ערוץ 10 עומד לערוך שורה של שינויים בלוח השידורים שלו במסגרתם יעביר את התוכנית "לונדון את קירשנבאום" כך שלא תשודר עוד בין השעות 19:00-20:00 אלא בין השעות 17:00-18:00 (פרטים נוספים ניתן למצוא כאן). כיוון שבזמן האחרון יש לי עניין אישי בתוכנית, קראתי את הידיעות כמו גם את הטקסט של יעל פז-מלמד ב-NRG אשר קראה לערוץ 10 "לא לגעת". להלן כמה מהתגובות לטקסט שלה:

כל עוד מנהיגי הימין לא "מדבירים" את תופעת "הבולשביזם הישראלי" הם קריקטורה בלבד ושלטון הימין הוא בדיחה עצובה; כמעט כל הממסד במדינה שלנו מיישר קו עם הסמול כי שם מרוחה החמאה; אנחנו בעד משפחת ליאל; האם ידעתם שהאגודה לזכויות האזרח פועלת לחיסול המדינה היהודית; שיתוף פעולה עם אויבינו. זה בדיוק מה שמתרחש; בנאומו בפני הקרן החדשה לישראל שנשא לאחרונה אהרון ברק פתח צוהר לראות איך להשתמש במערכת המשפט לקדם את משנתו האנטי ציונית; אהרון ברק שודד ים והחוק בשבילו הוא רק טיוטה; ליברמן מתאים לשלטון; יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית כפעולה ראשונה להצלת המדינה; בג"ץ ביצע הפיכת חצר; כל הפיקוד העליון של צה"ל חטוף בידי השמאל; לא להרשות לעובדים זרים להשתמש בילדים כתירוץ להשאר בארץ; הכנסו לרוטר וראו את בייניש ביחד עם בכירי הקרן להשמדת ישראל; נמאס כבר מיואב צור השמאלני; הגיע הזמן לחשוף את הגנרלים לשעבר העושים עסקים עם החמאס; ביבי כבר ערק והצטרף לשמאל; האמת על האיסלאם; מחדלי-שלום, ואפילו פשעי שלום; למה נתניהו כל כך מפחד להתעסק עם המגה פושע שי ניצן; כל הפיקוד העליון של צה"ל חטוף בידי השמאל; האם המינויים בצמרת צה"ל נעשים בצורה מקצועית; הבולשיביזם בישראל חי וקיים; האם ידעתם שהאגודה לזכויות האזרח פועלת לחיסול המדינה היהודית?; לא מתקיימת דמוקרטיה באמת; מיגור השמאל הקיצוני תוך ניתוקו מעמדות הכוח; זה מגיב ערבי בתשלום של נעמי חזן מאוניברסיטת חיפה; הקרן החדשה מקימה מלון בעזה; משמרת מחאה מול מאהל שליט כל יום מהשעה 18:00 נגד שחרור מחבלים; משטרת ישראל משתפת פעולה; אנחנו נלחם באנטי ציונים מהבתים, מהחצרות ומהגגות – עד למיגורם; קרן אברהם פועלת גם היא לחיסול המדינה היהודית; ישראל מונהגת על ידי אוליגרכיה; מפקדיו הבכירים של צה"ל אינם עסוקים בהגנה על ישראל אלא בגיבוי האוליגרכיה השלטת; הגנו על ילדיכם; יוצאי חלצי פליטי השואה כמהים/מייחלים לשואה 2 ולתאי גזים.

בגלוב קיים פוסט שמהווה שיחה צדדית לכל המתרחש כאן. הוא מתנהל על פי היגיון פנימי משל עצמו. לדעתי, זו אחת מההתפתחויות היותר הורסות שהתרחשו כאן – אני מת על הפוסט הזה. אבל מעולם לא ראיתי אתר שלם שנחטף בידי המגיבים שבעצם משתמשים בכל ידיעה ובכל טקסט כפלטפורמה לכתיבה על נושאים אחרים לגמרי. זה לא צה"ל שנחטף על ידי השמאל (כדברי המגיבים המלומדים ב-NRG) – זה אתר "מעריב" שנחטף על ידי המגיבים שלו. די מדהים, אם אתם שואלים אותי.

לפני שלושה שבועות פרסמתי ב"העין השביעית" טקסט תחת הכותרת "עידן השיווק המטומטם". תוכלו לקרוא אותו כאן. הטקסט עוסק בתחרויות ובשיטות השיווק האינפנטיליות שפשו בכל פינה בפייסבוק. יאללה תביאו לייק!!!!!

למרות שכתבתי את הטקסט לאחר שצפיתי בלא מעט תחרויות אוויליות, שום דבר לא הכין אותי לזה: תחרות החריץ של המדינה (זהירות, מקדם בחילה גבוה).

התחרות, אשר מתנהלת בעמוד הפייסבוק של אתר "טוב תודה", היא לא רק אווילית. הלוואי. הייתי לוקח אווילית, הייתי מחבק אווילית. התחרות היא הבהמיות בהתגלמותה. אבל אחים שלי, זה מה שהולך היום: בהמיות. למעשה, אפשר לבנות משוואה פשוטה שקובעת שאם בארה"ב המטרה העליונה בשיווק מותג ברשתות חברתיות היא לעשות אותו חכם, מתוחכם, משעשע ויוצא דופן, בישראל המטרה העליונה היא לעשות אותו גס, מטומטם, עילג ובהמי.

למי שעדיין לא הבין: בתקנון התחרות נכתב: על המשתתפים בתחרות לשלוח לכתובת הדואר האלקטרוני תמונה בה מוצג המשתתף מאחורה, כאשר ממכנסיו מבצבצים לפחות 2.5 סנטימטרים של חריץ אחוריו.

אז קדימה, לכו למדוד ת'חריץ של התחת שלכם ותשלחו תמונה ל"טוב תודה". אולי תקבלו זיכוי להדברה.

אני יודע, אני נכנס לטריטוריה לא לי. יש אנשים שכותבים על פוקר למחייתם, ובכל זאת.

אני אוהב לשחק פוקר, טקסס הולדם פוקר. בהתחלה הורדתי כל מיני תוכנות-משחקים, אחר כך מצאתי כל מיני אתרי-משחקים עד שבסופו של דבר נחתתי בפוקר של זינגה בפייסבוק. בתחילת הדרך חייתי באשליה שמדובר בפוקר הוגן אבל שיחה קצרה עם דורון על ארוחת צהריים משובחת, גרמה לי להבין שמדובר במשחק מהונדס לגמרי מבחינת סיכויי הזכיה. ואכן, בכל פעם שנדמה לך שאתה עומד לנקנק את כל השולחן עם 3 קלפים מאותו הסוג (שלושה אסים, לא סתם!) אתה מגלה שמישהו אחר בשולחן השיג סטרייט. אתה חושב שהנה אתה מנצח באמצעות שני זוגות של מלך ומלכה ואתה מגלה שמישהו אחר בשולחן מחזיק שלישיה של 2. הסיכוי האמיתי לצירופים האלו הוא טריליון-גזיליון, הסביר לי דורון, אבל הם מתרחשים על שולחנות הפוקר של זינגה חמש פעמים בעשר דקות; מספיק כדי לגרום לך להיות מתוסכל שלא ניצחת או לצרוח מאושר כאשר ניצחת דביל אחר שחושב שזה פוקר הוגן.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים הצלחתי לאגור לקופתי הצנועה 3 מיליון דולר, תוצאה של רווחים שנרכשו בדם, יזע ודמעות, בעיקר כשאני זקוק להפסקה משאר הדבר שאני עושה. מהבחינה הזו פוקר בפייסבוק הוא הטימטומייזר האולטימטיבי; אתה נותן למשחק לזרום ולא משקיע בו יותר מדי מחשבה. ממילא הכל מכור.

זה כלום. אני עוד לא מדבר על ערימות האנשים שנכנסים לשולחן שבו אפשר להיכנס עם 200 אלף דולר, כשהם מצוידים בעשרת אלפים דולר, ועל היד הראשונה עושים All In. ואני לא מדבר על שניים כאלו. אני מדבר על מאות ועל אלפים שזו אסטרטגיית המשחק שלהם בפייסבוק. אני בדרך כלל קונה להם בקבוק רעל. Pricks.

אין פלא לכן, שבסופו של דבר זה מתחיל לשעמם. אז החלטתי לשחק בסכומים גבוהים ולהפסיד את כל כספי.

ואז מגיעה דילמה מרתקת. אתה שואל את עצמך: "לא חראם? הפסדת כבר 600 אלף דולר, לא חראם?". ואז הצד השני שלך אומר "תגיד, התחרפנת? זה 3 מיליון דולר וירטואליים!! מה 600 אלף דולר? אין פה כלום! זה רק מספר שכתוב על המסך! תפסיד ותמשיך בחייך!". ואז הצד הראשון שלך אומר "כן, אבל עד שהרווחת…". ואז הצד השני שלך אומר "מה הרווחת?! פאקינג פיקסלים הרווחת! תפסיד!".

ואז אתה מגלה שאתה סכיזופרן ומאשפז את עצמך. תבואו לבקר אותי לפעמים, תהיו בני אדם.

לא יודע איך זה קרה לי, זה כבר מזמן לא קרה לי, אבל לחצתי על באנר. התבקשתי ללחוץ על באנר שבו הראו לי שני שטרות של 200 שקל וביקשו ממני לקבוע מי מהם אמיתי. רק על אחד מהם היתה תמונתו של זלמן שז"ר ומכיוון שאני מכיר את שז"ר באופן אישי, ידעתי מהו השטר הנכון. אז לחצתי.

הגעתי לאתר הזה שמציע לי להשתתף במשחק טריוויה. הנה תמונה של האתר (הרי ברור שיורידו אותו מתישו). אפשר ללחוץ כדי להגדיל.

אז בואו נראה מה מציעים פה לגולשים התמימים.

קודם כל מכריזים שאם אני רק עונה על כמה שאלות טריוויה אוכל לזכות בסכום מטורף של 15 אלף שקל. אני רוצה לעצור בנקודה הזו. מה מטורף ב-15 אלף שקל? נניח 200 מיליון יורו. זה סכום מטורף. או 4 שנדיבריליון דרכמות. מטורף לכל הדעות. אבל 15 אלף? מה אפשר לעשות עם 15 אלף שקל שיצדיק את שם התואר "מטורף"?  אפשר לקפוץ בנג'י שזה דבר די מטורף אבל זה לא עולה 15 אלף שקל. בקיצור, זה סכום מטורף אם אתה חי בסודן.

הלאה. מה הם תנאי השירות.

קודם כל מחלקים 15 אלף שקל אחת לשלושה חודשים. זה לא שאתה עונה עכשיו ומקבל עכשיו. אתה עונה עכשיו ואולי בנובמבר, ככה עם החסידות, תראה 15 אלף שקל. איך מקבלים? אם תענה נכון על מירב השאלות במשחק. בסדר, בקטנה. אז מתי מתחילים לענות? לא כל כך מהר.

קודם כל תשלם 15 שקלים לשבוע. כל שבוע. 15 כפול ארבעה שבועות כפול שלושה חודשים נותן 180 שקל שכבר שילמת ועוד לא התחלת לשחק. חוץ מזה אתה צריך לענות נכונה על מירב השאלות במשחק. אז מעבר ל-15 שקלים שאתה משלם כל שבוע, אתה משלם עוד שקל על כל שאלה. מי זוכה? זה שעונה על הכי הרבה שאלות? כמה שאלות יש? מקסימום 100 שאלות בשלושה חודשים (לדוגמה, איך קוראים לראש הממשלה: ביבי, עליזה, מנשה, איניגו מונטויה). כלומר סך הכל הוצאת 280 שקל.

ואם יש מאה אנשים שענו נכונה על מאה שאלות? יזכה רק אחד, זה שסיים לענות נכונה על כל המאה שאלות ראשון מבין מאה האנשים שענו נכונה על מאה השאלות.

הנה עוד כמה פנינים מהתקנון:

* קביעתה של החברה בדבר זהות הזוכים תהיה סופית, מוחלטות ובלתי ניתנות לערעור; רישומי החברה ומי מטעמה, יהוו ראיה מכרעת באשר לנכונותה של זהות הזוכה.

* כל מס, אשר יחול על פי דין בגין הזכייה בפרס, אם יחול, יחול על הזוכה.

* החברה תודיע לזוכה במשחק על זכייתו עד 14 ימי עבודה מתום קביעת זהות הזוכה, באמצעות מספר הטלפון הסלולרי שבאמצעותו נרשם הזוכה לשרות. במידה והזוכה לא יהיה זמין במשך 72 שעות, תפקע זכאותו לפרס.

* על הזוכה להעביר לחברה את שמו המלא, מספר הזהות שלו, וכתובת מגוריו המדוייקת. במידה ויסרב להעביר את אחד הפרטים, תישלל ממנו הזכות לקבלת הפרס.

* המשתתפים במבצע ואו הזוכים מסכימים ומאשרים כי שמם ואו תמונתם ואו פרטיהם יפורסמו בעיתון ואו ברדיו ואו בטלוויזיה ואו באינטרנט ואו בטלמסר ואו בכל מדיה ואו אמצעי אחר בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי של החברה.

* חברה שמורה הזכות, בכל עת, לפי שיקול דעתה, להחליף ואו לשנות את הפרס, ובכלל זה את מועדי מימושו, ולהציע במקומם פרסים חלופיים שהינם, ע"פ שיקול דעתה הבלעדי, בעלי ערך דומה, ולזוכה לא תהיה כל טענה בעניין זה כנגדן או כנגד מי מטעמן.

* חברה תהיה רשאית להשתמש בפרטים שמסר המשתמש במסגרת הצטרפותו ו/או שימושו בשירות ובמידע שתאסוף אודות דפוסי השימוש שלו בשירות על ידי התחקות אחר שימושו בשירות והתחקות אחר מקום הימצאו בכל עת.

* חברה תהיה רשאית להביא לידיעת המשתמש מידע לצג הטלפון הסלולרי שלו באמצעות SMS או MMS. או באמצעות השארת הודעה קולית לתיבת הדואר הקולי של הטלפון הסלולרי שברשותו או בשיחת טלפון למכשיר הסלולרי שברשותו, ככל שהפרטים הנ"ל יימסרו על ידו בזמן הרשמתו לשירות או עדכון פרטיו וחתימת המשתמש על גבי תקנון זה מהווה הסכמה של המשתמש לקבלת שירותים אלו.

* חברה לא תישא בכל אחריות, ישירה או עקיפה, במקרים של גילוי ושימוש במידע הנמסר על ידי המשתמש הנובע, במישרין או בעקיפין, מחדירות בלתי מורשות של אחרים או כתוצאה ממעשים ו/או מחדלים אשר אינם בשליטתה.

אתם מוזמנים להוסיף סעיפים לתקנון כאוות נפשכם; ממילא נראה שהם שכחו כמה כמו: "השחקן מתחייב לתת לבעלי המשחק לעשות בו כזממם. החברה מסירה מעצמה אחריות במידה והשחקן ידבק במחלת מין".

זה היה ממש מצחיק אם אנשים לא היו נופלים לתוך המשחקים הניגרים האלו שפורחים באינטרנט הישראלי ("שלום, קוראים לי לאטיפה מוסוואי, בתו של שר הפנים הניגרי, שנרצח על ידי גיסתו של ראש הממשלה באמצעות מזלג מפלסטיק. אני מקיימת משחק טריוויה שבו אני מחלקת סכום מטורף של 15 אלף שקל. כל שאתה צריך לעשות הוא לשלוח לי את פרטי חשבון הבנק שלך, לשלם כמה מיסים פעוטים, לחתום כאן כאן כאן כאן וגם כאן והכסף בדרך אליך. שהאל ישמור עליך").

בפוסט הקודם סיפרתי שבתחילת השבוע צילמתי אייטם ללונדון את קרשנבאום שלאחריו שמעתי על אסון ההתרסקות ברומניה. צירוף מקרים גרם לכך שהאייטם הוקדש לחשיבות השכחה בעידן הדיגיטלי בעוד שמותו של אבנר גולדמן דווקא מעצים את הצורך לזכור ולא לשכוח.

כאשר ויקטור מאייר-שנברגר היה בכנס שארגן בית הספר לתקשורת במכללה נתניה, אמר לו פרופ' אליהו כ"ץ, שהיהודים נלחמו כל חיים בשכחה וכי הזיכרון הוא מה שהחזיק את העם הזה כל כך הרבה זמן. במובנים מסוימים הזיכרון הוא אחת הסיבות לכך שהם חזרו לארץ ישראל. לפחות זה מה שחלקם סיפרו לעצמם אז ועד היום.

בכל אופן, נראה שכולנו נוטים לשכוח עד כמה קשה לשכוח בעידן הדיגיטלי ועד כמה לעתים מדובר בחיסרון של ממש. על זה דיברתי. הנה האייטם לפניכם.

אגב, המאבק בין מוטי וירון סביב השם שלי נמשך גם אחרי שהאייטם הסתיים עד שבסופו של דבר מוטי שאל: "תזכיר לי, איך קוראים לך?".

אני לא יודע למה יש משהו ברשימות שמוציא אותי משלוותי. אולי זה הפשטנות הקיצונית, אולי זו היומרה לתת מתכון ואולי זה בגלל שזה הפורמט הכי פשוט ולכן הכי מזמין חנטרישים.

אני לא יודע מי זה כריס ברוגן אבל אם הוא, כמו שכתוב ב"חורים ברשת", אכן "אחד הכותבים הבולטים בתחום המדיה החברתית", ואם הרשימה ש"חורים ברשת" בחרו לפרסם, 50 טיפים לשימוש נבון בטוויטר, מייצגת את כתיבתו של אחד הכותבים הבולטים בתחום המדיה החברתית, הרי שאולי סוף סוף אני מבין מדוע התחום הזה נראה כמו שהוא נראה: מלא בחנטרישים.

בקריאה ראשונה לא נראה שיש בעיה גדולה עם הרשימה של ברוגן. העצות שקולות, נבונות ומאוד מאורגנות. אבל כאשר מתחילים לחשוב קצת יותר לעומק על הטקסט הזה, מבינים שהוא מספק הדגמה מופלאה לחנטרישיות בהתגלמותה: מלל ריק, חסר כל פשר אשר מספק ערימה של הצהרות וקביעות שלא ברור מה מסתתר מאחוריהן ומה אשיג אם אאמץ אותן. הנה כמה דוגמאות:

"נטרו את השימוש שלכם בטוויטר וקצבו אותו בזמן. זה ממכר". למה? למה אני צריך לנטר את השימוש שלי בטוויטר? כי מה? מה זה ייתן לי? מה אשיג חוץ מזה שאבין שזה ממכר? למה זה טוב? יכול להיות שיש היגיון רב ב"ניטור השימוש שלך בטוויטר וקציבת זמנו" אבל ברוגן נאמן למוטו שלו "דברו ב-120 תווים" לא טורח להסביר. נטרו. עזבו אתכם מלהבין למה. פשוט נטרו.

"לכל אחד יש סגנון משלו וזה לגיטימי והמחיר של הסגנון האישי הזה הוא שכולנו טועים במקומות מסוימים." האם את המשפט הזה אי אפשר להגיד גם בקורס טבחים?

"אל תנסו לשלב בציוץ אחד כמה קישורים בנושאים שונים. זה לא אפקטיבי ואף פוגע במטרה." איזו מטרה? מטרה של מי? מאיפה אתה יודע מה המטרה שלי?

"זה בסדר גמור לצייץ אודות הפוסטים שלכם, אך נסו לשאול שאלות שיובילו לשילוב המצייצים בתוך הפוסט." מה?

אני כבר לא מדבר על טיפים שהם פשוט מופרכים ורק "יועצי מדיה חברתית" מסוגלים להשיא אותן כמו "עקבו אחר כל אדם שעוקב אחריכם". לא באמת, אם הייתי צריך לבחור את העצה הכי דפוקה שאתם יכולים אי פעם לקבל אודות השימוש בטוויטר, זו היתה העצה שהייתי בוחר בה. כמובן שיש גם מועמדים לא מעטים לתחרות עצת ה"בחייאת אבוק" המנצחת כמו "מפגשי טוויטאפ כאשר יש בהם קצת יותר משתייה ומינגילינג". או "האפליקציה הניידת הטובה ביותר היא זו שאתם חשים נוח איתה ולא זו שנחשבת מתקדמת.". יו דונט סיי.

מה שמציק לי בנוגע לרשימות האלו, מעבר להיותן מטופשות ברמות, הוא שיש מי שטורח לפרסם אותן (במקרה הזה, "חורים ברשת") ויש מי שאפילו עלול לקרוא אותן ולומר לעצמו "וואלה! עצות מעולות!". אלו לא עצות מעולות. אלו לא עצות בכלל. זהו להג חלול, שרלטני ויומרני שהשתלט לחלוטין על התחום של מדיה חברתית אשר בהדרגה נראה כמו צלחת פטרי של חנטרישים.

כשנשאלו מנהלי אתר Buy.com מהו המודל העסקי שלהם, הם סיפקו תשובה מרתקת: "אנחנו מוכרים חלק ניכר מהמוצרים שלנו במחיר נמוך במיוחד. כתוצאה מכך יש לנו הכנסות מעטות וברוב המקרים אנחנו מפסידים על המכירות שלנו". באופן מפתיע בששת החודשים הראשונים של 2001 הפסידה החברה 51 מיליון דולר. בינואר 2001 היא פיטרה 115 עובדים, באוגוסט 50 עובדים נוספים. עד סוף אותה השנה לא נותר ממנה דבר.

נזכרתי בסיפור הזה כאשר קראתי את הכתבה שהתפרסמה הבוקר ב"כלכליסט" על המיזם החדש של אפי פוקס ויניב שמעוני, Fribiz. שמעתי על הכתבה הזו כיוון שאפי ואני מסתובבים באותם המעגלים פחות או יותר. משום כך ראיתי היום הרבה מאוד ברכות מתעופפות בטוויטר ואיחולי הצלחה. גם אני מאחל הצלחה לאפי וליניב, אבל לצערי אני אולי אקלקל קצת את האווירה השמחה.

באופן כללי אני מודה שהמודל העסקי של האתר נשמע לי מופרך. אומר את זה אחרת: זה נשמע אחלה על הנייר: אנשים יבואו, יעשו כל מיני דברים, יקבלו כל מיני נקודות ובעזרת הנקודות יקנו כל מיני דברים ובסוף, הוקס פוקס, כולם מרוויחים. והמודל העסקי? פוקס מסביר:

נניח שיש באתר מיליוני משתמשים שצמאים לנקודות, וכל אחד רוצה להעשיר את מספר הנקודות שלו, כדי שיוכל להשתתף ולזכות במכרזים רבים יותר. במקביל יש מיזמים שרוצים לעלות את המעורבות של הגולשים. למשל, אתר תמונות שרוצה לגרום לגולשים להעלות תמונות, להגיב, לתייג, לשתף. אנחנו באים ואומרים לאותם מיזמים: 'תנו להם נקודות פריביז תמורת ביצוע פעילות. לכם זה מאוד זול לקנות את הנקודות מפריביז, אבל לגולשים יש ערך מוסף גדול מאוד

אה הא: "נניח שיש באתר מיליוני משתמשים." זה האלף-בית של דיבור יזמי הדוט.קום. היזמים מהזן הזה היו אומרים: "אנחנו פועלים בתחום המסחר האלקטרוני בשוק מזון הכלבים. השוק כולו מגלגל עשרה מיליארד דולר בשנה. נניח שנשיג אחוז אחד, רק אחוז אחד מהשוק, ואנחנו מסודרים".

אם כך, הנחת המוצא של המודל העסקי של פריביז היא "נניח שיש באתר מיליוני משתמשים". הם לא סתם מיליוני משתמשים, הם מיליוני משתמשים ש"צמאים לנקודות". הם לא סתם צמאים לנקודות הם רוצים להעשיר את מספר הנקודות שיש להם. גם זה לא מספיק. יש גם יזמים. לא סתם יזמים, אלא יזמים שרוצים לעלות את המעורבות של הגולשים באתר שלהם. אבל גם זה לא מספיק.

היזמים צריכים להסכים לשלם לפריביז כסף אמיתי לגמרי תמורת הזכות לחלק נקודות של פריביז. התמורה שהם יקבלו היא "עידוד לפעילות גולשים" (צירוף המחץ של שנת 2010, כמו ש"תוכן דביק" היה צירוף המחץ של 1999). אבל שניים-שלושה יזמים זה לא מספיק; יש צורך ביזמים רבים, רבים מאוד, כדי שכסף אמיתי יחליף ידיים ויחזיק באוויר את המודל העסקי הזה.

כאשר בוחנים את כל התנאים שצריכים להתקיים כדי שהמודל יחזיק מים מבינים שהסיכוי לכך קלוש ביותר. אני לא אומר שהוא בלתי אפשרי: דברים מוזרים מאלו קרו באינטרנט (טוויטר) וזה סוד הקסם של יזמות ברשת: היא מרתקת, היא מתעתעת, היא אפשרית. אבל אני מודה שאני רחוק מלהתפעל ממודל די רעוע שבנוי, כך הסבירו היזמים, על המוכנות של אתרים גדולים (נניח פייסבוק או CNN) לשלם כדי להשיג פעילות של גולשים שנמצאת שם ממילא גם ללא הצורך לשלם כסף אמיתי שיאפשר להם לחלק נקודות וירטואליות.

החלק השני של המודל הוא בכלל מודל של קידום מוצרים: יתנו לנו מוצרים בחינם, אנחנו נחלק אותם בתמורה לנקודות וירטואליות, שכידוע לא באמת שוות משהו, וכולם שמחים: הגולשים זכו במשהו בלי להוציא גרוש, ואלו שנותנים את המוצרים גם שמחים כי למרות שהם נתנו מוצר ששווה אלף דולר הם קיבלו "פעילות של גולשים" ו"באז". מסתבר שבמאזני החברות יש כיום שורה חדשה: שורת הבאז, וחברות רבות שמחות למלא אותה.

אה, ויש גם פרמידה קטנה ואפילו אפשר לקנות פריביז בתמורה לכסף אמיתי. מישהו אמר לינדן דולר?

אז כן, אני מאחל לשניים הצלחה, ולא, אני לא חושב שלופט-גשפט מהסוג הזה הוא משהו שיכול לעבוד. been there, done that, וזה נגמר בבכי.

יש מצב שלא אשרוד את סוף השבוע הזה.

אני כבר כמה ימים חולה בזן קשה במיוחד של שפעת שמתבטא בחום לא ממש גבוה, ללא נזלת או שיעולים אבל תחושה של כאבי שרירים בכל הגוף וחוסר מוחלט של תאבון. לפעמים תוקפת גם בחילה כזו של בעעעעע.

כאמור, סיכויי ההחלמה שלי אינם גבוהים ובהתייעצות עם הרופא שלי החלטתי שמן הראוי לעדכן אתכם שיש מצב שבקרוב תאלצו למנות יו"ר חדש לגלוב. למעשה, תוכנית חירום למקרה שבו אאלץ לוותר על תפקידי הוכנה מבעוד מועד והיא נקראת "תיק אדום". בכספת הגלוב מונח תיק (כחול) ובתוכו קלסר (צהוב) ובו מספר דפים מנוילנים שנכתבו בדיו (שחור) המפרטים את נוהל החירום. הנוהל נוקב גם בשמו המפורש של היורש אשר ינהל את הקונצרן לאחר לכתי (כנראה ממש עוד מעט). על פי הנוהל, מהרגע שהיו"ר חולה, היורש מוכנס לאינקובטור ומחכה בתוכו עד אשר היו"ר יחלים או ימות. אין מה לעשות – זו אחריות גדולה.

זהו. אז עכשיו אתם מעודכנים ואף אחד לא יוכל לטעון שהוא לא ידע שהיו"ר גוסס משפעת. זו אגב לא הפעם הראשונה שאני גוסס משפעת אבל בפעם שעברה הצלחתי להחלים באמצעות נסיוב מיוחד שנקרא א-ק-מול. הפעם סביר להניח שהשפעת תכריע אותי. אין מה לעשות; גברים מתים צעירים יותר.

בהערת אגב, ברצוני להודות לחברים בנענע10 אשר פתחו אגף מיוחד באתר התוכנית "לונדון את קרשנבאום" ובו ריכזו את כל הקטעים בהם הופעתי בתוכנית. הייתי אמור להופיע גם השבוע (אתמול או היום) אבל בשל מחלתי הקשה, וככל הנראה הסופנית, נבצר ממני.

הז'אנר של משלוח הודעות דואר זבל ומעשי רמייה ניגריים כאלו ואחרים, שעברו דרך התרגום האוטומטי של גוגל, קורע אותי. אני חושב שהחיים היו יפים יותר אם כל הטקסטים בעולם היו עוברים דרך המתורגמן של גוגל.

HELLO
שמי פלורה,
אני מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואני רוצה לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי כדי שאוכל לתת לך את התמונה שלי בשבילך כדי לדעת מי אני הנה כתובת הדוא"ל שלי (floramabou90@yahoo.in) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! אני מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל. צומח
(זכור את המרחק או צבע הגיל לא משנה, אבל ענייני אהבה הרבה בחיים

אגב, זה המקור:

HELLO
My name is Flora,
i  interested in you,i will also like to know you the more,and i want you to send an email to my email address so i can give you my picture for you to know whom i am  Here is my email address (floramabou90@yahoo.in) i believe we can move from here!I am waiting for your mail to my email address above. Flora
(Remember the distance or colour an age does not matter but love matters a lot in life

לזכותה של גוגל צריך לומר שהטקסט באנגלית עילג כמעט כמו הטקסט בעברית. אולי הוא תורגם מטורקית.

חלפה חצי שנה מאז פרסמתי את הפוסט הזה אשר עסק בשירות Blippy, המאפשר לגולשים לשתף גולשים אחרים בפרטי הקניות שלהם על ידי הפיכת המידע שזורם אל כרטיס האשראי שלהם לציבורי. השירות עדיין איתנו ואני עדיין חושב שהוא הזוי ברמות.

בפוסט ההוא טענתי שהאליל החדש שכולם סוגדים לו הוא אליל ה"חברתיות" אבל נראה לי שלא דייקתי. האליל החדש, למעשה כבר לא ממש חדש אבל לגמרי אליל, הוא ה"שיתופיות". נראה לי ש"שתף!" הוא האימפרטיב הקטגורי החדש שכל הילידים הדיגיטליים, ואלו שמבקשים לעמוד בקצב שלהם, חייבים להיענות לו.

בסוף הפוסט ההוא כתבתי ש-Blippy היא רק דוגמה. רועי שלומי הפנה הבוקר לדוגמה נוספת, הזויה אפילו יותר.

לשירות קוראים Audioo והוא מוגדר כ-Blippy להודעות קוליות (Voice Mail). זו לא פארודיה.

המשתמשים ב-Audioo מתבקשים לשתף באמצעות Google Voice הודעות קוליות שקיבלו למענה הקולי שלהם (הם יכולים לעשות זאת גם בשיטות אחרות כולל לשלוח לאתר קבצי MP3 בהן תיעוד של הודעות קוליות). לאחר שהעלו את ההודעות, השירות מתמלל אותן ומאפשר לגולשים אחרים, ובכן, להאזין להם.

I shit you NOT.

בניגוד ל-Blippy, בו המידע הוא שלכם ואתם מחליטים האם לשתף את החברים שלכם בעובדה שקניתם משחת שיניים, פה המידע הוא משותף; הוא שלכם, כי מישהו השאיר את ההודעה במענה הקולי שלכם, אבל היא נוצרה הודות לפעולה של מישהו אחר שלא העלה על דעתו שההודעה שלו תהפוך ציבורית. זו תביעה שמחכה להתרחש. הנה הודעה לדוגמה. היא נפתחת כך:

I'm so drunk right now. You should really talk to me. Motherfucker. Why don't you answer your phone, did you go to sleep? You dumb bitch. Cause you're a fucking hour ahead of me. You shit. I love you. I'm just kidding

רק לפני כמה ימים כתבתי על הפיכת משהו שהוא לא לגמרי פרטי ללגמרי ציבורי והנה באה Audioo ומראה לכולם מאיפה משתין הדג. אם בזה לא די, מישהו אשכרה השקיע בחברה הזו 100 אלף דולר.

לאורך זמן נראה לי שחברות מהסוג הזה יהפכו לקריקטורה של תקופתנו. אני חושב שבעוד 5-10 שנים נסתכל אחורה וחברה כמו Audioo תהיה הדבר הזה שכולם מצביעים עליו ומנענעים בראש כאשר הם מדברים עליו, בדיוק כמו שכיום נוהגים לנענע את הראש בחוסר אמון כאשר מספרים על חברות עידן הדוט.קום דוגמת boo.com ואחרות. מצד שני, Blippy עדיין איתנו ואני חשבתי שהיא אפילו לא תחזיק מעמד חצי שנה.

מידע נוסף על Audioo, כולל פרזנטציה של המנכ"ל, ניתן למצוא כאן.