זמן ההימורים: השעון של אפל

להמר נגד אפל זה קצת כמו להמר נגד האינטרנט. אחרי חזרתו של ג'ובס לחברה, הפכו מוצרים רבה שלה ללהיט היסטרי תוך שהם ממציאים קטגוריה חדשה (אייפון) או ממציאים אותה מחדש (אייפוד). משום כך, הימור נגד השעון החדש של אפל הוא הימור מסוכן. אבל אני אומר, בואו נחייה על הקצה – חיים רק פעם אחת!

אני מהמר נגד השעון של אפל. לפחות בדור הראשון שלו.

אפל העלתה לאתר האינטרנט שלה ולערוץ שלה ביוטיוב, סרטונים בהם היא חושפת את הפונקציונאליות של השעון החדש שלה ואת האופן שבו ניתן להפעיל אותו. הנה למשל סרטון שמציג כיצד ניתן לקבל, לענות ולנסח הודעות.

YouTube Preview Image

אני מסתכל הסרטון הזה ואני מצטער, אבל הוא פשוט לא משכנע אותי; הוא לא משכנע אותי שהוא נוח, הוא לא משכנע אותי שהוא עונה על בעיה אמיתית, הוא לא משכנע אותי ברמת הפתרון הטכנולוגי, הוא לא משכנע אותי ברמת המחיר. למעשה, הוא נראה כמו פתרון טכנולוגי שמחפש הסבר למה הוא בכלל בא לעולם חוץ מלהכניס לקופה של אפל כמה שנדיבריליון דרכמות. אני מניח שהראשונים שיסתובבו עם השעון הזה יזכו לקריאות התפעלות, אבל גם הראשונים שהסתובב עם "גוגל גלאס" זכו לקריאות התפעלות ואנחנו יודעים איך זה נגמר.

הבעיה עם השעון של אפל היא שכל תכליתו היא לשמש מנוע למכירת אייפונים. אין לשעון שום הצדקה ללא אייפון שצמוד אליו. למעשה, כל פעולה משמעותית שאתה רוצה לבצע באמצעות השעון, אתה צריך לעשות אותה באמצעות האייפון. זה קצת מזכיר לי את "אמזון פייר", הטלפון הסלולרי מבית אמזון, שהפך לכישלון מהדהד, בין השאר כיוון שהיחידה שהיתה באמת זקוקה לטלפון הזה היתה אמזון עצמה.

זאת ועוד, אם אני מבין נכון, לשעון הזה אין killer application, אין יישום אחד שיגרום לאנשים לומר לעצמם "ואוו, אני חייב לקנות את השעון כיוון שבאמצעותו אני יכול לעשות את זה!". למעשה, אחד הסרטונים של אפל מציג את האפשרות לשלוח את המקבילה של poke למישהו אחר שיש לו את השעון. ברצינות? poke?

בשבועות האחרונים נתקלתי רק בטקסט אחד (לצערי לא הצלחתי לאתר אותו שוב ולכן אין קישור) שהציג בעיה אחת שהשעון של אפל עונה עליה: המבוכה החברתית שנגרמת לך כתוצאה מכך שאתה בודק הודעות. בסיטואציות חברתיות מסוימות, נניח בישיבה, בשיעור, בפגישה וכדומה, זה לא מקובל חברתית, ובחלק מהמקרים זה ממש מעצבן את הסביבה שלך, כאשר אתה כל הזמן בודק הודעות בטלפון הסלולרי. מצד שני, אין כל בעיה להציץ מדי פעם בשעון. השאלה היא האם הבעיה החברתית הזו מצדיקה השקעה כל כך גדולה.

אני לא מוציא מכלל אפשרות שבדורות מתקדמים יותר השעון הזה ודומיו יהפכו למוצר הרבה יותר שימושי, הרבה יותר מוצדק, הרבה יותר מוצלח. מעטים יפקפקו שאנחנו הולכים לכיוון של מחשוב לביש. למעשה, אנחנו כבר שם. ועדיין, למרות שבחודשים הקרובים נשמע רבות על השעון הזה (הוא ודאי יאזל מהמלאי בהפתעה מוחלטת – כמו כל מוצר חדש של אפל), אני לא רואה סיבה שאנשים נורמליים, כלומר, מעבר לאנשי הכת, ירכשו אחד שכזה.

מצד שני, זו אפל.

להיות משתמש מחשב בשנת 1982

רואה שחורות, יתברך שמו, שלח לי קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לפיסת נוסטלגיה מהממת. מדובר בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic Monthly ביולי 1982 ואשר נכתבה על ידי ג'יימס פלווס (Fallows). פלווס מספר על חוויה ששינתה את חייו: הוא קנה מחשב. המחשב המדובר הוא SOL-20, אותו מגדיר רואה שחורות כ"חוליה חסרה בין המסוף למחשב" (אפשר לראות אותו בפעולה כאן. את המחשב, לא את רואה שחורות).

מה שמרתק בכתבה הוא האופן האנתרופולוגי שבו מתאר פלווס את חווית השימוש במחשב בתקופה שבה נדיר למצוא מחשבים ביתיים בהם השתמשו למטרות עבודה (בניגוד למטרות בידור ומשחקים, כאלו כבר יש). מבחינה סגנונית, בוודאי בראייה לאחור, הדבר מזכיר חוקר שבטים שנתקל בפעם הראשונה בשבט שמעולם לא תואר על ידי האדם הלבן והוא עושה כמיטב יכולתו להסביר לקורא את מנהגיו המשונים. התוצאה היא תיאור מהסוג הזה:

When I sit down to write a letter or start the first draft of an article, I simply type on the keyboard and the words appear on the screen. For six months, I found it awkward to compose first drafts on the computer. Now I can hardly do it any other way. It is faster to type this way than with a normal typewriter, because you don't need to stop at the end of the line for a carriage return (the computer automatically "wraps" the words onto the next line when you reach the right-hand margin), and you never come to the end of the page, because the material on the screen keeps sliding up to make room for each new line. It is also more satisfying to the soul, because each maimed and misconceived passage can be made to vanish instantly, by the word or by the paragraph, leaving a pristine green field on which to make the next attempt

בהמשך מתאר פלווס את החומרה של המחשב (יש במחשב שלו זיכרון של 48 קילובייט, אבל אל דאגה, הוא יכול לשדרג ל-64 קילובייט), את האופן שבו הוא מאחסן מאמרים (כל הזין בתקליטונים), את האופן שבו הוא מדפיס את המאמרים שהוא כותב, לא לפני שהוא מכניס אטמי אוזניים לאוזניו לפני שהמדפסת מתחילה לעבוד ועוד.

ילידי שנות השבעים, כמוני, ששיחקו עם המיקרו-מחשבים של שנות השמונים (קומודור, דרגון, ספקטרום, טקסס-אינסטרומנט ואחרים), יזדהו בקלות עם התיאורים של פלווס. כולם זוכרים את התסכול שהיה כרוך בטעינת משחק מקלטת אודיו אל המחשב, את מסכי הטלוויזיה ששימשו כמסכי מחשב (ומאוחר יותר את המסכים הירוקים הייעודיים), את ההתלהבות מלכתוב שורות קוד בבייסיק (התלהבות שגם אותה פלווס מתאר) וכן הלאה.

קריאת הכתבה הסופר-מגניבה הזו, העלתה אצלי כמה מחשבות.

ראשית, היא הזכירה לי שבסך הכל אנחנו ברי מזל. ילידי שנות השבעים נדפקו כמעט מכל הכיוונים בהתחשב שהעשור החשוב ביותר בחייהם, שנות השמונים, היה העשור המגוחך ביותר במאה העשרים – אין מילה אחרת לתאר אותו חוץ מ"מגוחך" – ואולם הם הרגישו על בשרם ובקצות האצבעות שלהם, את שתי ההתפתחויות הטכנולוגיות המרכזיות של סוף המאה העשרים: הופעתו של המחשב האישי ומאוחר יותר התפוצצות האינטרנט.

שנית, היא הזכירה לי באיזו מהירות מתפתחת הטכנולוגיה. כל מי שהתעסק כתחביב עם מחשבים באותה התקופה יכול לדפדף בזיכרונו את ההתקדמות הטכנולוגית לה הוא היה עד: מצבעי שחור לבן, לירוק, ל-16 צבעים, 256 צבעים ועד ימינו. מ-32 קילובייט זיכרון (זה מה שהיה בדרגון שלי) ועד ג'יגות של זיכרון, ממעבדים זוחלים למעבדים מרובי ליבות, מצלילים מתכתיים לצלילי סראוונד, מפונג וקרטקה ועד מציאות רבודה.

ולבסוף, היא גרמה לי לחשוב איזה טקסט יקראו הילדים שלנו עוד שלושים שנה ויביטו בו במבט לאחור כתיאור אנתרופולוגי משעשע של מה שבתקופתם (כלומר בעוד שלושים שנה) יראה טבעי לגמרי. אני מהמר, בין השאר, על מדפסות תלת-ממדיות. התעשייה הזו נראית לגמרי כמו תעשיית ה-PC בשנות השבעים: חבורה של גיקים מתעסקים בטכנולוגיה איטית, יקרה ומאוד בסיסית, אבל אין לי ספק שהיא תיראה אחרת לגמרי ב-2045.

חג שמח.

glasshole

השאלה מדוע טכנולוגיה אחת מצליחה וטכנולוגיה אחרת נכשלת היא שאלה מעניינת ורוב הזמן אין עליה תשובה מוצלחת. הסיבה היא שעל פי רוב אין סיבה אחת להצלחה או לכישלון של טכנולוגיה. תחת זאת ברקע פועלים צירוף של נסיבות: מזל, מחיר, טרנד, אופנה, מותג, חדשנות, ידידותיות, תזמון ושאר עניינים, כולם משחקים יחד, במשקל שונה שאינו ידוע מראש, משחק קומבינציה שלא תמיד מצליח לפתוח את כספת אהבת הקהל.

בהקשר הזה גוגל-גלאס, המשקפיים שגוגל השיקה במהלך 2012, הוא מקרה בוחן מצוין. על פניו נראה היה שהכוכבים מתיישרים כדי ליצור אירוע קוסמי שיוביל לבלוקבאסטר לא נורמלי: המותג הוא מותג ידוע, האופנה היא של מחשוב לביש, החדשנות מרתקת ויש אפילו באז מערימה של אנשים שמתנהגים כאילו כל גוגל-גלאס שנמכר מכניס להם לכיס עמלה שמנה, זאת למרות שהם עצמם לא מקבלים על כך גרוש. למעשה, הם נאלצו להיפרד מ-1,500 דולר כדי לקבל מוצר חצי-אפוי, רעיון שיושב להם על האף.

אז למה גוגל-גלאס נכשל ומדוע גוגל הודיעה שהיא זונחת, בשלב הזה, את פיתוח הגאדג'ט המדובר?

קודם כל בגלל זה:

או במילים אחרות, בשלב הזה, היישום של הרעיון פשוט מגוחך. האנשים שמסתובבים איתו הם אנשים מגוחכים והתוצאה היא גיחוך אחד גדול שמוביל לכך שצריך להיות טיפוס מאוד מיוחד, כלומר נודניק, כדי להסתובב עם המוצר הזה בציבור. האמת היא שקשה להאשים אותם: הם שילמו סכום מגונה של כסף בשביל לקבל את הדבר הזה, מה הם יעשו איתו כעת? ישאירו אותו בבית?

אבל מעבר לגיחוך, המשקפיים של גוגל סובלים מבעיה נוספת והיא מקדם קריפיות גבוה או במילים אחרות: המצלמה. המחשבה שאתה מסתובב כל הזמן עם מסך מול העין יכולה לעבור איכשהו, בקהלים מסוימים, בדור מסוים, לצרכים מסוימים. ממילא רבים מתעסקים רוב היום עם מסך זה או אחר אז למה לא לקצר טווחים ולחבר את המסך ישירות אל העין באמצעות משקפיים?

הבעיה היא שגוגל הלכה עם הגלאס שלה צעד אחד רחוק מדי וחיברה לו מצלמה. המצלמה הזו, פוטנציאלית, מצלמת (ומקליטה) כל הזמן את מה שנמצא מול העדשה שלה. זה היה הרגע שבו אנשים הגיבו בכעס וכאשר חושבים על זה, אפשר להבין מדוע בגוגל הופתעו.

רבים מוצאים את עצמם מצולמים בכל רגע נתון בין אם במודע (סלפי) ובין אם לא במודע (מצלמות אבטחה). המחשבה שאנשים ירתעו ממצב שבו מצלמים אותם נראית בלתי סבירה. אלא שגוגל החמיצו את המרכיב החברתי-תרבותי שקשור בעולם הצילום: כאשר אתה מצלם את עצמך אתה בוחר את הרגע, את העיתוי, את הזווית, את הרקע. אתה הבמאי של עצמך. כאשר אתה מצולם שלא בידיעתך, אתה יוצא מנקודת הנחה שיש לכך סיבה חשובה (בדרך כלל טעמי אבטחה). גוגל-גלאס הוא לא זה ולא זה ובעיקר היא נטלה מהאנשים את אפשרות הבחירה: אדם נכנס למסעדה כשהוא מצויד במשקפיים שמצלמים אותך ואין לך מה לומר בעניין למרות שברור לך שאין לכך שום סיבה מוצדקת. למעשה, אתה לא יכול להתנגד אלא אם כן אתה תולש לאנשים את המשקפיים מהפנים – וגם זה, כידוע, קרה.

טכנולוגיה לא פועלת בתוך עולם טכני סגור של מפרטים ויכולות. טכנולוגיה פועלת בתוך מרקם עשיר שמורכב מחוקים, נורמות ותרבות. הגלאס של גוגל ניסה להתעסק עם הנורמות החברתיות ששולטות בצילום, הוא ניסה לשנות אותן, כמעט בכוח, והתוצאה היא שאנשים דחו את המוצר ודחו את האנשים שענדו אותו, ומכאן glasshole.

יש לומר שמי שמספיד את הרעיון משקפיים מהסוג הזה לא מכיר מספיק את ההיסטוריה של הטכנולוגיה (וגם לא את גוגל). ההספדים מוקדמים מדי. חלפו יותר מעשרים שנה עד שהרעיון של ספר אלקטרוני תפס והטאבלטים של "אפל" החלו להיחטף כמו לחמניות חמות (רק כדי לחטוף בהפוכה בתקופה האחרונה). ישנן טכנולוגיות שעוברות כמה סיבובים של שינויים, שיפוצים ושפצורים עד שהן נקלטות. הרעיון של מחשוב לביש לא הולך לשום מקום וכולנו נלבש בעשורים הקרובים כל מיני מחשבים זעירים, חלקנו כבר עונדים כל מיני צמידים אלקטרוניים למיניהם שבודקים כמה צעדים אנחנו צועדים ושאר ירקות.

ועדיין, המקרה של גוגל-גלאס יכול ללמד אותנו כמה לקחים.

הראשון הוא שכל הנביאים מטעם עצמם, גורואים טכנולוגיים בעיניי עצמם, שקובעים שהם נתקלו בפיתוח הגאוני ביותר שאי-פעם פותח על ידי בני אדם, הם לא יותר מ-fan boys מעיקים. הם לא הקהל הרחב ולמעשה הם לא קהל המטרה. הם הכרחיים כדי ליצור את הבאז הראשוני אבל מוטב שלא להתרשם מהם יתר על המידה.

השני הוא שגם חברות גדולות ומצליחות, דוגמת גוגל, שרגילות לרשום הצלחות מבריקות, מסוגלות להתחלק על התחת. הצלחה היא לא עניין שרשום בטאבו. היא דומה יותר להטלת קובייה: העובדה שקיבלת 6-6 בהטלה הקודמת לא מבטיחה שום דבר בהטלה הבאה (אם כי, צריך להודות ביושר, שלעתים מוצרים מצליחים בין השאר בגלל ההצלחה של המוצר הקודם. מוצרי "אפל" הם דוגמה טובה לכך).

והשלישי הוא שגוגל-גלאס הוא דוגמה נפלאה לניסוי הנדסי מסקרן ולניסוי חברתי כושל. מן הראוי שחברות טכנולוגיה יבינו שהן צריכות להעסיק סוציולוגים, אנתרופולוגיים, חוקרי תרבות ואפילו פילוסופים לצד המהנדסים שלהן אחרת הן ימשיכו להשיק מוצרים שאף אחד לא באמת רוצה להשתמש בהם.

סלט במיץ מסכים

"סוף סוף אפשר להפסיק להתייסר בשאלה כמה שעות ביום לתת לילדים לראות טלוויזיה, לשחק במחשב ולבהות באייפד. מחקרים מראים שמסכים לא מקלקלים לנו את הדור הבא. אפילו להפך". זו כותרת המשנה של כתבה שהופיעה גם במגזין סוף השבוע של מאקו וגם בדה-מרקר תחת הכותרת: "חוקרים: המסך לא הורס את הילדים".

כיוון שהנושא מוכר לי ואני תמיד אוהב להתעדכן, קראתי את הכתבה. מה שגיליתי הוא דוגמה קסומה לכתיבה שמערבבת אינסוף נושאים תחת קורת גג אחת ומסכמת את הנושא בכותרת מטעה שאין בינה ובין המציאות כמעט שום דבר. במקום לגלות מחקרים שמלמדים שאין כל בעיה בשהייה מול מסכים, גיליתי דוגמה, נוספת ונפלאה, לכתיבה רשלנית, רדודה ושטחית.

הרמז לבעיה מתחיל בכותרת המשנה שכוללת בתוכה:
א. לראות טלוויזיה.
ב. לשחק במחשב.
ג. לבהות באייפד.

הקשר בין השלושה האלו מקרי לחלוטין. נכון, בכולם יש מסך אבל זה כמו לטעון שיש בעיה עם בישול, נסיעה במכונית וכדורסל כי בכולם עושים שימוש במשהו עגול. צפייה בטלוויזיה לא דומה למשחק במחשב (מבחינת המוטיבציה, דרך האינטראקציה, ההפעלה של אזורים במוח, וזו רק התחלה של רשימה) שלא דומה לעיסוק בסלולרי, שכלל לא מוזכר בכתבה, עובדה מרתקת בפני עצמה כיוון שלא ברור לי איך אפשר לדבר על "מסכים" מבלי להזכיר את המסך המרכזי של הילדים ובני הנוער. בכל הקשור ל"בהייה באייפד", ובכן יש לי הרגשה שעל "בהייה באייפד" לא נעשו המון מחקרים (מה זה בכלל?).

על הקשר בין ילדים וצפייה (מופרזת) בטלוויזיה יש בערך חצי טריליון מחקרים. אולי אני מגזים. רבע טריליון מחקרים. גם על ההשפעה של משחקי וידאו על ילדים נעשו כמה שנדיברליון מחקרים; על הקשר בין משחקי וידאו להשמנת יתר, ליחסים חברתיים, לאלימות, להצלחה בלימודים – you name it – זה אינסופי.

הכתבה במאקו מציגה את הבעיה של שהות ארוכה של הילדים מול הטלוויזיה, ואז מסבירה שמחקרים וחוקרים טוענים שאין ממה לחשוש. כדי לתמוך בטענה הזו הכתבת מצטטת מחקרים שעוסקים במשחקי וידאו. אם זה לא היה משעשע זה היה ממש משעשע.

בכל הקשור להשפעות של מסכים על ילדים אפשר למצוא במחקר כמעט כל תוצאה שרק אפשר להעלות על הדעת וזאת בשל הקושי העצום, שנוכח בכל מדעי החברה אבל במיוחד בתחום הזה, למצוא השפעה ישירה של X על Y. האם אני, כילד, הופך לאלים בגלל שאני צופה בתכניות טלוויזיה אלימות או שמא בגלל שאני ילד אלים אני נמשך לתכנית טלוויזיה אלימות ולכן אני צופה בהן? מה כאן הסיבה ומהו המסובב? ובכלל, איך מודדים אלימות? האם אלימות היא רק מכות? וכמה זה "ממש אלים" לעומת "קצת אלים"? שנתחיל לספור דחיפות? ואיך בדיוק עוקבים אחר ילדים כדי לגלות שהם אלימים? במעבדה? זה לא ממש "החיים האמיתיים". אז אולי נעקוב בחיים האמיתיים? אבל איך בדיוק? על ידי זה שנצמיד לכל ילד חוקר שילווה אותו במהלך היום? מגוון הבעיות המתודולוגיות והאתיות גורם לכך שאפשר למצוא בספרות המחקרית מסקנות הפוכות לגמרי שמבוססות על מתודולוגיות שונות ועל הנחות מוצא שונות.

בקיצור, הכתבה במאקו עושה סלט במיץ מסכים, מערבבת מין שאינו במינו ומכריזה הכרזות שאין להן שום כיסוי. מילא זה פורסם במאקו, אבל מדוע דה-מרקר לוקחים כזה טקסט חפיפניקי ומפרסמים אותו אצלם, זה לא לגמרי ברור לי.

אם אנחנו כבר מדברים על הנושא, ראוי לקרוא שני טקסטים הרבה יותר חושבים. אל האחד הפניתי לפני כמה חודשים והשני פורסם לפני כמה ימים ב"וושינגטון פוסט". אם רוצים לדון בנזקים של מסכים הרי ששני הטקסטים האלו הם נקודות התחלה מצוינת ולא טקסט מקושקש.

ובכלל, ראוי להתעלות מעל לדיון הבנאלי (כפי שהוא מוצג בכתבה במאקו) ולשאול שאלות חשובות יותר כמו כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ללמידה, כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ליכולת שלנו להתרכז, האם אנחנו עושים טובה לתלמידים שלנו כאשר אנחנו מאפשרים הכנסה של מסכים לכיתה (הם יכולים לסכם ביתר יעילות) או שמא אנחנו דווקא דופקים אותם (הם מתרכזים בהקלדה ולא בהבנה), ושאר שאלות שמערכות חינוך והורים בכל העולם מתחבטים בהן. אמנם לא על כל השאלות האלו יש תשובות ברורות, שזה פחות מוצלח מבחינת כותרת, אבל לפחות הן לא מביכות.

פרדוקס עטוף בפרדוקס של קפסולת זמן

לפני חמישה חודשים נתקלתי באתר שהציע לי הצעה מעניינת: לשלוח לעצמי העתידי מייל. הרעיון שאול מהקונספט הבסיסי של קפסולת זמן, מהסוג שהאמריקאים אוהבים לקבור באדמה. לוקחים כל מיני דברים שבאותו הרגע חשובים לך (מוזיקה, תמונה, ספר), כותבים מכתב לאני העתידי שלך, קוברים את כל הפריטים בתוך קופסה/קפסולה ואז חוזרים אל המטמון הקבור כעבור שנים ונזכרים בימים ההם. זו נוסטלגיה מאורגנת.

היתרון שמצאתי באתר שבו נתקלתי הוא שאין צורך לזכור שאתה צריך לחפור ולהוציא את הקפסולה שלך – אני לגמרי שכחתי ממנה – היא נשלחת אליך במייל. האתר שנתן את השירות הזה נקרא ohlife.com וב-29 ביוני 2014 שלחתי לעצמי העתידי מייל וביקשתי שהוא יישלח אליי כעבור שנה.

במייל שכתבתי לאני העתידי של עצמי שאלתי בעיקר שאלות. אחת מהן עסקה בערפל שבו הייתי שרוי לפני חמישה חודשים: "אתה זוכר את התקופה שבה לא ידעת מה עומד לקרות? האם עכשיו אתה כבר יודע?", שאלתי את עצמי (והיו שאלות נוספות). הסיבה שאני מספר את כל זה עכשיו היא שבאופן מפתיע, המייל ששלחתי לעצמי העתידי ושהיה אמור להגיע אליי רק ב-29 ביוני 2015, נשלח אליי הבוקר, והסיבה היא שהאתר שנתן את השירות נסגר.

אני מוצא את הסיפור הזה די משעשע: בסוף יוני 2014 לא ידעתי לאן החיים שלי עומדים לקחת אותי ותהיתי אם אדע את התשובות כעבור שנה. כל החכמה בקפסולת הזמן היא שהיא שומרת על המסרים מכיוון שהיא עצמה יציבה ומוגנת. אבל דווקא השירות שאמור להוות את סמל היציבות, נסגר. כאשר המסר הגיע אליי הסתבר לי שכעת אני יודע חלק מהתשובות לשאלות ששאלתי את עצמי לפני חמישה חודשים ושהחיים שלי יותר יציבים מהאתר שאמור היה להיות חסין מטלטלות, אתר ששלח אליי מסר מהעבר שעסק כולו בטלטלות ושנסגר כי הוא עצמו לא ידע להתכונן לעתיד.

אז מה אפשר ללמוד מפרדוקס שמקופל בתוך בפרדוקס שעוסק ביציבות? שאף אחד לא באמת יודע שום דבר על שום דבר ושגם מה שכתבתי כעת, שהחיים שלי יותר יציבים, הוא לא יותר מבדיחה. החיים הם רכבת הרים. השאלה היחידה היא איפה אתה נמצא על המסלול ואת התשובה לשאלה הזו אתה בדרך כלל יודע רק בדיעבד.

ואם כל העניין עשה לכם חשק ליצור קפסולת זמן דיגיטלית משל עצמכם, תוכלו להשתמש בשירותים מקוונים אחרים כמו זה, זה או זה.