אני הופך והופך בטקסט של דוח וינגורד ומתקשה להבין למה התכוונה הועדה כאשר היא כתבה (עמ' 141) שיש לציין את הרמטכ"ל על כך שהוא היחיד מבין שלושת "הקודקודים" שהתפטר בעקבות המלחמה.

האם זה יתכן שהם רומזים שגם על פרץ ואולמרט להתפטר? לאאאאא, לא יכול להיות.

תחושה פיזית של בחילה עולה במעלה גרוני כשאני קורא את הדוח הזה.

עוףטופיק לחלוטין: אני מודה לג'יובל ששלח אלינו את העדר שמופיע כעת בראש הגלוב לרגל ה-1 במאי. הצעתי לג'יובל לשלוח אלינו עדרים נוספים לרגל אירועים נוספים (סטייל גוגל). ההזמנה הזו פתוחה גם לאחרים. זה יכול להיות כיף גדול לכולנו. בינתיים, תודה רבה לג'יובל ואתם מוזמנים להחטיף למוסיף.

קשה לחשוב על פרקטיקה יותר בזויה ונמוכה מאשר להוציא מצלמה לרחוב, לשאול כמה אנשים שאלה ולהוציא מזה כותרת על מה ש"העם חושב". אין פלא לכן שזה בדיוק מה שנרג' עושים.

בחיפה חרצו את הדין: "ששניהם יעופו"

כך נכתב בכותרת של הידיעה אליה צורף סרטון וידאו בו ראיין כתב נרג' תשעה (9) אנשים שלמים! אין זה משנה שאחד מבין התשעה אמר שהוא לא מתעניין בכלל בנושא הזה ושיעזבו אותו בשקט. זה גם לא משנה שאחד מהם אמר ש"אולמרט בסדר, מופז בסדר, החיילים בסדר, המדינה בסדר". הרי גם זו היתה יכולה להיות הכותרת. אבל לא, עדיף לייצר כלום משום דבר, לצטט גברת שטוענת שצריך להשליך את הפוליטיקאים לכלא ואם אפשר לתפוס שני פריימים שבהם מופיע גם עיתון "מעריב", בכלל טוב.

אני חושב שאני מתחיל להבין מה מעצבן אותי כל כך בנרג'. למרות שמדובר באחד מאתרי התוכן הגדולים והחשובים בישראל, רמת העיתונאות בו מזכירה את המקומון הכי עלוב וירוד שרק אפשר להעלות על הדעת.

זה לא עיתונות – זה חרטא.

שוקיג כתב פוסט העוסק באילנה בר החולה בלוקמיה וזקוקה להשתלת מח עצם. קרוביה פתחו בלוג במטרה להציל את חייה, באמצעות איתור תורם מתאים. כדי לסייע למטרה חשובה זו, יש לפנות לבית החולים תל השומר או בניין מד"א בחיפה עד יום רביעי, ולבקש להיבדק על מנת להיכנס לרשימת התורמים הפוטנציאליים. עובדה מעניינת היא לוגו הבלוג – "הבלוגוספירה יכולה להציל חיים".

גם שוקי מציין זאת בפוסט שלו. זו "הזדמנות מצויינת לבלוגספירה הישראלית להוכיח שיש בה תועלת". לא למין האנושי; לבלוגספירה, שהרי אנחנו אחרים, שונים, בעלי מאפיינים יחודיים. האם הכוונה היא להראות שהבלוגר לא מתעניין רק בסטטיסטיקות שלו, אלא גם במצוקה של אחרים? מדוע יש צורך לשרטט קו בין הבלוגר לאדם? האם הבלוגספירה היא קהילה מגובשת ותומכת, והאם היא צריכה כלל לשאוף להיות כזו? האם לא סביר ומוצדק יותר לכתוב "האנושות יכולה להציל חיים"? ומה בדבר אותם אנשים שלא יודעים לפתוח בלוג, שאין להם אינטרנט, שגם אם היו מצליחים לגייס את כל המשאבים לצורך פתיחת בלוג, לא היו יודעים כיצד לפרסם אותו באופן שיעביר היטב את המסר? האם הידע (וכן, גם פתיחת בלוג בבלוגלי דורשת ידע וכך גם הפנייה לבלוגרים המייצרים תנועה רבה) יחרוץ את הדין בין חיים למוות? עושה רושם שכן.

כל מי שהיה בהודו או שמע סיפורים מאנשים ששהו שם, יודע שהקהות מצליחה לכסות גם על המציאות הקשה ביותר. הילד הראשון שרץ אחריך ברחוב מקבל מטבע, גם השני, העשירי כבר לא, ובאחרון אתה כלל לא מבחין. זו הסתגלות, תתרנות רגשית שתופסת אותך כשאתה רואה יותר מדי, מרגיש יותר ממה שאפשר. אחרי כל כך הרבה מיילים בנוגע לילד שצריך השתלה, לאישה שזקוקה לתרומה, לנער שממתין לנס – קשה להחליט את מי להעדיף, את מי לפרסם, את מי לקדם. הרי כולם ראויים, והצורך לבחור – כי גם סירוב לבחור הוא בחירה – מעמיד את כולנו במצב קשה, מכאיב ומייאש.

ולמרות ההרהורים המבאסים – לכו להיבדק. לא כי אתם שייכים לבלוגספירה שיכולה להוכיח (למי בדיוק?) שהיא לא מרוכזת בתחת של עצמה, אלא כי אתם בני אדם.

מנהלים מגיעים בכל הצבעים, הצורות והגדלים ומנהלים בעולם ההייטק אינם שונים. סטיב ג'ובס לדוגמה, נחשב (ובצדק) לגאון אבל לפחות בתקופה הראשונה בה ניהל את אפל, היו לו יחסי אנוש מזעזעים עד כדי שאנשים טענו שמדובר בטיפוס גס רוח. דיברתי על העניין הזה עם מומי והחתול שפצח בדיון פילוסופי מעמיק סביב השאלה הבאה: אם היתה לך אפשרות לבחור בין מנהל מטומטם אך אנושי למנהל גס רוח אך חכם, באיזו אפשרות היית בוחר?

"גס הרוח" הוא הצועק והצורח, מקבל את הציון אפס ביחסי אנוש אבל שאף אחד לא יכול לומר עליו שהוא אידיוט (מכיוון שהוא חד וחכם) בעוד ש"המטומטם" הוא בנאדם, אפשר לדבר איתו, להסתחבק איתו אבל, איך לומר בעדינות, הוא מטומטם, אפס מאופס ברמה המקצועית ושלמרות עובדה זו הוא זה שנותן את ההוראות הקובעות (ההגדרות קיצוניות וזאת כדי לשרת את הדיון התיאורטי. אנחנו לא מתעלמים מהעובדה שישנם מנהלים שאינם נמצאים בצד הקיצוני של הסקלה).

אז עם מי אתם הייתם עדיפים לעבוד, או אם לנסח את השאלה מעט אחרת, מי הרע במיעוטו?

אני קורא בנרג' ש:

לכבוד "יום הרצל" שחל היום, ערכה חברת גיאוקרטוגרפיה סקר מיוחד בקרב 501 נשאלים בעלי זכות הצבעה. לא פחות מ-20.5 אחוז ממשתתפי הסקר אמרו שהיו רוצים לראות את חוזה המדינה בתפקיד ראש ממשלת ישראל. על פי הסקר, הפוליטיקאי היחיד שעוקף את הרצל ונמצא בפסגת הרשימה הוא ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שזכה ב-36 אחוזי תמיכה.

אני לא יודע מה יותר מגוחך: הסקר או התוצאות שלו.

לשאול 501 נשאלים בעלי זכות הצבעה אם היו רוצים לראות את חוזה המדינה בתפקיד ראש הממשלה זה כמו לשאול 501 נשאלים בעלי זכות הצבעה האם הם היו מעדיפים לראות מרדכי מקלף* כרמטכ"ל שיחליף את דן חלוץ או האם היו מעדיפים לראות את יהושע רבינוביץ'* כשר האוצר במקום אברהם הירשזון או האם היו מעדיפים שזלמן ארן* יטפל במשבר במערכת החינוך במקום יולי תמיר.

אני מוכן להתערב ש-501 הנשאלים בעלי זכות ההצבעה שנשאלו אם היו רוצים לראות את חוזה המדינה בתפקיד ראש הממשלה, מכירים את פועלו של חוזה המדינה כמו שהם מכירים את פועלם של מקלף, רבינוביץ' וארן. אני לא חושב שאני יוצא דופן בהקשר הזה, אבל בניגוד ל-501 הנשאלים, אני לא עונה על סקרים מטומטמים שבודקים האם איש שמת כבר 103 שנה מתאים יותר או פחות להיות ראש הממשלה בהשוואה לציפי לבני.

הנה עוד כמה רעיונות לסקרי הרצל:

מי מתאים להיות המאמן הבא של מכבי תל-אביב: פיני גרשון, דיוויד בלאט, נבן ספחיה או הרצל?
מי צריך להיות המנכ"ל הבא של חברת החדשות: רפי גינת, משה שלונסקי, יוסי עבאדי או הרצל?
מי צריך להיות חבר ההנהלה הבא בגלוב: רוגל, ילדה, הבלונדינית הסודית או הרצל?

* מרדכי מקלף היה הרמטכ"ל השלישי של מדינת ישראל. הוא היה בן 32 בכניסתו לתפקיד.
* יהושע רבינוביץ' היה שר האוצר החמישי של מדינת ישראל. בתקופתו הוטל מע"מ.
* זלמן ארן כיהן במשך חמש שנים כשר החינוך במדינת ישראל. בזכותו יש לנו חטיבות ביניים.

יש משהו ממכר בגאדג'טים כמו מכשירי GPS. הם גורמים לך להרגיש שאתה מסוגל להגיע לכל מקום, אפילו בתוך ירושלים, עד שאתה מוצא את עצמך יום אחד מפתח היפרונטלציה כי העברית נדפקה, ואתה צריך לנווט בג'יבריש. אחרי שהגעתי הביתה יום אחד, כשהמכשיר מלווה אותי בקריאות "פנייה ימינה עוד מאתיים מטר" עד שהגעתי לנקודת היעד בדמות החניה שלי, נזכרתי בפרסומת ליצרנית מכוניות מסוימת, בה הנהג שכח איך הולכים בגלל כל הדלק-חינם שקיבל.

כתבה ב"עולמחשבים" מתארת אפשרות מטרידה אף יותר – האקינג של מערכות GPS. מסתבר שתהליך העברת המידע למכשירים אינו מאובטח, וניתן לערוך בו מניפולציות באופן פשוט וזדוני. לא מדובר בתיאוריה בלבד, האקרים חרוצים בנו מכשיר המאפשר להם להעביר קודים למכשירי הג'יפיאס, קודים שמתורגמים לאזהרות, החל מ"הפרעות בתנועה כתוצאה ממצעד באזור" וכלה באזהרות בנוגע לפעולת טרור.

עכשיו ברור לי שכשהמכשיר שלי מודיע כי הוא נאלץ לבצע "חישוב מסלול מחדש", הוא לא שואל אותי בעדינות מי לעזאזל נתן לי רישיון.

(מקור: דיג)

התקשורת בישראל רחוקה מלהיות נקייה, נטולת בעיות או הטיות. היא לעתים קרובות מדי בלתי מעמיקה וגולשת לפופוליזם אבל ליד הבעיות של התקשורת האמריקאית נראה שהתקשורת בישראל עושה, איך לומר בעדינות, עבודה לא רעה בכלל!

צפו לדוגמה את הקטע הזה מהתוכנית של ג'ון סטיורט שמראה כיצד התקשורת בארה"ב מחפשת את האשמים בירי בוירג'יניה-טק ועושה, מטאפורית כמובן, את מה שהרוצח עצמו עשה: יורה לכל הכיוונים.

או צפו בקטע הזה מהתוכנית של הסמן הימני ביותר, ביל או'ריילי, ברשת הימנית ביותר, "פוקס ניוז", שזועם על כך שערכו את דבריו והוציאו אותם מהקשרם בעוד שהפרופ' לעיתונות אותה הוא מראיין (ואו'ריילי סותם לה את הפה פעם אחר פעם) שואלת אותו: על מה תלין, הרי זה בדיוק מה שב"פוקס ניוז" עושים על בסיס קבוע.

בקיצור, הדשא של ערש הדמוקרטיה מעולם לא נראה צהוב יותר.

אין זה אומר שהצרות של הגויים הם סיבה למסיבה ועדיין מי שטוען שבאמריקה "זה לא היה קורה", כדאי שיתעורר. קורה, קורה וחצי.

(מקור: חפרן)

הגלוב שמח (מאוד) לארח את רוגל ששלח לקטגוריית "כתב אורח" את הטקסט הבא:

מוסכמה מקובלת בקרב מי שעוסק במדעי המדינה כי אחד המאפיינים ההכרחים לריבונות של מדינה היא מונופול על אמצעי הכפיה. גם הדוגלים בצימצום מעורבותו של השלטון בתחומי החיים השונים מקבלים את ההנחה שעל מנת לשמור על זכויות הפרט על המדינה להיות הגורם היחידי שיכול להפעיל כח, או לאיים בהפעלתו, באופן חוקי על מנת להשיג מטרות פוליטיות (כהערת אגב, זהו לדעתי הטיעון המרכזי בעד הגבלה על החזקה בנשק).

המונופול על אמצעי הכפיה, וכפיפותו המוחלטת לשלטון המרכזי, לא היו מובנים מאליהם למייסדי המדינה. המאבק להכפיף את הארגונים השונים לממשלה ולמנוע מצב של מיליציות פרטיות היה לא פשוט ונדרש לפעולות קיצוניות לעיתים. אולם בן גוריון לא נרתע מלהטביע את אלטלנה, לפרק את הפלמ"ח ולפטר (או לממש את איומו להתפטר) של רמטכ"ל פופולרי שלא קיבל את החלטת הממשלה לקצץ את תקציב הבטחון.

לאורך השנים נוצר הרושם כי פעילותו של בן גוריון להשתית את עליונותה של הממשלה, או כפי שהוא כינה זאת – הממלכתיות, אכן היכתה שורש בפוליטיקה הישראלית. אולם מספר אתגרים שצצו לאחרונה מוכיחים כי הממלכתיות, ולמעשה השמירה על ציביונה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, עומדים למבחן.

בסרט התיעודי של ערוץ 10 על מבצע ההתנתקות מרצועת עזה מפקד המבצע , גרשון הכהן (גילוי נאות – הייתה לי הזכות להיות קצין מטה בחטיבה 7 תחת פיקודו של גרשון), מסביר כי עבור ציבור המתנחלים ההתנתקות היא לא רק שבר אמוני אלא מבחן כח בין עליונות החוק לעליונות ההלכה. הריבונות של ממשלת ישראל נבחנה במבחן אלים והעובדה שהמדינה לא נרתעה והתעקשה על מימוש עליונותה היו חשובים ביותר.

אולם מאז עמדה המדינה במבחנים נוספים וכשלה בהם חמורות.

מבחן אחד שבו כשלה המדינה היה קיום מצעד הגאווה בירושלים. במקום להפגין נחישות, ולהפעיל את כוחה להגנת זכותם של הגאים לחופש הביטוי הממשלה הייתה מוכנה להתדיין עם החרדים ובכך להכיר בזכותם, דה-פאקטו לפחות, להפעיל אלימות על מנת לכפות עמדה פוליטית.

אולם מתברר, לפחות מאמצעי התקשורת הזרים, כי מדינת ישראל מוכנה להכיר בזכותם של החרדים לכפות את רצונם על ציבורים נוספים בקווי התחבורה הציבוריים. הסיפור עצמו, כפיית הפרדה בן גברים לנשים ב-40 קווי אוטובוס שונים ברחבי הארץ, כולל הפעלת כוח לכפות את ההפרדה. הנכונות של המדינה לאפשר לציבור, כל ציבור שהוא לכפות את רצונו כל ציבור אחר, לא בקווי אוטובוס פרטיים אלא במונופול מוגן של מדינת ישראל, מהווה תקדים מסוכן לריבונותה של מדינת ישראל.

זהירות פוסט ארוך.

זה התחיל בכתבה שמתפרסמת היום במוסף "הארץ" על שרי אריסון. היא מתארת את האמונות הפגאניות המגוחכות של אריסון שבמישמש פוסטמודרני אוספת לחיקה קריסטלים לצד גלגול נשמות, סיינטולוגיה לצד תקשור עם מלאכים. היא מתארת כיצד אריסון מכריחה את ההנהלה הבכירה של בנק פועלים לעבור אינסוף סדנאות מגוחכות כדי שגם הם, המנהלים שעובדים באמת ולא ירשו כסף מאבא, יהיו בתדר הנכון של היקום ויעסקו בתקשור רוחני. הכתבה מצליחה להמחיש את האבסורד בהתנהגות העסקית הכוחנית והדה-הומנית של אריסון שמתבטאת בפיטורי מאות עובדים לצד תרומות במליוני דולרים להלבנת המצפון.

הכתבה על אריסון, שהיא דחוסה בדוגמאות, עדות לאינספור הסיפורים המלמדים על סוג האנשים שאריסון מקיפה את עצמה והדרך הרוחנית שבה היא עושה עסקים, מתחברת מצוין לקישור ששלחה לי לימור. הקישור הוא לסרט שנקרא "הסוד" (אורכו של הסרט שעה וחצי אבל כבר אחרי 30 דקות תבינו את העניין. הקישור הוא לסרט עם כתוביות בעברית).

כמו "הבליפ" לפניו (למרות שאני לא בטוח איזה סרט קדם), גם ל"סוד" יש הנחת מוצא אחת: אם תחשבו על זה – זה יקרה. לטענת הסרט, הבעיה של כולנו היא שאנחנו לא חושבים מחשבות טובות. אנחנו מתרכזים ברע ולא בטוב. אם רק נחשוב על הדברים שאנחנו רוצים, אם נתרכז באנרגיות טובות, דברים טובים יקרו. למה? כי "היקום" מסתדר לפי התדר שאנחנו משדרים החוצה. אם רק נשדר ל"יקום" את המחשבות הנכונות "היקום" יתן לנו את מה שאנחנו רוצים. אנחנו צריכים לבחור מה אנחנו רוצים מתוך הקטלוג של "היקום". איך? אנחנו צריכים "למשוך" את הדברים שאנחנו רוצים. אם נחשוב על אהבה נמשוך אהבה, אם נחשוב על כסף נמשוך כסף. קוראים לזה "חוק המשיכה של היקום" וזהו "הסוד" שעל שמו נקרא הסרט.

כך לדוגמה, מסופר על הומוסקסואל שכל הזמן הציקו לו בעבודה, ברחוב, בכל מקום. הוא התחיל לחשוב מחשבות טובות ופתאום הוא גילה שהעובדים שהציקו לו פוטרו או שהם פשוט הפסיקו להציק לו. גם האנשים ברחוב שנהגו כלפיו באלימות נעלמו. למה? כי הוא חשב מחשבות טובות, הוא משך את הדברים הטובים אליו. מאידך, אם תחשבו כל הזמן על כך שאתם בחובות, עוד חובות ימשכו אליכם. למה? כי "ליקום" לא אכפת משום דבר. הוא מביא אליכם את הדברים שאתם מושכים וזאת מכיוון שאתם "מגנט"; באמצעות כוח המחשבה שלכם אתם מושכים אליכם דברים.

"הסוד" הוא השרלטנות הרוחנית במצבה המזוכך והטהור ביותר.

באמצעות משפטים כמו "אתם המיכאלאנג'לו של חייכם" מוסבר לצופים שהם היוצרים היחידים של החיים שלהם. גורמים חיצונים שמשפיעים על כולנו לא משפיעים על מחזיקי הסוד. הם עסוקים בלחשוב מחשבות טובות. כך לדוגמה, בסרט רואים מישהו שנועל את האופניים שלו בכמה מנעולים וכאשר הוא חוזר הוא מגלה שהם נגנבו. למה? כי הוא משך את הגנב בכוח התדר השלילי של מחשבותיו. מצד שני ילד שכל הזמן חושב על אופניים חדשים בסוף מקבל אותם. העובדה שסבא שלו נראה כמו איזה קרוב משפחה של אריסון, גם לא מפריעה.

מעבר לעובדת היותו של הסרט מגוחך, הוא מספק כר אידיאולוגי נרחב למיליונרים הרוחניים של העולם, בהם גם ישראלים, שהופכים בעת האחרונה לגורו בלירה. אלו אנשים שמחפשים משמעות בתוך ים הכסף שבו הם שוחים ובמקום להודות כי זכו בכסף בשל מזל, חוכמה עסקית, עיתוי מבריק, כישרון או רחמנא-לצלן, ירושה, הם מסבירים – באמצעות סרטים שכאלו – כי כל אחד יכול. אחרי הכל, קצת מחשבות טובות וגם אתם תוכלו למשוך הכל. בעולם הזה אין מזהמים, אין פושעים ואין מחלות (אהה כן, אפשר גם לרפא מחלות אם תחשבו על "בריאות"). זהו עולם שבו לכולם יש הזדמנות שווה למשוך את מה שהם רוצים מ"היקום". אין בעולם הזה אנשים לא מוכשרים או לא משכילים, אין בעולם הזה אנשים שעברו התעללות, שנאנסו, שהפכו מכורים לסמים או שנולדו לתוך מציאות שהדרך להיחלץ ממנה היא כמעט בלתי אפשרית. יש רק אנשים שלא מספיק רוצים לחשוב מחשבות טובות.

על פי ההיגיון הזה, אם רק אחשוב מספיק מחשבות חיוביות על מישהי שאני ממש מעוניין בה, היא תהיה שלי. לא, זה לא משנה שאני נשוי עם ילדים, זה לא משנה שהיא צעירה ממני ב-15 שנה, זה לא משנה שהיא גרה באוסטרליה, זה לא משנה שהיא לא יודעת שאני קיים. כל הדברים האלו הם זוטות והם רק מראים שאתם לא מספיק מאמינים.

כמה מטומטם וכמה אגוצנטרי צריך להיות אדם כדי לחשוב ש"היקום" מסתדר על פי המחשבות שלו? השאלה מנוסחת לא טוב שכן לא צריך להיות מטומטם ולא אגוצנטרי, צריך להיות עשיר. כשאתה עשיר, היקום מסתדר לפי המחשבות שלך, דברים קורים כי אתה רק מבטא אותם בקול רם. אין פלא לכן ששרי אריסון חושבת שאם רק נחשוב מחשבות חיוביות דברים טובים יקרו. אחרי הכל – זה עובד בשבילה.

נו, ראיתם את "המפצחים", התוכנית החדשה של מיקי רוזנטל? על המשטרה? עם הרציחות? בטח ראיתם, הרי זה בערוץ 2. וכבר אמר מוסיף: רוזנטל הוא ג' יפית של המשטרה. אבל כמו ג' יפית המקורית, הוא לא כל כך משכנע.

בתכנית ששודרה לפני שעה קלה תואר תיק רציחתה של אשה מבוגרת בירושלים. אחרי שחקרו את חבריה בסניף רק"ח בירושלים (הם ערבים, זה ברור שהם חשודים), עצרו השוטרים את מנהל הסניף – יהודי כבן 60 – וזאת אך ורק מהסיבה שיש לו יד תותבת (הכנס פלאשבק ל-"הנמלט"). מישהו שם חשב שסימני הנשיכות על הגופה נראים דווקא כמו סימנים של אצבעות פרוטזה. אז הם נזכרו לבדוק אם יש לו אליבי – והיה לו. אחרי מגוון סצינות מבדרות (החוקרים מחפשים בדירה בלי כפפות, מתווכחים עם אנשים בטלפון) הם הצליחו להגיע לקשיש מקריית-ים. אז מתחילה סאגה שלמה של נסיון לסחוט ממנו את טביעת השיניים שלו באמצעות שני גושי גבינה צהובה. אכן, שעתה הגדולה של המשטרה.

אבל התכנית משבוע שעבר, התכנית הראשונה ששודרה, מציגה מציאות עגומה בהרבה. מדען מבריק (כך מסתבר) רוצח את בת זוגו ואת אמה, וחוטף את בנו לחו"ל. החוקרים מבזבזים זמן, מספרים על המון ממצאים ועל "זירה מדברת", אבל בעצם אין להם שום רמז, ולו הקל ביותר, היכן החשוד והילד. אפילו את גופת האם לא מצאו. בפרץ אדיר של מזל הם מוצאים את הרכב השכור בו נמלט החשוד למצרים, אבל אפילו זה לא עוזר – כי הם כבר מזמן לא שם. בשלב זה, בעצם, אין להם מה לעשות. אכן, שעתה הגדולה של המשטרה. מה שהציל את התיק מהתייבשות בארכיון היה הילד החטוף, שלא ידע שאמו מתה, וניסה להתקשר אליה ממקום המחבוא בשוויץ. לולא זה, הרוצח והילד לא היו נמצאים עד היום.

אחר כך מראים לנו השוטרים בגאווה את שיטות החקירה האגסיביות שלהם. אלא שהחשוד בכלל לא מדבר, ודי צוחק על החוקרים האומללים. אפילו הקלטה של הבן אומר "אתה הרסת לי את החיים" הם השמיעו לו – בלופ אינסופי – בלי שום תוצאה. כל זה לא הפריע להם, כמובן, לקבל הרשעה ברצח כפול. להזכירכם, גופת האם לא נמצאה מעולם. כל מה שיש זו המכונית שלה ובה כמה טיפות דם.

אז יש מצלמת-כתף עצבנית נוסח NYPD, עריכה מהירה, וכמה תמונות על המסך בו-זמנית, סטייל 24, עם מונה שמראה כמה זמן החקירה נמשכת (טיפ: "54 יום אחרי תחילת החקירה" זה לא כל כך מרשים). יש תסריט עם שוטרים שמשחזרים איך היו מופתעים מגילוי של איזה פרט שולי. מה שאין זה את הפרסומת למשטרה שהבטיחו לי. אם ככה נראית תוכנית שאמורה לפאר את המשטרה, איך תיראה תוכנית שאמורה לבקר את המשטרה? אה, נזכרתי. ככה.