דוקטור סטריינג'לאב בביקור בישראל

נשיא ארה"ב: יש משהו שאני לא מבין, אלכסיי. האם היו"ר מאיים לפוצץ את הפצצה אם מטוסינו יבצעו את המתקפה?
שגריר ברה"מ: לא, אדוני. זה לא מעשה שפוי. מכונת יום הדין מתוכננת כך שתפעיל את עצמה באופן אוטומטי.
נשיא ארה"ב: אבל לבטח תוכלו לפרק אותה.
שגריר ברה"מ: לא. היא מתוכננת להתפוצץ אם ינסו לפרקה (…)
[נשיא ארה"ב מנסה לברר האם ייתכן שברה"מ אכן מפתחת נשק שכזה. הוא פונה לד"ר סטריינג'לאב, מנהל מחקר ופיתוח של כלי נשק בארה"ב]
נשיא ארה"ב:  איך אפשרי שהדבר הזה מופעל באופן אוטומטי, אבל בלתי אפשרי לנטרל אותו?
ד"ר סטריינג'לאב: אדוני, זה לא רק אפשרי, זה חיוני. זה הרעיון מאחורי המכונה. הרתעה פירושה להחדיר באויב את הפחד לתקוף. אז בגלל תהליך קבלת ההחלטות האוטומטי והבלתי ניתן לשינוי, שפוסל אפשרות של התערבות אנושית, מכונת יום הדין מפחידה, פשוטה להבנה, אמינה ומשכנעת לחלוטין.

(מתוך "דוקטור סטריינג'לאב או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה", בימאי: סטנלי קובריק, 1964)

***

יונתן אוריך: "לא מזמן נתת הרצאה ובה הצעת לפתח מערכת אוטומטית, ללא מעורבות אנושית, שמשגרת טיל מיידית לכל שיגור רקטה מרצועת עזה".

"אני עובד על זה", מאשר פרופ' ישראל אומן. "המטרה היא באמת שהמערכת תהיה ללא מעורבות אנושית, ללא שליטה אנושית. זה חשוב מאוד, מפני שאם יש שליטה, יגידו לנו שאנחנו פושעים ורוצחים ואכזריים. כשאין שליטה, זה כאילו שהם לוקחים את הנשים והילדים שלהם ומעבירים אותם בכוח דרך שדה מוקשים מסוכן. מן הסתם תהיה ביקורת עולמית נגדנו גם אז, אבל לפחות נהיה שלמים עם עצמנו. אם מדובר בירי אוטומטי בתגובה, האיום הוא משכנע: חמאס יורה רקטה על עזה כשהוא יורה רקטה על ישראל".

(מתוך סקירת העיתונות של "העין השביעית" בה מסופר על ראיון שהעניק פרופ' ישראל אומן למוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", 8.8.2014)

טכנולוגיה ומלחמה – שלוש מחשבות

1. צה"ל ומערכת הביטחון מפגינים עליונות טכנולוגית מרשימה. בראש הפיתוחים ניצבת בגאון כיפת ברזל, פלא טכנולוגי שמדהים את העולם, אבל כיפת ברזל היא לא היחידה. מזל"טים, לוויינים, מערכת "מעיל רוח" (שמונעת פגיעה בטנקים), חימוש מדויק, מצלמות תרמיות ושאר פיתוחי עלית הופכים את צה"ל לצבא אולטרה-טכנולוגי. אל מול כל הטכנולוגיות המדהימות האלו פונה חמאס בדיוק אל הקצה השני: הוא משתמש בציוד צלילה כדי לשלוח מחבלים אל חוף זיקים, הוא יורה צינורות מלאים בדלק וקצת בחומר נפץ אל לב תל-אביב, הוא חופר מנהרות וכן הלאה.

הסיבה לכך היא לא רק שלחמאס אין המשאבים הכלכליים והאנושיים להתמודד עם הטכנולוגיה הצה"לית אלא גם ההבנה שהדרך הכי טובה של החלש להתמודד עם החזק היא לפנות דווקא אל טכנולוגיות פרימיטיביות, בסיסיות. דומה הדבר לכך שהרפואה, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות, מצליחה להתמודד עם מחלות מורכבות ומסובכות אבל מתקשה להתמודד עם נזלת.

2. אולי זה רק אני אבל התחושה שלי היא שהחברה הישראלית מתקשה מאוד, שלא לומר ממש לא מסוגלת, להתמודד עם מוות של חיילים. הסיבות לכך רבות: החברה הישראלית הפכה לחברה בורגנית במהותה, מערבית במהותה. הישראלים שנחשפים לחיים בברלין, אמסטרדם, לונדון וניו-יורק, כמהים לחיים שקטים ונורמליים על אף שאנחנו חיים במקום לא שקט ולא נורמלי על פי כל אמת מידה.

אבל אני רוצה להציג תזה (שאינני יודע עד כמה היא מדויקת) לפיה הסביבה התקשורתית החדשה, היינו רשתות חברתיות וטלפונים סלולריים, הופכת את המלחמה לקשה אפילו יותר עבור הישראלים. הסיבה היא שהפיתוחים האלו מצמצמים את המרחק בין הישראלים. המהירות שבה המידע עובר בווטסאפ ובפייסבוק גורמת לכך שישראל, שגם קודם לכן היתה חברה קטנה בה כולם מכירים את כולם, הפכה לחברה עוד יותר מהודקת.

אם במלחמת שלום הגליל שמעת על מישהו שנהרג בקיבוץ בצפון או בישוב בדרום והוא היה "תמונה בעיתון", הרשתות החברתיות מייצרות "נראות של קרבה", הן מציגות אותה באופן ויזואלי; אתה ממש רואה כמה אתה קרוב למישהו שמכיר מישהו שאח שלו נהרג. אתה נחשף לפוסט שלו, אתה רואה את התמונה שלו, אתה קורא את ההודעה האחרונה שהוא שלח בווטסאפ, שבדרך לא דרך הגיעה גם אליך.

לקרבה הזו יש, כמובן, יתרונות לא מעטים שכן היא יוצרת לכידות שהיא תנאי כמעט הכרחי למאבק לאומי. אבל יש לה גם "מחיר" (אני כותב מחיר במירכאות כיוון שאני לא בטוח אם זה "טוב" או "רע") והמחיר הוא שאנחנו מתקשים להתמודד עם מוות של חיילים בקרב, חיילים שנשלחו לשם על ידי המדינה כדי להגן עלינו. תוסיפו לכך את המדיה המסורתית – בעיקר הצהובונים - שגם כך מדגישים את האישי, שמדביקים "הילד של כולנו" לכל אירוע, וקיבלתם מתכון שבו החברה הישראלית לא מסוגלת לייצר את המרחק המנטאלי הנדרש מחברה ששולחת את בניה ובנותיה לקרב.

3. עיקר תהילתה של המדיה החברתית נעוץ בכך שהיא משמשת פלטפורמת פרסום אישית – היא תחנת השידור הפרטית שלי. תחנת שידור פרטית מאפשרת לי לדבר באופן חופשי ולא מגויס. אני לא משמש דובר של אף אחד – אני מספר על חוויותיי, על תחושתיי, על מצבי. למרות זאת, זה היה רק עניין של זמן עד שתאגידים וגם המדינה החלו לפעול במדיה החברתית או בניסיון לאסוף מידע על האזרחים או בניסיון להעביר את המסר שלהם.

ביום שישי פרסם איתמר אייכנר, בעמוד האחורי היוקרתי של "ידיעות אחרונות", ידיעה על פעילות שמבצעת רשת "אורט" באמצעות תלמידיה.

מדובר בפרויקט שהקימה תנועת "אורטוב" של רשת אורט במסגרתה כ-300 בני נוער מכיתות ח'-י"ב, המצוידים באנגלית שוטפת, הופכים לשגרירי הסברה של המדינה. על פניו לא ברור מה הבעיה בכך: תלמידים ישראלים מפשילים שרוולים ויוצאים להילחם בשדה הקרב של טוויטר ופייסבוק נגד כוחות המבקשים להשחיר את תדמיתה של ישראל בעולם. ובכל זאת, ראוי לשים לב לשתי נקודות:

א. מה היינו אומרים אם היינו שומעים שתלמידים בבית ספר תיכון ברצועת עזה מפיצים את המסרים של חמאס, מעלים תמונות בהם נראים ילדים מרוטשים לאחר התקפה של צה"ל, מסבירים כיצד צה"ל הוא צבא טרור ומוות ומדבררים את מסרי החופש והחירות של חמאס?

מן הסתם היינו לועגים לאופן שבו החמאס מפעיל את התלמידים, משתמש בהם ככלי תעמולה זול ומגוחך שמטרתו לייצר סימפטיה ואמפטיה. "הנה עוד דוגמה לתעמולה הפלשתינאית", היינו אומרים, "ראו איך הם משתמשים בילדים". אבל כאשר מדובר בתיכוניסטים החייכניים שלנו – לא רק שזה בסדר, לא רק שזה מופיע במיקום יוקרתי ב"ידיעות אחרונות", כולנו מתמלאים בגאווה. התלמידים מוזמנים לתכניות טלוויזיה בהן הם מספרים על ההתמודדות הלא פשוטה מול פלשתינאים ושונאי ישראל. כמה מזל שיש לנו שגרירי הסברה של רשת אורט.

ב. רשת אורט. מאיפה אני זוכר את רשת אורט? האם זו לא אותה הרשת שבה המנכ"ל, צבי בפלג, קרא לשימוע למורה אדם ורטה בגין שמאלנותו? אותו צבי פלג שאמר "אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי"? אותו צבי פלג שקבע כי "מי שאומר שצה"ל לא מוסרי, לא ילמד ברשת שלנו"?

כן, נראה לי שזה אותו צבי פלג ואותה רשת אורט שמקימה פרויקט שמגייס תלמידי תיכון כדי שאלו יספרו לעולם כמה ישראל צודקת ומוסרית. צירוף מקרים מעניין שכזה.

על הקשר שבין טכנולוגיה ואמנות

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת יש בו כמה יתרונות ואחד מהם הוא שאני נתקל בבעיות ואז יוצא לי להציק לרואה שחורות, ורואה שחורות הוא בחור שאם מציקים לו מספיק, הוא זורק לכיוונך כמה רעיונות והמלצות. ההמלצה שהוא זרק לי הפעם היתה לראות את הסרט Tim's Vermeer, שלדבריו משודר ב"יס" אבל מכיוון שאין לי "יס" לא ראיתי אותו. אז דאגתי לראות אותו.

טכנולוגיה, במובנה הרחב, באה לא פעם לידי ביטוי בארטיפקט, שהוא אפליקציה, יישום של עקרונות מדעיים. לכן עבור רבים טכנולוגיה היא שלוחה של המדע. אמנות, לעומת זאת, נתפשת כמשהו אחר לגמרי. לא לומדים אמנות בפקולטה למדעים מדויקים או בפקולטה למדעי הטבע. אמנות היא מופשטת, רגשית, לא מדויקת בהגדרה, סובייקטיבית – או במילים אחרות, אמנות היא ההפך, היא כל מה שמדע הוא לא. אין פלא שעבור רבים הקשר בין טכנולוגיה ואמנות נתפש כקשר מפוקפק; אם אתה נעזר בטכנולוגיה בזמן שאתה יוצר אמנות אז, איך לומר, אתה קצת מרמה. כמובן שבתקופה שלנו יש כמה אמנויות שהן טכנולוגיות במהותן, כמו קולנוע, אבל מה לגבי ציור?

הסרט Tim's Vermeer עוסק באדם בשם טים ג'ניסון, מיליונר הייטק, שיש לו אובססיה מוזרה לצייר ההולנדי יאן (יוהנס) ורמיר. באופן אישי אני נורא אוהב את הציירים ההולנדים הקלאסיים של המאות ה-16 וה-17. על ברויגל האב כתבתי לפני כמה שנים אבל חוץ ממנו אני אוהב הולנדים נוספים בהם, כמובן, רמברנדט.

האובססיה של ג'ניסון קשורה בכך שהציורים של ורמיר לא נראים כמו ציורים רגילים; הם דומים יותר לצילומים (הנה קטלוג של הציורים של ורמיר). כיצד הוא עשה את זה? בכל זאת, מדובר במאה ה-17. הטענות שורמיר השתמש בטכנולוגיה, בייחוד ביישום של ה"קאמרה אובסקורה" כדי לצייר את ציוריו, מוכרות עוד מסוף המאה ה-19, אבל אף אחד לא הצליח לגלות איך בדיוק הוא עשה את זה.

ג'ניסון מתחיל מסע שמטרתו למצוא את הטכנולוגיה שורמיר פיתח שאפשרה לו לצייר כמו שאף אחד לא צייר בתקופתו. הוא מצליח לשחזר את הטכנולוגיה – או משהו שמאוד דומה לה – ואז מנסה באמצעותה לשחזר את אחד הציורים המפורסמים של ורמיר, "שיעור במוזיקה".

ג'ניסון אינו צייר מקצועי אבל התוצאה שהוא מפיק, באמצעות הטכנולוגיה שכנראה פותחה על ידי ורמיר, היא לא פחות ממדהימה. כעת עולה השאלה: האם ורמיר רימה? האם בגלל שהוא השתמש בטכנולוגיה שאפשרה לו לצייר/להעתיק את המציאות הופכת אותו לפחות אמן?

התשובה האינסטקטיבית שלי היתה: "ברור! זו רמאות!" אבל האם זו באמת רמאות? בתקופת הרנסנס ההפרדה בין מדע, טכנולוגיה ואמנות היתה הרבה פחות ברורה, אם בכלל, מאשר בימינו. ליאונרדו דה-וינצ'י היה צייר אבל התעניין ועסק באדריכלות, בפיתוח טכנולוגיות צבאיות, בגוף האדם, מתמטיקה, גיאומטריה, אטיולוגיה, אופטיקה ועוד. אז האם ורמיר הוא רמאי או שהוא פשוט בן תקופתו? אולי הבעיה היא בתפישה הרומנטית שלנו לפיה אמנים הם אנשים שמרימים את היד והופס, מציירים ואולי, בכל זאת, ורמיר היה פשוט שרלטן שנעזר בטכנולוגיה?

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת בזכות ההעברה שלו יצא לי לקבל המלצה מרואה שחורות וכעת אני מעביר אותה אליכם.

בסך הכל רציתי למחוק שיר

פעם הבית הזה היה בית של אייפון. אני הייתי הראשון להצטייד באייפון, באייפון של הדור הראשון. אחר כך גם לשאר דיירי הבית הבוגרים הגיעו אייפונים: לאשתי ולבתי הגדולה, מאיה. מאז הבנתי כמה דברים ובבית נשאר רק אייפון אחד, למאיה, וככל שאני נאלץ להתעסק איתו, כך אני מבין שאני פשוט לא מבין אנשים שממשיכים לקנות אייפון (שלא יהיה ספק, זה האייפון האחרון בבית דרור; אחריו לא ייכנס עוד אייפון הביתה, אלא אם הוא מתלווה לאורח).

הנה מה שהתבקשתי לעשות: למחוק שיר. זהו, למחוק שיר שנמצא ברשימת השירים במכשיר. למחוק אותו, אין בו צורך יותר – נא למחוק. נו, קורה לפעמים שנמאס לך משיר ששמת במכשיר ואתה רוצה למחוק, לא?.

אז נכנסתי לאפליקציה של השירים וניסיתי לעשות את כל מה שאני יודע לעשות כדי למחוק: ללחוץ על על השלוש נקודות הקטנות שליד השיר. לא. לחיצה ארוכה על השיר. לא. להחליק על שם השיר שמאלה או ימינה. לא. אי אפשר למחוק את השיר.

אוקיי, זה בטח משהו עם אייטיונס. אני מחבר את האייפון למחשב שאליו הוא קשור – הרי אייפון היא דת קתולית – ונכנס ומחפש את השיר. לא מוצא אותו. תחת Music אני מוצא הגדרה של איך לסנכרן, עם מי לסנכרן, מתי לסנכרן, אבל לא מוצא את השיר. אני בסך הכל רוצה למחוק שיר, זה הכל!

נכנסתי לאינטרנט. שאלתי את הרב גוגל איך מוחקים שיר מאייפון. "אהה שמע", הוא ענה לי "אם אתה רוצה לבצע פעולה חתרנית ואנרכיסטית שכזו, אז קבל את סדר ההוראות הבא":

 Check to see if iTunes Match is enabled. From the Settings control panel, tap iTunes & App Stores
If it is turned on, you will not be able to delete songs from an iPhone

מה?! למה?! אם אני רוצה למחוק שיר אני צריך קודם לנתק את המכשיר מחשבון האייטיונס שלי? ואחר כך אני שוב צריך להקליד שם משתמש וסיסמה כדי לחבר אותו שוב? למה? למה אני לא יכול למחוק ובפעם הבאה שיהיה סנכרון, אייטיונס ישאל אותי "אני רואה שמחקת – הכל טוב גיסינו?". לא, הוא פשוט לא ייתן. ולכן:

 Turn off iTunes Match. If it's enabled, toggle the switch to Off
You should also go to the Music option in the Settings control panel and toggle the "Show All Music" button to Off
as a precaution, you may also want to turn off or log out of Home Sharing, as this has caused problems for some people when trying to delete music

טוב, זו ממש בדיחה. העניין הוא של"אפל" יש חוש הומור של סטאלין; נסה להתבדח איתה. רק אחרי שאתה מנתק את הטלפון מכל חשבון שהיה לך בעבר ושיהיה לך בעתיד, מעביר את כל ההגדרות בכל האפליקציות למצב Off, מנתק את הכבלים, מנתק את ה-Wifi, מנתק את החשמל בבית, סוגר את השיבר המרכזי של המים, נושא תפילה לשמיים ומודה לסטיב ג'ובס באשר הוא, רק אז אתה מוזמן לחזור אל אפליקציית המוזיקה ורק עכשיו, באמת תודה, אפשר למחוק שירים – אם לא תלית את עצמך בינתיים. אחרי שסיימת אפשר להחזיר את זרם המים, להרים את השאלטר, לעבור על כל ההגדרות ולשנות אותן חזרה ל-On, לחבר את אייטיונס שוב לזרם התודעה וכן הלאה.

חובבי "אפל" יקרים, אתם באמת אנשים נחמדים ואני מחבב את, הממממ, חלקכם. אבל מי שמוכן לסבול כזו חווית שימוש דפוקה, ועוד אחר כך להלל ולשבח את השימושיות המדהימה של מוצרי "אפל", מה אני אגיד לכם, מגיע לכם. "אפל" אולי אשפית בעיצוב של חומרה אבל בכל מה שקשור לאייטיונס, וואלק, אני מוכן לחזור לנוקיה של צביקה פיק רק לא להתעסק עם התוכנה הזו.

היצטרפות של מקרים או שהזומבים באים

כולם מנסים לפצח היום את המרחב הסלולרי. בעצם, אין מרחב אחר, אולי למעט המרחב של המחשוב הלביש – אבל הוא הרבה יותר טכני, הרבה יותר ספקולטיבי ודורש כישורי הנדסה מתקדמים. אז כולם מנסים לפצח את המרחב הסלולרי. פייסבוק קנתה את אינסטגרם כי היא הצליחה לפצח את המרחב הסלולרי. ואז היא קנתה את ווטסאפ כי היא הצליחה לפצח את המרחב הסלולרי.

התוצאה היא אינספור אפליקציות שמציעות כמעט כל דבר שניתן להעלות על הדעת. האמת? אין לי עם זה בעיה. אני אוהב אפליקציות, משתמש בכמה מהן (שום דבר יוצא דופן, אני חושב) ונהנה מזה שעוד ועוד אפליקציות מפותחות. חלק מהאפליקציות מוצלחות, אחרות לא כל כך אבל הכל בסדר. ובכל זאת, אתה יודע שמשהו רע קורה כאשר אנשים מתלהבים מאפליקציה דבילית, אבל באמת דבילית, כשהם זורחים מאושר על ההברקה ואפילו מתעקשים להסביר אותה.

למה אני מתכוון? ל-Yo.

האפליקציה, שפותחה בישראל (אלא מה), מאפשרת למי שהתקין אותה לשלוח לחבר שלו את המילה Yo. הוא גם יכול ללחוץ פעמיים על הכפתור ולשלוח אליו Yo-Yo. ומה החבר עושה בתגובה? שולח Yo בחזרה. זהו. זו האפליקציה. Yo? ברור. Yo.

בסדר, אז יש אפליקציה דבילית שלא ברור מה ההבדל בינה לבין ה-Poke של פייסבוק אי-שם במאה ה-19, או ה-Ping של הצ'אטים ב-IRC אי-שם בעת העתיקה. מה שמבדיל בין Yo לאפליקציות דביליות אחרות הוא שתי העובדות הבאות:

1. מישהו השקיע בה כסף אמיתי. כמה? 1.2 מיליון דולר. כלומר לא רק מישהו אחד; יש רשימה של משקיעים, לא ברור מי הם, אבל בסך הכל הם השקיעו באפליקציה הזו משהו כמו 4 מיליון שקל. Yo.

2. הטקסט הזה. זה שטק-קראנץ' הפך בשנים האחרונות לפח-אשפה, זה לא חדש אבל הטקסט הזה הוא באמת מופת של כתיבה ברמות אחרות. מי שיחליט ללחוץ על הקישור יקרא את 1,650 המילה המטופשות ביותר שהוא קרא בשנה האחרונה. הן כל כך מטופשות שלרגע אתה לא בטוח אם אתה קורא את טק-ראנץ' או את The Onion. המגיב הראשון לטקסט שלהם כתב:

This is the dumbest article in the history of articles and it will go down to the shitter along with this app

(יש שם תגובות נוספות לא רעות. חלק מהמגיבים כותבים שהם עומדים להשיק את k, dude או לחילופין את wtf)

השאלה האם זה אומר משהו. האם השילוב של אפליקציה אווילית, הון של כסף וטקסט מטופש להפליא מלמדים על משהו עמוק יותר, כמו נניח שהאפוקליפסה בפתח והזומבים עומדים לתפוס אותנו, או שמא מדובר בהיצטרפות של מקרים של דביליות, מהסוג שמתרחש אחת לכמה זמן ושהיא לא מרמזת שאנחנו, נניח, גולשים אל תוך פרבריה החמימים של בועה או משהו כזה. לאאאאאא.

די, נו. ברור שלא.

עדכון: סטיבן קולבר על Yo.