ג’פניקה רוצה לראות לכם

ביום חמישי בערב, אחרי שנגמרה ההרצאה (היה שוס! תודה לכל מי שבא) רצתה כל משפחת דרור ללכת לאכול משהו. כמה נוח היה שממש לצד הפאב שבו ישבנו היה סניף של ג’פניקה, זה שצמוד לאוניברסיטת תל-אביב. אנחנו מחבבים את ג’פניקה בין השאר כי הסניף של אזור התעשייה בקיסריה מוצלח במיוחד.

אחרי שהמלצרית לקחה מאיתנו את ההזמנה, היא הציגה בפנינו את האפשרות להצטרף למועדון של ג’פניקה! נו, מועדון זה נשמע באמת יוקרתי אבל אמרתי לה שתיתן לנו לחשוב על זה. אחרי שגמרנו לאכול, הלכתי להביא את האוטו ובעודי בדרך קיבלתי הודעה שג’פניקה ממש שמחה שהצטרפתי למועדון ושאני מוזמן להוריד את האפליקציה שלהם. מסתבר שבהיעדרי, התקבלה החלטה להצטרף למועדון.

רק למחרת החלטתי לבדוק מה זו האפליקציה של ג’פניקה. זו היתה הבדיקה הקצרה בעולם. כך נראה מסך ההרשאות של האפליקציה רגע לפני שהתקנתי אותה.

זה לא מסך הרשאות של אפליקציה להזמנת סושי (שהדעות באשר לאיכותו חלוקות, אני יודע, אני יודע); זה מסך הרשאות של תוכנת ריגול של ה-NSA. מישהו בג’פניקה ירד מהפסים. רק אחרי שהחלטתי שלא להתקין את האפליקציה, קראתי את הביקורות על האפליקציה עצמה:

בקיצור, אפליקציית המעקב של ג’פניקה, שמביישת את אפליקציות הפנס הידועות לשמצה, היא בנוסף לכל, כך עולה מהביקורות, גם אפליקציה מחורבנת במיוחד.

ולג’פניקה עצמה אני רוצה לומר: לא רק שלא הרווחתם אותו כלקוח דיגיטלי, הפסדתם אותי כלקוח בסניפים שלכם.

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל”ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את “הידיעות החמות” של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל “סודות המקצוע”, את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.

מתי ראוי לחסום טכנולוגיה?

בשבוע שעבר הוזמנתי לדיון בכנסת בנוגע לאפליקציית “בליינדספוט”. ההתראה הקצרה לא אפשרה לי להשתתף בדיון אך לשמחתי, חברי הטוב והיועץ המשפטי של הקונצרן, עו”ד יהונתן קלינגר, עדכן בעמוד הפייסבוק שלו מה אמר בדיון שהתקיים אתמול (שני). קלינגר מספר שאמר: “הסיפור הוא פשוט: יש כאן טכנולוגיה, אבל מי שמשתמש בטכנולוגיה לרעה לא עושה זאת כי הטכנולוגיה הביאה אותו לזה, הוא לא בריון בגלל הטכנולוגיה אלא הוא בריון כי הוא בריון. אנחנו לא צריכים לחסום טכנולוגיות חדשות, אנחנו צריכים לעודד אנשים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה”. הוא המשיך והזהיר מפני מדרון חלקלק: “מי שתומך היום בחסימה של בליינדספוט יפעל בעוד שנה להגבלות על ביטוי פוליטי, ולהשתיק מתלוננות בהטרדה מינית. אנונימיות היא חלק מחופש הביטוי, ובגלל נבל אחד בעיר לא משמידים את כל העיר”.

מקרה קלאסי של “כן, אבל…”.

אחד המגיבים לקלינגר אמר שהטיעון של קלינגר מריח כמו “רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים”, הטיעון של התומכים בזכות להחזיק בכלי נשק בארה”ב. כלומר, מה אתם מאשימים את הטכנולוגיה, תעסקו בחינוך של אנשים שהרי הטכנולוגיה היא לא הבעיה אלא האופן שבו משתמשים בה. קלינגר ענה לאותו מגיב ואמר: “זה ממש לא אותו דיון כמו בנשק. לנשק יש מטרה אחת, והיא לפצוע. זה לא משנה אם זה לפצוע כהגנה עצמית או לפצוע כדי להרוג. לטכנולוגיה אין רק מטרה של לפגוע, יש כמה מטרות וכמה שימושים”.

העניין הוא שזה ממש אותו הדיון.

כתלמידם המובהק של לנגדון וינר וניל פוסטמן אני מאמין שלטכנולוגיה אין סדר יום, אין לה פוליטיקה כפי שיש לאנשים, אבל יש לה הטיה. טכנולוגיה היא לא ניטראלית, היא לא אינסטרומנט דומם: היא באה לעולם כאשר יש בה שימוש “נכון” ושימוש “לא נכון” (במובן הרחב של המילה). כמובן שהמשתמשים אינם פאסיביים והם מפעילים “גמישות פרשנית” (מושג הלקוח מאסכולת SCOT) ומשום כך לא פעם מתרחשות תוצאות בלתי צפויות, לעתים חתרניות ממש, כתוצאה משימוש אחר, שונה בטכנולוגיה (יש לכך אינספור דוגמאות), ועדיין, טכנולוגיה מגיעה לעולם כאשר היא מוטה לכיוון מסוים, דוחפת לכיוון מסוים, מצביעה על כיוון מסוים.

באחד השיעורים שלי אני מסביר שמכונית נועדה כדי לקחת אותנו ממקום למקום. כמובן שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי להרוג אנשים אבל אז אנחנו פועלים נגד השימוש “הנכון” שלה, נגד הייעוד שלה (זו הסיבה שזה כל כך מפתיע שמישהו דורס אותנו בכוונה באמצעות מכונית). גם לנשק, כפי שטוען קלינגר בצדק, יש יעוד ברור: לפצוע אנשים. אני יכול, בהיעדר פטיש, לדפוק באמצעות האקדח על מסמר כדי לתקוע אותו בקיר אבל זה לא השימוש “הנכון” באקדח.

בהקשר הזה ראוי לבדוק מהי ההטיה של בלינדספוט, מהו השימוש “הנכון” בה, לאן היא דוחפת את המשתמשים, לאיזה סוג של שימוש? האם היא משווקת כאמצעי להעביר באופן אנונימי מידע לעיתונאים על מנת לחשוף שחיתויות או שמא היא משווקת לילדים על מנת שיעבירו מסרים אנונימיים לחבריהם לכיתה? כמובן שבסופו של דבר השימוש בטכנולוגיה עשוי להתגלגל לכך שהיא תהפוך לאמצעי הפופולרי בעולם לחשיפת שחיתויות אבל זו, אני מאמין, תהיה תוצאה בלתי צפויה של הטכנולוגיה, תוצר לוואי בלתי מתוכנן שלה.

השאלה, לדעתי, שמונחת לפתחנו היא זו: האם יש לנו את אורך הרוח, את הסבלנות הרגולטורית להמתין עם טכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט, על מנת שנראה לאיזה כיוון הן יתפתחו – וזאת בשל הסיכוי שהן יתפתחו לכיוונים חיוביים, אלטרואיסטים וראויים – או שמא ההטיה שלהן כה חריפה והנזק שלהן כה רב עד שאין בנו את הסבלנות להמתין?

במקרה של נאפסטר, לדוגמה, לשופטת מרלין פאטל לא היתה סבלנות שיפוטית ביחס לטכנולוגיה חדשה שהיתה לשופטים במשפט הבטא-מקס (שעסק בשאלה האם יש להפוך את המכירה והשימוש בווידאו-טייפ לבלתי חוקי). היא אמרה: “נאפסטר יצרה מפלצת” והורתה לסגור את השירות על אף שניתן היה להעביר באמצעותו גם הקלטות ביתיות של להקות חובבניות (שימוש הוגן וחוקי לכל הדעות) וזאת מכיוון שהיא העריכה שהנזק שנגרם לחברות התקליטים כה גדול עד שאין סיבה להיות סבלן. בדיעבד אנחנו יודעים שהיא טעתה לפחות פעמיים: פעם ראשונה היא טעתה כיוון שסגירתה של נאפסטר לא הועילה, למעשה הזיקה, לעניין עצמו. פעם שנייה היא טעתה כיוון שהסבלנות שהפגינו השופטים במשפט הבטא-מקס לא רק שלא פגעה בחברות הסרטים, היא יצרה עבורם את אחד ממקורות ההכנסה הגדולים שלהם: השכרה ומכירה של קלטות וידאו.

מעטים יתמכו בסגירה של בליינדספוט כאשר ממסגרים את הדיון ב”היום זה בליינדספוט מחר זה טוויטר או אימייל”, אבל האם זה המסגור הנכון? כסוציולוג של טכנולוגיה הדיון שמעניין אותי הוא אחר לגמרי: עד כמה יש לנו סבלנות משפטית, חברתית ותרבותית ביחס לטכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט? עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן ארכה, עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן לחסות תחת כנפי “חופש הביטוי”, עד כמה ליברליים אנחנו ביחס לטכנולוגיות דושבאג ממדרגה ראשונה? הדיון הזה מעניין אותי יותר כיוון שאין לו תשובה ברורה, חצי-אוטומטית. הוא דורש מאיתנו מחשבה.

מחשבה זה טוב. תחשבו.

“הם משהו אחר”

בסוף השבוע התפרסם ראיון מעניין עם תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, כהגדרתו, שהקים יחד עם שותף את “מכון אתוס“, שבאתר האינטרנט שלו נכתב כי מטרתו “לבסס את גישת המחקר האנתרופולוגי באיתור בעיות ובניית פתרונות יישומיים בזירות קהילתיות שונות”.

הריאיון עמוס במשפטים דרמטיים, נחרצים, על בני הנוער בישראל. הנה מקבץ קצר:

“הילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאוד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו”
“ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם”
“בניגוד למה שחושבים — הוא גם לא חכם יותר”
“היום כבר אין “שכונה”. תראי, כשאת מסתובבת בחוץ אחר הצהריים, מגיל מסוים, פשוט לא רואים ילדים ברחובות”
“הגבולות מיטשטשים אצל ילד שנמצא כל היום ביוטיוב”
“השיחה שלנו, יושבים אחד מול השני בבית קפה ומדברים — לא קיימת אצל בני נוער. הם כל הזמן מתעסקים במשהו. הם לא יודעים מה זו אינטימיות.”

“אם אמפתיה היא בעצם המדד העיקרי לאנושיות, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו. הם משהו אחר”

יאמר לזכותו של ליאון שהוא מכריז מראש שהוא מבצע הכללה. באופן אישי אין לי בעיה עם הכללות שכן הן כלי עבודה עבור אנתרופולוגים וסוציולוגים שמנסים לתאר את “התמונה הגדולה”. אחד החסרונות של הכלי הזה הוא שהוא מחמיץ חלק מהפרטים, וגם זה בסדר. אלא שלמרבה הצער, טיעוניו של ליאון מחמיצים כל כך הרבה פרטים עד שהתמונה שהוא מתאר מעוותת לחלוטין ושגויה.

נתחיל בכך שהוא אומר כמה דברי טעם. בני הנוער היום אכן חווים חוויה מתמדת של FOMO, חשש להחמיץ, וזאת בין השאר בגלל הסמארטפונים. אין ספק שהסמארטפון הפך למכשיר מרכזי בחייהם, אין ספק שהם מבלים איתו שעות ארוכות, אין ספק שחלק ניכר מחיי החברה שלהם מתווך דרך אפליקציות (ווטסאפ, סנאפצ’אט, אינסטגרם), אין ספק שהטכנולוגיות האלו משפיעות על בני הנוער. על חלק מההשפעות הוא כלל לא מדבר, כמו אשליית המולטיטסקינג שרבים סובלים ממנה.

הבעיה העיקרית, אבל לא היחידה, עם הטיעונים של ליאון היא שהם נטולי הקשר היסטורי. ליאון מספר שהוא חוקר את בני הנוער ב-20 השנים האחרונות. זה מאוד מרשים, אבל אולי כדאי להרחיב את היריעה ל-200 השנים האחרונות? אולי ל-2,000 השנים האחרונות?

במהלך סוף השבוע צפיתי בפרקי העונה הראשונה של הסדרה Deadwood שמתארת את החיים בשליש השלישי של המאה ה-19 בארה”ב, תקופת הבהלה לזהב במערב ארה”ב. Deadwood היא לא סדרה תיעודית אבל היא מספקת תיאור הרבה יותר נאמן למציאות של החיים באותה התקופה בהשוואה למערבונים של ג’ון ויין. מי שבוחן את האופן שבו האמריקאים חיו רק לפני 150 שנה, בעידן שבו טכנולוגיית התקשורת המרכזית היתה דפוס, לא מגלה בני אדם יותר אנושיים, כאלו שחווים אינטימיות בצורה יותר טובה.

בני אדם ב-Deadwood רוצחים אותך כי אתה מסתכל עליהם באופן משונה, זורקים אותך לחזירים כדי שיאכלו אותך, משתמשים בנשים ככלים לסיפוק עצמי, מתייחסים לבני מיעוטים כאילו היו בהמות, שודדים האחד את השני ללא שום בעיה. האם יש מישהו שמתגעגע לאנושיות המופלאה הזו שהיתה מנת חלקנו רק לפני 150 שנה?

המצב באירופה באותה התקופה לא מוצלח יותר. ההיסטוריונים שתיארו את האופן שבו השתמשו בילדים באותה התקופה בשוק העבודה מספרים כיצד היו קושרים אותם למכונה על מנת שלא יברחו – ילדים בני עשר, בני שמונה, בני שש. צ’ארלס דיקנס לא המציא מדמיונו הסוטה והמופרע את כל סיפוריו, כן? כמה אנושיות היתה אז בקרב בני הנוער? אלו שחושבים שהמצב בימי הביניים או ביוון העתיקה היה מוצלח יותר, לא הרימו ספר היסטוריה בימי חייהם.

מי שמאמין שטכנולוגיה לא משפיעה עלינו, לא יודע על מה הוא שח. טכנולוגיה משפיעה עלינו, היא תמיד השפיעה עלינו. לא מדובר רק בטכנולוגיות תקשורת; אבק השרפה השפיע עלינו, הטלסקופ שינה אותנו, השעון טלטל את עולמנו, פצצת האטום כמעט והשמידה אותנו. בתוך כל אלו, גם טכנולוגיות תקשורת השפיעו עלינו, על מי שאנחנו, על אופי מערכות היחסים שלנו, על הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו ואת עצמנו. ההשפעה שלהן גדולה כל כך כיוון שאנחנו חיה שמתקשרת, שמחפשת קשר.

ואולם מסגור ההשפעה של הטלפונים הסלולריים על בני הנוער בצורה כל כך דטרמיניסטית, פסקנית, וחד-כיוונית, הוא מסגור שטחי ורדוד. בני הנוער אכן פועלים בתוך עולם רווי טכנולוגיות אבל הם לא קורבנות שלהן. הם לא יצור פאסיבי, נטול הגנות, סוג של בטטה-ספוג, שמופגזים במסרים שמעצבים את אישיותם כאילו היה פלסטלינה (בהקשר הזה כדאי לקרוא ספר כמו זו של דיינה בויד, שהכותרת שלו היא “זה מסובך“).

בוודאי שלגדול עם טלפונים סלולריים מייצר סוג אחר של בני נוער שגדלו עם טלוויזיה (וכמו שפוסטמן הראה, לגדול עם טלוויזיה מייצר סוג אחר של בני נוער מאלו שגדלו עם ספרים), אבל הטענה שהתוצאה היא בני הנוער פחות אנושיים, היא כל כך מרחיקת לכת עד שהיא קורסת לתוך עצמה. בניסיונו לשרטט מציאות עגומה, ליאון מספק הצהרות סנסציוניות, נטולות דקויות, נטולות הקשר היסטורי, נטולות אנדרסטייטמנט. משיחת המכחול שלו כה עבה, עד שלא ניתן לראות תחתיה דבר, עד שכל מה שהיא מתארת הוא כתם בוצי: הטכנולוגיה הורסת את חיינו, הורסת את ילדינו, הורסת את העולם. נו טוב, עוד “איש יום הדין”; תמיד יש מישהו שמשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שיש לו ביקוש קשיח.

מי שמחפש להיכנס להיסטריה בגלל שהילדים שלו מבלים שעות רבות מול המסכים, ימצא בליאון שותף נאמן. מי שמבין שהמציאות החברתית היא לא חד-כיוונית (הטכנולוגיה משפיעה -> בני הנוער מושפעים), מוזמן לשתות כוס מים. בני הנוער של ימינו, עם הסמארטפון שלהם, אינם פחות אנושיים, פחות טובים או יותר מפחידים מבני הנוער שהסתובבו כאן לפני 50, 100, 150 או 1,500 שנה; הם שונים. בחלק מהמקרים הם שונים לרעה ובחלק אחר של המקרים הם שונים לטובה. מה שבטוח הוא שהם הרבה יותר מתוחכמים מהקרדיט שליאון נותן להם.

הניסיון לצייר אותם כמפלצות אומללות אולי טוב לעסקים, אבל הוא רע ומטופש מכל בחינה אחרת.

עדכון: אני מודה לד”ר ניקולס ג’ון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית על שהפנה את תשומת ליבי לכך שניתן להוריד את הספר של בויד ללא תשלום וברשות מלאה של בויד עצמה. לחצו כאן כדי להורידו מהאתר שלה.

אינטרנט בשעון – בקרוב אצלך

השנה היא 1998 או 1999 – קשה לדעת.
באולפן: גל נדיבי, דורון ניר (וגם חגית גל ועדי סקופ שלא מופיעות בקטע הזה).
התכנית: “זומביט”, הטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי ערוץ 2.
הנושא: מזעור של טכנולוגיה.

כל אולפן “זומביט” הורכב מאנשים באותו הגיל פחות או יותר. לדעתי, כולנו היינו בשנות העשרים לחיינו והאווירה היתה תמיד משועשעת (אפשר ברקע לראות את דורון כשהוא עושה הצגות לחגי ועדי). הופעתי בתכנית הזו במשך משהו כמו שלוש שנים בין השנים 1998 ועד אמצע שנת 2000. הטייטל שגל נתן לי היה “כתבנו לעניינים”.

לפני כמה ימים מצאתי קלטת וידאו שעליה הקלטתי חלק מהפינות שלי בתכנית וביקשתי להמיר אותה ל-DVD, רגע לפני שהיא מתפרקת לגמרי. התוצאה: אני מינוס 17 שנה, פלוס 25 קילו, מדבר על חזון של מוצר שיוכרז על ידי “אפל” 16 שנה מאוחר יותר. פלא שיש לי סחרחורת?

בקלטת הזו יש עוד כל מיני דברים משעשעים. אם אצליח להתגבר על איך שנראיתי בשנות התשעים, אולי אעלה בהמשך עוד כמה קטעים.

שנה טובה.