ברג'יסטר העלו סקר חביב וצהוב כדבעי, בו התבקשו קוראיהם לציין את כותרת המאמר החביבה עליהם. התחרות קשה בין כותרת כמו "אדם שרף את חלקיו האינטימיים באמצעות לפטופ", "אשה תקעה סלולרי בכניסה האחורית" ו"כלב המלקק קרפד פסיכדלי – לגמילה". תחרות נאה, אבל אין ספק שתחרות מקבילה בארץ תניב מתחרים נאים אפילו יותר כמו "תחת שינוי" או "זה תנין מתחת לחלוק, או שאת שמחה לקראתי?".

אתם מכירים את נוהל התחרויות פה בגלוב: הכותרות הנאות יזכו את השולחים והעורכים בסופשבוע עם מיאוסיף שעשה פרנץ' לכבוד החג.

אבי דיכטר הוא אחד הטיפוסים היותר הזויים ש"קדימה" הצליחה להביא לחיים הפוליטיים. נראה שהאיש הזה לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך ושהוא בעיקר עסוק בלהראות שהוא נורא עסוק בעשייה חשובה. קשה שלא לחייך (או להיבהל, תלוי בנקודת המבט) מהזלזול והגיחוך שהאיש הזה מעורר בקרב מי שאמורים לקבל ממנו הוראות.

לאחר שנראה היה שהמינוי של המפכ"ל המיועד גנות עומד להיפסל בועדת טירקל, ולאחר שגנות הסיר את מועמדותו, הודיע דיכטר, במהלך טקס חגיגי להעברת אבו-כביר לידי השב"ס (בגלל בריחת בני סלע) שכולם יכולים להיות רגועים מכיוון ש"בחירת המפכ"ל תגיע בלידה טבעית".

WTF! מה זה אומר? שהמינוי הקודם נגמר בהפלה? ששאר הרעיונות שלו יצאו עם מחלות גנטיות אבל מעכשיו הוא יעבור מי שפיר? שהמינוי יגיע רק בעוד תשעה חודשים?

בין הפותרים נכונה יוגרל מבחן אפגר.

מאמר משונה של ארי שביט מתפרסם היום במוסף "הארץ". במאמר מפליא שביט ליילל על כך שהתקשורת לא הצליחה ליירט את אהוד אולמרט בזמן, כלומר לפני שנבחר לראשות הממשלה. בכישרון רב הוא מצליח להכות על חזה האחרים – דן מרגלית, נחום ברנע, לונדון וקרשנבאום וכל מי שלא שאל שאלה קשה את אולמרט לפני הבחירות.

בפסקה מביכה במיוחד, מתנדב שביט להכות גם על חזהו שלו:

גם אני חייב בדין וחשבון. בחודשים פברואר-מארס 2006 פירסמתי כמה וכמה מאמרים בעמוד המערכת של "הארץ" שבהם תקפתי את קדימה, את דרכה ואת העומד בראשה. בגיליון ערב הבחירות של "הארץ" פירסמתי רשימה שבה אני גאה במיוחד על השתלטות משפחות-ההון על ישראל באמצעות מפלגת התאגיד של אולמרט. ואולם במבט לאחור ברור לי שלא עשיתי די. לא הפכתי כל אבן. לא זרקתי כל אבן. ראיתי את האסון מתקרב ולא עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות למנוע אותו. על כישלוני היחסי אני מדווח בזאת לקוראי. אני מקווה שגם עמיתי ידווחו על כישלונותיהם לקוראיהם הם.

(סאבטקסט: אני לא יכול רק ללכלך על אחרים. זה פוגע באמינותי. אז הנה, גם אני לא הייתי בסדר. המממ, איך לא הייתי בסדר? המממ, בגליון ערב הבחירות פרסמתי רשימה שבה אני גאה במיוחד. אה הא! וכן, גם לא הפכתי כל אבן. על "הכישלון היחסי" הזה שלי אני מדווח כאן. איזה מלך אני)

בעבר כבר התלבטתי בדמותו ובכתיבתו של שביט אבל נראה שעם הזמן הוא מצליח לשבור את שיאי הביזאר של עצמו. המאמר של שביט יוצא מנקודת הנחה שאילו רק התקשורת היתה שואלת כמה שאלות, אילו רק הראיון אצל לונדון וקרשנבאום היה יותר נוקב, אם הוא רק היה הופך כל אבן, עמשראל היה מצביע אחרת (ועל הדרך שוכח להזכיר ששתי האלטרנטיבות באותה התקופה היו גם הן על-הפנים: ביבי ופרץ).

כמה יוהרה יש בהנחת מוצא שכזו, כמה פאטתית היא.

כן, עיתונאים צריכים לשאול את עצמם האם הם עושים את עבודתם נאמנה ורוב העיתונאים האמיתיים אכן עושים זאת. שביט עושה מהשאלה הזו טקס חרקירי פומפוזי: במהלך 1,200 מילה הוא צובע את פניו, כורע על ברכיו, אוחז בסכין הבוהקת ואז לופת את דן מרגלית ותוקע לו אותה בגב.

כל הכבוד ארי, כל הכבוד.

אנחנו שמחים לארח את נויף בקטגוריית כתב אורח עם הטקסט המעניין הבא: 

לפני כמה ימים נערך טקס אשכול הזהב 2007. שגיא קופר שכתב על האירוע בלמהנט בחר להתייחס למנחה, מירב מיכאלי, ולאיכויות השפה והאג'נדה שלה:  

לסיום הפרק הזה, הערה אחת לסדר, שנוגעת להנחיית הערב עצמו: מירב מיכאלי היא, ללא כל ספק, מנחה מוכשרת ופרסונה תקשורתית. לאור זה – דווקא לאור זה – מן הראוי היה שהיא תחדל מהעמסת הקהל בפמיניזם בגרוש בדמות הפנייה לציבור האורחים בטקס הענקת הפרסים בלשון נקבה. ישנם ארועים שבהם מניפסטים רעיוניים פשוט לא מתאימים. הבנו את הרעיון בשנה שעברה. די.

 ואם מירב לא מבינה את המסר במילים עדינות, אז אולי האיום של יאיר גת יעשה עבודה טובה יותר:

המיקום הלא אטרקטיבי מנע מאיתנו להתרכז בדבריה של מרב מיכאלי, שהצליחה לעצבן גם השנה עם טון מורתי והתעקשות על פנייה לנוכחים בגוף ראשון רבות. מרב יקירתנו, אנחנו חושבות שהבנו את הקטע ומבקשות ממך להפסיק עם זה לפני שיהיה מאוחר מדי .

אני לא מבין. ממה הם כל כך נלחצים? האם באמת מספיקות כמה מילים בשביל לעורר חרדת סירוס אצל גברים כמו קופר וגת? אז דיברו אליך בלשון נקבה (וסביר להניח שלא באופן אישי, אלא ברבות), זה באמת מערער כל כך בקלות את הביטחון העצמי שלך? מיליונים של נשים בארץ מקבלות די כמובן מאליו את הפנייה אליהן בלשון זכר-רבים וחיות (אולי נאלצות לחיות) עם זה בשלום. אתה בסה"כ צריך להעביר ערב אחד כזה בשנה בו פונים אליך בתור אישה. למה שלא "תהיה גבר" ותתמודד עם זה במקום להיכנס להיסטריה?

בכלל הביקורת הזו נשמעת לי כמו: היי פמיניסטית בביתך (ובמטבחך), וצייתנית בצאתך. את אולי אשת תקשורת מוכשרת, אבל אל תהרסי את אירוע היין שלנו עם מציאות בעייתית, דעות חברתיות ודברים מציקים כמו אג'נדה פמיניסטית סהרורית. מניפסטים רעיוניים כמו שיוויון בין גברים לנשים – מקומם בכנסים אקדמיים רדיקליים או אולי בשיחת רכילות של בנות. שם אף אחת לא תיעלב אם ידברו אליה בלשון נקבה.

אחד הטיעונים המצטדקים נגד הדיבור הזה הוא כמובן טיעונו של מי שהפך לפתע לבלשן חובב: "מה לעשות? ככה זה בעברית. אל קהל מעורב מדברים בזכר-רבים". זה נכון, ואפילו האקדמיה ללשון עברית מכחישה בתוקף שמועות על שינוי ההוראה הזאת, אבל אותי מעניין אם אותם בלשנים חובבים מקפידים בשפתם גם על זכר ונקבה במספרים, אומרים ישן (בקמץ וצירה) ולא יושן, זוכרים מתי צריך לשים דגש בבג"ד כפ"ת ומתי לא ולעולם אינם מגיבים ב"שולתתתת!!!!1", כי מה לעשות? ככה לא כותבים בעברית.

האמת היא שמילים הן כוח, וכדי שהן תשפענה הן צריכות להיות חלק גם מהיום יום ולא רק נוכחות בכנסת, באקדמיה או בחדרי חדרים. מיליוני הבלוגים בעולם הם עוד דוגמה מצוינת לכך. צריך לברך על כל הבעת דעה של אמן, אשת תקשורת, איש ידוע או אישה מוערכת בכל נושא שקשור לחברה בה אנחנו חיים ביחד. על אחת כמה וכמה אם היא מזעזעת קצת את המיינסטרים שכל כך נוח לנו לשקוע בו.

באופן אולי קצת צפוי, רותם רוזנטל, שדיווחה על אותו אירוע באתר האנרגיה, מסתכלת על הדברים בצורה שונה. לא כל כך ברור אם היא תומכת באג'נדה של מירב מיכאלי או לא, אבל אין ספק שהיא לוקחת את כל העסק הרבה יותר בקלילות:

נציגת העמותה ומנחת הערב, מרב מיכאלי, סיפקה כמה רגעים קומיים בלתי נשכחים, כשעלתה לבמה בעודה מנסה להסות את הנוכחים כשהיא פונה אליהם בלשון נקבה. נאמר זאת כך: הבלבול הג'נדרי מעולם לא הרגיש כה מבעבע.

יכול להיות שבתקופה שבה הפימפום של תוכן שיווקי בוטה במהדורות החדשות המרכזיות של הערוץ השני הולך ומתגבר, טרוניות לגבי תוכניות הדוקו-בידור של הערוץ עלולות להשמע טרחניות. מה לעשות. לזכותי ייאמר שאני לא הראשון (בטח יש עוד, אבל זה מה שמצאתי שמה!). כבר כתבתי כאן פעם משהו על איכות החדשות של הערוץ השני. בתגובה הגן יובל באומץ על העושים במלאכה, ואני כפשרה אמרתי שאנשי חברה החדשות של הערוץ השני הם אנשים מוכשרים מאד, שמוכנים לייצר משהו שבמקרה הטוב אי אפשר להתגאות בו (אני לא מצליח למצוא את הקישור). אתמול היה עצוב לראות את מיטב אנשי החדשות של הערוץ השני אוספים תחת הכותרת הבומבסטית "10 הפדיחות הגדולות של ישראל" מספר אנקדוטות בעלות חשיבות מינורית כזו או אחרת, ומתאמצים בקושי רב להביע נחת לנוכח הפרשנות המתאמצת של עצמם.

רק תוך כדי האזנה (אני בד"כ מקשיב לטלויזיה) בחצי אוזן לתכנית, נזכרתי שלקחתי בה חלק. אמנם לא בהפקת התוכנית ממש, אלא רק בשלב התחקיר, וגם זה בקושי, אבל אפשר בהחלט לומר שהתחככתי קצת בזוהר הנוגה של הרייטינג. זה היה לפני שלושה חודשים בערך, תחקירנית התקשרה אליי וביקשה ממני לחשוב על פדיחות מעולם החינוך. הבטחתי לחשוב על זה ולחזור אליה. למחרת חזרתי אליה עם מספר פדיחות די רציניות ומאד מנומקות מתחום החינוך בישראל – הרפורמה, האינטגרציה, האפלייה, ההסללה, החינוך המקצועי, החינוך הקדם-מקצועי, הכנסת קצינים לכיתות, הוצאת הקצינים מהכיתות, ועדת דברת ועוד ועוד. התחקירנית, שבאמת הייתה חביבה ומבינת עניין, האזינה לי ולהרצאותיי ברוב קשב וריכוז, ובסוף אמרה משהו כמו "זה אחלה, אבל אנחנו צריכים משהו עם פאנץ'". ככה נגמר הקשר שלי עם עולם הזוהר.

זאת הבעיה עם החדשות של הערוץ השני – במקום לטפל באקטואליה ברגישות, ברצינות, ובנחישות הנחוצים, מחפשים פאנץ'; ובגלל שבמציאות אין פאנץ', שמים אייטם על שאראס ולינור אברג'יל מפרסמים תחתונים.

זאת פדיחה.

דרך techdirt הגעתי למאמר מעניין בנוגע ליכולת הריכוז של גולשי האינטרנט. מסתבר שגולשים קוראים בריכוז רב יותר מאשר קוראים בלתי מקוונים. הקורא הממוצע יתמיד ויקרא 77% מטקסט אונליין, בהשוואה ל-57%-62% בקריאת טקסט מודפס. מהמחקר עולה גם שהקוראים מקדישים יותר תשומת לב לתמונות אונליין, מאשר אלה בפרינט.

מדובר בנושא מעניין; דווקא באינטרנט המוצפת גירויים והסחות דעת, הריכוז גבוה יותר. יתכן והפכנו לקוראים מותאמי רשת, וכשהסחות הדעת (החל מקישורים שזורקים את הקורא מהטקסט וכלה במודעות מקפצות בצד) נעלמות, אנחנו מייצרים כאלה בעצמנו. אולי מדובר במהלך אבולוציוני, שגרם לנו להסתגל לקריאה מהצג, ולהתנכר לדפי העיתון. ואולי מדובר בסיבות אחרות לחלוטין שמופיעות בהמשך הטקסט. מי שהצליח לקרוא יותר מ-77% מהמאמר, מוזמן לדווח, זאת בהנחה שמישהו הצליח לקרוא עד פה.

כתבה מעניינת של חגי חיטרון ב"הארץ" מביאה את דבריו של פרופ' שלמה וינר, שעסק בהוראת המדעים והמתמטיקה, שטוען כי מתמטיקה אינה חשובה לחיים. זה לא חדש. מה שמעניין הוא שלטענתו, השימוש במתמטיקה כמסנן ללימודים אקדמים הוא שימוש מיותר וחסר משמעות.

הוא צודק לחלוטין.

פעמיים בחיי נתקלתי במתמטיקה ופעמיים היא כמעט ולא נתנה לי להתקדם. פעם אחת במעבר בין בית ספר יסודי לתיכון ופעם שניה בכניסה לאוניברסיטה. בשתי הפעמיים הצלחתי בקושי להשתחל ובשתי הפעמיים אני חושב שהצלחתי להוכיח, שאין קשר בין חוסר הבנתי את המקצוע המרגיז הזה לבין הצלחה אקדמית.

כבר כתבנו פה בעבר על עניין הפסיכומטרי וטענתי, כמו שאני תמיד טוען, שאם יחפשו מתאם בין הצלחה אקדמית למבחן בפנטומימה ימצאו את אותו המתאם (תגובה 20). מעניין כמה אנשים לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם רק בגלל שהיו להם מורים מחורבנים למתמטיקה בבית ספר יסודי (אני) או בגלל שהראש שלהם פשוט לא מסתדר עם מספרים (אני).

עוף טופיק: גלמור מחפש כתב במשרה חלקית. לכו על זה.

מה קורה כאשר התקשורת עושה בילד-אפ לאירוע שצפוי להתרחש אך בסופו של דבר הוא לא מתממש? דיסוננס תיקשורתיני. כך לדוגמה נראית הכותרת הראשית והתמונה באתר האנרגיה:

(אנשים עומדים. יופי של תמונה)

אז הכותרת אומרת שרוב פעילי הימין פונו מהמקום בכוח אבל כותרת משנה מסבירה שהשוטרים לא נזקקו לעשות שימוש באלות, במגינים ובסוסים. מסתבר שכל הסלט הזה הולך ביחד.

המצב בלמהנט הזוי לא פחות:

(ללא אלימות: תצלום אילוסטרציה)

הכותרת אומרת שהפינוי נגמר ללא אלימות. יופי. אבל התמונה מציגה סיטואציה אולטרה-אלימה בה מתנחל נמשך בכוח על ידי שני שוטרים שלבושים במיטב אופנת פיזור ההפגנות האלימות. למה אמור הקורא להאמין? לכותרת או לתמונה?

רק ב"הארץ" הצליחו לשמור על הלימה בין הכותרת, לבין המשנה, לבין התמונה.

(כך מצטלמת פסיוויות)

אגב, זה די כיף לשחק בדיסוננס תיקשורתיני:

"מלחמה במפרץ. שני חיילים אמריקאים קנו קרטיב לימון".
"אסון בדרום! גמל טייל בצד הכביש והחל לגהק".
"תדהמה במפלגת העבודה: אהוד ברק הקים אתר בית.
אתר הבית בתגובה: אני בשוק!".

כאשר חלונות ויסטה מדווחת שקיים "עדכון אופציונלי" של מקודד אודיו (codec) לנגן המדיה של מיקרוסופט (!) אולי כדאי שבאותה הזדמנות היא תספר למשתמשים שלאחר העדכון:

1. נגן המדיה לא יעבוד.
2. הוא ישמיע צלילים מוזרים.
3. לא ניתן יהיה להאזין לאף קובץ MP3.
4. המחשב יתחיל לצפצף ולצרצר.
5. תאלץ להשתמש בשחזור המערכת האהוב.

אני סבור שהוספת חמשת השורות האלו לפני התקנת המקודד, תספק למשתמשים מידע מלא, עשיר ומדויק יותר באשר לצורך שלהם, כמו גם הרצון שלהם, להתקין את אותו עדכון אופציונלי שנבדק על ידי מומחי מיקרוסופט ונמצא כראוי לדוחפו לגרון המשתמשים. סתם הצעה.

בתודה מראש.

זה הזמן להודות ולומר (באיחור רב) שהסרט "בוראט" היה מיותר ומאכזב ביותר. אני יודע שפימפמתי פה בגלוב את הסרטונים והקדימונים, ואני רוצה שתדעו שאני לא מצטער על זה. בעיקר בגלל שהדמות של בוראט עובדת מעולה כשהיא מגיעה במנות קצובות, שקל להעלות ליוטיוב. לכן, עכשיו, כשעבר מספיק זמן מאז טראומת ה-69 בין בוראט ואזמאט, שמחתי כשהגיע לידי הקישור הבא. זאת באמת התחתית וזה קורע.