היום נרשמתי לאוניברסיטה. לא אומר איזו אוניברסיטה, רק אציין שמדובר באוניברסיטה שנמצאת באזור תל-אביב והיא לא אוניברסיטת תל-אביב. הרישום באוניברסיטה הזה הוא הדבר הכי אנולוגי שיש בעולם. באוניברסיטה עוד לא גילו את האינטרנט. זו כנראה המצאה חדשה, של הצעירים המשוגעים האלו.
אז איך מתנהל הרישום?
ראשית, באים לבניין המנהלה ושם באשנב מיוחד, מקבלים מה שנקרא "תלש-קל" (או משהו בסגנון). זה מין טופס טיולים (שכנראה נורא קל לתלוש אותו) שמדבקה עם הפרטיים האישיים צריכה להיות מודבקת עליו. חיכיתי בתור וכשהגעתי לראשו גיליתי שאני בתור הלא נכון. שלחו אותי למקום אחר. חיכיתי בתור. כשהגעתי לראשו הסתבר שאין מדבקה. חזרתי לתור הראשון. "אהה, ברור שלא תהיה לך מדבקה. הגעת שלא ביום הרישום שכתוב על טופס התשלום שלך". "כן", עניתי, "אבל היום זה יום הרישום של המחלקה שלי". "נו טוב", ענו לי, "מיד נפיק לך 'מדבקה ידנית'". שמו את המדבקה על התלש-קל (שכנראה נורא קל לתלוש אותו).
הלכתי לבניין של המחלקה (בצד השני של הקמפוס). שם חיכיתי בתור. למה? מזכירת התוכנית היא אישה מקצועית ויקרה – נכס של ממש – אבל בדיוק מסיבה זו היא אישה מאוד עסוקה. אז מחכים. בסוף היא התפנתה. אמרתי לה אילו קורסים אני צריך. היא פתחה דפי מחשב ורשמה (עם עט) על התלש-קל (עם המדבקה) את הקודים בני 7 ספרות (כמדומני) במקומות המיועדים. זו כמובן פעולה שרק איש סגל בכיר יכול לבצע. סטודנט מן המניין לא יכול להתמודד עם פעולה סבוכה זו ולכן טוב שחיכיתי בתור.
כעת הייתי צריך ללכת לפקולטה אחרת באוניברסיטה כיוון שאני לוקח מהפקולטה הזו קורס אחד ויחיד. ירדתי במעלית והתחלתי בצעדה לצד השני של הקמפוס. נכנסתי לבניין. חיכיתי בתור. הגעתי לראשו. אמרתי איזה קורס אני רוצה. רשמו לי את הקוד (כי זה משהו שרק איש סגל בכיר יכול לעשות ולכן טוב שחיכיתי בתור) על התלש-קל (עם המדבקה).
עכשיו צריך להזין את הטופס. הולכים ל"חדר מחשב". צועדים. לאן? לצד השני של הקמפוס (לקמפוס צדדים רבים).
הגעתי. ירדתי שתי קומות רק כדי לגלות שהייתי צריך לרדת רק קומה אחת. עליתי קומה אחת. היה שם שלט. הכניסה מסביב ומחוץ לבניין. יצאתי מחוץ לבניין ונכנסתי מסביב.
בחדר, שהוא בעצם סוג של מסדרון, ניצבים 8 מחשבים אותם מאיישות 8 בנות. בכניסה עומד מישהו שתפקידו לשאול: "חתמת על התלש-קל? תחתום". "חתמת? תחתמי". "הלו, אתה – חתמת? הנה עט, תחתום".
לאחר מכן מחכים שאחת הבנות תתפנה. חיכיתי בתור. אחת התפנתה.
"אתה יובל דרור?" – היא שאלה.
"כן, אני יובל דרור" – עניתי.
"אתה יובל דרור" – היא שאלה שוב.
"כן, אני יובל דרור" – עניתי שוב.
"טוב, נזין את הקורסים שלך" – היא אמרה.
היא פתחה משהו שנראה כמו ממשק DOS והקלידה את הקודים (עם 7 הספרות) שקודם לכן כתבו לי (עם עט) על התלש-קל (זה עם המדבקה). כמובן שרק נשות מחשב מיומנות, יכולות לבצע פעולה זו. הסטודנט הפשוט מחוסר כישורים מתאימים ומוטב שיתעסק בדברים בהם הוא מבין.
"לך לחדר השני, יש שם מדפסת, תוציא את הפלט" – היא אמרה לי כשסיימה את התהליך הממושך שארך 9 שניות. הלכתי.
בחדר השני יושבת עובדת נוספת. היא שולפת את הפלטים מהמדפסת.
"שרון?" – היא שואלת. שרון ניגשת ולוקחת את הפלט.
"לכי לחדר הבא" – היא אומרת.
"ירון?" – היא שואלת. ירון ניגש ולוקח את הפלט.
"לך לחדר הבא" – היא אומרת.
(כמובן שסטודנטים מהשורה לא יכולים לקחת דף שיוצא מהמדפסת. זה יכול לסכן את חייהם).
"יובל?" – היא שואלת.
"כן?" – עניתי בסקרנות אין קץ.
"לך לחדר הבא" – היא אמרה.
בחדר הבא ניצב שולחן ומאחוריו יושבות שלוש בנות נוספות. צריך לחכות בתור. חיכיתי.
הבנות לוקחות את התלש-קל (זה עם המדבקה) ואת פלט המחשב ובודקות שהקודים בשני הטפסים תואמים. הן עוברות שורה שורה, מסמנות V ליד כל שורה.
"הכל בסדר" – אומרת לי הבודקת שמן הסתם עברה הכשרה מקצועית וגיבוש מפרך עד שהגיעה לראש הפירמידה.
אחרי שעה וחצי של התרוצצויות ברחבי הקמפוס, המתנה באיזה 7-8 תורים, ותחושה כאילו אתה חי בעולמו המופלא של קפקא, הסתיים הרישום.
עד השנה הבאה. אז נתחיל הכל מההתחלה.
