עיתוני סוף השבוע הם הזמן והפלטפורמה של הטורים האישיים. מסיבות די ברורות, אני משתדל לקרוא לפחות את חלקם.

1. רוגל אלפר כותב במוסף סופשבוע של "מעריב" על הניתוח שעבר בנו. הוא מתאר את הדרך האיומה שבה ההורים ממתינים בחוץ, מחכים לשמוע שהניתוח עבר בהצלחה, מחכים לראות את הילד שנראה כמו סמרטוט מסומם לאחר ההרדמה (אגב, החלק שבו הם מתעוררים הם החלק הקשה באמת. כל בימאי של תוכנית טלוויזיה או סרט קולנוע שמראה כיצד המנותחים מתעוררים מהניתוח כשהם מאופרים, מחויכים ונעימים לסביבה הוא בימאי שמעולם לא עבר ניתוח או שלא ראה מישהו שמתעורר מניתוח). זה לא סוד שאני אוהב את רוגל ואת הכתיבה שלו אבל הטור הזה, מטעמים אישיים, נגע לי במיוחד (זה הקישור למאמר וכשמישהו יתעורר בנרג' הם אולי יתקנו אותו).

2. במוסף פרומו של "מעריב" כותב מנחם בן על "ערלות הלב והאכזריות" שבה הציג ערוץ 1 את המאמצים להקל בעונשה של נעמי בלומנטל אותם הוא תיאר כ"פרוטקציה" וכ"הפעלת לחצים". וכך הוא כותב:

הקריירה נהרסה לאישה הסימפתית הזאת, בעל מת בייסורים, הנהג שלה בגד בה באופן הכי מחפיר, והכל בגלל איזושהי הלנה של כמה חברי מרכז מהפריפרייה באיזשהו מלון ברמת גן. אבל בניצוח היועץ המשפטי לממשלה, אף אחד לא ויתר לה בכלום בשום רגע. עד שבעלה מת. ומשהו זז בלבבות. אבל לא בלבבות של הקטגורים הקטנים והרעים מ"מבט לחדשות".

בן, שונא הומואים מקצועי, הוא דוגמה חיה לכך שגם איש תרבות וספר יכול להיות חלאה.

3. רענן שקד כותב במוסף שבעה לילות של "ידיעות אחרונות" על שרשרת המזון של הסלבריטאים: רן דנקר הפך לסלבריאטי בגלל הקשר שלו עם נינט, ליאל דניר הפכה סלבריאטית בגלל החמש דקות שיצאה עם דנקר וכעת כולם מחכים לראות מי יגרוף את הקופה לאחר שיצא עם ליאל דינר שיצאה עם רן דנקר שיצא עם נינט טייב. תיאור מוצלח ומשעשע של תרבות הבעעעעע הסלבריטאית שבאמת יוצאת מכל החורים.

4. דרור פויר כותב בעמוד האחרון במוסף G של "גלובס" כבר זמן רב. לא תמיד קל להתחבר לכתיבה של פויר אבל בעיניי היא תמיד עושה רושם של כתיבה כנה, וזה לא מעט. בשבועות האחרונים החל פויר לכתוב גם בעמודים הראשונים של המוסף כאשר בכל פעם הוא מבקר באירוע אחר ומספק התרשמות בלתי אמצעית על שהתרחש בו. עד עכשיו הטורים האלו תמיד פוגעים ותמיד מוצלחים. מומלץ בחום.

5. הכותב המוכשר, המקורי והמשעשע ביותר בעיתון "הארץ" הוא מיכאל הנדלזלץ. מי שרוצה להנות מכתיבה בעלת תנופה, תמיד מקורית, תמיד חכמה, יעשה לעצמו מנהג ויעקוב אחר הטקסטים שלו שמתפרסמים קבוע ב"הארץ השבוע".

בעצתה של ולווט.

אני רק אוסיף: למען השוויון בפני החוק, למען נשים שנפגעו או שייפגעו בעתיד, כדי להציל את האמון שעוד נותר במערכת אכיפת החוק הישראלית, כי הצדק צריך להיראות.

קארל מרקס: הטוקבק הוא אופיום להמונים.
פרדריך אנגלס: מה שמרקס אמר.
פרדינן דה-סוסיר: מעניין מה "פחחח" מסמן.
מישל פוקו: טכנוראטי הוא פנאופטיקון.
פרדריך ניטשה: העיתונאי מת.
רנה דקארט: אני מגיב משמע אני קיים.
צ'ארלס דארווין: אחרי ווב 2.0 יבוא ווב 3.0.
ז'אן בודריאר: תמר היא סימולרקה.
תומאס הובס: המצב הטבעי בגלוב הוא "מלחמת הכל בכל".
פייר בורדייה: אני ראשון!!1 זה חתיכת האביטוס.
מרטין היידגר: נשבר הזין מכל הטכנולוגיה הזו.
ברונו לטור: רשת חברתית היא המממ, רשת!
זיגמונד פרויד: לפעמים ג'ויסטיק הוא רק ג'ויסטיק.
הרברט מרקוזה: גוגל היא הגמוניה.
אלברט איינשטיין: אלוהים לא משחק בספאם.
אפלטון: כולכם אומואים. לא כל כך נורא.
גלילאו גליליי: ואף על פי כן פורנו!
דיוויד יום: זה שהתגובה שלי נמחקה לא אומר שמחקו לי אותה.
ז'אק דרידה: נרג' הוא דהקונסטרוקציה. אני לא יודע של מה.
מרשל מק'לוהאן: ויסטה היא המסר. חרא מסר.

כידוע, אני רוכב על אופניים. הבעיה היא שעם הזמן אני רוכב יותר זמן (לפחות שעה בכל פעם) אבל ארסנל המוזיקה שלי מתחיל לחזור על עצמו (והעובדה שאין יותר פנדורה לא ממש עוזרת) ובשעה 18:00, השעה שבה אני רוכב כעת – מטעמי מזג אויר – הרדיו ממש לא משו. משום כך החלטתי לפנות לפודקאסטים ולהאזין להם בזמן הרכיבה.

הבעיה: אני לא מכיר פודקאסטים טובים.

אם למישהו יש המלצה על פודקאסט טוב שאפשר להוריד באופן קבוע, אשמח אם יפרסם את המלצתו כאן. כמובן שאשמח להאזין לפודקאסטים בתחומי העניין שלי: טכנולוגיה ופורנו.

~המממ, אמרתי את זה בקול רם?~

כלומר טכנולוגיה ודברים אחרים שאתם סבורים שהם מעניינים (ולא, גינון סיני לא ממש מעניין אותי), משעשעים, איכותיים ומרחיבים את הדעת.

אוב שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות קישור לסרטון (סטראוטיפי ומשעשע) על המתחרה החדש של ה-iphone. באופן אישי אני מתלבט איזה לקנות.

עוד קודם לכן שלח אלינו מאיר גולד קישור לסרטון המציג את הדרך שבה באמצעות כתיבת קוד HTML ניתן לייצר ציור מקסים; יפני כמובן. כמובן שגם אני יודע לעשות כאלו דברים ב-HTML. פשוט אף פעם לא עלה בדעתי לצלם את התהליך. זו הצניעות, אתם מבינים.

שתי אנקדוטות:

1. לחברות השמה יש שתי פונקציות – האחת גלויה והשניה סמויה. הפונקציה הראשונה והגלויה היא להוריד את נטל סינון דורשי העבודה מהמעסיקים, ולסייע בהצבת המועמדים המתאימים ביותר במשרות המתאימות ביותר. הפונקציה השניה והסמויה היא לעשות את מה שעל-פי חוק אסור למעסיקים לעשות. כלומר להפלות מועמדים. החוק אוסר על מעסיקים להפלות מועמדים לעבודה על בסיס גיל, מין, מוצא, דת, או לאום. לכן חברות ההשמה עושות את העבודה המלוכלכת עבורם. ראש צוות תוכנה צריך מהנדס? דרך חברת כוח אדם הוא יכול לבקש שהמועמד יהיה "בחור עד גיל 32, רק עם תואר ראשון מהטכניון (אם אין ברירה, אז מאוניברסיטת תל-אביב), ולא רוסי". אם נדמה לכם שחברות ההי-טק מאד הומוגניות בהרכב העובדים שלהן, זו הסיבה האמיתית.

2. חבר טוב שלי חי את החלום הישראלי – משרה בכירה בהי-טק, משכורת יפה, בית בפרברים, שני רכבים, גאדג'טים, מסך LCD 39', בקיצור – החיים הטובים. אבל מה, הבחור בלחץ אימים. לא בגלל שעות העבודה המטורפות (הוא כבר במעמד שמאפשר לו להיות גמיש מבחינת שעות), לא בגלל הצורך לעמוד בדד-ליינים בלתי אפשריים (הבחור תותח, אם תגידו לו שהדד ליין אתמול, תגלו שהוא סיים את העבודה כבר שלשום), לא בגלל התמודדות בלתי אפשרית עם אנשי תמיכה בהודו, וגם לא בגלל נסיעות עבודה תכופות מדי. הבחור לחוץ בגלל שהוא אוטוטו בן 40, והוא פשוט מאד מפחד לאבד את העבודה שלו. די מדהים, לא? בחור בן כמעט 40 – מצד אחד צעיר עם רעב וקילר אינסטינקטס, ומצד שני בחור בוגר עם נסיון רב שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. תותח אמיתי שחי בפחד אמיתי לא פחות מפני האפשרות שעוד מעט החלום ייגמר, והוא יצטרך להמתין בסבלנות (327 שנים פחות או יותר) לפנסיה שלו, כי אנשי הי-טק בני 40 שמחפשים עבודה, נחשבים בישראל לסחורה פגומה.

שוק העבודה הישראלי הוא שוק קשה, ואני בטוח שיש לכם אנקדוטות דומות משלכם. בגלל שהבעייתיות של שוק העבודה היא סוד מאד גלוי, הרגיז אותי לקרוא את המאמר הזה של מירב ארלוזרוב. ארלוזרוב מתחילה את המאמר שלה באיזכור של המצב הבעייתי בשוק העבודה הישראלי, ואז עוברת במהירות לקונן את קינתה על תכנית ויסקונסין. הקישור בין שני הדברים נראה היום, יותר מתמיד, מופרך.

מטרתה הרשמית של תוכנית ויסקונסין (או תכנית מהל"ב בעברית), היתה להחזיר "מובטלים כרוניים" לשוק העבודה. לכאורה מטרה ראויה, למעשה (כפי שחזו המבקרים) הפכה התכנית, למסע של התעמרות באותם מובטלים כדי לגרום להם בסופו של דבר לוותר על הקצבאות שלהם. היחידים שהרוויחו מאד יפה מהתכנית היו החברות הפרטיות שהפעילו אותה. אין ספק שהפתרון לאבטלת צעירים (גם צעירים בני 40 ומעלה) הוא עבודה, אבל תכנית ויסקונסין לא מצאה לאנשים עבודה, ולא הכשירה אותם לקראת קריירה חדשה, היא פשוט עזרה למדינה להפטר ממקבלי הקצבאות, וזרקה אותם לכל הרוחות. התכנית לא יכולה היתה להצליח בגלל שאי אפשר להחזיר אנשים לשוק העבודה כשבעצם אין עבורם עבודה. גם נתניהו שדחף את התכנית, הודה שמדובר בכישלון.

את הפתרונות לבעיות של שוק העבודה צריך לחפש במקומות אחרים, וחבל שמירב ארלוזרוב עשתה לעצמה חיים קלים מדי, ולא התאמצה לחשוב על פתרונות כאלו. אולי צריך כבר להחליף אותה בעיתונאית חדשה, צעירה, רעבה, ויצירתית יותר?

כמו פלאפל שטוגן בשמן בן שבועיים, גם קואוצ'ינג גורם לי צרבת מיידית. אני יודעת שאני צריכה לשאול את עצמי למה אני מרגישה כך, ובאיזה אופן אני יכולה לקחת את הרגשות השליליים שהקואוצ'ינג גורם לי ולהפוך אותם למשהו טוב יותר, חיובי יותר, מקסים וקסום יותר, ואת זה ודאי אוכל לעשות בעזרת מאמן אישי, שיראה לי את האור ואת מספר חשבון הבנק שלו, ויגרום לי להבין שאני יכולה לעשות ממש הכל, כולל לעוף, אם רק ארצה מספיק חזק. וגם אקנה מסוק.

למרות חוסר האמונה שלי, ממשיכים ספאמרים שמחלטרים כקואוצ'רים, לנסות למכור לי את הדבר המואר הבא. ההודעה לעיתונות שהתגלגלה לידי, היתה באמת שיא המופרכות. מדובר בשיטת אימון חדשה, קלפי חיות.

"שיטת 'לחשוב כמו זברה', אותה פיתחו שרי בראל ובלה בלייכר, מומחיות בשיווק, אימון עסקי, תקשורת וחשיבה יצירתית בעסקים ובחיים, הולכת ופורסת כנפיים בארץ ובחו"ל (…כמו הקוקיה)….בימים אלו, מתחילות השתיים לשווק ערכת קלפים לאימון אישי ופרטי בדרך החיות…[...] מטרת הקלפים היא לשבור את דפוס המחשבה השגרתי, לחשוב באמצעות ראשים אחרים, לפתח גמישות מחשבתית, לייצר חדשנות ולהגיע לרעיונות יצירתיים ומפתיעים. וכך במקום מאמן אישי אחד וטרדן, אנו זוכים ב-53 מאמנים וירטואלים שלכל אחד דפוס מחשבה ממנו אנו יכולים ללמוד ובאמצעותו לגרות את המחשבה להיפתח ולהתרחב…לדוגמא: רות, מעצבת אופנה, רצתה ליצור אופנה עם כיסים. היא חשבה על הכיסים, על האופנה, על החזון והחיות באו לעזרתה: הדוב הציע לתפור כיס לממחטות שמחובר לבגד רק בחורף, הדולפין הציע לתפור כיס ובתוכו אזעקה כנגד כייסים …

יש לי הרגשה שקלף הקרציה היה מעורב בשליחת המיילים.

במסגרת ערב העיון בו השתתפתי אתמול (ושוב תודה לכל מבקרי הגלוב שבאו), סיפקו פרופ' עוז אלמוג והאסטרטג הפוליטי אייל ארד, תחזיות מרתקות של העתיד. התחזיות היו כל כך משכנעות עד שאחד השואלים תהה האם העתיד לא מסוכן מדי.

קל מאוד להיסחף לתיאורים מכאניסטיים ודטרמניסטיים של העתיד. תפיסה זו מזמינה אותך להסתכל על ההווה ולמתוח קו ישר אל העתיד. כל שעליך לעשות הוא לנסות ולעמוד בקצב כי הטכנולוגיה סוחפת אותך מבלי שיש לך יכולת להשפיע. אני דוחה את גישה זו על הסף. כמובן שלא בכל צומת ניתן להשפיע וכמובן שלטכנולוגיות יש את היכולת המופלאה לשנות את העולם שבו אנחנו חיים מבלי שהתכוננו לכך, אבל ההתייחסות אל טכנולוגיה כאל כוח טבע כמו רעידת אדמה, היא התייחסות שמוציאה את השחקן האנושי מהמשוואה ולכן היא חסרה.

כל זה, כמובן, לא מפריע למי שכותב על העתיד. בלמהנט למשל, פצחו בסוג של תחרות לוגריתמית. קייד מטץ מ"פיסי מגזין" כתב טקסט, שכמוהו כבר קראנו לא פעם בעבר, על הרשת הסמנטית שהיא ה-Web 3.0. לא אדם כמו אשר עידן ישב בצד כאשר מישהו כותב על העתיד. הוא מיד ממהר וכותב על Web 4.0, לא לפני שהוא מזכיר שאת סוגיית Web 5.0 הוא כבר כיסה בעבר, ומציין שאפשר כבר לחשוב על Web 6.0 – תורת המיתרים.

היכולת לכתוב על העתיד בצורה שכזו אינה נובעת (רק) משרלטנותם של הכותבים אלא גם מראיה תיאורטית חד-ממדית ומההנחה הסמויה (או הגלויה) שהאפשרות שמשהו ישתנה היא כל כך קטנה (מכיוון שהטכנולוגיה קובעת את העתיד ואנחנו יודעים איך הטכנולוגיה נראית היום ולכן אנחנו יכולים לחזות כיצד היא תראה בעתיד), שכבר כעת ניתן לתאר בפרוטרוט, בביטחון וללא היסוס, מהלכים שיתרחשו בעוד 40-50 שנה.

(Web 11 – מסתובבים בספינות חלל בתחתונים, ללא חולצה ועם שני ראשים)

אז אם מישהו רוצה לדבר על Web 7.0 הוא מוזמן. המכרז נפתח. ברגע שנסיים איתו, נעבור מיד ל-Web 8.0. לדעתי תוך שבוע-שבועיים אנחנו סוגרים עניין לפחות עד Web 12 (שנת 2,450) ואז אני חושב שנוכל לנוח.

עבודה במלצרות נחשבת בארץ לעבודה זמנית של צעירים, שצריכים קצת כסף ללימודים, לטיול, או לתקופות קצרות בין עבודות. אלון לי גרין לקח את עבודת המלצרות שלו ברשת "קופי בין" ברצינות רבה יותר, ומימש את זכותו האישית והחוקית לארגן את חבריו לעבודה. כעונש על המסירות והיוזמה הוא פוטר. מחר ב-18:30 תתקיים הפגנה למען הזכות להתארגן מול סניף אבן-גבירול של "קופי בין". אתם מוזמנים להגיע, ואחרי זה לשתות קפה במקום שמעריך יותר את העובדים שלו ואת הזכויות שלהם. בטוח שבמקום כזה הקפה גם יהיה טוב יותר.

לא מזמן הופיע פה פוסט שנוגע לסכנה שטמונה ברעיון הפרטת מערכת הבריאות. מאז הספיקו פקידי האוצר העשויים ללא חת לאיים בצעד נוסף לקראת הפרטה כזו בישראל. בריאות לעשירים בלבד? לא נכחיש זאת.

בא לכם לשמוע על עוני בצורה ישירה, חכמה ומאירת עיניים מפיהם של מי שעוני הוא חלק משיגרת יומם? נכון שבא לכם? אז תקראו את הבלוג הבאמת משובח הזה. אני ממליץ במיוחד על סידרת "פקידי האוצר וביצי הזהב" בבלוג, שמתארת בפרטי פרטים כיצד משרד האוצר לוקח מהעניים, הזקנים, הנכים והחולים את מעט הקיצבאות שלהם בגלל "שיקולים כלכליים", ותוך כדי מעביר את אותם סכומים לבעלי שררה והון. כמו בפוסט הזה שמתאר כיצד בתקופה של קיצוצי קיצבאות מנסה נציג האוצר לאשר בועדת הכספים העסקה של יועץ חיצוני לנתניהו בשכר מופלג.

לא בא לכם לקרוא עניים שמנפצים את המיתוסים שמפמפמים העיתונים הכלכליים? אז אתם מוזמנים לקרוא רואה חשבון שעושה את זה. מומלץ.

הידעתם שבשעתיים של כוכב נולד יש שעה של פרסומות?

אם לא ראיתם את הסרט "הסודות", כדאי לכם ללכת לקולנוע ולראות. יותר טוב מלבהות בפרסומות.

לבלוגפרנס אתם מגיעים?

אפשר לנשום לרווחה? בכל מקרה, הבלוגוספירה הישראלית יכולה לטפוח לעצמה על השכם.