אחר הצהריים שודרה התוכנית "תיק תקשורת" בה הופעתי לצד העיתונאי ישי וינר (איש חביב ביותר). האייטם עסק בהצעת החוק של אמנון כהן מש"ס לחסום את כל אתרי הפורנו. ניסיתי לקחת את הצעת החוק לאחד המקומות שבהן היא הופכת בעייתית (ויש הרבה מקומות כאלו).

היה משעשע.

אגב, את הרעיון של הפסל של דוד והאתר של הוועד למלחמה באיידס, קיבלתי מהפוסט הזה של מיכאל בירנהק.

בהיינץ חשבו לעלות על גל תוכן הגולשים היו-טיובי ולגייס את חובבי החשיפה האישית ברשת לצורך מסע הפרסום האחרון שלהם. כנהוג גם במקומותינו, הם הכריזו על תחרות של סרטוני גולשים. והתוצאה? מביכה.

מוקדם יותר הערב יצא לי לשימחתי הרבה לצפות בהצגה " דיסאינטגרציה 1994 " בתיאטרון תמונע. מדובר בהצגת יחיד שנכתבה על-ידי השחקן דודו בן זאב, ומספרת על תהליך ההתמודדות שלו עם העובדה שהבן שלו אוטיסט.

אני חייב להודות שכשע' (שעובדת באלו"ט) הציעה שנלך, המחשבה על תיאטרון פרינג' שעוסק בהתמודדות עם אוטיזם הרתיעה אותי מאד. כל חששותיי התבדו.

ההצגה היא חוויה מרעננת ומעוררת מחשבה כמו שאמנות אמורה להיות. המשחק מצויין, והסיפור מעביר את הצופים במעין רכבת הרים של רגשות ותחושות.

אני דוחק בכם, אנא, למען טובתכם האישית, התנתקו מהתוצרים הקלוקלים של עונת המלפפונים הטלויזיונית הנוכחית, ולכו לראות את ההצגה.

ואפרופו אוטיזם, גדי שמשון מציע לכם לקנות גלויות ולהרים תרומה.

מכירים את אנשי ה"תחזיקו אותי"? אז הנה דוגמה מקבילה:

"החלטתי לקבל את התפקיד הזה לאחר הפניות הרבות, קודם כל מראש הממשלה, מחברי הכנסת, מהרבה מאוד אנשים בעם, ממקומות בהחלט בלתי צפויים – אנשים פשוטים ואנשים לא פשוטים – שפנו אליי כדי להרים תרומה"

(פרס מקבל על עצמו את דין התנועה)

"פרס, כולנו מאחוריך" (שני אנשים פשוטים בתור לקופה בסופרמרקט)
"פרס, אני מבקש שתרים תרומה" (איש פשוט מקבץ נדבות)
"פרס, מוסד הנשיאות זקוק לך" (הראי של פרס)

בבקשה פרס, העם מתחנן. אנא, עשה זאת, אם לא למען הכבוד שאתה סולד ממנו כל כך, אז למען מדינת האנשים הפשוטים.

"גלובס" מפרסם הערב טקסט מתורגם מה-Financial Times של אחד דיוויד בודאניס, עליו נכתב שהוא "סופר ויועץ לחברות בנושא חדשנות". יופי. וכך נכתב בכותרת המשנה של הכתבה:

אם אלכסנדר גרהאם בל, מהגר סקוטי צעיר, לא היה מתאהב בנערה חירשת עשירה, כולנו היינו שולחים טלגרפים עד היום

הבל הבלים (ואיוולת מספר 1) וכל מי שקצת חקר היסטוריה של הטכנולוגיה יודע את זה. אגב, טיעון זה אינו מופיע בטקסט המקורי של בודאניס והוא תוספת של עורכי הכתבה. מיותר ושגוי.

בגוף הטקסט, מספק בודאניס 13 תובנות הנסמכות על אירועים שהתרחשו (בעיקר) לבל ואדיסון. מתוך האירועים האלו גוזר בודאניס 13 עצות שאמורות לסייע לארגונים לשפר את החדשנות אצלם בבית. זו כבר איוולת מספר 2.

תהליך החדשנות שמתרחש כיום בארגונים שונה לחלוטין מתהליך החדשנות של הממציאים הגדולים של המאה ה-19. לא רק זאת, הקונספט של הממציאים של המאה ה-19 כבר לא קיים וזאת מכיוון שכל תהליך החדשנות מתרחש בתוך קונצרנים ענקיים (כמו הגלוב, כן?). הממציא הרומנטי שיושב במעבדה במחסן ביתו ושובר את ראשו על ההמצאה שלו כבר מזמן נפח את נשמתו. משום כך עצות, שבנויות על תובנות שנגזרות מתוך דגם שמזמן חלף מהעולם הן עבשות בדיוק כמו הזמן שחלף מאז (שלא לדבר על זה שעצות כמו "הורה לו לפתח נפש של דיקטטור" ו"אמור לממציא שלך לעשות המון שגיאות", הן באמת נורא פרקטיות).

בסוף הכתבה כותב בודאניס את ההערה הבאה:

(ולכל מי שמתנגד לשימוש החוזר ב"הוא" בחוקים לעיל, זה רק מפני שעד כה ראינו רק ממציאים. זה לא חייב להיות כך, והחוקים נועדו גם לנשים)

זו דוגמה נפלאה לתרגום קלוקל שעושה יותר נזק מתועלת. הנה הטקסט המקורי:

And for anyone who objects to the persistent use of ”he” in the rules above, that’s just because that’s the way it’s generally been until now. It doesn’t have to be: the same applies to women. Just ask Marie Curie

ב"גלובס" נכתב: "ראינו רק ממציאים" בעוד שבמקור נכתב: it's generally been until now. יחי ההבדל הקטן. משום כך גם איוולת מס' 3 נרשמת לחובתו של "גלובס" וחבל.

העובדות הן שבמהלך ההיסטוריה המציאו נשים לא מעט טכנולוגיות ומוצרים. נכון, בחלקם הם מוצרים שנחשבים ל"נשיים" ועדיין קשה לדמיין את העולם בלעדיהם: מכונת תפירה (שתופרת בזיג-זג), חיתול חד-פעמי, ערכת גלוקוז לאיתור חולי סכרת, טיפקס, שפת התכנות 'קובול', חזיה, המיטה המתקפלת, עוגיות עם שבבי שוקולד, משחק המונופול וכמובן מארי קירי (שמוזכרת על ידי בודאניס אך לא על ידי "גלובס"), שגילתה את היסודות הרדיואקטיביים רדיום ופולוניום והיתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל; למעשה זכתה בשניים: בפיזיקה (1903) ובכימיה (1911).

ויש עוד כמה נשים שפועלות בעולם החדשנות. כמה? 20% מהפטנטים שמוגשים כיום, מוגשים על ידי נשים וסביר להניח שהיום שבו שיעור הנשים יגיע ל-50% לא רחוק. אז זה נכון שנשים לא יודעות לנהוג, אבל לא צריך להגזים, כן?

לפני כמה שנים התרגז חבר הכנסת צבי הנדל על התבטאות מסוימת של שגריר ארצות הברית בישראל דאז, דן קרצר, וכינה אותו בשם הגנאי "יהודון". רבנו סיינפלד אמנם הזכיר לנו כבר מזמן שעל פי כללי הפוליטיקלי קורקט ליהודי מותר לספר בדיחות על יהודים, אבל האם זה בסדר כשיהודי משתמש בביטויים אנטישמיים כלפי יהודים?

מן המהומה שהתעוררה בזמנו ניתן היה ללמוד שהתשובה המקובלת לשאלה הזאת היא שלילית. הנדל זכה לגינויים מקיר לקיר, ובסופו של דבר, תוך יממה, הוא פרסם התנצלות וחזר בו מדבריו. עוד לפני פרסום ההתנצלות התברר שלא רק יהודים נחרדו מאוצר המילים של הנדל. גם חבר הכנסת אחמד טיבי לא נותר אדיש לדברים הקשים, ואמר אז ל-ynet: "גזען לא נעצר רק בגזענות כלפי עם אחר, אלא גם מגיע לבני עמו". "אני, כערבי החשוף לגזענות מדי יום", אמר טיבי, "בוש ונכלם לשמוע את דברי הנדל".

נזכרתי היום ב"פרשה" ההיא אחרי שקראתי את תגובתו של חסאן עאסלה – דובר 13 המשפחות ששכלו את בניהן ב"אירועי אוקטובר" בעת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה – לתוצאות הפריימריס במפלגת העבודה. עאסלה הביע זעם על אחוזי התמיכה הגבוהים להם זכה ברק במחוז הערבים של המפלגה, והביע את חששו כי בסיבוב השני "ברק יצליח לגבור על אילון בעזרתם של הערבושים".

האופן המפוקפק שבו מתנהלים זה שנים תהליכי ההצבעה במחוז הערבי והדרוזי של מפלגת העבודה שווה אולי דיון נפרד. השאלה שעולה כאן, לצורך הדיון הנוכחי, היא מדוע בעצם משתמש עאסלה בשם גנאי בעל ניחוח גזעני על מנת לבקר אזרחים ערבים המחזיקים בעמדות פוליטיות שונות משלו? במה נבדלים מתפקדי מפלגת העבודה באום אל פאחם, שם זכה ברק ביותר מ-50 אחוזים מהקולות, מאלפי המפגינים שהגיעו בספטמבר האחרון לאותה עיר, וכונו בביפר פנימי של המשטרה "15 אלף ערבושים"? ומה באמת חושב על כל זה חבר הכנסת טיבי?

עד עכשיו לא כתבתי על חוק הצנזורה / זיהוי משתמשים באינטרנט של חבר הכנסת אמנון כהן. לקח לי זמן עד שקלטתי שלא מדובר בבדיחה, אלא בהצעת חוק שבכנסת מתייחסים אליה ברצינות גמורה; ושמאחורי הכסות הנאיבית של מלחמה "בתכנים למבוגרים בלבד", מסתתר חוק חמור שמטרתו היא פשוטה – לפגוע בדמוקרטיה הישראלית.

שלא תהיה טעות – לא מדובר פה במאבק בין דתיים לחילונים, ולא ברצון להגן על ילדים ובני נוער מפני תכנים פוגעניים ברשת. מדובר בפחד של חלק מנבחרי הציבור שלנו (ולדעתי גם של גורמים פרטיים) מהעוצמה שמעניקה הרשת לכל אחד ואחת מאיתנו. עוצמה שנובעת מהחופש האין סופי להשיג ולהפיץ מידע, דעות, וביקורות במהירות, בלי פיקוח של עורכים ומו"לים, לכל אחד בכל זמן וכל הזמן. עוצמה שמאיימת על ההגמוניה של אמצעי התקשורת המסורתיים, והופכת את חייהם של פוליטיקאים, ויח"צנים למיניהם (תחשבו על ההתפרצות משולחת הרסן של רני רהב בכנס האינטרנט האחרון) לקשים הרבה יותר.

יש לא מעט בעלי אינטרסים שהיו רוצים לשלוט ולפקח על זרימת המידע ברשת, ולנו אסור לתת להם להשיג את השליטה הזאת. ההצעה כבר עברה בקריאה טרומית ודיון בועדת הכלכלה של הכנסת. מתישהו בשבוע הבא תתכנס הועדה פעם נוספת לדון בחוק, ואחריו החוק צפוי לעבור לקריאה ראשונה בכנסת.

עדיין חושבים שהחוק לא יעבור? תחשבו שוב. מאיגוד האינטרנט הישראלי, שפועל במרץ להפלת החוק, הבנתי ששורת המומחים שהגיעו לדיון הקודם בועדת הכלכלה של הכנסת כדי להסביר כמה החוק הוא רע, לא עשתה שום רושם על חברי הכנסת. הם נחושים בדעתם להעביר את החוק. נראה שבקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, יש סבירות גבוהה שהחוק יעבור, וכשזה יקרה אפילו בג"צ יתקשה לעזור (יש תקדים שנוגע לתכנים למבוגרים בלבד בכבלים ובלויין). איגוד האינטרנט הישראלי פועל בעזרת משפטנים, לוביסטים, ארגוני הורים, ופעילים חברתיים כדי להיאבק בחוק, והם מבקשים את עזרתכם במאבק.

מה אפשר לעשות? לשלוח מיילים! בעמוד הזה אספו באיגוד האינטרנט את שמותיהם ואת כתובות המייל של חברי ועדת הכלכלה של הכנסת, ושל חברי הכנסת שכבר תמכו בחוק. קחו כמה דקות ותסבירו להם על מה הם עומדים להצביע. חוץ מזה, תרשמו לעצמכם את שמותיהם של חברי הכנסת שתמכו בחוק. חשוב לזכור מי הם.

מאנשי עבודה שחורה אני מבקש שישלחו מיילים לחברי הכנסת של העבודה.

מהקפיטליסטים, ואנשי הימין, ההפרטות, והכלכלה החופשית אני מצפה למייל לפחות לחבר הכנסת בנימין נתניהו. מעניין אותי לשמוע את ההסבר שלו להצבעה שלו בעד החוק.

מה עוד אפשר לעשות? לפנות לאיגוד האינטרנט הישראלי ולהציע עזרה בעבודת שטח.

איפה אפשר למצוא חומרים על החוק? אצל חנן כהן, שטורח ואוסף קישורים לטקסטים על החוק. כמות הטקסטים מדהימה, והיום למדתי ממנו שגם בבלוגוספירה האמריקאית שמעו ונחרדו מיוזמת החוק הישראלית. תעזרו לחנן ותשלחו אליו עוד קישורים.

עדכון: מי שחיפש את הלוגו של ג'יובל ימצא אותו בתגובה 32.

הטוש מדווח:

(הטוש כרגע אינו עובד או שהוא איטי בטירוף. הפתעה!)

אני מתה על השפה היומיומית הזו שנכנסת לדיווחים בעיתונות המקצועית. אני חושבת שכל העיתונים צריכים לאמץ את המנהג הזה ולפרסם דיווחים בשפה המתאימה לרמת הקוראים. לדוגמה:

"מקורבים לאולמרט טוענים: הוא מבואס תחת".
"משרד הביטחון עשה פאדיחה איומה – קנה שני מטוסים במחיר של שלושה".
"לעיריית נתניה נשבר הזין: הכוסיות הצרפתיות לא מגיעות לעיר"
"ערוץ 1: הסקר של ערוץ 2 שווה לתחת. ערוץ 2 בתגובה: זיבי!"
"שר המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה: לך חפש מי ינענע את אמאש'ך יא מאאאניאק".

יובל העביר לי טקסט ששלח ניצן vaiden (כדי להבדיל משאר הניצנים שפורחים כאן) לקטגוריית כתב אורח. הנה הוא לפניכם:

לאחרונה נזקקתי לשירותיה של דוברות משטרת ישראל. כלומר, רציתי לדבר עם קצין זה או אחר ופקד פלוני אלמוני ממפלג עבירות המחשב. כל מה שתכננתי לבקש הוא את דעתם בנושא מסויים ועד כמה העסק רלוונטי לישראל. לא שאלות נוקבות ולא עימות מביך סטייל "עובדה". סתם כמה מילים לפרוטוקול. קיצר: גם אם היו מאוד מתאמצים, הם לא היו מצליחים להוציא את משטרת ישראל רע מהסיפור. הוא פשוט לא קשור אליה.

משטרת ישראל התאמצה והצליחה לצאת רע מהסיפור.

דוברת: ניצן? מדברת ט' מהדוברות. קיבלתי את הפקס שלך. (רעשים של אכילה).
אני: אחלה. אז איך מתקדמים?
דוברת: תשמע, קודם כל אני רוצה שתדע שאנחנו לא עובדים בקצב שביקשת. צריך לקבל אישור מראש יאח"ה וזה לוקח הרבה זמן. חוץ מזה, הקצין שביקשת לדבר איתו לא נמצא במשרד היום.
אני: דיברתי איתו לפני שעה. הוא נתן לי את הטלפון שלכם.
דוברת: (רעשים של בליעה). אהה, כן? טוב, אבל זה לא נחשב שהוא בעבודה. חוץ מזה, צריך לבדוק אם הוא בכלל רוצה לדבר איתך.
אני: הוא רוצה. בגלל זה הוא נתן לי את הטלפון שלך, כדי שהעסק יקבל אישור.
דוברת: טוב, שתדע שבכלל אין סיכוי שראש יאח"ה יאשר את זה.
אני: למה?
דוברת: אתה יודע, מפכ"ל חדש, נהלים חדשים מול התקשורת. הוא לא רוצה לחשוף לתקשורת את הקצינים שלו.
אני: זה נשמע לי מאוד מוזר. כשיש סיפור ביזארי כמו האנס שברח היום, כולם שומעים על זה באופן מידי כי התקשורת לא מחוייבת לעבור דרככם….
דוברת (קוטעת אותי): טוב, זה לא קשור אלינו. אנחנו לא קשורים לאנס, אתה יודע.
אני: אני מבין שלדוברות לא היה חלק בבריחה שלו. הנקודה היא שעל הפאשלה הזו כולם שומעים, אבל כשאני מנסה לקבל תגובה ממשטרת ישראל לסיפור שאפשר לקבל ממנו רק יח"ץ טובים, אתם מערימים עלי קשיים מכאן עד הודעה חדשה.
דוברת: לא נכון. יש הרבה מאוד דברים טובים לספר על המשטרה. (מכרסמת תפוח)
אני: טוב. אז מה אפשר לעשות?
דוברת: אתה יכול לשלוח לי פקס חדש? משהו עם לוגו גדול ויותר פרטים?
אני: אין לי מכשיר פקס. קשה למצוא היום מישהו שעדיין עובד עם פקסים, והמייל שלכם לא פועל. את מוזמנת להתקשר לעורך שלי ולוודא שאני זה אכן אני. גם אין לי גם הרבה יותר פרטים למסור. זה הסיפור, אלה הנקודות שאני רוצה לשמוע.
דוברת: טוב, אני אעביר הלאה, נראה מה יהיה.
אני: אני סומך עלייך שתעשי עבודה טובה.
דוברת: (צוחקת. בולעת את התפוח ממקודם). אתה סומך עלי? אתה בכלל לא מכיר אותי. אני רק מעבירה את הבקשות לראש יאח"ה, והוא לא מאשר אותן. אין לך מה לסמוך עלי.
אני: אני מבין.

זהו. לא חזרו אלי יותר. הבקשה כנראה אכן נדחתה. לא מצאתי סיבה מיוחדת להמשיך להטריד את הדובר עצמו או מישהו אחר מהמשטרה בסיפור. לא רוצים? לא צריך.

[אני מוכן להעיד בשבועה ולהיבדק בפוליגרף שזה אכן התמליל המדוייק (עד כמה שניתן) של השיחה. תגובת משטרת ישראל לא נתקבלה עד פרסום הפוסט, מטעמים של מפכ"ל חדש וגו']

מי לדעתכם ינצח? קמיל פוקס מהערוץ הראשון ("ברק מוביל") או סקר מאגר מוחות של הערוץ השני ("איילון מוביל")?

אני (כמו תמיד) מהמר על קמיל פוקס.