בשביל ילדים בבתי חולים

12 באוגוסט 2012

יותם ברנז שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה בה הוא מספר על פרויקט מעניין:

יש ארגון צדקה אמריקאי בשם Child's Play שתורם משחקים, צעצועים וספרים לילדים מאושפזים בתי חולים ברחבי העולם. הוא הוקם על ידי היוצרים של קומיקס הרשת "פני ארקייד" וחלק מהתרומות אליו מגיעות מחברות המשחקים – אבל הרוב מגיעות מגיימרים פשוטים, בין אם בתרומה עצמאית או דרך מרתוני גיימינג ("משחקתרום", אם תרצה) שמשודרים לייב באינטרנט.

לפני בערך שנה עלה הרעיון לקשר בין הארגון לבתי חולים בישראל – נכון להיות, בית החולים הקרוב ביותר שעובד עם הארגון נמצא במצרים – אבל התגובות של בתי החולים הישראלים איטיות להפליא ולרוב מסתכמות ב"פנייתך הועברה לגורמים המתאימים".

ישבנו וחשבנו איך נוכל להעלות את המודעות לקיומו של הארגון כדי לעודד את בתי החולים ליצור את הקשר, והחלטנו שלייבא את רעיון המשחקתרום יהיה דרך מוצלחת להעלות מודעות ואולי לגייס קצת כסף למטרה טובה בו זמנית – בינתיים גייסנו כבר 115 דולר (טוב, 114.53 – מישהו חשב שיהיה נורא מצחיק לתרום ח"י שקלים).

אז בשלושים ואחת באוגוסט, ב-12 בצהריים, נתחיל את המרתון ולא נפסיק עד שיעברו 24 שעות וכולנו נשתגע.

אני יודע, כתב לי יותם, שכל זה נשמע כמו יחצ"ן שמנסה לדחוף אייטם והרשה לי לומר לך שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני בסך הכל סטודנט חסר ניסיון שמנסה לעשות משהו למטרה טובה וישמח לכל העזרה שיוכל לגייס.

אז הנה הפרטים:

האתר נמצא בכתובת הזו ומכיל, כדרכם של אתרים, דף שאלות נפוצות.

כפתור התרומות מופיע בדף הראשי, וניתן להגיע אליו ישירות גם דרך הקישור הזה (אנחנו משתמשים בצ'יפין כדי להימנע מלעסוק בכסף בעצמנו, היות ולא ברור אם אנחנו צריכים להכריז על עצמנו כמלכ"ר בשביל זה). יש גם דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואפשר לפנות אלי בכל שאלה במייל הזה או במייל ה"רשמי" שלי כמנהל: admin אצל edfmarathon.com.

אם תשאלו אותי, הדבר היחיד שמבאס הוא שבשלב זה התרומות לא יגיעו לבתי חולים בישראל – אבל זו בדיוק הנקודה. הם רוצים לגייס מספיק כסף בשביל שבתי החולים בישראל יתעוררו ויתחילו לעבוד עם הארגון הזה.

בהצלחה!

כשטכנולוגיה עילית פוגשת את מזג האוויר

31 במאי 2012

יש לי אייפון 3Gs. אני מודה, הוא קצת עולה לי על העצבים אבל אין לי כסף פנוי כדי להחליף אותו במשהו שיעלה לי קצת פחות על העצבים. מילא. בחודשים האחרונים התחלתי להשתמש בתוכנת WAZE. בהתחלה התלהבתי קצת יותר, היום קצת פחות, לא משנה.

הבעיה העיקרית עם WAZE היא שהיא בולעת את הסוללה של האייפון, שגם כך אינה משובחת, בקצב שבו כלבים אוכלים פסטרמה: בביס אחד. לכן, קניתי מטען לרכב שמתחבר לאייפון וטוען אותו במהלך הנסיעה. מצוין.

רק שבחודשים האחרונים המטען החל לעשות צרות: בתחילת הנסיעה הוא טוען יופי וכעבור כחמש דקות, מפסיק. האיור של הברק, שמלמד שהסוללה נטענת, מתחלף באיור של כבל שמלמד שבעוד שהאייפון מחובר למשהו, הוא לא נטען בשיט. העניין הוא שפעם הוא מפסיק לטעון אחרי חמש דקות, פעם אחרי רבע שעה, פעם אחרי 25 דקות – אין חוקיות. הוצאתי את המטען והחזרתי אותו למקום, הוצאתי את הכבל והחזרתי למקום, כיביתי את האייפון והפעלתי מחדש – שום דבר לא גרם לבעיה המשונה הזו להיעלם.

הזמנתי מדיל אקסטרים מטען חדש. לקח לו חודש להגיע, אבל הגיע. חיברתי לאייפון – נטען! חולפות עשר דקות – מפסיק!

החלטתי להחליף את הסוללה. גם ככה היא נחלשה מאוד בשנתיים האחרונות. הלכתי למעבדה ברישון וביקשתי להחליף. באותה ההזדמנות סיפרתי על הבעיה שלי. האנשים במעבדה הרימו גבה. הם מעולם לא שמעו על כזו בעיה. "אולי הבעיה היא בסוללה ועכשיו, כאשר היא הוחלפה, תיעלם גם הבעיה", הם אמרו. "נכון, אולי עכשיו תיעלם הבעיה", אמרתי.

נכנסתי לאוטו עם האייפון המצויד בסוללה חדשה. חיברתי את המטען החדש – נטען! חולפות שבע דקות – מפסיק!

למרות שגלשתי באינטרנט בניסיון למצוא פתרון לתקלה הזו, לא הצלחתי למצוא אנשים שמדווחים על אותה הבעיה בדיוק. ובכל זאת, מתוסכל מבעיית רפאים שבאה והולכת, החלטתי לנסות שוב ולמצוא פתרון או לפחות את הסיבה לתקלה.

אז הנה הסיבה: כאשר האייפון מתחמם, הוא מגיע למסקנה שהסוללה טעונה או שהוא פשוט מנסה להגן עליה – והוא מפסיק באופן יזום את הטעינה. כאשר אני שם את האייפון ברכב הוא נמצא על מתקן שמחובר בוואקום לחלון. הקיץ החל ולכן האייפון מתחמם תוך כמה דקות (בייחוד כאשר WAZE פועל) והטעינה מפסיקה. הורדתי את האייפון מהמתקן והצמדתי אותו לפתח שממנו יוצא האוויר הקר של המזגן. תוך 25 שניות חזר המטען לפעולה ושוב המכשיר נטען. חלפו 10 דקות, ושוב הוא מפסיק. הורדתי אותו מהמתקן, הצמדתי אותו למזגן, חלפו 40 שניות, ושוב הוא נטען.

כעת הרחקתי את האייפון מהשמשה באמצעות הזרועה הגמישה של המתקן, כיוונתי את התריס של המזגן כלפי מעלה כך שהוא זורק אוויר קר לכיוון האייפון – והבעיה נפתרה.

382 שנדיבריליון דרכמות הושקעו בפיתוח טכנולוגיה אולטרה-מתוחכמת המכונה "אייפון". 19.4 שנדיבריליון סינים מרכיבים אותה ועושים שימוש ברכיבים שהובאו במיוחד מהמאדים על ידי חייזרים שלובשים ספנדקס בצבע בורדו, אבל כדי שטכנולוגיה העילית מבוססת ליתיום נוזלי וזכוכית שהותכה בליבת ננס לבן תעבוד, אני צריך להקפיד לעשות עליה אחת לכמה דקות "פו!!".

היי סטיב, אני מאוד מתרשם. מאוד.

ספרים רבותיי, ספרים – בקשה לעזרה

25 במאי 2012

בשבועות האחרונים סיפרתי כמה פעמים שפתאום התחלתי לבלוע ספרים בקצב, העליתי פוסט שעוסק בספרים העוסקים בטכנולוגיה ובאופן כללי, ספרים החלו להעסיק אותי. כעת החליטו הספרים להראות לי שהם לא נותרו אדישים לתשומת הלב שלי.

לפני כשבועיים הטלפון שלי צלצל. על הקו חיילת מגלי צה"ל.

"היי יובל. אנחנו עורכים כמה תוכניות מיוחדות לקראת שבוע הספר. הן ישודרו בשבוע הספר עצמו", סיפרה לי.
"כן", עניתי ביובש.
"אחת התוכניות תעסוק בספרים ובטכנולוגיה."
"כן", עניתי ושאלתי את עצמי מהו האייטם שרוצים שאתראיין אליו.
"אנחנו רוצים שאתה תנחה את התוכנית."
"מה?"
"את התוכנית."
"איזו תוכנית?"
"זו עם הספרים והטכנולוגיה. שאתה תנחה אותה."
"מה האורך שלה?"
"שעה."
"שעה שאני אנחה?"
"כן."
"ומתי זה ישודר?"
"בשבוע הספר."
"באיזה יום?"
"אנחנו עוד לא יודעים."
"באיזו שעה?"
"בין 18:00-19:00. 19:00-20:00".
"וואלה."
"אתה רוצה זמן לחשוב על זה או…"
"על מי אני עובד? זה מגניב אותי לגמרי. איפה חותמים?"

התוכנית נקבעה ליום רביעי, ה-13.6.2012 והשעה היא, כאמור, 18:00 19:00 וגלי צה"ל מפקירים מיקרופון שלם בידיים שלי. בטוח מישהו יעלה למשפט על ההחלטה הזו.

ועכשיו לבקשת העזרה.

במסגרת התוכנית (שיהיו בה מספר ראיונות, כתבה ועוד כל מיני הפתעות) אני רוצה להקריא קטעים מספרים. אני רוצה שהקטעים הקצרים האלו יהיו משני סוגים.

הסוג הראשון יהיה מתוך ספרים שבהם מתוארת טכנולוגיה בצורה מרשימה במיוחד. קטעים קלאסיים כאלו. נניח, ז'ול וורן? הבעיה היא שאת ז'ול וורן אני לא מספיק מכיר וממילא יתכן שאפשר למצוא קטעים אחרים, מוצלחים יותר, מספרים מוכרים יותר או פחות, שבהם יש תיאור מקסים, מעורר מחשבה או פשוט מצחיק לגמרי שקשור בדרך כלשהי לטכנולוגיה (ברור שאני מעדיף את המצחיק לגמרי, כן?).

הסוג השני יהיה ציטוטים של סופרים מתוך ספריהם או מתוך התבטאויות פומביות שלהם, שעוסקים בטיבה של טכנולוגיה: מקניטים אותה, לועגים לה, מתפעלים ממנה, מאפיינים אותה ואת ההשפעות שלה עלינו. דגלאס אדמס נודע בכאלו התבטאויות וגם קורט וונגוט אם כי לוונגוט האליל אני אקדיש אייטם בפני עצמו (אופס, ברח לי).

בקיצור, אני זקוק לעזרתכם: מכירים ציטוטים מגניבים של סופרים על טכנולוגיה? מכירים קטעים מצוינים שעוסקים בטכנולוגיה מתוך ספריהם? אם כן, תהיו בני אדם ושתפו אותי; הפנו אותי למראה מקום מדויק ככל הניתן או טוב יותר – העתיקו את הקטע המתאים ושלבו אותו בתגובתכם.

כבר אמרתי שזה מגניב אותי לגמרי?