אני מזדקן.
מחר הבת שלי, מאיה, עולה לכיתה א'. כמה שאני שמח בשבילה, ככה אני עצוב בשבילה.
היא נכנסת למערכת חינוך רקובה, מושחתת, הרוסה מהיסוד, מלאה בשיעורי מורשת על חשבון שיעורי אזרחות, דחוסה במורים בלתי ראויים, במורות שרק רוצות להגיע בשלום אל החופש הבא, מפוצצת בכיתות מפוצצות, חסרה במשאבים, בשעות לימוד, בשמחת חיים.
אני שמח בשבילה כי כל ילד אוהב לעלות לכיתה א'. אני עצוב בשבילי כי רק בעוד 12 שנה היא תצא מהמערכת הזו ותיכנס למערכת אחרת, לא הרבה יותר מוצלחת.
אני עצוב בשבילי כי יותר לא אוכל לשאול: "איך היה בגן?" ויותר לא אקבל את התשובה האוטומטית: "כיף!".
אני ממש מזדקן.

קחו ספגטי יבש, כופפו אותו עד שיישבר.
האם נשבר לשניים? לאאאאא.
הוא נשבר לשלושה חלקים! שערוריה!
חוקרים רציניים ביקשו לחקור את התופעה. (יש גם סרטים).
אם המחקר הזה לא זוכה באיג נובל, אל תקראו לי משה.

איקס. כמה שאני קשור אליו.
האיקס האדום נותן לי את האפשרות לדון לחיים ולמוות חלונות שאני לא סובל. הוא מאפשר לי לסגור מאמר מעצבן, לחסל אתר מציק, להעיף באנר או פרסומת מעיקה.
אלא שבזמן האחרון נראה שנולד זן חדש של באנרים שלמרות שיש בהם איקס, הרי שהוא איקס מדוכא, מושפל, מסורס.
כמובן שאתר הטוש המעיק, הוא הראשון לדחוף אותה. אחרי הכל, איך תדעו שהגעתם לאתר הנכון אם לא תקבלו מטח של פרסומות מכוערות בפרצוף?
הפרסומות שאני מדבר עליהן מופיעות בראש העמוד ותופסות נפח גדול מהחלון. אתה רוצה לסגור אותן כדי שהם יתכווצו לגודלן הטבעי אבל אז אתה מגלה שהאיקס, חברך הטוב משכבר הימים, סורס. אתה לוחץ עליו פעם אחת, ועוד פעם ופעם שלישית אבל הוא מסתכל עליך, דמעות בעיניו ואומר "אני יודע, אני צריך לסגור את הפרסומת הזו אבל לא נותנים לי. אני בסך הכל קישוט".
כך חולפת לה תהילת עולם.

מאמר של מיטל שרון, מ-Netמגזין (לא עדיף שתחליטו באיזו שפה את כותבים את שם המגזין שלכם?), התפרסם באתר Ynet.
במאמר, מחליטה שרון להניף את נס המרד כשהיא מתוודה : "אני מתעבת גדג'טים". זה נורא אופנתי לצאת נגד הטכנולוגיה. כמה כתבות קראנו בחודשים האחרונים על אנשים שחזרו לרכב על אופניים, שלא מסתובבים עם טלפון סלולארי, שלא כותבים אימייל, שאין להם טלוויזיה בבית ושבאופן כללי כל מה שעובר דרכו זרם חשמלי, מגוחך בעיניהם. מאוד אופנתי.
אבל הבעיה של שרון במאמרה שלה היא לא העובדה שהיא מצטרפת לטרנד דקה אחרי שהוא מוצה אלא שאת כל הטיעונים שלה אפשר להכיל על כל מוצר שהוא. על ג'ינס, על קפה נמס, על תיק לבית ספר, על איפור. נכון שגדג'טים הם קצת יותר תובעניים אבל בשורה התחתונה לשרון יש בעיה עם השיטה הקפיטליסטית, עם פס הייצור, עם המערכת שמשווקת ללא הפסקה מוצרים. גדג'טים הם בסך הכל מקרה פרטי.
זה בסדר, זה ראוי, זה אפילו מדבר אליי, אבל גם את זה, אפעס, איך לומר מבלי להעליב, אמרו לפנייך.
הטיפוס הזה לדוגמה, כאן למטה, עם הזקן המצחיק. קרל.

יש ימים שאפשר להגדיר אותם כימים סבירים למדי. הם לא מדהימים, מהממים, מטריפים, בלתי נשכחים. הם ימים "לא רעים בכלל".
היום הזה התחיל כיום "לא רע בכלל". כל יום שמתחיל עם הודעה לפיה האוניברסיטה תשלם לך כסף כדי שתואיל בטובך לגמור את התואר שלך (תשלום המוכר בשם "מילגה"), הוא יום לא רע. לא רע בכלל.

גלילילתי.
(אני חושב שזו הדרך הנכונה לומר את זה למרות שקשה להפוך את השם "גלילי" לפועל).

נראה שהנוהג לשלם לאנשים כדי שיכתבו עליי מתחיל לתת את אותותיו.

אהמממ, שוקי? מה עם איזה לינק במומלצים שלך שוקי? זה היה חלק מההסכם שוקי. קיבלת 100 דולר שוקי. שוקי. שים במומלצים שוקי.

בלוגרמן, זה מהפוסט הקודם, אמר לי שאני צריך להעלות מהר פוסט מיוחד, משהו שישאיר טעם של עוד, משהו עם חוכמת רחוב.
מכיוון שגרתי בגבעתיים, ממש מול הנוער העובד, חוכמת הרחוב היחידה שיש לי זה "הצופים הפוצים מהתחת הם יוצאים".
ובאשר ל"טעם של עוד" – מה אומר ומה אגיד: פיצות עליי!

גלוברמנתי.
מחברת בזק בינלאומי נמסר כי הם לא עומדים בעומס.
אנא המתינו ותענו לפי התור.

בקרוב במאה שערים.

לפני כמה שנים רכשתי חלקת אדמה משובחת על הירח. זה לא כל כך מסובך. נכנסים לאתר הזה וקונים חתיכת אדמה. אני צריך להפוך את הבית כדי למצוא את אישור הטאבו שלי.
בכל מקרה, עכשיו לנאס"א יש כל מיני תוכניות לבנות בסיס על הירח וגם הסינים מתחילים עם האספירציות שלהם, מה שמיד מעלה את השאלה: האם הם עומדים לבנות לי על השטח שלי? האם מול החווה הירחית שלי יקום בסיס צבאי?
There goes the neighborhood