מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!

ב"הארץ" בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה "למה אני פטריוט" ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז'ונג און.

אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.

משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו "בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר". אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.

ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו. 

כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.

העונה הראשונה של "מראה שחורה" היתה סוג של טלטלה. בשלושה פרקים תיארה המיני-סדרה הבריטית הזו כמה מגמות טכנולוגיות עכשוויות שאותן היא מתחה עד לקצה רק כדי לראות מה מחכה לנו שם. התוצאה היתה שילוב של "מדהים" עם "מטריד". כעת חוזרת המיני-סדרה לעונה שניה ופעם נוספת היא מצליחה לגרום (לפחות לי) לחשוב.

הפרק הראשון בעונה, Be Right Back, מספר את סיפורו זוג צעיר, אש ומרתה. אש נהרג בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן חברה של מרתה מכירה לה שירות חדש. במידה ואתה מאשר, השירות מקבל גישה לכל המידע הפומבי שאותו אדם פרסם בחייו: ציוצים בטוויטר, פוסטים בבלוגים, סטטוסים בפייסבוק, תגובות, תמונות, סרטונים, הכל. כעבור זמן קצר, השירות לומד את "השפה" הייחודית של אותו אדם ובעצם לומד איך לדבר כמו האדם שכבר מת. מרתה, שבהתחלה מתנגדת, נרשמת לשירות החדש ומתחילה להתכתב עם אש הווירטואלי באמצעות תוכנה למסרים מידיים. מאוחר יותר היא נותנת לשירות גישה גם לסרטוני הווידאו שהשניים צילמו וכך אש יכול לא רק להתכתב איתה אלא גם להתקשר אליה בטלפון ולדבר איתה. הוא נשמע ממש כמוהו (אני אעצור כאן כדי לא לקלקל למי שרוצה לצפות בפרק).

כמו בעונה הראשונה, יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, עלה כאן על משהו.

אני תמיד נוהג לומר שיש לי אוזן מוזיקלית לטקסט. לרבים מאיתנו יש אוזן מוזיקלית לטקסט. זו הסיבה שיש חשבונות fake בטוויטר שאתה משוכנע שהאדם האמיתי כותב אותם. החיקוי הזה אפשרי מכיוון שאחרי שאתה קורא מישהו זמן מה, אתה יכול להתבטא כמוהו, להשתמש באותו משלב לשוני, באותן מטבעות לשון, באותו חוש-הומור וכן הלאה.

זו הסיבה שהשירות שברוקר ממציא לא נשמע מופרך כלל ועיקר. בגלוב התפרסמו מאז שהוא הוקם יותר מ-3,500 פוסטים שביחד מחזיקים עשרות אלפי מילים. בטוויטר פרסמתי יותר מ-3,400 ציוצים, בפייסבוק אני פעיל מאז 2007 וביוטיוב קיימים עשרות סרטונים שבהם אני מופיע בפינות שונות בלונדון וקירשנבאום. האם זה מופרך לחשוב שניתן לקחת את כל המידע הזה ולחלץ מתוכו יובל מסונתז? אמנם אנחנו לא מתעדים הכל וגם אש המסונתז נקלע לעתים לבעיות בשעה שהוא נדרש לתגובה שאין לה תיעוד כתוב או מצולם, ועדיין, האם שירות כזה הוא בלתי אפשרי?

מעבר לשאלה האם השירות אפשרי או לא, הפרק מעלה שאלה עמוקה יותר והיא האם אנשים יוכלו להיפרד מאנשים שנפטרו מהרגע שתהיה להם האפשרות להמשיך ולשמור על קשר עם גרסאותיהם המסונתזות? כאן בדיוק מתגלית הגאונות של ברקר.

בפרק השלישי בעונה הראשונה, The Entire History of You, הוצגה טכנולוגיה שבה כולנו יכולים לתעד כל רגע ורגע בחיינו, ואז לחזור ולבחון את הרגעים האלו, לנתח אותם שוב ושוב ללא הפסקה. ברגע הראשון אתה אומר "מגניב לגמרי, פשוט מגניב". אבל ככל שהפרק מתקדם אתה מבין שיש תפקיד פסיכולוגי, חברתי ותרבותי לשכחה, אתה מבין שלשכחה יש פונקציה ומהרגע שטכנולוגיה נכנסת לתמונה ומאיינת אותה, היא פוגעת בפונקציה הזו. האם זה רעיון טוב?

Be Right Back עוסק בשאלה דומה. המוות כופה על כולנו פרידה מוחלטת. רגע אחד האדם היקר לנו היה פה, ורגע אחר כך הוא כבר לא. והוא לא יהיה פה יותר לעולם. אף פעם. זה סופי. האפשרות הטכנולוגית שברוקר מציג הופכת את הפרידה המוחלטת לפרידה פחות מוחלטת. האם זה רעיון טוב? האם אנחנו באמת רוצים שתהיה לנו האפשרות הטכנולוגית "להישאר בקשר" עם מישהו שהוא כבר לא פה, וגם לא יהיה? מה המחיר החברתי שנשלם על חוסר יכולתנו להיפרד מאדם שרק השאריות הווירטואליות, המסונתזות שלו, נותרו מאחוריו?

יותם ברנז שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות הודעה בה הוא מספר על פרויקט מעניין:

יש ארגון צדקה אמריקאי בשם Child's Play שתורם משחקים, צעצועים וספרים לילדים מאושפזים בתי חולים ברחבי העולם. הוא הוקם על ידי היוצרים של קומיקס הרשת "פני ארקייד" וחלק מהתרומות אליו מגיעות מחברות המשחקים – אבל הרוב מגיעות מגיימרים פשוטים, בין אם בתרומה עצמאית או דרך מרתוני גיימינג ("משחקתרום", אם תרצה) שמשודרים לייב באינטרנט.

לפני בערך שנה עלה הרעיון לקשר בין הארגון לבתי חולים בישראל – נכון להיות, בית החולים הקרוב ביותר שעובד עם הארגון נמצא במצרים – אבל התגובות של בתי החולים הישראלים איטיות להפליא ולרוב מסתכמות ב"פנייתך הועברה לגורמים המתאימים".

ישבנו וחשבנו איך נוכל להעלות את המודעות לקיומו של הארגון כדי לעודד את בתי החולים ליצור את הקשר, והחלטנו שלייבא את רעיון המשחקתרום יהיה דרך מוצלחת להעלות מודעות ואולי לגייס קצת כסף למטרה טובה בו זמנית – בינתיים גייסנו כבר 115 דולר (טוב, 114.53 – מישהו חשב שיהיה נורא מצחיק לתרום ח"י שקלים).

אז בשלושים ואחת באוגוסט, ב-12 בצהריים, נתחיל את המרתון ולא נפסיק עד שיעברו 24 שעות וכולנו נשתגע.

אני יודע, כתב לי יותם, שכל זה נשמע כמו יחצ"ן שמנסה לדחוף אייטם והרשה לי לומר לך שאין דבר רחוק יותר מהאמת. אני בסך הכל סטודנט חסר ניסיון שמנסה לעשות משהו למטרה טובה וישמח לכל העזרה שיוכל לגייס.

אז הנה הפרטים:

האתר נמצא בכתובת הזו ומכיל, כדרכם של אתרים, דף שאלות נפוצות.

כפתור התרומות מופיע בדף הראשי, וניתן להגיע אליו ישירות גם דרך הקישור הזה (אנחנו משתמשים בצ'יפין כדי להימנע מלעסוק בכסף בעצמנו, היות ולא ברור אם אנחנו צריכים להכריז על עצמנו כמלכ"ר בשביל זה). יש גם דף פייסבוק, חשבון טוויטר ואפשר לפנות אלי בכל שאלה במייל הזה או במייל ה"רשמי" שלי כמנהל: admin אצל edfmarathon.com.

אם תשאלו אותי, הדבר היחיד שמבאס הוא שבשלב זה התרומות לא יגיעו לבתי חולים בישראל – אבל זו בדיוק הנקודה. הם רוצים לגייס מספיק כסף בשביל שבתי החולים בישראל יתעוררו ויתחילו לעבוד עם הארגון הזה.

בהצלחה!

יש לי אייפון 3Gs. אני מודה, הוא קצת עולה לי על העצבים אבל אין לי כסף פנוי כדי להחליף אותו במשהו שיעלה לי קצת פחות על העצבים. מילא. בחודשים האחרונים התחלתי להשתמש בתוכנת WAZE. בהתחלה התלהבתי קצת יותר, היום קצת פחות, לא משנה.

הבעיה העיקרית עם WAZE היא שהיא בולעת את הסוללה של האייפון, שגם כך אינה משובחת, בקצב שבו כלבים אוכלים פסטרמה: בביס אחד. לכן, קניתי מטען לרכב שמתחבר לאייפון וטוען אותו במהלך הנסיעה. מצוין.

רק שבחודשים האחרונים המטען החל לעשות צרות: בתחילת הנסיעה הוא טוען יופי וכעבור כחמש דקות, מפסיק. האיור של הברק, שמלמד שהסוללה נטענת, מתחלף באיור של כבל שמלמד שבעוד שהאייפון מחובר למשהו, הוא לא נטען בשיט. העניין הוא שפעם הוא מפסיק לטעון אחרי חמש דקות, פעם אחרי רבע שעה, פעם אחרי 25 דקות – אין חוקיות. הוצאתי את המטען והחזרתי אותו למקום, הוצאתי את הכבל והחזרתי למקום, כיביתי את האייפון והפעלתי מחדש – שום דבר לא גרם לבעיה המשונה הזו להיעלם.

הזמנתי מדיל אקסטרים מטען חדש. לקח לו חודש להגיע, אבל הגיע. חיברתי לאייפון – נטען! חולפות עשר דקות – מפסיק!

החלטתי להחליף את הסוללה. גם ככה היא נחלשה מאוד בשנתיים האחרונות. הלכתי למעבדה ברישון וביקשתי להחליף. באותה ההזדמנות סיפרתי על הבעיה שלי. האנשים במעבדה הרימו גבה. הם מעולם לא שמעו על כזו בעיה. "אולי הבעיה היא בסוללה ועכשיו, כאשר היא הוחלפה, תיעלם גם הבעיה", הם אמרו. "נכון, אולי עכשיו תיעלם הבעיה", אמרתי.

נכנסתי לאוטו עם האייפון המצויד בסוללה חדשה. חיברתי את המטען החדש – נטען! חולפות שבע דקות – מפסיק!

למרות שגלשתי באינטרנט בניסיון למצוא פתרון לתקלה הזו, לא הצלחתי למצוא אנשים שמדווחים על אותה הבעיה בדיוק. ובכל זאת, מתוסכל מבעיית רפאים שבאה והולכת, החלטתי לנסות שוב ולמצוא פתרון או לפחות את הסיבה לתקלה.

אז הנה הסיבה: כאשר האייפון מתחמם, הוא מגיע למסקנה שהסוללה טעונה או שהוא פשוט מנסה להגן עליה – והוא מפסיק באופן יזום את הטעינה. כאשר אני שם את האייפון ברכב הוא נמצא על מתקן שמחובר בוואקום לחלון. הקיץ החל ולכן האייפון מתחמם תוך כמה דקות (בייחוד כאשר WAZE פועל) והטעינה מפסיקה. הורדתי את האייפון מהמתקן והצמדתי אותו לפתח שממנו יוצא האוויר הקר של המזגן. תוך 25 שניות חזר המטען לפעולה ושוב המכשיר נטען. חלפו 10 דקות, ושוב הוא מפסיק. הורדתי אותו מהמתקן, הצמדתי אותו למזגן, חלפו 40 שניות, ושוב הוא נטען.

כעת הרחקתי את האייפון מהשמשה באמצעות הזרועה הגמישה של המתקן, כיוונתי את התריס של המזגן כלפי מעלה כך שהוא זורק אוויר קר לכיוון האייפון – והבעיה נפתרה.

382 שנדיבריליון דרכמות הושקעו בפיתוח טכנולוגיה אולטרה-מתוחכמת המכונה "אייפון". 19.4 שנדיבריליון סינים מרכיבים אותה ועושים שימוש ברכיבים שהובאו במיוחד מהמאדים על ידי חייזרים שלובשים ספנדקס בצבע בורדו, אבל כדי שטכנולוגיה העילית מבוססת ליתיום נוזלי וזכוכית שהותכה בליבת ננס לבן תעבוד, אני צריך להקפיד לעשות עליה אחת לכמה דקות "פו!!".

היי סטיב, אני מאוד מתרשם. מאוד.

בשבועות האחרונים סיפרתי כמה פעמים שפתאום התחלתי לבלוע ספרים בקצב, העליתי פוסט שעוסק בספרים העוסקים בטכנולוגיה ובאופן כללי, ספרים החלו להעסיק אותי. כעת החליטו הספרים להראות לי שהם לא נותרו אדישים לתשומת הלב שלי.

לפני כשבועיים הטלפון שלי צלצל. על הקו חיילת מגלי צה"ל.

"היי יובל. אנחנו עורכים כמה תוכניות מיוחדות לקראת שבוע הספר. הן ישודרו בשבוע הספר עצמו", סיפרה לי.
"כן", עניתי ביובש.
"אחת התוכניות תעסוק בספרים ובטכנולוגיה."
"כן", עניתי ושאלתי את עצמי מהו האייטם שרוצים שאתראיין אליו.
"אנחנו רוצים שאתה תנחה את התוכנית."
"מה?"
"את התוכנית."
"איזו תוכנית?"
"זו עם הספרים והטכנולוגיה. שאתה תנחה אותה."
"מה האורך שלה?"
"שעה."
"שעה שאני אנחה?"
"כן."
"ומתי זה ישודר?"
"בשבוע הספר."
"באיזה יום?"
"אנחנו עוד לא יודעים."
"באיזו שעה?"
"בין 18:00-19:00. 19:00-20:00".
"וואלה."
"אתה רוצה זמן לחשוב על זה או…"
"על מי אני עובד? זה מגניב אותי לגמרי. איפה חותמים?"

התוכנית נקבעה ליום רביעי, ה-13.6.2012 והשעה היא, כאמור, 18:00 19:00 וגלי צה"ל מפקירים מיקרופון שלם בידיים שלי. בטוח מישהו יעלה למשפט על ההחלטה הזו.

ועכשיו לבקשת העזרה.

במסגרת התוכנית (שיהיו בה מספר ראיונות, כתבה ועוד כל מיני הפתעות) אני רוצה להקריא קטעים מספרים. אני רוצה שהקטעים הקצרים האלו יהיו משני סוגים.

הסוג הראשון יהיה מתוך ספרים שבהם מתוארת טכנולוגיה בצורה מרשימה במיוחד. קטעים קלאסיים כאלו. נניח, ז'ול וורן? הבעיה היא שאת ז'ול וורן אני לא מספיק מכיר וממילא יתכן שאפשר למצוא קטעים אחרים, מוצלחים יותר, מספרים מוכרים יותר או פחות, שבהם יש תיאור מקסים, מעורר מחשבה או פשוט מצחיק לגמרי שקשור בדרך כלשהי לטכנולוגיה (ברור שאני מעדיף את המצחיק לגמרי, כן?).

הסוג השני יהיה ציטוטים של סופרים מתוך ספריהם או מתוך התבטאויות פומביות שלהם, שעוסקים בטיבה של טכנולוגיה: מקניטים אותה, לועגים לה, מתפעלים ממנה, מאפיינים אותה ואת ההשפעות שלה עלינו. דגלאס אדמס נודע בכאלו התבטאויות וגם קורט וונגוט אם כי לוונגוט האליל אני אקדיש אייטם בפני עצמו (אופס, ברח לי).

בקיצור, אני זקוק לעזרתכם: מכירים ציטוטים מגניבים של סופרים על טכנולוגיה? מכירים קטעים מצוינים שעוסקים בטכנולוגיה מתוך ספריהם? אם כן, תהיו בני אדם ושתפו אותי; הפנו אותי למראה מקום מדויק ככל הניתן או טוב יותר – העתיקו את הקטע המתאים ושלבו אותו בתגובתכם.

כבר אמרתי שזה מגניב אותי לגמרי?

לפני כמה ימים נתקלתי ברשימה הזו בה מוצגים 25 ספרי הטכנולוגיה של כל הזמנים. אני מודה שהתאכזבתי. התאכזבתי לא מכיוון שהרשימה לא ראויה אלא בעיקר מכיוון שיש בה הרבה יותר מדי ביוגרפיות והרבה פחות מדי ספרים שעוסקים במהותה של הטכנולוגיה – לטוב ולרע.

אי לכך, פניתי אל אוסף הספרים האישי שלי ומתוכו בחרתי 12 ספרים (כולם ספרים באנגלית אך ארבעה מהם תורגמו לעברית ולכן אציג את המהדורה בעברית) שכל מי שמתעניין בטכנולוגיה ירצה לקרוא (חלק מהספרים מופיעים גם ברשימה שקישרתי אליה למעלה). אני לא מתיימר לטעון שאלו הספרים החשובים ביותר או הטובים ביותר, אבל אלו ספרים שאני אוהב במיוחד, אליהם אני חוזר פעם אחר פעם, ושאותם  מצאתי כמעשירים ומעוררי מחשבה. זו אינה רשימה סופית ומוחלטת ואם הייתי במצברוח  שונה, יתכן שספרים אחרים היו נכנסים אליה, נוספים אליה או מודחים ממנה. ובכל זאת, זה מה שיצא. הספרים אינם מסודרים לפי סדר חשיבות ואין ברשימה ספר חשוב יותר או חשוב פחות: חלקם עוסקים בצדדים הנפלאים של הטכנולוגיה, אחרים בצדדים האפלים, חלקם עוסקים בסוציולוגיה של טכנולוגיה, אחרים בהיסטוריה של טכנולוגיה ואחרים בפילוסופיה של טכנולוגיה.

יכולתי לכתוב על כל אחד מהספרים מגילה אבל העדפתי לכתוב רק משפט אחד או שניים. למרות זאת, הפוסט אינו קצר ולכן אחרוג ממנהגי ואשבור אותו לשני חלקים כך שהוא לא יעמיס על העמוד הראשי של הגלוב.

המשך לקרוא »

הטקסט של אופיר הדהד לי בראש כאשר פתחתי את "מוסף הארץ" והבטתי בפרסומת של רשת ניופאן. הפרסומת הזו היא חלק מסדרה של שלוש פרסומות המופיעות עמוד אחרי עמוד אבל דווקא הפרסומת השלישית לכדה את תשומת לבי.

בתמונה אישה, מצודדת למראה, שנראית כאשר היא מחבקת מיקסר. כן, אנחנו מדברים על מיקסר והיא מחבקת אותו באהבה ששמורה בדרך כלל לבני אדם. ידיה סוגרות על הכלי בו מערבלים את שדרוש ערבול ולחייה מונחות ברכות על ראשו של המיקסר. עיניה עצומות והיא כולה חיוך מתוק. זהו חיוך השמור לאהוב אשר שב לפני כמה שעות ממסע ארוך וכעת אהובתו מתרפקת עליו, בסבלנות, בחיבה, בתחושה של "הנה, הוא סוף סוף כאן ועכשיו אפשר לנוח קצת".

ברקע פרחים ורודים נופלים ממעל וזאת, כך נדמה, כדי להשלים את התמונה הפסטורלית, הכמו-רומנטית שהיא לא "כמו" בכלל. מי שעדיין לא הבין את הרומן הסייבורגי שמוצג לנגד עיניינו מוזמן לקרוא את הכיתוב המופיע על הכרטיס השני, זה שנמצא מתחת לפירוט מבצע אביבי בניופאן, בו נכתב (בתרגום): "קיצ'ן-איד, אהבה אמיתית".

מלאכת מחשבת.

שלוש הערות:

1. אמנם קיצ'ן-איד הוא מיקסר טוב (יש לי) אבל מעולם לא התרפקתי עליו (גם לא אשתי) כאילו היה בני האבוד.
2. חיבוק רומנטי של מכונות, יהיו מקסימות, יעילות וממש חמודות ככל שיהיו (ובכך אני כולל גם את כל האייפודים, אייפדים, אייפון, אייפוזיבים של העולם), היא עניין דוחה למדי והניסיון לשוות למיקסר סקס-אפיל של בן משפחה או חבר טוב הוא ניסיון נחמד אבל אתם יודעים, בסוף בסוף, זה כולה פאקינג מיקסר.
3. בשם כל הגברים שאוהבים לבשל, אני מוחה נמרצות על ההחלטה לצלם אישה כשהיא מחבקת את המיקסר. זה כל כך מד-מן וולגארי שזה לא להאמין.

בימים אלו אני מתעסק עם גרפים.

"יו"ר! מדוע אתה מתעסק עם גרפים?!", ודאי תשאלו, ואענה לכם "בקרוב תדעו". מה שחשוב הוא שאני מתעסק עם גרפים. מכיוון שאני מייצר גרפים כמו שסינים מייצרים אייפדים, חיפשתי כלי עבודה שבאמצעותו אייצר אותם. ומהו כלי העבודה? אקסל (Excel) כמובן, איזו שאלה. מיקרוסופט הטובה והנאמנה, גיירה זה מכבר את חבילת אופיס ובתוכה גם את אקסל ובאקסל ישנם אינספור עיצובים, תבניות ומה לא כולן נועדו לאפשר לפועל פשוט כמוני לייצר גרפים מפה ועד פוקסקון.

נפלא. הנה גרף לדוגמה.

יש רק בעיה אחת עם הגרף הקסום הזה והוא המקרא. הטקסט שבתוך המקרא מיושר לצד הנכון, הוא מיושר לצד שמאל. בעברית היישור צריך להיות לימין ולכן הנקודות הצבעוניות במקרא צריכות להופיע לימין הטקסט. האם מדובר בבאג בגיור? ללא ספק. האם יש דרך לתקן את הבעיה? ככל הנראה לא (שאלה נשלחה עד רדמונד). האם זה טוב יותר בגרפים מסוגים אחרים? לא, זה אפילו עוד יותר רע. האם זה מבאס ומעצבן כאשר אתה יודע שמה שאתה עושה הוא בעצם הפוך? ללא ספק.

לפחות יש חלופות. ימי שלטון היחיד של מיקרוסופט מאחורינו ואפשר להשתמש בפתרונות חופשיים ופתוחים כמו LibreOffice תוצר נפלא שבא לעולם כתוצאה ממזלוג של פרויקט OpenOffice. בחבילה הזו שוכנת לה תוכנה קטנה שהיא המקבילה של אקסל. שמה "קאלק" (Calc) ואין בה בעיה במקרא – הוא יוצא כמו שצריך! הללויה. תמיד אמרתי שהגיע הזמן לזנוח את מיקרוסופט. אבל, יש בעיה קטנה. למעשה, שתי בעיות קטנות.

הראשונה היא שכאשר מעתיקים גרף מ"קאלק" ומדביקים אותו בתוך וורד מקבלים ריבוע לבן. למה? ככה, זה למה. כי הן לא חברות טובות, אופיס ואופן-אופיס, אף פעם לא היו. מילא, אפשר לצלם תמונת מסך ולהדביק כתמונה. נניח. אבל אתם זוכרים שציינתי שיש "שתי בעיות", נכון?

הנה דוגמה לגרף מתוך "קאלק":

כמו שאפשר לראות המקרא פשוט נפלא אבל שימו לב לתוויות הנתונים, אלו שמציינות מהו החלק היחסי כל כל פרוסה בעוגה. נראה די על הפנים. ב"אקסל" אין שום בעיה, כל תווית שכזו ניתנת להזזה ולמיקום ידני. ב"קאלק" לא. אפשר להגיד לתוכנה למקם את התוויות בתוך העוגה, מחוץ לעוגה וכל מיני הגדרות אוטומיות שכאלו שתוכנתו מראש אבל כולן דפוקות וממילא לא ניתן להזיז את התוויות באופן ידני. למה? ככה.

האם זה מעצבן? כמובן שזה מעצבן, לא רואים את התוויות או שרואים ולא מבינים מה הן עושות שם. זה בעצם בלתי נסבל והופך את התוכנה כולה לבלתי שמישה מבחינתי.

אין ברירה, צריך לחפש חלופה שלישית. ויש כזו! היא נקראת SmartDraw, תוכנה שכל כולה נועדה להפקת גרפים, תרשימים ושאר ירקות. האמת? תוכנה מדהימה. כן, היא בתשלום, ועדיין, תוכנה קלה לשימוש, שמתממשקת בקלות עם תוכנות "אופיס" (אפילו יודעת לייצא ל-PowerPoint יחד עם אנימציה מובנית!) ובאופן כללי היא החלום הרטוב של פועל יצור סיני כמוני.

יש רק בעיה אחת. הנה דוגמה:

כמו שוודאי הבחנתם, אנשים חדי עין שכמוכם, הטקסט מופיע בשפה האהובה על כל דוברי העברית: קירילית.

"נו", אתם ודאי רוטנים "תלחץ על Ctrl+Shift שמאל או Alt-Shift שמאל או משהו שם עם המקשים בצד שמאל ותעבור לעברית". באמת תודה לכם. זה אחרי שעברתי לעברית!

"נו", אתם ודאי מרשים לעצמכם להמשיך לרטון "תחליף פונט לפונט עברי". באמת תודה רבה לכם, ממש, מקרב הלב. זה אחרי שעברתי על כל הפונטים העבריים שיש. למעשה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי למה זה יוצא ככה והתשובה שלהם היתה זו:

Because SmartDraw does not currently support Unicode text, we do not support non-Western fonts. Languages covered by this include, but are not limited to: Arabic, Chinese, Japanese, Hebrew

כל מה שרציתי הוא גרף. גרף בעברית, גרף כמו שצריך, גרף שנראה יפה, מיושר לצד הנכון, שרואים בו את תוויות הנתונים, גרף שאני יכול ייצר בעצמי, גרף.

אז רציתי.