הרשו לי לשתף אתכם בניסוי מעניין.
ג'וני דו שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט שכתב על חשיפתה העצמית של ולווט. הוא לא פרסם את הטקסט בבלוג שלו ושאל האם הגלוב ירצה לארח אותו ככתב אורח. כעבור שלוש שניות של מחשבה אמרתי לעצמי: בעצם למה לא? בשמחה.
אז קבלו את ג'וני (שמתכבד לפתוח קטגוריה חדשה):
צריך לפתוח ולהגיד: שיחקה אותה דבורית שרגל. אפילו בבדיחה על זה שדבורית שרגל נשמע כמו כינוי לא הרבה יותר מופרך מ-Velvet underground היא דאגה להשתמש לפני כולם.
שרגל שיחקה אותה בעיקר בגלל שבאופן שהוא כנראה מקרי, או חצי מקרי (ולא שזה משנה, רבות מן ההברקות הגדולות ביותר הן מקריות) היא הצליחה לזהות נישה פנויה, ובדיעבד גם מתבקשת. וכמו במקרים רבים, גם כאן הנישה היא זאת שעשתה את האדם. פרפראזה שכמובן המצאתי עכשיו, מצטער אם זה נשמע קצת פלצני, אני אנסה להסביר:
מפלגת שינוי היא דוגמה טובה למפלגה שעלתה ונפלה על בסיס אותה נישה חמקמקה. בבחירות של 2003 נוצרה סיטואציה שבה מבחינת קהל גדול נוצר צורך במפלגה שנמצאת בין הליכוד לעבודה. לפיד ושינוי קטפו אז את הפירות בעיקר בגלל שפשוט התמזל מזלם להיות שם. צריך להדגיש: ה"מזל" הזה יכול להיות גם סוג של כישרון, קשה מאוד להפריד ביניהם, ובכל מקרה, צריך גם יכולת כדי לדעת לנצל את ההזדמנויות שמעניק לך מזלך הטוב. אבל אחרי כל זה, סביר מאוד להניח שאם באותה נקודת זמן, במקום לפיד ומפלגתו הייתה ניצבת מפלגה אחרת עם ניואנסים קצת אחרים, גם היא הייתה זוכה להצלחה דומה.
אם לקצר את ההסבר, אז גם הנפילה של שינוי הייתה דומה. אפשר להמציא הסברי בדיעבד מפה ועד להודעה חדשה על המשגים שעשתה שינוי, אבל האמת היא שלא היו הבדלים משמעותיים בין שינוי של 2003 לשינוי של 2006, ואת ההסבר הממצה ביותר לנפילתה נתן טומי לפיד כשעוד עמד בראש הרשימה, ועוד לפני שהתברר גודלו של הפיאסקו. "שרון פשוט התיישב לנו על המשבצת", הוא אמר אז כדי להסביר את מה שהוא כינה "הדעיכה הזמנית בסקרים". הנישה נעלמה ואיתה גם אותה מפלגת מטאור.
על אותו משקל, אחרי ששרגל התיישבה על אותה משבצת, ומילאה את אותו הצורך בצורה סבירה, הניואנסים עצמם כבר לא היו ממש חשובים. אם אני צריך בכל זאת להידרש לאותם ניואנסים אז בגדול הם לא היו ממש לטעמי. לא מאוד הפריע לי, למשל, שהיא בחרה לשים דגש גדול על טעויות הגהה, אבל זה הפך לקצת מגוחך כשמדי יום היא הייתה מנפקת פוסטים שהיו עמוסים בעצמם בלא מעט שגיאות כאלה.
אבל הבעיה העמוקה יותר הייתה ברמת התובנות. או יותר נכון ברמת האין-תובנות. באופן אישי הקפדתי לפחות לרפרף מדי יום על הפוסט, ועל התגובות. זאת הייתה דרך טובה להתעדכן בתחום שאני עוקב אחריו, ולהגיע לידיעות מעניינות שאולי פספסתי. אבל ברובם המוחלט של המקרים קשה היה להצביע על ערך מוסף מעבר לעבודת הלקטנות (החשובה לכשעצמה).
לדעתי גם לעובדה שהיא לא מגיעה מתחום האקטואליה הקשה (הנחתי שזה כך או עד לפני שהתגלתה זהותה, ונדמה לי שהביוגרפיה שלה מצביעה על כך שהיא מעולם לא עסקה בכך בעצמה) הייתה השלכה על כך שהביקורת שלה, שרובה או לפחות חלק ניכר ממנה הוקדש למוספי החדשות, לא הייתה מספיק חדה. לא ברמת התכנים החדשותיים עצמם, ולא ברמת ה"מסביב".
"גל רודף גל ונשבר", כתב המשורר, גם שרגל לפעמים. ואפשר בהחלט להבין אותה. לא ברור לאן היא תמשיך מכאן (בתור התחלה, הייתי מהמר על ראיון ב"תיק תקשורת" בשבועות הקרובים, אבל מה אני מבין). גם אם היא אכן תקבל טור ביקורת שבועי במוסף הארץ, קשה להאמין שהיא תוכל להתקרב לרמתם של אביב לביא, או רוגל אלפר. לשניים האחרונים יש אידיאולוגיה מבוססת, השקפת עולם ברורה ומוצקה, וכל מה שנהוג לסכם בימינו במילה "אג'נדה". ספק אם לשרגל – חובבת עיתונים, בעלת כושר השקעה, יכולת התמדה, ואולי גם כישרון כתיבה – יש את זה.
