מערכת החינוך: תמונת מיצ"ב

לא בטוח שרבים יודעים שראשי התיבות של מיצ"ב הן "מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית". באתר רשות הארצית למדידה והערכה בחינוך מוסבר כי "מיצ"ב היא מערכת מדדים בית-ספריים שמטרתה לספק מידע למנהלים ולצוותים הפדגוגיים על תפקוד בתי הספר במגוון של נושאים".

כהורה לילדה בכיתה ח' אני יכול לדווח לרשות הארצית שאין צורך בתוצאות המבחן עצמו; כל שצריך לעשות הוא לבחון כיצד בית הספר מתכונן לאירוע הזה ומכין את הילדים למבחן על מנת לקבל את כל האינפורמציה הדרושה על מערכת החינוך הישראלית ועל בית הספר שבו לומדים ילדיכם.

בשבוע שעבר התקיים מבחן מיצ"ב במדעים לילדי כיתה ח'. איתרע מזלה של נגה ודווקא מדעים הוא המקצוע שבו היא מתקשה בו. למה? אף אחד לא יודע. היא לומדת, משקיעה, מנסה ובסוף, הציונים שלה, איך לומר, היו יכולים להיות טובים יותר.

ביום שלישי שעבר נגה סיפרה לי שהיא לא רוצה ללכת למחרת לבית הספר. למה? כי בית הספר שלה החליט לבטל את כל השיעורים שנלמדים ביום רביעי ובמקום זה לתת להם חמש שעות מרוכזות של לימודי מדעים. פנטסטי! הנה בית ספר שמבין שילדים מתקשים במקצוע מסוים והוא מחליט לקיים תיגבור מיוחד.

רק בהמשך השיחה הבנתי שביטול יום הלימודים כולו והמיקוד במדעים קשור קשר ישיר לכך שיום למחרת (יום חמישי) מתקיימת בחינת מיצ"ב במדעים ובית הספר, שמעוניין לרשום הישגים מרשימים (שכן המיצ"ב הוא אחד המדדים המרכזיים שעל פיו הוא נבחן), החליט שכל שאר המקצועות באותו היום, נניח מתמטיקה, אנגלית או לשון, הרבה פחות חשובים.

"מילא", אמרתי לעצמי וגם לנגה, "לפחות תרוויחי חמש שעות של לימודי מדעים. בוודאי שאת הולכת".

כאשר חזרתי מהעבודה בערב יום רביעי יצאנו להליכה קצרה ואז נגה סיפרה לי איך התנהל יום התגבור המיוחד. מסתבר, שבארבע השעות הראשונות הוכנסו לכיתה ארבעה מורים מחליפים. המורה המחליף הראשון הביא איתו שאלונים במדעים והורה לתלמידים למלא אותם. זה מה שהעסיק את התלמידים בשעתיים הראשונות (בתום השעה הראשונה הוחלף המורה המחליף הראשון במורה מחליף שני). אף אחד מהמורים המחליפים אינו מורה למדעים ומשום כך, לתלמידים, שמילאו את השאלונים, לא היה מושג האם ענו על השאלות נכון או לא כיוון שלמורה עצמו אין מושג כיוון, שכאמור, הוא לא מורה למדעים.

בשעה השלישית הגיע המורה המחליף השלישי. הוא הביא איתו עוד שאלונים והורה לתלמידים למלא גם אותם. העבודה על השאלונים האלו נמשכה גם בשעה הרביעית אז נכנס מורה מחליף רביעי. מורה זה דווקא הגיע עם התשובות לשאלות אבל כאשר התלמידים שאלו אותו מדוע תשובה מסוימת נכונה ולא תשובה אחרת, הוא לא ידע להסביר מהסיבה הפשוטה שהוא לא מורה למדעים!

נגה מספרת שבשלוש מבין ארבע השעות הראשונות רוב התלמידים שיחקו בטלפונים הסלולריים שלהם כיוון שלמורים המחליפים לא היה אכפת. לדבריה, היא דווקא ניסתה לענות על כמה שאלות בגלל שהטלפון שלה, ובכן, הוא היה בטעינה. היה רק מורה אחד שמשום מה, לא ברור למה, הציק לו שהילדים יושבים בכיתה ומשחקים בטלפון שלהם וביקש מהם להתרכז בשאלות. איש מוזר.

בשעה החמישית הגיעה סוף סוף המורה למדעים. הללויה. היא אמרה לתלמידים "כל הכבוד, תמשיכו למלא את הדפים שקיבלתם", וכך, נגמר יום המיקוד הגדול במדעים בבית הספר שהחליט לבטל את כל השיעורים כדי להכין את התלמידים למיצ"ב שמתקיים למחרת.

אז מה היה לנו?

מערכת חינוך שמודדת את בתי הספר, את המנהלים ואת המורים לפי הישגי התלמידים במבחן הערכה ארצי.
בית ספר שכל מה שאכפת לו הוא המדדים של מערכת החינוך (ולא, נניח, אשכרה ללמד משהו את הילדים) ומשום כך מבטל יום לימודים לטובת הכנה למבחן הערכה ארצי.
תלמידים שמגיעים ליום הכנה ומגלים שההכנה מתבטאת במילוי שאלונים שלאף אחד אין מושג אם מישהו מהם ענו עליהם כשורה, ובאפס הוראה מסוג כלשהו.
מורים מחליפים שאינם מסוגלים לענות על שאלות התלמידים ושלא אכפת להם שהתלמידים כלל לא מבצעים את מה שהם אמורים לבצע.
בזבוז של יום שלם שאין לו שום קשר להוראה, חינוך או השכלה.

האם צריך את תוצאות המיצ"ב כדי לדעת מהי היעילות של בית הספר כפי שהיא נחשפת בסיפור הקטן הזה? האם יש משמעות לתוצאות כאשר המערכת, במקום לבדוק באופן ישר ואמיתי את הישגי התלמידים, מבטלת שעות על גבי שעות כדי להכין אותם למבחן שאמור לבדוק את ידיעותיהם, ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, אפילו את ההכנה הבסיסית הזו לא מבצעת? האם זה "חינוך" בעיניי משרד החינוך?

זו לא מערכת חינוך וזה לא בית ספר. זה ישראבלוף בריבוע וזה מייצג רק חלק ממה שדפוק במערכת החינוך שלנו.

שיהיה לנו בהצלחה.

ג'פניקה רוצה לראות לכם

ביום חמישי בערב, אחרי שנגמרה ההרצאה (היה שוס! תודה לכל מי שבא) רצתה כל משפחת דרור ללכת לאכול משהו. כמה נוח היה שממש לצד הפאב שבו ישבנו היה סניף של ג'פניקה, זה שצמוד לאוניברסיטת תל-אביב. אנחנו מחבבים את ג'פניקה בין השאר כי הסניף של אזור התעשייה בקיסריה מוצלח במיוחד.

אחרי שהמלצרית לקחה מאיתנו את ההזמנה, היא הציגה בפנינו את האפשרות להצטרף למועדון של ג'פניקה! נו, מועדון זה נשמע באמת יוקרתי אבל אמרתי לה שתיתן לנו לחשוב על זה. אחרי שגמרנו לאכול, הלכתי להביא את האוטו ובעודי בדרך קיבלתי הודעה שג'פניקה ממש שמחה שהצטרפתי למועדון ושאני מוזמן להוריד את האפליקציה שלהם. מסתבר שבהיעדרי, התקבלה החלטה להצטרף למועדון.

רק למחרת החלטתי לבדוק מה זו האפליקציה של ג'פניקה. זו היתה הבדיקה הקצרה בעולם. כך נראה מסך ההרשאות של האפליקציה רגע לפני שהתקנתי אותה.

זה לא מסך הרשאות של אפליקציה להזמנת סושי (שהדעות באשר לאיכותו חלוקות, אני יודע, אני יודע); זה מסך הרשאות של תוכנת ריגול של ה-NSA. מישהו בג'פניקה ירד מהפסים. רק אחרי שהחלטתי שלא להתקין את האפליקציה, קראתי את הביקורות על האפליקציה עצמה:

בקיצור, אפליקציית המעקב של ג'פניקה, שמביישת את אפליקציות הפנס הידועות לשמצה, היא בנוסף לכל, כך עולה מהביקורות, גם אפליקציה מחורבנת במיוחד.

ולג'פניקה עצמה אני רוצה לומר: לא רק שלא הרווחתם אותו כלקוח דיגיטלי, הפסדתם אותי כלקוח בסניפים שלכם.

אראל סג"ל – קפקא המודרני

ואז אראל סג"ל השווה עצמו לקפקא.

הטור של סג"ל באתר "וואלה" (יש לו גם תכנית בגלי צה"ל. יש לו גם תכנית בערוץ 10. הוא מנחה של "ערב חדש" ב"חינוכית". בעבר הוא כתב ב"מעריב". הוא כתב גם באתר האינטרנט "מידה". הוא כתב ב"מקור ראשון". היתה לו תכנית ב"רדיו ללא הפסקה". היתה לו תכנית ב"רדיו 99".  היתה לו תכנית ב"גלי ישראל". התקשורת שמאלנית, היא לא מאוזנת, אתם מבינים, לא נותנים לו לפתוח את הפה), נפתח בקריצה אל הספר "הגלגול" של קפקא. אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא שרץ, אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא אשם במשהו והוא אפילו לא יודע מה ("המשפט"). כזה הוא סג"ל, דמות קפקאית, מסכנה, שלא יודעת מה רוצים מחייה.

סג"ל כתב שהוא עשה תחקיר ו"ככל שידוע לי, וקראתי לא מעט חומר על גרמניה הנאצית, ועד כמה שזכרוני אינו מתעתע בי, לנאצים לא היה שום קטע עם איגואנות. הן לא היו חלק מהנרטיב. אין שום סיפור על איגואנה ארית שנחשים יהודים רודפים אחריה".

אבל רגע, יכול להיות שהמשפט הזה הוא סאטירה? הו, זו בעצם הלצה. חה חה, זו פשוט הלצה, חה חה. זה חוש ההומור הידוע של סג"ל, זה שהוא לא מתכוון להתנצל בגללו, זה שאולי הוא "סר טעם", אבל הוא בכל זאת סאטירה. גם על סרטון הנחשים כותב סג"ל "זו הייתה סאטירה. אולי לא מספיק טובה או ברורה אבל לא יותר חריפה מכל מערכון בארץ נהדרת או מונולוג של ליאור שליין או אסף הראל". אולי היא לא היתה מספיק טובה או ברורה. אולי. יש כזו אופציה. יתכן. יש כזו אפשרות, משהו בהסתברות מסוימת אך לא ודאית. אבל סאטירה, הו כן, זו היתה סאטירה, כמובן.

תגובת ההתקרבנות של סג"ל, נוסחה עוד קודם לכן בתגובתו לאתר "מאקו" שדיווח על הסרטון. סג"ל הסביר: "קמתי בבוקר וראיתי שקוראים לי יודו-נאצי. בפעם האחרונה שבדקתי לא שלחתי שום טרנספורט לאושוויץ ולא קעקעתי לאף אחד מספרים על הידיים". ככל הידוע לי גם גבלס לא החזיק אקדח קעקועים בידיו, אבל היי, בניגוד לסג"ל, אני לא קראתי חומר על גרמניה הנאצית, אז יכול להיות שאני טועה.

סג"ל לא נותן קישור לטקסט שלי אלא מצטט אותו בצורה חלקית. הוא מסיים את הציטוט במילה "יודו-נאצי" אך משמיט את ההסבר לה. כמה נוח. לאחר מכן הוא מתגונן בטענה שהוא לא שלח אנשים לאושוויץ. אם זה היה קצת יותר מטופש וילדותי, היו צריכים להקריא את התגובה שלו בערוץ "הופ".

במהלך השבוע הוזמנתי להופיע בשלוש תכניות טלוויזיה ושתי תכניות רדיו על מנת לדבר על הטקסט שכתבתי. סירבתי בכל המקרים. אין לי עניין להיכנס למלחמת בוץ עם סג"ל. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמודד עם טיעונים של ילד בן 4 שזועק "שמאלנים! שמאלנים! הצילו יהודים, השמאלנים רודפים אחריי ואינני יודע מה הם רוצים!".

האמת העצובה היא שסג"ל יודע בדיוק מה הוא עשה, כפי שהוא יודע בדיוק מה הוא עשה במקרה של סתיו שפיר. סג"ל הוא אדם מסוכן לא כיוון שהוא חכם (הוא לא), לא כיוון שהוא מתוחכם (הוא ממש לא), אלא כיוון שהוא הצליח לשכנע אמצעי תקשורת רבים שהוא מייצג את הימין, שהוא איש הימין הקלאסי ובשם האיזון, יש לתת לו להשמיע את קולו. אך אבוי, כאשר קולו נשמע כל ששומעים הם קרקורים, צווחות וטינופים שהם רק בקושי רמה אחת מעל שפטל.

אני מקווה שלימין יש נציגים מוצלחים מקריקטורה של ימין, מאיש קרטון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח "שמאל! שמאל!" ואז להשתמש בהכפשות אישיות ("יואל חסון האפס", "רענן שקד המשמים") כדי להתמודד עם המבקרים שלו ואני מקווה שאמצעי התקשורת שנותנים לו במה יבינו שהם מועלים בתפקידם כאשר הם נותנים מיקרופון לאיש ששנאה, תיעוב ושיסוי זורמים בעורקיו.

רני רהב, סערות ופוטושופ

1. רני רהב יצא שוב למסע הרבעוני שלו שבו הוא מסמן את ה"רעה רעה רעה" התורנית. והפעם: קבלו אותה, שרון שפורר. אם זה לא היה מגוחך, זה היה מצחיק אבל למרבה הצער, שום דבר בתופעה שנקראת "רני רהב" לא באמת מצחיק והכל בתופעה שנקראת "רני רהב" הוא מגוחך.

בהקשר של מה שרהב כתב, ראוי להעיר שתי הערות. הראשונה היא שבכל פעם שמישהו משתמש בביטוי "רבים שואלים אותי", כפי שרהב פתח את הטקסט שלו, אפשר להיות בטוח שאף אחד לא שאל אותו שום דבר. הסיטואציה היוונית שבה המקהלה שואלת ורני רהב עונה, מסביר ומבהיר, עד לרגע שבו הוא כבר לא יכול לעמוד בפני הלחץ ולכן הוא ניגש אל הארון, מוציא את חרב הסמוראים ויוצא למסע שחיטה סטייל קיל ביל, היא סיטואציה מגוחכת (הוא שאמרתי). רני רהב הוא ביריון; תמיד היה, תמיד יהיה. מי שמופתע מהטקסטים שלו, מהרמה, הסגנון או מהתוכן שלהם, כנראה מופתע כאשר השמש זורחת בבוקר.

ההערה השניה היא שרהב מנסה ליצור אבחנה בין "גבוה" ל"נמוך", כלומר בין "עיתונאית" לבין "בלוגרית". הוא מתיז בבוז את המילה "בלוגרית" כאילו אמר "מציצה" או "ויברטור". כאשר אני קורא חלק מה"עיתונאים" וה"עיתונאיות", כאשר אני קורא טקסטים ב"עיתון" ולא ברור לי אם אני קורא טקסט עיתונאי או תוכן שיווקי, כאשר אני קורא ידיעות בהן צריך לאתר עובדה אחת נכונה עם זכוכית מגדלת, כאשר אני נחשף לכל האינטרסים הגלויים יותר או הסמויים פחות של חלק מהעיתונאים, אני שואל את עצמי מה התוקף של האבחנה המגוחכת הזו (אמרתי לכם) של רהב. העובדה שהוא מנסה לשמר אותה, רק מצביעה על גילו, טעמו והבנתו את עולם המדיה החדשה.

2. כמו רהב, כך הכותרות האוויליות הקשורות בחורף, חוזרת כל שנה בהבדל אחד: הן רק נהיות יותר ויותר מגוחכות. אינדיקציה טובה להיטפשות של כלי התקשורת אפשר למצוא במילה אחת: "סערה".

מסתבר שבישראל אין חורף, אין עונה שמתחילה פחות או יותר באותה התקופה ונגמרת פחות או יותר באותה התקופה. אין מאפיינים ברורים לעונה כמו טמפרטורות נמוכות, רוחות וירידת משקעים. תחת זאת יש מתקפות של סערות: כל ירידת משקעים שהיא מעבר ל"טפטוף קל" זוכה ב"ידיעות אחרונות", אבל גם בכלי תקשורת אחרים, לכותרת "סערה": הסערה באה, שיא הסערה לפנינו, תוצאות הסערה, כך תתכוננו לסערה, איך לשרוד את הסערה. כמובן שהסערה מסתכמת בדרך כלל בשלוש שעות של גשם ושלולית בכביש החוף, אבל מה זה משנה.

המילה "סערה" ממחישה לא רק עד כמה התקשורת חובבת סנסציות (ולכן רהב הוא אורח קבוע בתכניות רבות) אלא עד כמה היא לא מסוגלת להכיל תהליכים ארוכים, ידועים וממושכים כמו "עונה". עונה היא דבר משעמם שאין בו התרחשות. סערה, לעומת זאת, היא אירוע קצר שאפשר לתאר אותו בשניים שלושה מחזורי-חדשות ולייצר סביבו דרמה. נלך על "סערה".

3. לסיום, גשו לחשבון האינסטגרם הזה. תגלו שם יצירות מקסימות: דונלד טראמפ כמלכת אנגליה. משעשע.

סופשבוע חמים.

צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את "ספוטלייט", סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף "ממון" עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ"ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב"בלומברג" התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: "אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים". מצוין.

ב"וושינגטון פוסט" פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: "תשתיות". אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה"וושינגטון פוסט" החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר'ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.