מכיוון שהכרזתי בזאת על יום המיאוס מהצרפתים, אני גאה להציג את מפת האושר של העולם שהיא תוצאה של מחקר מדעי (!). לפי המפה, ישראל היא המדינה ה-58 ברמת האושר שלה (דנמרק במקום הראשון. ברונדי במקום האחרון). ולמה זה עושה אותי מאושר? כי צרפת רק במקום ה-62. אפילו יפן אחרינו (במקום ה-90). היפנים האלו. לא, ברצינות!
פפפףףף, גם אני הייתי נכנס לדיכאון אם הייתי צריך לאכול בגט כל היום. המממ, בעצם לא.
לאיראן יש תפקיד משמעותי ומכובד כגורם מייצב במזרח התיכון
(שר החוץ הצרפתי פיליפ דוסט-בלאזי, מדבר בלבנון)
בחיי שאני לא סובל צרפתים (ולא בפעם הראשונה). ואני אגיד עוד משהו מאוד לא פופולארי. הייתי פעם אחת בפריז (וסיפרתי על זה כאן*) ומאוד לא נהניתי. אני מוכן להחליף כל ביקור פריז בביקור בלונדון. אגב, כשסיפרתי את זה במערכת "הארץ" קיבלתי איום בפיטורים אם אחזור על טענות אלו בפומבי. אני לא בטוח שאותו גורם שאיים עליי צחק. אז אולי זה לא מאוד תרבותי מצידי אבל הצרפתים עושים לי פריחה.
* יש לי הרגשה שהולכים ונגמרים לי כל הסיפורים. אם אני מתחיל לתת לינקים לסיפורים שכבר סיפרתי, אולי הגיע הזמן לצאת לחופשה.
לויסטה יש פיצ'ר מגניב לגמרי – זיהוי קול, שמאפשר הקלדת מסמכים שלמים באמצעות דיבור בקצב הכתבה. הבעיה? התוכנה נוטה לאלתר מילים, דבר שגורר טקסטים משעשעים (את העיתונות) ומביכים (למיקרוסופט).
Dear aunt, let's set so double the killer delete select all
מגישת החדשות הוסיפה כי מיקרוסופט לא היתה מרוצה משידור הפישול הרדמונדי, אבל, "שידור חי זה מסובך, ברוכים הבאים לעולם האמיתי שלנו". זו לא הפעם הראשונה.
גדעון לוי הוא בעיניי אדם שמוסיף כבוד למקצוע העיתונות. הוא מתעסק בחומרים שמעטים רוצים או יכולים להתעסק איתם, הוא מספר סיפורים שאף אחד אחר לא מספר ושרק מעטים באמת רוצים לקרוא. ועדיין כקורא, יש לי איתו כמה בעיות.
הבעיה הראשונה שלי איתו היא שאחרי שאתה נחשף לסיפורים שלו (בעיקר ב"מוסף הארץ") אתה מתחיל להבין את הרעיון. הנה ילד שהתעוורר מפצצה של צה"ל, הנה אישה חולת סרטן שלא נתנו לה לעבור מחסום, הנה נערה שכרתו לה רגל כי עלתה על מוקש וכן הלאה. החשיבות בחשיפת הסיפורים האלו היא עצומה אבל כקורא, אני מרגיש בלתי מופתע מהמנה שלוי מגיש לי ולכן קל לי יותר לדפדף הלאה. הפריזמה תמיד תהיה אותה הפריזמה, ההתייחסות, הביקורת הכל באים מאותו הכיוון. אתה מרגיש דה-ז'ה-וו תמידי בכל פעם שאתה קורא אותו. כמובן שזה המסר הסמוי שלו אבל מהרגע שהבנת את המסר הזה, קל לך לדלג על הטור שלו.
את הבעיה השניה הצלחתי לנסח לעצמי רק אתמול כאשר קראתי את המאמר הזה. יש הרבה מאוד אמת וצדק בטקסט גם אם הוא לא קל לקריאה. מה שתפס את תשומת ליבי היתה הפסקה הזו:
אב שכול, חיים אברהם, שבנו נחטף ונהרג בידי החיזבאללה באוקטובר 2000, יורה לעיני העיתונאים פגז של צה"ל לדרום לבנון, כנקמה על הריגת בנו. תמונתו אוחז בפגז המעוטר היא אחת התמונות המחפירות של המלחמה הזאת, והיא בראשיתה.
ראיתי את התמונה הזו וגם אני הרגשתי תחושת חוסר נוחות. האם צה"ל מזמין הורים שכולים לירות פגזים על לבנון? אמנם אברהם לא הוזמן לשם, הוא בא לשם מיוזמתו ומסיבותיו שלו, ועדיין צילום אירוע ההפצצה על ידי האב השכול והפצת התמונה היה סר טעם.
למרות זאת, לא הגבתי כמו לוי. אני חושב שהבעיה של לוי, כפי שהיא משתקפת מהטקסטים שלו, היא שחלק גדול מספקטרום הרגשות האנושיים זר לו. הוא לא מבין, לא מצליח לפענח ולא מוכן להזדהות עם הרצון של אב שכול לנקום על חטיפת והריגת בנו. "מה זה הדבר הזה?", הוא וודאי שואל את עצמו. תחושה כמו כעס, תסכול, רצון לנקמה – כל אלו בעיניו של לוי הם רגשות שבני אנוש מתורבתים ומוסריים לא אמורים להרגיש. משום כך, כאשר הם באים לידי ביטוי, לוי מזדעק מזועזע. העולם הנקי, הדקדקני והמוסרני של לוי הוא עולם שאולי הייתי רוצה לחיות בו, אבל אני לא חי בסרט של דיסני.
העולם שגדעון לוי היה רוצה לחיות בו, העולם שהוא מטיף לקיומו הוא עולם שבו אנשים לא מונעים מ"רגשות שליליים", הם מונעים רק מתחושת חמלה, הבנה וקודים מוסריים עילאיים. האם קיים עולם שכזה במקום כלשהו? האם יש חברה שמתנהגת כך במקום כלשהו? האם יש בני אדם שפועלים כך במקום כלשהו? אם לוי מציע לי פנטזיה, אז בסדר, אבל אם הוא מציע לי תוכנית פעולה אזי היא מבוססת על יסודות רעועים במיוחד.
בכל יום הגלוב מותקף בידי ספאמרים נועזים, המנסים לחדור את חומות הקונצרן ולשחרר הזמנות לרכישת סיאליס כמעט בחינם, גלולות הרזיה, שעונים כמעט מקוריים, וכמובן – אתרי פורנו. כחלק מהגדרת תפקידי (בהנחה שיש לי כזה), אני בוחנת שיטות ודרכים מתוחכמות להתמודד עם אלה שמעוניינים ליהנות מתהילת הגלוב, ואני לא מתכוונת למוסיף.
בחיפוש האחרון נתקלתי בקפצ'ה שמתיימרת "להגיע לגבהים חדשים (או לרדת נמוך?) באבטחה" – היא מציגה תמונות של גברים ונשים (לפי העדפת המטקבק) ודורשת ממנו לציין מיהם שלושת השווים ביותר. באופן כללי, הקפצ'ה היא קירצוץ נוראי – החל באלה שדורשות לציין את צבעי הרמזור, אלה שמקשות עם תרגילי חשבון ואלה שסתם מעקמות אותיות באופן בלתי קריא לחלוטין. הקפצ'ה הזו הטרידה אותי מבחינה אחרת. היא החליטה שאני רובוט.
האתר הזה מדרג את 50 הסופים הקולנועיים הטובים ביותר של כל הזמנים. חלק מהבחירות תמוהות – "היסטוריה של אלימות" (התסריטאי נרדם לקראת הסוף, ואי אפשר להאשים אותו), "בחזרה לעתיד" (סידרה גדולה, אבל הסוף של הפרק השלישי הוא פשוט הכנה לעוד פרק), קזבלנקה (קצת נדוש, לא?); וחלקן הן מהמוצדקות שבבחירות- "החשוד המיידי" (במקום הרבה יותר מדי נמוך ברשימה), "הסנדק" (מייקל הופך לחלק מפאמילייה), ו"ד"ר סטריינג'לאב, (וויל מיט אגיין….).
הרשימה הזו חסרה ביותר לדעתי. בלי לחשוב יותר מדי הייתי מוסיף את הסופים של "12 הקופים", ושל "כלבי אשמורת" (שמשום מה יוצרי הרשימה העדיפו על פניו את ספרות זולה).
איזה סופים אתם הייתם מוסיפים?
אתמול בלילה, עם עין אחת כבר עצומה, נתקלתי בפורמו של ערוץ 10 לספיישל (הכל ספיישל בימים אלו. גם השידורים החוזרים הם ספיישל) של "לרדת בגדול" (ככה קוראים לתוכנית הזו?). מסתבר שהשמנים של ערוץ 10, שעיקר מעלתם היא בזה שהם סותמים את הפה ומזיזים את התחת, מגיעים לצפון כדי "לעשות שמח".
באמת שאפשר לפעמים להשתגע מהטמטום של אנשי הטלוויזיה. השמנים האלו, נחמדים ככל שיהיו (היי, גם אני שמן), הם כוכבי התרבות שלנו? הם אלו שיעשו שמח לתושבי הצפון? כי מה, כי הם הצליחו להשיל 30 ק"ג מהמשקל שלהם? מה הם כבר יעשו? ירימו את החולצה? כמה פתטיים אפשר להיות?
הלוואי שהיה אפשר לגרום לכל צופי הטלוויזיה (ובייחוד אלו שאחראים על הרייטינג) פשוט להעביר ערוץ כאשר התוכנית הזו משודרת. כדי שיהיה לה אפס (!!!) אחוז רייטינג. אפס. אולי אז ייכנס קצת שכל בראש של אלו שאחראים על הרעיונות המ-טו-מ-ט-מים האלו.
(כמובן שאיך שאני מסיים לכתוב את הפוסט אני מגלה שאודי אשרי, כתב את זה גם. ואפילו יותר טוב).
זה! לא! מה שאתם חושבים!
אני מסביר לכם שזה לא מה שאתם חושבים. למה אתם לא מאמינים לי?!?
זה מתקן לשמפו במקלחת. צד אחד שמפו, צד שני מרכך. זה מאוד פונקציונאלי!
(ותודה למומי והחתול על הלינק)
אזהרה: הצפייה בסרטון הבא עלולה לגרום לגברים להתכווץ בכיסא.
מדובר בפורמט מוזר, שככל הנראה לא יעלה על המסך הקטן בישראל: שישה גברים מתבקשים לומר בקול משפט בסגנון "גנן גידל דגן בגן". הצליחו? עברו לשלב הבא. נכשלו? קיבלו בעיטה בביצים.
חיזרים, אין הסבר אחר לתופעה.
זה מתחיל להיות מגוחך. אני מבין שבפרויקט שמעורבים בו כל כך הרבה מתכנתים, כל כך הרבה שורות קוד, כל כך הרבה ציפיות ותקוות יש עיכובים, יש שינויים יש אירועים בלתי צפוים. בסדר. ובכלל, מיקרוסופט אף פעם לא היתה חברה בעלת מוניטין חיובי בכל הקשור לעמידה בלוחות זמנים. אבל מה שקורה לה עם ויסטה נראה כמו חוסר אונים ואיבוד שליטה מוחלט על הפרויקט שלה.
ואני כבר לא מדבר על זה שאני מבין שהציפיות שלי מויסטה היו מוגזמות ושבעצם זו עומדת להיות מערכת הפעלה מציקה מעין כמוהה. שלא לדבר על זה שאני לא מבין, פשוט לא מבין, מדוע בכל פעם שהחברה הזו עושה שינוי במערכת ההפעלה שלה, משהו כמו עשרת אלפים חברות צריכות להוציא מחדש את הדרייברים שלהן. אחרי שהרצתי את הדבר הזה הבנתי שגם כאשר ארצה להתקין את ויסטה עליי להתכונן לכך שיותר מחצי מהאביזרים שמחוברים לי למחשב פשוט יחדלו מלתפקד (לא משהו רציני – רק המדפסת והמודם ועוד כמה אביזרים קטנים).
מה יש להם שם ברדמונד שהם כל כך אוהבים להציק ליוזרים?
