מתי ראוי לחסום טכנולוגיה?

בשבוע שעבר הוזמנתי לדיון בכנסת בנוגע לאפליקציית "בליינדספוט". ההתראה הקצרה לא אפשרה לי להשתתף בדיון אך לשמחתי, חברי הטוב והיועץ המשפטי של הקונצרן, עו"ד יהונתן קלינגר, עדכן בעמוד הפייסבוק שלו מה אמר בדיון שהתקיים אתמול (שני). קלינגר מספר שאמר: "הסיפור הוא פשוט: יש כאן טכנולוגיה, אבל מי שמשתמש בטכנולוגיה לרעה לא עושה זאת כי הטכנולוגיה הביאה אותו לזה, הוא לא בריון בגלל הטכנולוגיה אלא הוא בריון כי הוא בריון. אנחנו לא צריכים לחסום טכנולוגיות חדשות, אנחנו צריכים לעודד אנשים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה". הוא המשיך והזהיר מפני מדרון חלקלק: "מי שתומך היום בחסימה של בליינדספוט יפעל בעוד שנה להגבלות על ביטוי פוליטי, ולהשתיק מתלוננות בהטרדה מינית. אנונימיות היא חלק מחופש הביטוי, ובגלל נבל אחד בעיר לא משמידים את כל העיר".

מקרה קלאסי של "כן, אבל…".

אחד המגיבים לקלינגר אמר שהטיעון של קלינגר מריח כמו "רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים", הטיעון של התומכים בזכות להחזיק בכלי נשק בארה"ב. כלומר, מה אתם מאשימים את הטכנולוגיה, תעסקו בחינוך של אנשים שהרי הטכנולוגיה היא לא הבעיה אלא האופן שבו משתמשים בה. קלינגר ענה לאותו מגיב ואמר: "זה ממש לא אותו דיון כמו בנשק. לנשק יש מטרה אחת, והיא לפצוע. זה לא משנה אם זה לפצוע כהגנה עצמית או לפצוע כדי להרוג. לטכנולוגיה אין רק מטרה של לפגוע, יש כמה מטרות וכמה שימושים".

העניין הוא שזה ממש אותו הדיון.

כתלמידם המובהק של לנגדון וינר וניל פוסטמן אני מאמין שלטכנולוגיה אין סדר יום, אין לה פוליטיקה כפי שיש לאנשים, אבל יש לה הטיה. טכנולוגיה היא לא ניטראלית, היא לא אינסטרומנט דומם: היא באה לעולם כאשר יש בה שימוש "נכון" ושימוש "לא נכון" (במובן הרחב של המילה). כמובן שהמשתמשים אינם פאסיביים והם מפעילים "גמישות פרשנית" (מושג הלקוח מאסכולת SCOT) ומשום כך לא פעם מתרחשות תוצאות בלתי צפויות, לעתים חתרניות ממש, כתוצאה משימוש אחר, שונה בטכנולוגיה (יש לכך אינספור דוגמאות), ועדיין, טכנולוגיה מגיעה לעולם כאשר היא מוטה לכיוון מסוים, דוחפת לכיוון מסוים, מצביעה על כיוון מסוים.

באחד השיעורים שלי אני מסביר שמכונית נועדה כדי לקחת אותנו ממקום למקום. כמובן שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי להרוג אנשים אבל אז אנחנו פועלים נגד השימוש "הנכון" שלה, נגד הייעוד שלה (זו הסיבה שזה כל כך מפתיע שמישהו דורס אותנו בכוונה באמצעות מכונית). גם לנשק, כפי שטוען קלינגר בצדק, יש יעוד ברור: לפצוע אנשים. אני יכול, בהיעדר פטיש, לדפוק באמצעות האקדח על מסמר כדי לתקוע אותו בקיר אבל זה לא השימוש "הנכון" באקדח.

בהקשר הזה ראוי לבדוק מהי ההטיה של בלינדספוט, מהו השימוש "הנכון" בה, לאן היא דוחפת את המשתמשים, לאיזה סוג של שימוש? האם היא משווקת כאמצעי להעביר באופן אנונימי מידע לעיתונאים על מנת לחשוף שחיתויות או שמא היא משווקת לילדים על מנת שיעבירו מסרים אנונימיים לחבריהם לכיתה? כמובן שבסופו של דבר השימוש בטכנולוגיה עשוי להתגלגל לכך שהיא תהפוך לאמצעי הפופולרי בעולם לחשיפת שחיתויות אבל זו, אני מאמין, תהיה תוצאה בלתי צפויה של הטכנולוגיה, תוצר לוואי בלתי מתוכנן שלה.

השאלה, לדעתי, שמונחת לפתחנו היא זו: האם יש לנו את אורך הרוח, את הסבלנות הרגולטורית להמתין עם טכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט, על מנת שנראה לאיזה כיוון הן יתפתחו – וזאת בשל הסיכוי שהן יתפתחו לכיוונים חיוביים, אלטרואיסטים וראויים – או שמא ההטיה שלהן כה חריפה והנזק שלהן כה רב עד שאין בנו את הסבלנות להמתין?

במקרה של נאפסטר, לדוגמה, לשופטת מרלין פאטל לא היתה סבלנות שיפוטית ביחס לטכנולוגיה חדשה שהיתה לשופטים במשפט הבטא-מקס (שעסק בשאלה האם יש להפוך את המכירה והשימוש בווידאו-טייפ לבלתי חוקי). היא אמרה: "נאפסטר יצרה מפלצת" והורתה לסגור את השירות על אף שניתן היה להעביר באמצעותו גם הקלטות ביתיות של להקות חובבניות (שימוש הוגן וחוקי לכל הדעות) וזאת מכיוון שהיא העריכה שהנזק שנגרם לחברות התקליטים כה גדול עד שאין סיבה להיות סבלן. בדיעבד אנחנו יודעים שהיא טעתה לפחות פעמיים: פעם ראשונה היא טעתה כיוון שסגירתה של נאפסטר לא הועילה, למעשה הזיקה, לעניין עצמו. פעם שנייה היא טעתה כיוון שהסבלנות שהפגינו השופטים במשפט הבטא-מקס לא רק שלא פגעה בחברות הסרטים, היא יצרה עבורם את אחד ממקורות ההכנסה הגדולים שלהם: השכרה ומכירה של קלטות וידאו.

מעטים יתמכו בסגירה של בליינדספוט כאשר ממסגרים את הדיון ב"היום זה בליינדספוט מחר זה טוויטר או אימייל", אבל האם זה המסגור הנכון? כסוציולוג של טכנולוגיה הדיון שמעניין אותי הוא אחר לגמרי: עד כמה יש לנו סבלנות משפטית, חברתית ותרבותית ביחס לטכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט? עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן ארכה, עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן לחסות תחת כנפי "חופש הביטוי", עד כמה ליברליים אנחנו ביחס לטכנולוגיות דושבאג ממדרגה ראשונה? הדיון הזה מעניין אותי יותר כיוון שאין לו תשובה ברורה, חצי-אוטומטית. הוא דורש מאיתנו מחשבה.

מחשבה זה טוב. תחשבו.

"הם משהו אחר"

בסוף השבוע התפרסם ראיון מעניין עם תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, כהגדרתו, שהקים יחד עם שותף את "מכון אתוס", שבאתר האינטרנט שלו נכתב כי מטרתו "לבסס את גישת המחקר האנתרופולוגי באיתור בעיות ובניית פתרונות יישומיים בזירות קהילתיות שונות".

הריאיון עמוס במשפטים דרמטיים, נחרצים, על בני הנוער בישראל. הנה מקבץ קצר:

"הילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאוד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו"
"ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם"
"בניגוד למה שחושבים — הוא גם לא חכם יותר"
"היום כבר אין "שכונה". תראי, כשאת מסתובבת בחוץ אחר הצהריים, מגיל מסוים, פשוט לא רואים ילדים ברחובות"
"הגבולות מיטשטשים אצל ילד שנמצא כל היום ביוטיוב"
"השיחה שלנו, יושבים אחד מול השני בבית קפה ומדברים — לא קיימת אצל בני נוער. הם כל הזמן מתעסקים במשהו. הם לא יודעים מה זו אינטימיות."

"אם אמפתיה היא בעצם המדד העיקרי לאנושיות, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו. הם משהו אחר"

יאמר לזכותו של ליאון שהוא מכריז מראש שהוא מבצע הכללה. באופן אישי אין לי בעיה עם הכללות שכן הן כלי עבודה עבור אנתרופולוגים וסוציולוגים שמנסים לתאר את "התמונה הגדולה". אחד החסרונות של הכלי הזה הוא שהוא מחמיץ חלק מהפרטים, וגם זה בסדר. אלא שלמרבה הצער, טיעוניו של ליאון מחמיצים כל כך הרבה פרטים עד שהתמונה שהוא מתאר מעוותת לחלוטין ושגויה.

נתחיל בכך שהוא אומר כמה דברי טעם. בני הנוער היום אכן חווים חוויה מתמדת של FOMO, חשש להחמיץ, וזאת בין השאר בגלל הסמארטפונים. אין ספק שהסמארטפון הפך למכשיר מרכזי בחייהם, אין ספק שהם מבלים איתו שעות ארוכות, אין ספק שחלק ניכר מחיי החברה שלהם מתווך דרך אפליקציות (ווטסאפ, סנאפצ'אט, אינסטגרם), אין ספק שהטכנולוגיות האלו משפיעות על בני הנוער. על חלק מההשפעות הוא כלל לא מדבר, כמו אשליית המולטיטסקינג שרבים סובלים ממנה.

הבעיה העיקרית, אבל לא היחידה, עם הטיעונים של ליאון היא שהם נטולי הקשר היסטורי. ליאון מספר שהוא חוקר את בני הנוער ב-20 השנים האחרונות. זה מאוד מרשים, אבל אולי כדאי להרחיב את היריעה ל-200 השנים האחרונות? אולי ל-2,000 השנים האחרונות?

במהלך סוף השבוע צפיתי בפרקי העונה הראשונה של הסדרה Deadwood שמתארת את החיים בשליש השלישי של המאה ה-19 בארה"ב, תקופת הבהלה לזהב במערב ארה"ב. Deadwood היא לא סדרה תיעודית אבל היא מספקת תיאור הרבה יותר נאמן למציאות של החיים באותה התקופה בהשוואה למערבונים של ג'ון ויין. מי שבוחן את האופן שבו האמריקאים חיו רק לפני 150 שנה, בעידן שבו טכנולוגיית התקשורת המרכזית היתה דפוס, לא מגלה בני אדם יותר אנושיים, כאלו שחווים אינטימיות בצורה יותר טובה.

בני אדם ב-Deadwood רוצחים אותך כי אתה מסתכל עליהם באופן משונה, זורקים אותך לחזירים כדי שיאכלו אותך, משתמשים בנשים ככלים לסיפוק עצמי, מתייחסים לבני מיעוטים כאילו היו בהמות, שודדים האחד את השני ללא שום בעיה. האם יש מישהו שמתגעגע לאנושיות המופלאה הזו שהיתה מנת חלקנו רק לפני 150 שנה?

המצב באירופה באותה התקופה לא מוצלח יותר. ההיסטוריונים שתיארו את האופן שבו השתמשו בילדים באותה התקופה בשוק העבודה מספרים כיצד היו קושרים אותם למכונה על מנת שלא יברחו – ילדים בני עשר, בני שמונה, בני שש. צ'ארלס דיקנס לא המציא מדמיונו הסוטה והמופרע את כל סיפוריו, כן? כמה אנושיות היתה אז בקרב בני הנוער? אלו שחושבים שהמצב בימי הביניים או ביוון העתיקה היה מוצלח יותר, לא הרימו ספר היסטוריה בימי חייהם.

מי שמאמין שטכנולוגיה לא משפיעה עלינו, לא יודע על מה הוא שח. טכנולוגיה משפיעה עלינו, היא תמיד השפיעה עלינו. לא מדובר רק בטכנולוגיות תקשורת; אבק השרפה השפיע עלינו, הטלסקופ שינה אותנו, השעון טלטל את עולמנו, פצצת האטום כמעט והשמידה אותנו. בתוך כל אלו, גם טכנולוגיות תקשורת השפיעו עלינו, על מי שאנחנו, על אופי מערכות היחסים שלנו, על הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו ואת עצמנו. ההשפעה שלהן גדולה כל כך כיוון שאנחנו חיה שמתקשרת, שמחפשת קשר.

ואולם מסגור ההשפעה של הטלפונים הסלולריים על בני הנוער בצורה כל כך דטרמיניסטית, פסקנית, וחד-כיוונית, הוא מסגור שטחי ורדוד. בני הנוער אכן פועלים בתוך עולם רווי טכנולוגיות אבל הם לא קורבנות שלהן. הם לא יצור פאסיבי, נטול הגנות, סוג של בטטה-ספוג, שמופגזים במסרים שמעצבים את אישיותם כאילו היה פלסטלינה (בהקשר הזה כדאי לקרוא ספר כמו זו של דיינה בויד, שהכותרת שלו היא "זה מסובך").

בוודאי שלגדול עם טלפונים סלולריים מייצר סוג אחר של בני נוער שגדלו עם טלוויזיה (וכמו שפוסטמן הראה, לגדול עם טלוויזיה מייצר סוג אחר של בני נוער מאלו שגדלו עם ספרים), אבל הטענה שהתוצאה היא בני הנוער פחות אנושיים, היא כל כך מרחיקת לכת עד שהיא קורסת לתוך עצמה. בניסיונו לשרטט מציאות עגומה, ליאון מספק הצהרות סנסציוניות, נטולות דקויות, נטולות הקשר היסטורי, נטולות אנדרסטייטמנט. משיחת המכחול שלו כה עבה, עד שלא ניתן לראות תחתיה דבר, עד שכל מה שהיא מתארת הוא כתם בוצי: הטכנולוגיה הורסת את חיינו, הורסת את ילדינו, הורסת את העולם. נו טוב, עוד "איש יום הדין"; תמיד יש מישהו שמשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שיש לו ביקוש קשיח.

מי שמחפש להיכנס להיסטריה בגלל שהילדים שלו מבלים שעות רבות מול המסכים, ימצא בליאון שותף נאמן. מי שמבין שהמציאות החברתית היא לא חד-כיוונית (הטכנולוגיה משפיעה -> בני הנוער מושפעים), מוזמן לשתות כוס מים. בני הנוער של ימינו, עם הסמארטפון שלהם, אינם פחות אנושיים, פחות טובים או יותר מפחידים מבני הנוער שהסתובבו כאן לפני 50, 100, 150 או 1,500 שנה; הם שונים. בחלק מהמקרים הם שונים לרעה ובחלק אחר של המקרים הם שונים לטובה. מה שבטוח הוא שהם הרבה יותר מתוחכמים מהקרדיט שליאון נותן להם.

הניסיון לצייר אותם כמפלצות אומללות אולי טוב לעסקים, אבל הוא רע ומטופש מכל בחינה אחרת.

עדכון: אני מודה לד"ר ניקולס ג'ון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית על שהפנה את תשומת ליבי לכך שניתן להוריד את הספר של בויד ללא תשלום וברשות מלאה של בויד עצמה. לחצו כאן כדי להורידו מהאתר שלה.

אינטרנט בשעון – בקרוב אצלך

השנה היא 1998 או 1999 – קשה לדעת.
באולפן: גל נדיבי, דורון ניר (וגם חגית גל ועדי סקופ שלא מופיעות בקטע הזה).
התכנית: "זומביט", הטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי ערוץ 2.
הנושא: מזעור של טכנולוגיה.

כל אולפן "זומביט" הורכב מאנשים באותו הגיל פחות או יותר. לדעתי, כולנו היינו בשנות העשרים לחיינו והאווירה היתה תמיד משועשעת (אפשר ברקע לראות את דורון כשהוא עושה הצגות לחגי ועדי). הופעתי בתכנית הזו במשך משהו כמו שלוש שנים בין השנים 1998 ועד אמצע שנת 2000. הטייטל שגל נתן לי היה "כתבנו לעניינים".

לפני כמה ימים מצאתי קלטת וידאו שעליה הקלטתי חלק מהפינות שלי בתכנית וביקשתי להמיר אותה ל-DVD, רגע לפני שהיא מתפרקת לגמרי. התוצאה: אני מינוס 17 שנה, פלוס 25 קילו, מדבר על חזון של מוצר שיוכרז על ידי "אפל" 16 שנה מאוחר יותר. פלא שיש לי סחרחורת?

בקלטת הזו יש עוד כל מיני דברים משעשעים. אם אצליח להתגבר על איך שנראיתי בשנות התשעים, אולי אעלה בהמשך עוד כמה קטעים.

שנה טובה.

הצבא נגד הטכנולוגיה. כלומר בעד?

סטודנטית לשעבר, שלמדה אצלי קורס שעסק בהשפעות חברתיות של טכנולוגיה דיגיטלית, שלחה לי הודעה לפייסבוק הכחול עם הנקודות הכתומות (השם יקום דמו של האימייל הסגול עם הנקודות הצהובות) וסיפרה לי סיפור מעולה. הנה הוא לפניכם בכמה קיצורים מתבקשים:

אחותי הקטנה, התגייסה לפני כמה חודשים לצבא. כידוע השימוש בטלפון סלולרי במהלך היום אסור למעט בשעת ת״ש, אבל כמובן שהרבה חיילים וחיילות עוקפים את האיסור. אחותי נתפסה אתמול משתמשת בטלפון הסלולרי בזמן שמירה, ונענשה. המפקדת שלה הענישה אותה בלסגור שבת בבסיס. כששאלתי אותה איך היא נתפסה, והאם היא העזה לדבר בטלפון בזמן שמירה היא אמרה לי לא, המפקדת תפסה אותי מחוברת בוואטסאפ. מה?!?!

מסתבר ששיטת האכיפה החדשה בצה"ל, היא שבזמן שהחיילים בשמירה, המפקדים מתחברים לוואטסאפ, לפייסבוק, בקיצור לרשת חברתית כלשהי, ורואים האם החיילים "מחוברים" או "נראו לאחרונה" בזמן שהם לא אמורים להשתמש בטלפון. אחותי במקרה הזה נתפסה כשהיא "אונליין" אבל חיילת אחרת למשל בכיתה שלה נענשה על כך שהיא "נראתה לאחרונה" בפרק זמן שהיא לא אמורה להיות בו עם הטלפון.

מצד אחד כמובן שהחיילים צריכים להיענש בדרך כלשהי על עבירה על החוק, בטח ובטח שעל שימוש בטלפון בזמן שמירה, אבל ככה הצבא אוכף את החוק? היא לא נתפסה כי המפקדת ראתה אותה באופן פיזי משתמשת בטלפון, אלא בעצם "עקבה" אחריה דרך הווטסאפ. איך בכלל המפקדת יכולה להוכיח את זה? אם הטלפון לא היה אצל אחותי וחברה שלה השתמשה בו?

עוד דבר מעניין הוא שאחותי אמרה שבפעם הבאה (היא מתכוונת לעשות זאת שוב) היא תשלח הודעה בהודעת סמס רגילה, ולא בווטסאפ. גם היא יכולה לעקוף את שיטת האכיפה החדשה!

מגניב!

לפני 25 שנה (ג'יזס פאקינג קרייסט) נתפסתי על עבירה דומה וגם אותי השאירו שבת. זה היה בקורס מ"כים והעבירה שלי היתה שקראתי ספר בזמן השמירה. המפקד שלי עשה סיור בין עמדות השמירה ותפס אותי קורא ("הראש הכפול" של יאיר לפיד. כן, אני יודע. אבל ממש נהניתי ממנו!) היום, במקום לקרוא ספרים, החיילים קוראים הודעות בווטסאפ או פוסטים בפייסבוק. מה עושים?

הצבא מתמודד עם טכנולוגיה חדשה (טלפון סלולרי) שיצרה מופע חדש של בעיה ישנה (קריאה בזמן שמירה). כדי לפתור את הבעיה הוא משתמש באותה הטכנולוגיה שיצרה אותה כיוון שמעצם פעולתה הרגילה של הטכנולוגיה היא מאפשרת לתפוס את מי שמשתמש בה. למעשה, חלק מרכזי ביעילותה של הטכנולוגיה נעוץ בדיווח האובססיבי שלה מתי השתמשו בה; זה חלק מקסמה. זה, בין השאר, מה שהופך אותה אותה לכזו אטרקטיבית.

כמובן שיש בשיטה הזו כמה חורים, כפי שציינה בצדק רב הכותבת (אולי הטלפון לא היה ברשותה של אחותה), אבל המפקדים יוצאים מנקודת הנחה, סבירה לגמרי, שאם אתה נמצא אונליין או שהיית אונליין בזמן המשמרת שלך, סביר להניח שזה באמת אתה ולא מישהו אחר, כיוון שאין סיבה שמישהו אחר ייכנס לחשבון הווטסאפ או הפייסבוק שלך. busted!

החיילת מתמודדת כעת עם דילמה מרתקת: היא ממש רוצה להשתמש בטכנולוגיה דיגיטלית אלא שזו מדווחת מתי היא משתמשת בה ובכך מאפשרת למפקדים שלה לתפוס אותה. כדי להתמודד עם הדילמה היא בעצם עושה "אחורה פנה" ומשתמשת בטכנולוגיה ישנה יותר – הודעות SMS – שמשום שהיא ישנה יותר, היא אינה מאפשרת לגורם חיצוני לעקוב אחר השימוש בה בזמן אמת ונותנת למשתמש את האפשרות להשמיד את העדויות לכך שנעשה בה שימוש מלכתחילה (על ידי מחיקת הודעות). מגניב!!

אני יודע שכל מה שתזכרו מהטקסט הזה הוא שנשארתי שבת בגלל ספר של יאיר לפיד, ועדיין – מגניב!!!

אולי זה בגללי

לפני קצת יותר מחודש החלטתי להמר נגד השעון של אפל, לפחות בגרסתו הנוכחית. מאז החלו להתפרסם כל מיני ביקורות בכל מיני מקומות, של אנשים שהתנסו בשעון החדש. אני מודה שאני לא ממש עוקב – זה לא מספיק מעניין אותי. ובכל זאת, ביומיים האחרונים נתקלתי בשתי ביקורות מעניינות.

הראשונה של ליאור קודנר מ"הארץ". קודנר מסכם את ההתרשמות שלו בכותרת: "לא חובה, אבל נחמד שיש". בין השאר הוא כותב:

התאכזבתי מכך שהמכשיר מגביל מאוד את מגוון האפשרויות יחסית לאייפון. ההגדרות של המכשיר מתבצעות באמצעות האייפון ומי שבחר באנדרואיד כמכשיר סלולארי חסום מפני החפיץ החדש. בנוסף, ניתן לענות למיילים והודעות טקסט רק באמצעות אימוג'ים או הודעות קבועות מראש (מה שלא פרקטי במיוחד בתשובה למייל זועם מהבוס), אין מקלדת מובנית למספרים או אותיות, לא ניתן להוסיף פגישות ביומן או לבטל פגישות, רוב האפליקציות להודעות (ווטסאפ), חדשות או עדכונים מציעות רק קריאה של שורת כותרת ללא שום אינטרקציה ברורה.

ומסכם:

בסיכומו של דבר מדובר בשעון מצוין, שגם נותן פונקציונליות עודפת טובה. מחירו יקר – סביב ה-2,000 שקל בארה"ב לגרסה שאינה ספורט – אך לא מופרך לשעוני יוקרה. בדומה למכשירים קודמים של אפל ניתן להניח שבהמשך יתווספו לשעון שימושים נוספים וגם מפתחי האפליקציות יפיחו בו חיים חדשים.

גם אני כתבתי ש"אני לא מוציא מכלל אפשרות שבדורות מתקדמים יותר השעון הזה ודומיו יהפכו למוצר הרבה יותר שימושי, הרבה יותר מוצדק, הרבה יותר מוצלח" אבל כאשר מבינים שנכון לעכשיו אתה מוזמן לקנות שעון ב-2,000 שקל רק כדי לומר לעצמך "כן, הוא די דפוק עכשיו אבל אולי בעתיד יהיו יותר אפליקציות", מבינים שזו חתיכת הצעה מפוקפקת.

זו הצעה מפוקפקת לא מכיוון שאני לא מאמין בסבלנות טכנולוגית – אני מאמין בה מאוד – אלא מכיוון שסביר להניח, זה לפחות ההימור שלי, שאם וכאשר יופיעו אפליקציות ממש שוות, הן לא יעבדו על הדור הראשון של השעון אלא רק על הדור השלישי-רביעי של השעון (חשבו על האפליקציות המוצלחות שעובדות על אייפון 4 ושאלו את עצמכם אם ניתן להריץ אותן על אייפון 1), כלומר תצטרכו לקנות את השעון פעם נוספת. בהצלחה עם זה.

לא פחות מעניינת היא הביקורת שהופיעה ב-Engadget תחת הכותרת: "I regret buying an Apple Watch and I knew I would". כדאי לעיין בכל הכתבה אבל אותי תפס משפט אחד:

After two weeks of wearing the Watch, nothing has changed. I wear it, but I'm not gaining anything from the experience. My phone is typically nearby. Perhaps I'm just not a smartwatch kind of guy

זה בעיניי משפט מגניב כי הוא חושף את אחת האמיתות של התקופה.

קונה בנאדם מוצר ממש יקר שמשכנעים אותו שהוא ממש זקוק לו. משתמש הבנאדם במוצר במשך שבועיים ומגיע למסקנה שהמוצר לא מוצדק – לא ברמה הפונקציונאלית, לא ברמה הכלכלית, לא מוצדק. ועדיין, הוא לא יכול להשתחרר מהמחשבה שאולי זה בכלל בגללו. אולי הוא לא בחור של שעונים חכמים, אולי משהו בו לא בסדר. זו המחשה מעולה לעוצמת הלחץ הפסיכולוגי שמפעיל המכבש השיווקי של אפל: אם קנית מוצר שלנו ואתה לא חושב שמדובר במוצר הכי מגניב מאז המצאת ביסלי גריל, כנראה שמשהו דפוק אצלך. תתנצל!