לפני חודשיים קיבלתי הודעה לעיתונות עם נוסח משונה מעין כמוהו:

"פורטל הסטודנטים המוביל בישראל – פורטל NERD, בשיתוף אתר הומלס – הלוח המוביל במדינה הקימו חברה משותפת לקראת פעילות חדשה שתערך בשיתוף האתרים.עוד לא נמסרו פרטים על הפעילות אבל ככל הנראה מדובר באתר העוסק בנושא לימודים"

צריך להבין שמי ששלח את ההודעה הוא לא מקור אנונימי. מי ששלח את ההודעה היא היחצנית של Nerd. לקבל הודעה מיחצ"ן שכותב "עוד לא נמסרו פרטים על הפעילות" זה דבר מגוחך מעין מאין (?) כמוהו. מה לא נמסרו? אם לא נמסרו מה אכפת לי מהפעילות החדשה? מה זה צריך להביע?

חולפים להם חודשיים (!) והידיעה הזו מופיעה באייס:

יוזמה אינטרנטית חדשה הובילה להקמת קבוצת אתרים חדשה תחת השם WEB3.0.

WEB3.0 מייצגת ונמצאת בבעלותם של אתרי אינטרנט כדוגמת: Homeless, METACAFE, NERD לסטודנטים. הקבוצה עוסקת בתחום פרסומות הוידאו ברשת, באמצעות METACAFE ויוזמות חדשות.

אז ככה. קודם כל היוזמה החדשה כלל לא קשורה ללימודים (אם לשיתוף הפעולה הזה התכוונה היחצ"נית). שנית, בהודעה לעיתונות שאייס ברוב נדיבותה מאחסנת נכתב כי מטרת היוזמה היא "לנער האבק מעולם הפרסום באינטרנט". נו, אני בעד לנער את האבק. נכנסתי לאתר Web3 ובתוכו נכנסתי ל"מוצרים". שימו לב מה אומר המוצר ששמו Viral Seeding:

זריעת תוכן ויראלי, וידאו ומשחקים, המקודמים לראש רשימת הסרטים הנצפים ב MetaCafe ומבטיחים לכם את העברת המסר שלכם. מהר.

זה לנער את האבק? זה? להעביר לראש רשימת הסרטים הנצפים ב-MetaCafe את הסרטון שבו אני מראה איך עבדתי על המורה שלי?

רגע. גם אני יכול.

הרייני מכריז בזאת על פתיחת חברה חדשה, Internet14.

Internet14 היא פרי שיתוף פעולה של סמי אירועים בכיכר, יוסף ובניו, שפרירית ואחיותיו וג'רמי צמיגים. במסגרת שיתוף הפעולה ננער את האבק מעל עולם התכנים באינטרנט.

שירות הדגל שלנו נקרא "Viral Zirgiging" – זירגוג תוכן שיועבר אלינו מאתרים שרוצים שנזרגג אותם. במסגרת השירות נוסיף לתוכן המזורגג שמות תואר, ו' החיבור וגימל השאלה (גה?).

Internet14 מבטיחה להפיץ במהירות האור את התוכן המזורגג שלכם.
זו הבטחה מזורגגת!

פרטים נוספים אצל עמי.

אלי הכהן, מיסד מכון נטויז'ן לחקר האינטרנט, החליט כנראה שאפשר להפסיק לחקור, ולהתחיל לחתוך. על הגיליוטינה – הטוקבקים.

"תרומה גדולה לשיח הציבורי אין כאן. ההיפך הוא הנכון. הטוקבק תורם תרומה עצומה לזילות הרשת. פשוטו כמשמעו"

הכהן מתייחס בדבריו למאמרו של עו"ד יורם ליכטנשטיין, שכתב בזכות האנונימיות של הטוקבקיסטים. הוא כותב, "כמי שחי את הרשת משנת 1994, אני אומר לך בקול רם וגדול- תבורך האנונימיות. אין ספק שיש בה כדי לתרום לעיתים תרומה מכרעת לשיח הציבורי", אבל, והנה האבל הגדול, "אותך כינו אידיוט, אני כוניתי פשיסט, ושנינו זכינו לעוד אי אלו אמירות "ראויות"….שפורסמו באמצעי תקשורת אינטרנטיים מסודרים וממוסדים, כהגדרתך. האם לכך אתה קורא "ראוי"?"

למה אתם קוראים לזה צנזורה? הוא בכלל נגד.

"חופש הדיבור וחרות המחשבה הן מאושיות קיומה של דמוקרטיה בכלל והדמוקרטיה האינטרנטית בכלל"

אבל יש הסתייגות.

"עם זאת, חופש ביטוי אינו בהכרח חופש שיסוי. צא ולמד מר ליכטנשטיין, אילו אתרי שיטנה, אנטישמיות, גזענות, הכחשת שואה וכיו"ב פועלים משרתי אינטרנט אמריקניים בחסות התיקון הראשון לחוקה. מדהים עד כמה ניתן למתוח פרשנות של חופש ביטוי. שיטנה והסתה אנטי יהודית, אנטי אפרו-אמריקנית, אנטי הומו-לסבית ועוד ועוד. הרי מוסכם עלינו, אני מניח, שלשם לא נרצה להגיע, לא כן?"

לשם לא נרצה להגיע, לכן צריך לשים לב שאנחנו לא שם, שאנחנו לא בכיוון, שבטעות לא נגיע לשם. הרי מי שקורא לי אידיוט, מחר יכול לשרוף ספרים, ומחרתיים – נו, אתם יודעים. לכן חשוב להזהר. למה אתם אומרים "לצנזר", הוא בכלל מתנגד לכך.

"לא ייתכן שהקלות הנפלאה והמדהימה של הטכנולוגיה, תיהפך בלתי נסבלת עד זילות, הכפשה, חוסר כבוד מינימלי ועוד דריסות רגל המנוגדות לכל סדר ציבורי"

ומה יהיה עם האינטרנט הזו בלי קצת סדר וכבוד, בלי קצת עריכה של טוקבקים מחוצפים, בלי מחיקה הכרחית של הערות לא ראויות, בלי מישהו שישמור על הפה המלוכלך של המגיבים? עוד תהיה פה אנרכיה! ומי בדיוק יחליט מה ראוי ומה לא, מה מכובד ומה משמיץ, מה מתקבל ומה נמחק – הכהן הגדול? אפשר להמשיך הלאה – גם טוקבקים עם שגיאות וטעויות יימחקו, גם כאלה שלא מכילים דעה ברורה ומנומקת, וגם כאלה שסתם לא מצאו חן בעיני הזה-שלא-נקרא-לו-צנזור?

נראה שהכותב הנכבד מצפה שהאינטרנט תהיה מיושבת, מכובדת, רצינית ומעונבת – שכל מגיב יבחן היטב את תגובתו כאילו היתה מעוטרת בשמו האמיתי ומוגשת לאקדמיה כתיזה. מדובר בפנטזיה לא ברורה, בשאיפה לא מובנת, לקחת את החופש שבבסיסה של האינטרנט ולעקר אותו, לכלוא אותו, לביית אותו. אמנם יש טוקבקים שאני קוראת ומתביישת בשם כותבם, אבל אני חוששת שטקסטים המעוטרים בתגובות מתלקקות היו מגעילים אותי לא פחות. כפי שאנשים נפגשים ויכולים לומר "קראת את המאמר של X? הוא אידיוט גדול", ואיש לא יבוא וישטוף להם את הפה בסבון, כך גם כאן – יש אנשים רהוטים ויש גסי רוח ומתלהמים, ועם תוסף קטן לדפדפן, אפשר לקרוא את הטקסט בלי להתקל כלל בתגובות.

הכהן עושה שני דברים: גם קורא וגם מתעצבן שקרא, גם לא מסוגל לסבול את הטוקבקיסטים, וגם לא יכול להתעלם מהם. הפתרון שלו פשוט – לחנך את כולם דרך המקל, למחוק מה שלא צריך להופיע. אני סבורה שהשיח המקוון הוא בהחלט ייחודי, ומי שאינו מסוגל לסבול את האדים, יואיל נא להטריח את ישבנו מחוץ למטבח.

הגיע היום הזה של ה-Blogday וצריך להמליץ על חמישה בלוגים בלתי מוכרים. העניין הוא שאני לא ממש מכיר חמישה בלוגים בלתי מוכרים. איך זה יכול להיות? אני לוחץ על כל לינק שלא בורח אבל רק לעתים רחוקות אני חוזר שוב ושוב לאתר מסוים כדי לצרוך את התכנים שלו. אלו שמצליחים להחזיר אותי, זוכים בקורא נאמן. למרות זאת אני לא מרגיש שהטעם שלי בבלוגים מיוחד ולא נראה לי שאחדש לכם אם אספר לכם אילו בלוגים אני קורא.

אז מכיוון שזה בלוג של החבר'ה (אגב הירנוט, שאפו על התגובה) אתם מוזמנים להמליץ על בלוגים שמצאו חן בעיניכם. או לא. מה שבא לכם. אחרי הכל, זה בלוג של החבר'ה. המממ.

שוב הצליח לבני ציפר עם טור שגורם לך לחשוב. אני לא משוכנע שכל מה שהוא כותב נכון אבל מה שבטוח הוא שלמורים אין היום כלים להתמודד עם התלמידים שגוררים את הכיתה לאחור. ציפר מדבר גם על רמת הפינוק הבלתי נסבלת של התלמידים וזה הזכיר לי (אם כבר מדברים על "גלובס"), שהיום בבוקר התפניתי לקרוא את "גלובס" ותפס את עיני ראיון שערך מדור הספורט של העיתון עם שלומי אריבטמן, שחקן מכבי חיפה שכל הזמן חוטף אדומים בגלל שהוא מתנהג כמו ילד מפונק. הנה אחד מהתוצרים של מערכת החינוך שלנו, הנה גיבורי התרבות של חלק לא מבוטל של בני הנוער שלנו:

חשבון הטלפון הכי גדול שקיבלת?
5,000 שקל, בחודש שעבר. סטנדרטי זה 1,500. אני מדבר המון בטלפון. כמה? כל היום.
ספר אחרון שקראת?
שלמה שרף, 'השפיץ של הנעל'. לפני חודש
דיסק אחרון שקנית?
לא קונה דיסקים. מורידים לי מוזיקה לאיי-פוד.
סרט אחרון שראית?
'מחיר הבגידה' ו'המעניש'. סרטים גדולים.
אתה יכול להיכנס לחנות ולהוציא 5,000 שקל על בגדים?
יכול, יכול. אולי קצת פחות מ-5,000 אבל קרוב לזה.
נותנים לך 50 אלף שקל לבזבז בחצי שעה.
נכנס לחנות בגדים, מפרק אותה. בגדים, נעליים, שעון.
מה המקום שאתה הכי אוהב לצאת לחופשה בו?
בגלל הכדורגל והצבא לא הייתי בחופשה. אבל אחרי הצבא אני מת לנסוע לתאילנד. איפה שכולם הולכים, גם אני שם.
מה אתה עושה בצבא?
עבודות רס"ר.

בזמן האחרון "גלובס" ירד מהפסים. העיתון יורה בכל התותחים ומכוון את כולם לכיוון "הארץ/הטוש". כמעט כל המערכת העיתונאית התגייסה למערכה הזו; ממתי גולן ועד אחרון כתבי הפרסום והשיווק. הכל מרגיז אותם: רכישת המניות של הגרמנים, סקר TIM, הם יורים ויורים ויורים ובדרך כלל עושים את זה בצורה מכוערת להחריד.

זה די דוחה.

אבל נשאלת השאלה מה יותר דוחה, התגובה של "גלובס" או התגובה של הטוש לתגובה של "גלובס"? על מה אני מדבר? על זה. הטקסט הזה מתנוסס בטור הימני, טור הדעות של הטוש, ובו מסביר אורן פרנק, מנכ"ל משותף במשרד הפרסום מק'אן-אריקסון, למה הוא הפסיק את המנוי על "גלובס". חלק מהטיעונים שלו הם טיעונים נאים אבל כאשר מסתבר (כפי שבטוש טרחו לציין בתחתית הטקסט) שמדובר במנכ"ל חברת הפרסום שנותנת שירותים לטוש עצמו עולה השאלה: האם זה האדם היחיד שבטוש מצאו כדי שידבר בזכותכם? דומה הדבר למנכ"ל של חברת ענק שמואשם בדבר מה והאדם היחיד שמוכן לדבר בזכותו בשלב הטיעונים לעונש הוא אמא שלו.

אני מניח שפרנק הוא זה שיזם את הפנייה לטוש (לפחות אני רוצה להאמין) ועדיין אם למישהו בטוש היה שכל הוא היה אומר לו: שמע, זה נראה מכור. עזוב אותך. אנחנו משלמים לך אלפי דולרים בחודש (אם לא יותר מכך), הרי ברור שהקוראים האינטיליגנטיים שלנו, ששייכים ל"קהיליה העסקית", יבינו שאי אפשר שלא לפקפק במידת היושרה הטמונה בטקסט הזה. עזוב.

בטוש לא התאפקו. הם רצו להראות ל"גלובס". וככה זה נראה.

כולם יודעים שפתח-תקוה לא באמת קיימת, שמדובר בהמצאה, פיקציה אם תרצו. כולם יודעים שהעיר הזו אמיתית בערך כמו הערים הוירטואליות שאפשר למצוא בכל בלוג חדש בישרא. כולם מודעים לכך שמדובר בבלון אוויר-אגזוזים חם, בהולוגרמה משוכללת, באשליה אופטית.

החשד התחזק אפילו יותר, כשהתגלגלה לידיי חוברת בישול פתח-תקוואי.

תושבת פתח-תקוה אופיינית. המטפחת במקור.

פתחתי את החוברת, ורגע לפני שנשאבתי ליקום מקביל, הצלחתי לבחון את אחד המתכונים המסובכים בספר, כזה שמייצג את תרבות הבישול העשירה והמופלאה של העיר:

אהרוני, מאחוריך!

מומי והחתול יודע שהיו"ר נאנק תחת עבודת הדוקטורט שלו.

כנראה שזו הסיבה שהוא שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות קישור לסיפור הזה על אחת דג'ומי באקר, שצפתה במשך שש שנים רצופות בכ-624 שעות של 700 פרקי "מסע בין כוכבים" (וסדרות הספינאוף שלה). ומדוע עשתה זאת? כי היא עשתה את עבודת הדוקטורט שלה על "מסע בין כוכבים". לא סתם עשתה דוקטורט על "מסע בין כוכבים" – היא זכתה במצטיינת דיקאן של אוניברסיטת מלבורן על העבודה שלה.

המסקנה שלי היא כפולה:
א. צריך ללמוד באוניברסיטת מלבורן.
ב. צריך לבחור נושא חדש לעבודת הדוקטורט שלי.

יש למישהו רעיון? חשבתי לבדוק "מהו אורז" אבל מכיוון שאני לא מומחה לכירופרקטיקה של דגנים, אני מעדיף נושא פשוט יותר כמו "הומר סימפסון: לחיות בצהוב" או "קני: הסתברות סטטיסטית למות בכל פרק".

מערכת היחסים שלי עם המשקל נעה בין סלידה מוחלטת לאהבה עזה, בין לבבות בעיניים לשנאה יוקדת. טקס השקילה, המתבצע מדי בוקר, קובע את מצב הרוח וכמות הקלוריות שאערה לתוכי לאחר מכן. מאזני השקילה של הסלבס נראים לי כמו פתרון טוב לסוגיית ה"למה אכלתי יותר מדי אתמול בלילה".

אלוהים אדירים, אני שוקלת כמו פואד!

(מקור: רדפרט)

העליהום המוזר של הימין על התקשורת הישראלית נמשך. לאחרונה יצא לי לשבת בארכיון עיתונות (אל תשאלו…) ולעבור על כתבות מתקופות שונות ב15 השנים האחרונות (תנסו את זה פעם, זו חוויה מרתקת ומאירת עיניים, אם כי מתישה), ואחד מהדברים שמצאתי הוא שבכל פעם שקורה משהו – הימין מפסיד בבחירות, הימין מנצח בבחירות, פעולה צבאית נכשלת, פעולה צבאית מצליחה, משא ומתן מתקדם לשלום, או משא ומתן שמתקדם למלחמה – תמיד יהיה איש ימין שיקום ויאשים את התקשורת במה שקורה.

אחד מהשיאים של האופנה המוזרה הזו התרחש בבחירות של שנת 1996, כשביבי (אז עדיין השתמשו יריביו בשמו האמריקאי – בנג'י ניתאי) ניצח את הבחירות, ולצד ההמון שצעק "היידה ביבי, היידה שרה" בכיכר ציון בירושלים, עמדו אנשים עם שלטים שקראו לחיים יבין וגדי סוקניק להתפטר (WTF?!?!). ביום שלאחר הבחירות הודיעה הגברת לימור (כפרה עליה) ליבנת, שהיא מעוניינת בתפקיד שרת התקשורת ושהדבר הראשון שתעשה הוא להפריט את רשות השידור ולפקח על איזון בשידורים שלה; וזאת מבלי לשים לב שהיא אומרת דבר והיפוכו (לא שזה אי פעם הפריע לה). למעשה, במשך מספר ימים לאחר הבחירות ניתן ללמוד מראיונות עם בכירים בליכוד, שהתקשורת היא האוייב הגדול ביותר של מדינת ישראל, ועל כן יש להילחם בה ולהפריטה עד עפר (צריך לזכור כמובן שערוץ 2 כבר היה פעיל מאד באותה תקופה, לצד תחנות רדיו אזוריות פרטיות). התקשורת, אגב, מההתרשמות האישית שלי סייעה מאד לעלייתו של נתניהו לשלטון ולטיפוח דימוי הקוסם שלו, לצד לעג בלתי מוסווה בעליל לשמעון פרס.

יש משהו באנשי הימין שמזכיר מאד חתולים – 90% מהזמן הם עסוקים בלנהל קרבות עם אוייבים מדומיינים. זה די הגיוני, בהתחשב בזה שימין מדיני חייב אויבים כדי להתקיים. השאלה היא למה תמיד נטפלים בימין לתקשורת? מה, חסרים אויבים? כבר אין אומואים?

אתמול מומי והחתול הזמינו אותי לכוס קפה. מכיוון שאני לא שותה קפה, שתיתי מיץ תפוזים ואת החתול הכנסתי למכונת כביסה. כשהמכונה עובדת, כן?

בכל אופן במהלך השיחה הועלתה השאלה מהי המילה בעברית ל"פוסט"? חשבנו וחשבנו ולא מצאנו. מומי אמר שלדעתו המילה היא "רשומה" ואני אמרתי שרשומה היא משהו שמישהו עושה כשהוא עובד עם אקסל ולא כאשר הוא מנהל קונצרן.

לכן, אנו מכריזים בזאאת (!) על תחרות המילה החלופית ל"פוסט". לאחר שנחליט על המילה, היא תשמש את דרי הקונצרן וכמובן שנדאג להפיץ אותה לכל מקום ואתר, לכל בית ספר וגן, לכל חתן וכל כלה.

ההצעה שלי: יהושע ("העליתי יהושע חדש", "ראית איזה יהושע מגניב נכתב בבוינג הכפול?", "מוסיף למה העלית יהושע? אתה לא רואה שהיהושע שלי בקושי 10 דקות בראש הגלוב?")