עיתונות כחלטורה – לא, זה עוד לא נגמר

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אחרי שהקדשתי לטיפוס הזה שני פוסטים יותר מדי, אני נאלץ להקדיש לו פוסט שלישי – גם הוא יותר מדי. אני מקדיש לפועלה העיתונאי פוסט שלישי, כדי להמחיש שיש עיתונאים, שכאשר הם נחושים לעשות עבודה מחורבנת, כאשר הם נחושים לצייר מציאות בדרך מסוימת (והם, משום מה, מקבלים גיבוי מהעורכים שלהם), קשה מאוד לעשות משהו בעניין. אני כותב "יש עיתונאים" כיוון שהעיתונאים הטובים רוצים לתאר את המציאות בצורה המדויקת ביותר האפשרית, הם רואים בזה שליחות. את העיתונאים הרעים כל זה לא מעניין. השליחות שלהם היא להראות שהם הכי חכמים.

טלי חרותי-סובר היא הבסיס למה שמכונה "פייק-ניוז", היא התשתית עליו נשענת כל התזה הרעועה של אנשים דוגמת דונלד טראמפ. הם תופסים אחת כמו חרותי-סובר, שבדרך לא דרך התקדמה, שהקריירה שלה זרועה בטעויות, תביעות דיבה והתנצלויות, וטוענים שזה הפרצוף של המדיה כולה. לא, זה לא הפרצוף של המדיה כולה. זה הפרצוף של טלי חרותי-סובר.

לפני כשבועיים פרסמה חרותי-סובר ידיעה באתר דה-מרקר המספרת כי מנכ"ל המסלול האקדמי המכללה למנהל, רני יעקובי, ביקש לסיים את תפקידו. זה, פחות או יותר, החלק היחיד בטקסט שלה שהוא מדויק. שנתחיל?

הידיעה נפתחת בתיאור דרמטי:

"סגל המכללה למינהל קיבל מייל מפתיע, המבשר על סיום תפקידו של רני יעקובי, מנכ"ל המכללה בשנתיים האחרונות. על המייל חתום נשיא המכללה, אשר טישלר"

סגל המכללה למנהל אכן קיבל מייל שעליו חתום נשיא המכללה אבל המייל לא היה מפתיע. הידיעה על החלטתו של רני לסיים את תפקידו נפוצה במכללה לפחות שבוע לפני שחרותי-סובר פרסמה את הידיעה המרעישה שלה (שהבסיס שלה, סביר להניח, הוא הודעה לעיתונות).

חרותי-סובר פרסמה את הידיעה שלה ביום ראשון, ה-19.2. שלושה ימים קודם לכן, ביום חמישי ה-16.2, התקיימה במכללה למנהל ישיבת מועצת סגל בה השתתפו כל חברי הסגל הבכיר במסלול. עוד בפתח הישיבה הודיע נשיא המכללה על החלטתו של רני ובישר כי מי שיחליף אותו יהיה סמנכ"ל פיתוח עסקי, רפי גמיש. יומיים קודם לכן, ביום שלישי ה-14.2, התקיימה ישיבה של ראשי היחידות וגם בה סיפר הנשיא על החלטתו של המנכ"ל.

"המייל המפתיע", אם כן, הפתיע בעיקר את חרותי-סובר שאם היתה עושה עבודה עיתונאית טובה יותר, אם היתה עושה עבודה עיתונאית בכלל, היתה מגלה את הסיפור שבוע קודם לכן. אבל מה לעשות, היא לא עשתה עבודה עיתונאית טובה, היא לא עשתה עבודה עיתונאית בכלל. כל שנותר לה הוא לתאר מייל שאת תוכנו יודעים כל חברי הסגל במסלול (ויש יותר מ-800 כאלו), שבוע לפניה.

הלאה:

יעקובי עמד במרכזה של מלחמת הוועד בהנהלה, כאשר לוועד דור א' הצטרף גם ועד דור ב' (מי שלא היה בתוך ההסכם הקיבוצי בעבר), והוכרזה שביתה בת קרוב לשבוע.

חרותי-סובר, תמשיך לברבר על דור א' ודור ב' עד שהפנים שלה יהיו סגולות. העובדה שהביטוי הזה, והכתבת עצמה, הפכו לבדיחה בקרב המרצים, לא תפריע לה. לגופו של עניין:

א. לעובדי דור ב' (אין עובדי דור ב' במכללה למנהל) אין ועד. משום כך המשפט "הצטרף גם ועד דור ב'" הוא משפט ריק. הוא בלוף, הוא שקר. זה כמו שאכתוב "הצטרף גם צ'ינגפינקי החייזר הידידותי".
ב. השביתה לא נמשכה "קרוב לשבוע", היא נמשכה עשרה ימים (שמונה ימי הוראה). לכל הרוחות, את דיווחת על השביתה, כמה עצלן יכול עיתונאי להיות כדי לא להסתכל בארכיון שלו עצמו ולגלות כמה זמן  נמשכה שביתה שהוא עצמו דיווח עליה?!

ולבסוף:

לאחר דיונים מרתוניים הוחלט כי אנשי הסגל יעבדו יותר, יגיעו יותר ימים למכללה ובמקביל יקבלו את תנאי השכר שהובטחו בעבר, כולל הכנסת בתי הספר, שלא היו בהסכם הקיבוצי, לתוכו.

א. אני לא יודע מה זה "יעבדו יותר". מהמשפט הזה אפשר לחשוב שאנשי הסגל עובדים חצי יום בשבוע ועכשיו, סוף סוף, הם "יעבדו יותר". זו רמיזה שיש בתוכה השמצה פרועה.
ב. אין בהסכם החלטה שאנשי הסגל יגיעו יותר ימים למכללה (גם כך הם חיים במכללה. זו דוגמה לסוג הסילופים שחרותי-סובר מתענגת עליהם על מנת להשמיץ כל מה שמזכיר איכשהו עבודה מאורגנת).
ג. בניגוד מוחלט למה שמי שמכנה את עצמה "עיתונאית" כותבת, אנשי הסגל במסלול ויתרו על עשרות אחוזים משכרם ("תנאי השכר") ביחס למה "שהובטח להם בעבר". אני חוזר – עשרות אחוזים. האם זה אומר שחרותי-סובר לא מדייקת? האם זה אומר שהעובדות הן לא נר לרגליה? האם זה אומר שהיא נערת הפוסטר של המושג "פוסט-אמת"? מה פתאום. כל שאני אומר הוא שהמשפט הזה הוא דוגמה קלאסית להוצאת דיבה על עשרות אנשים.

שתי הערות לסיום.

חרותי-סובר היא לא סתם עיתונאית שלא מסוגלת לתקן את עצמה גם כאשר היא כותבת טעויות, היא לא סתם עיתונאית שתמשיך ותפיץ בדיות רק כדי להוכיח שהיא צודקת, היא מסוג העיתונאים שיסגרו איתך חשבון כי העזת לחשוף אותם, היא מסוג העיתונאים שירדפו אחריך לכל מקום כי גילית את הסוד הכי ידוע בתעשייה.

אתמול היא פרסמה טקסט על הדיל שבין יחימוביץ לכבל סביב הבחירות להסתדרות. ואיך היא פותחת את הטקסט שלה?

ההכחשה הגורפת של כבל ויחימוביץ' מזכירה לי אירוע מהעת האחרונה, כשכתבתי על שביתת המרצים במכללה למנהל. אחד מפעילי המשא ומתן היה ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת. דרור השתולל כשתיארתי את  אנשי דור א', מול אנשי דור ב' במכללה. הזעם של דרור היה ברור (וגם כתוב שחור על גבי לבן): דור א' זה חברת חשמל, לא אקדמאים אינטליגנטיים ממכללה יקרה. הם, במכללה, לא דור א', הם סתם קבוצה של אנשים שמאוגדת תחת פינוקי ההסכם הקיבוצי, מול קבוצה אחרת שלא נהנית מאותו הסכם. העובדה  שזו בדיוק ההגדרה של דור א', לא בלבלה את יובל דרור. קשה לזהות את עצמך עם משהו שיש לו גוון מלוכלך ובריוני, אלא שדרור וחבריו לא היו אז דור א', כמו שבין יחימוביץ' וכבל "אין דיל".

כן כן, כך נפתח טקסט על יחימוביץ וכבל. כמות ההשמצות שיש בקטע הזה היא מגוחכת ובעיקר היא מלמדת על סוג הבריונות הילדותית שמאפיינת את חרותי-סובר לאורך ורוחב הקריירה העיתונאית שלה. היא בדיוק הסיבה שכאשר התחלתי לכתוב על חרותי-סובר, הזהירו אותי באינסוף אזהרות שלא להסתבך עם זו שבטוחה שהשמש זורחת לה מהתחת רק כי יש לה גישה לעיתון.

מה שמוביל אותי להערה השניה. בפוסט הקודם שהקדשתי לחרותי-סובר, הודעתי על כוונתי לתבוע אותה בתביעת דיבה. מאז קיבלתי כמה וכמה טלפונים ממערכת דה-מרקר שביקשו להגיע לפשרה. הסיבה היחידה שהחלטתי בסופו של דבר שלא לתבוע קשורה בבקשתו האישית והמיוחדת של רני, מנכ"ל המכללה, שכעת עזב את תפקידו. הוא זה שביקש ממני באופן מיוחד למשוך את כל ההליכים שבהם כבר התחלתי. אהבתי את רני אהבת נפש ולכן הסכמתי.

טלי יקירתי, רני עזב.

אראל סג"ל – קפקא המודרני

ואז אראל סג"ל השווה עצמו לקפקא.

הטור של סג"ל באתר "וואלה" (יש לו גם תכנית בגלי צה"ל. יש לו גם תכנית בערוץ 10. הוא מנחה של "ערב חדש" ב"חינוכית". בעבר הוא כתב ב"מעריב". הוא כתב גם באתר האינטרנט "מידה". הוא כתב ב"מקור ראשון". היתה לו תכנית ב"רדיו ללא הפסקה". היתה לו תכנית ב"רדיו 99".  היתה לו תכנית ב"גלי ישראל". התקשורת שמאלנית, היא לא מאוזנת, אתם מבינים, לא נותנים לו לפתוח את הפה), נפתח בקריצה אל הספר "הגלגול" של קפקא. אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא שרץ, אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא אשם במשהו והוא אפילו לא יודע מה ("המשפט"). כזה הוא סג"ל, דמות קפקאית, מסכנה, שלא יודעת מה רוצים מחייה.

סג"ל כתב שהוא עשה תחקיר ו"ככל שידוע לי, וקראתי לא מעט חומר על גרמניה הנאצית, ועד כמה שזכרוני אינו מתעתע בי, לנאצים לא היה שום קטע עם איגואנות. הן לא היו חלק מהנרטיב. אין שום סיפור על איגואנה ארית שנחשים יהודים רודפים אחריה".

אבל רגע, יכול להיות שהמשפט הזה הוא סאטירה? הו, זו בעצם הלצה. חה חה, זו פשוט הלצה, חה חה. זה חוש ההומור הידוע של סג"ל, זה שהוא לא מתכוון להתנצל בגללו, זה שאולי הוא "סר טעם", אבל הוא בכל זאת סאטירה. גם על סרטון הנחשים כותב סג"ל "זו הייתה סאטירה. אולי לא מספיק טובה או ברורה אבל לא יותר חריפה מכל מערכון בארץ נהדרת או מונולוג של ליאור שליין או אסף הראל". אולי היא לא היתה מספיק טובה או ברורה. אולי. יש כזו אופציה. יתכן. יש כזו אפשרות, משהו בהסתברות מסוימת אך לא ודאית. אבל סאטירה, הו כן, זו היתה סאטירה, כמובן.

תגובת ההתקרבנות של סג"ל, נוסחה עוד קודם לכן בתגובתו לאתר "מאקו" שדיווח על הסרטון. סג"ל הסביר: "קמתי בבוקר וראיתי שקוראים לי יודו-נאצי. בפעם האחרונה שבדקתי לא שלחתי שום טרנספורט לאושוויץ ולא קעקעתי לאף אחד מספרים על הידיים". ככל הידוע לי גם גבלס לא החזיק אקדח קעקועים בידיו, אבל היי, בניגוד לסג"ל, אני לא קראתי חומר על גרמניה הנאצית, אז יכול להיות שאני טועה.

סג"ל לא נותן קישור לטקסט שלי אלא מצטט אותו בצורה חלקית. הוא מסיים את הציטוט במילה "יודו-נאצי" אך משמיט את ההסבר לה. כמה נוח. לאחר מכן הוא מתגונן בטענה שהוא לא שלח אנשים לאושוויץ. אם זה היה קצת יותר מטופש וילדותי, היו צריכים להקריא את התגובה שלו בערוץ "הופ".

במהלך השבוע הוזמנתי להופיע בשלוש תכניות טלוויזיה ושתי תכניות רדיו על מנת לדבר על הטקסט שכתבתי. סירבתי בכל המקרים. אין לי עניין להיכנס למלחמת בוץ עם סג"ל. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמודד עם טיעונים של ילד בן 4 שזועק "שמאלנים! שמאלנים! הצילו יהודים, השמאלנים רודפים אחריי ואינני יודע מה הם רוצים!".

האמת העצובה היא שסג"ל יודע בדיוק מה הוא עשה, כפי שהוא יודע בדיוק מה הוא עשה במקרה של סתיו שפיר. סג"ל הוא אדם מסוכן לא כיוון שהוא חכם (הוא לא), לא כיוון שהוא מתוחכם (הוא ממש לא), אלא כיוון שהוא הצליח לשכנע אמצעי תקשורת רבים שהוא מייצג את הימין, שהוא איש הימין הקלאסי ובשם האיזון, יש לתת לו להשמיע את קולו. אך אבוי, כאשר קולו נשמע כל ששומעים הם קרקורים, צווחות וטינופים שהם רק בקושי רמה אחת מעל שפטל.

אני מקווה שלימין יש נציגים מוצלחים מקריקטורה של ימין, מאיש קרטון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח "שמאל! שמאל!" ואז להשתמש בהכפשות אישיות ("יואל חסון האפס", "רענן שקד המשמים") כדי להתמודד עם המבקרים שלו ואני מקווה שאמצעי התקשורת שנותנים לו במה יבינו שהם מועלים בתפקידם כאשר הם נותנים מיקרופון לאיש ששנאה, תיעוב ושיסוי זורמים בעורקיו.

יודו-נאצים

מאז ומתמיד היה השיח בישראל רגיש למושגים הקשורים בשואה. יותר מ-70 שנה חלפו מתום מלחמת העולם השניה ועדיין דימויים, ביטויים ומונחים הקשורים בתקופה האפלה הזו נוגעים בעצב חשוף בחברה הישראלית. כל זה לא הטריד אראל סג"ל מנחה תכנית "הפטריוטים" שבערוץ 20. ביום שלישי שעבר, באמצע התכנית, הוא ניסה להבין "מי רודף את נתניהו" והקרין סרטון שנערך על פי ספר התעמולה הנאצית.

(בהערת אגב: אתמול, יום א', ניתן היה לצפות בתכנית כולה באתר "הפטריוטים". היום, התכנית הועלמה מהאתר).

בסרטון נראית איגואנה כשהיא בורחת מעשרות נחשים המנסים ללכוד אותה. הוא מלווה במוזיקה דרמטית, בצילום פנטסטי ובעיקר (ספוילר) יש לו סוף טוב: האיגואנה שורדת. הקטע נלקח מתוך התכנית Earth Planet II של ערוץ ה-BBC הבריטי (מעניין אם ערוץ 20 שילם תמלוגים על השימוש בו) והוא זכה למיליוני צפיות בארץ וברחבי העולם.

רגע לפני שסגל הקרין את הסרטון, הוא הסביר לצופים שסקר מצא ש"רוב הציבור חושב שהתקשורת רודפת את נתניהו. רוב הציבור!". סגל מתכוון לסקר של מוסף "פירמה" של "גלובס" שמצא ש-51% מהציבור סבור שהתקשורת "עוינת את בנימין נתניהו ורודפת אותו מסיבות לא ענייניות" לעומת 49% שסבור שהתקשורת לא רודפת את נתניהו. אכן, רוב מהמם.

כאשר התכנית חזרה מהפסקת הפרסומות אמר סגל לצופיו "חזרנו. ועכשיו לשאלה 'מי רודף את נתניהו'?".

הסרטון מתחיל להתנגן. עשרות נחשים מביטים באיגואנה התמימה. ברקע נשמע קולו של נתניהו "לא יהיה כלום, כי אין כלום". האיגואנה מתחילה לברוח. היא נמלטת במהירות בשעה שעשרות נחשים רודפים אחריה. ברקע נשמעים קולותיהם של מנחי החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, כולם מדווחים על החקירות שאליהן נקרא נתניהו. אמנון אברמוביץ, פרשן ערוץ 2 מדבר על "ישראל היום" והנחשים מגבירים את הקצב.

אלא שבעוד שהסקר מדבר על "התקשורת הישראלית", אראל סג"ל ועורכיו לא הסתפקו בקולותיהם של אנשי תקשורת. מיד אחריהם נשמעו קולותיהם של סתיו שפיר, בוז'י הרצוג, אראל מרגלית, אחמד טיבי, זהבה גלאון – כולם קוראים לנתניהו להתפטר. ברקע רואים את הנחשים מתנפלים על האיגואנה, חונקים אותה, מנסים להכיש אותה, אך היא נחלצת מהם. והנה שוב נתניהו, לועג לגיא פלג, מחקה אותו ומודיע לקול תשואות הקהל: "אני מתכוון להמשיך להוביל את הליכוד והמדינה". ברקע, האיגואנה ניצלה; היא עומדת על ראש הסלע, מתנשפת אבל בחיים, מביטה על הנחשים שניסו לחסל אותה.

גבירותיי ורבותיי לפניכם תעמולה קלאסית בסגנון הרייך השלישי. שימוש קצר ב"גוגל תמונות" חושף עשרות דימויים שונים מתקופת מלחמת העולם השניה בה הגרמנים מחסלים במו ידיהם את הנחשים שהם המרקסיסטים, היהודים, כל מי שהוא לא ארי. כל ילד בישראל יודע (כי מערכת החינוך מקפידה לספר לו) שכדי להפוך את היהודים לבלתי לגיטימיים, לכאלו שצריך לחסלם, פעלו הנאצים בצורה נמרצת כדי להעביר את היהודים תהליך של דה-הומניזציה, על-ידי השוואתם לבעלי חיים: נחשים, עכברושים, עכבישים ובמילים אחרות יצורים מסוכנים שיש להשמידם.

אראל סג"ל לקח סקר שעסק בתקשורת הישראלית והשתמש באחד הדימויים העלובים, הירודים והמטונפים שקיימים בהיסטוריה של תקשורת ההמונים, תוך שהוא משמיע ברקע לא רק את קולותיהם של אנשי תקשורת שעושים את עבודתם ומדווחים על החדשות: נתניהו נקרא לחקירה (העובדה שדמם של אנשי תקשורת הותר, היא כבר עניין של מה בכך), אלא גם את קולותיהם של נבחרי ציבור, אנשי אופוזיציה.

להיות איש תקשורת שמדווח על החדשות, שלא לומר איש שמאל, חבר באופוזיציה, לקרוא לראש הממשלה להתפטר בגלל שחוקרים אותו, כל זה הוא לא פחות ממעשה של בגידה בעם, במפלגה, בדגל, במנהיג, במדינה. בוגדים הם נחשים, חיה ערמומית, מכוערת, גסה ואלימה. נחשים יש לחסל.

צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה: ביום שלישי שעבר, ערוץ 20 שידר תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא מנחה התכנית בו שודרה תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא יודו-נאצי. הוא יהודי, חובש כיפה, שהשתמש בסגנון תעמולה נאצי על מנת לייצר בראשם של צופיו דימוי שמוכר היטב מההיסטוריה של העם היהודי, דימוי לפיו ישנה קבוצה (אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה) שמורכבת מלא יותר מנחשים, נחשים שרודפים באלימות, בתאווה, אחר חיה תמימה (ראש ממשלת ישראל) שנמלטת על חיה מהחבורה הרצחנית.

כאשר סג"ל שידר את התעמולה הדוחה שלו ישבו לצידו ארי שמאי, עירית לינור, שמעון ריקלין וקלמן ליבסקינד. אף אחד מהם לא אמר מילה אחרי שהסרטון הסתיים, אף אחד מהאנשים המשכילים האלו לא הביע מחאה. בשתיקתה, החבורה הזו, שאת קולותיה ניתן לקרוא, לראות ולשמוע בגלי צה"ל, במעריב ובמקומות נוספים, שיתפה פעולה עם מעשה תעמולה בסגנון נאצי.

אם מישהו מחפש להבין את מצב התקשורת בישראל, את מצב השיח בישראל, את הפסיכוזה הפשיסטית ששוטפת חלקים מהחברה הישראלית, הוא מקבל אותה כאן, בתמצית מרוכזת: תעמולה נאצית נגד אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה המשודרת בערוץ טלוויזיה ישראלי.

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

חשיפה: אנטי-עיתונאות במיטבה

לא חלף שבוע מאז שנפתחה שנת 2017 וכבר הצליח "ידיעות אחרונות" לקטוף את פרס השנה בקטגוריית "הכותרת האנטי-עיתונאית של השנה".

"חשיפה:", זועקת כותרת הגג, "פרשה חדשה מסעירה גוף ביטחוני גדול". הפונט של הכותרת הוא בגודל פלוס-מינוס 80, שזה בערך 50 יותר ממספר המילים שנותן שמעון שפר לקוראיו. ברור לגמרי שכל העניין נמצא תחת צנזורה, וצו איסור פרסום לכך שיצא צו איסור פרסום שאוסר לפרסם פרסומים אודות הצו, אבל התוצאה העיתונאית של כל זה היא בדיחה מגוחכת בריבוע.

התחלתי לחשוב על כותרות נוספות מהסוג הזה כמו "חשיפה: משפט כלשהו מסעיר תאגיד צרכני ענק" או "חשיפה: תוכן מסוים מטלטל מישהו ממש ידוע" אבל בשלב מסוים התייאשתי; המציאות עולה על כל דמיון והניסיון של "ידיעות אחרונות" להראות שהוא הראשון לחשוף פרשה מסעירה, על אף שאי אפשר לומר עליה מילה, יוצרת עולם שבו העיתון משחק מחבואים עם קוראיו.

קו-קו!

צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את "ספוטלייט", סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף "ממון" עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ"ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב"בלומברג" התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: "אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים". מצוין.

ב"וושינגטון פוסט" פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: "תשתיות". אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה"וושינגטון פוסט" החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר'ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.