קללות מוצלחות הן עניין נדיר למדי.

כל אחד יכול לפלוט "בנזונה" פה ושם, אבל זה כמו ללכת למק'דונלדס, כמו להרכיב ארון מאייס. עיצוב קללה מקורית שבנויה לתלפיות, שמשדרת את המסר הנכון לאיש הנכון בזמן הנכון, שמתארת באופן ציורי תמונה שממנה משתמע מה בדיוק אתה מאחל לאדם המקולל ו/או מה אתה חושב עליו, היא משימה לא פשוטה בכלל. היא סוג של מעשה אומנות שרוב הזמן אינו זוכה לכבוד הראוי לו.

אנחנו נשנה מצב זה מהיסוד.
אנו מכריזים בזאאאת! על תחרות הקללות המשעשעות.

להלן מספר הוראות מקדימות:

1. על הקללות להיות משעשעות אך מעליבות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
2. שימוש בשורש "ז.י.ן" (על הטיותיו השונות) מוביל להפסד אוטומטי.
3. קללות אלגנטיות/אינטיליגנטיות במיוחד יזכו לבונוס.
4. יש להשתדל שהקללות יתאימו לכל הגילאים ולשני המינים.
5. במידת האפשר יש לנסח סיטואציה אליה הקללה המתאימה במיוחד.
6. ניתן להגיש יותר מקללה אחת.
7. לכל מגיב יש אפשרות להשתמש בשלושה לולים כדי להביע את שביעות רצונו מהקללות שיוצגו בפניו (כמובן שניתן לפזר את הלולים על פני שלוש קללות שונות של שלושה מקללים שונים). לקראת סוף התחרות נאסוף את כל הלולים ונגלה מי זכה בתת-הקטגוריה "חביב הקהל".

שימו לב: מכיוון שבקללות עסקינן, יתכן שחלק מהתגובות יבלעו על ידי האקיזמוט העצבני שלא יבין מה פתאום כולם פה מנבלים את הפה. נשתדל לחלץ אותן במהירות כדי שלא ייפגע רצף התגובות.

לזוכה בתחרות זו מחכה פרס גדול במיוחד: הוא ימונה למגדף הרשמי של הגלוב, האדם אותו אנו מזעיקים בכל פעם שעצבינו כל כך מרוטים שאיננו מסוגלים לנסח בעצמנו קללה עסיסית. זהו תפקיד רב דרגה וחשיבות בגלוב המזדרגג הזה.

אני צופה כי תחרות זו תהפוך לאחת התחרויות הקשות והצמודות שהיו אי פעם בגלוב ושאולי תאפיל על תחרות השמות המופרכים שזכתה ל-233 תגובות (ומדי פעם מקבלת מועמדויות חדשות). כולכם מוזמנים לקחת חלק באירוע ההיסטורי ולנסות את מזלכם.

בהצלחה למקללים.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה בבוקר אבל אז התעוררו שאר חברי ההנהלה (מוסיפיניו, ר"ש ותמר – על ג'וני כבר מזמן ויתרנו) שהחלטתי לחכות.

הסיפור על החייל שנשכח בעזה הזכיר לי שפעם, בחיים אחרים, גם אני נשכחתי בעזה. אמנם זה לא היה אמצע הלילה וזו היתה תקופה שבה צה"ל הרגיש שם לגמרי בבית, ועדיין.

הימים היו ימי קורס קצינים ומכאן שגם ימי תעסוקה מבצעית. המחלקה שלי הסתובבה איפשו בעזה באמצע היום כאשר עוצר הוטל על העיר. בעודנו הולכים מפה לשם, הורה לי המ"מ לעלות על איזשהי חומה גבוהה ולתצפת מלמעלה על המחלקה בעודה עוברת באיזשהו שטח. תצפית שולטת יעני. על פי ההוראות אני עולה למעלה ומחכה שנותנים לי הוראה לרדת, שזה יופי בתיאוריה. בפועל המחלקה עברה את השטח המשיכה הלאה ורק אני למעלה, מחכה על החומה.

טוב נו, אחרי כמה דקות הבנתי שלחזור לאסוף אותי הם כבר לא יחזרו. ירדתי מהחומה והחלטתי שאולי כדאי שאני אמצא אותם לפני שאיזה מקומי ימצא אותי. וכך, אני, צוער צעיר, מטייל בעזה שאפילו אז, בלי חמאס, לא ממש חיבבה חיילים בודדים שמסתובבים באמצע היום ברחובות. אני לא זוכר כמה זמן עבר אבל התרוצצתי שם לא מעט עד שמצאתי מחלקה אחרת של בה"ד 1 וחברתי אליה. כעבור כמה דקות הגיעה המחלקה שלי בריצה, שורקים במשרוקיות שלהם וצועקים "יובל! יובל!" (זה עוד היה בתקופה שעוד לא הייתי יו"ר, שכן אחרת הם היו צועקים יו"ר! יו"ר!).

רוצה לומר, לשכוח חיילים בעזה זה לא משהו כל כך נדיר.

ואם זה לא מספיק אז את קורס מ"כים שלי עשיתי בגדוד 51 (הגדוד ששכח את החייל בעזה) וזו היתה התקופה השחורה בחיי. בואו נאמר שלא הופתעתי מדבריו של הקצין שמצוטט בלמהנט כאומר ש"שיש תחושה שבגדוד 51 הכל מותר". יש דברים שכנראה לא משתנים.

עוף טופיק: השכנה ממול ביקשה להודיע לכם כי "דרוש/ה מאפיין/ת-מעצב/ת בעל/ת ניסיון וכישרון לאתר מרתק בהתהוות". אם אתם בעניין שלחו לה מייל: vlvtunderground@gmail.com. היא תשמח – ואולי גם אתם.

אהבה היא ורד אחד אדום, שעולה כמו זר שלם בצומת, בסתם יום שישי.
אהבה היא דובונים קטנטנים, שנדחסים לערימת בשביל-מה-צריך-את-זה כבר למחרת.
אהבה היא בקבוק בושם שלא רצית, היא שוקולד באריזה מנצנצת ונוזלת בקצוות, היא כרית קטנה ואדומה בצורה של לב.
אהבה היא מסעדות גדושות בזוגות שהפנימו כיצד יש לאהוב, כולל זיקוק על העוגה.
אהבה היא דברים חומריים שצריך לקנות, כי צריך לחגוג את ט"ו באב, והדרך הקצרה ביותר לחגיגה עוברת דרך הארנק וקניונים עמוסים בבלונים המלאים בהליום ובדקדנטיות.

יום האהבה איבד מהמהות שלו. הוא מאפשר לזוגות לסמן וי על הקשר ביניהם, לא מתוך צורך ממשי, אלא מתוך הידיעה שכך זה צריך להיות. הוא הפך למעין חובה, למשהו שצריך לעשות כדי להוכיח לכולם שאנחנו אוהבים אחד את השני עד לכוכבים באריזה עם סרט אדום.

לא שאני מתעלמת מרצונם של אנשים לחגוג את אהבתם, אבל חגיגת כרטיסי האשראי שמתרחשת ביום הזה לא מובנת לי לחלוטין. יום האהבה הוא כבר מזמן לא מחולות בכרמים. הוא יום ממוסחר ובזבזני. בגלל הדרך בה נכנס היום הזה לרשימת "את זה צריך לחגוג כי אנחנו מאוהבים", יחד עם ולנטיינז וסילבסטר המיותרים לא פחות, גם מי שלא היה חושב לרקד בלבוש לבן לחנות הפרחים, מוצא את עצמו נאלץ להסתגל, אחרת יזכה למבטים זועמים ומאוכזבים, שיזכירו לו ליישר קו בט"ו הבא.

אהבה היא משהו פרטי, שאין כל קשר בינו ובין פסטיבל הרומנטיקה בתשלומים בקניון. אהבה לא באה בתלבושת אחידה, במועד מדויק, בחגיגות מאורגנות לפי הספר. חגיגות ט"ו באב במתכונת הנוכחית מעבירות בי בעיקר עצב על הדרך בה אנחנו מתמסרים להתמסחרות.

מסורת ארוכת-שנים יש בגלוב, לגשת לכל נושא מהזוית הטפלה ביותר שלו. ומה טפל יותר בנושא הביטחון, מאשר סמלים של משרדי ביטחון ברחבי העולם. לדוגמה, האוסטרלי:

עסק רציני יש להם. היפנים, כמו תמיד, שונים. לא, באמת:

כנראה שכושר ההרתעה של ישראל לא מסתמך על הלוגו:

עוד סמלים רציניים ומפחידים כאן.

(דרך בוינגכפול)

מאמינים שיש קשר הכרחי בין הפרטה ליעילות? גשו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם.

אתמול המתנתי שם שלוש שעות (בעמידה) בשביל מסמך שלוקח 20 שניות להדפיס. המראות היו במיטב מסורת העולם השלישי – תור אקספרס של 150 איש, שתי פקידות שמשרתות מאות ממתינים, ושלושה בוסים שמשקיפים בשביעות רצון ובמבט זחוח על מרקחת העצבים שהם מנהלים.

אגב, כנראה שאין משרד רישוי קרוב למקום מגוריכם. רוב סניפי משרד הרישוי המקומיים נסגרו ובמקומם נפתחו מרכזי שירות אזוריים. שבהם, כאמור, יש יותר אזרחים שממתינים לשירות ופחות פקידות.

נקודת האור בהמתנה המתישה היתה האנשים שהמתינו איתי. אחד טרח להקל על האוירה על-ידי בדיחות, אחד דאג לארגן את התור, ומישהי אחרת לקחה על עצמה להרגיע את אלו שהזמן המתבזבז והצפיפות הכריעו אותם. בזכותם ההמתנה הייתה טיפה נסבלת.

ממש לפני שהגעתי לעמדת הפקידה שכה ייחלתי ליהנות מזיו פניה, שמעתי קול שהסביר לי את פשר חוויית העולם השלישי שאני עד לה. הקול היה קולה של אישה שעמדה במרחק 50 ממתינים ממני (אני מקווה שהיא הגיעה לתורה לפני שהסניף נסגר): "ככה זה כשמפריטים שירותים".

"הופה", אמרתי לעצמי, "יש פה חומר לפוסט". ניגשתי לפקידה (עניין שלקח עוד רבע שעה), קיבלתי (תוך 20 שניות) את רשיון הרכב שלי, ושאלתי אותה האם נכונה השמועה כי הסניף נמצא בידיים פרטיות. היא אישרה.

אין מה לומר – הפרטה.

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאז שלא יעבדו עליכם!

אתם מכירים את האנשים האלו שמקמצים בחיוכים? מה יש להם? תחייכו אנשים, תראו שיניים! לפעמים אני אומר לעצמי שאם רק היתה דרך לגרום להם להגדיל את החיוך שלהם, העולם היה נראה מקום טוב יותר (בייחוד ביום ראשון על הבוקר). אבל רגע, יש כזה!

כשאני חושב על זה, יש עוד בעיה. אנשים לא מרימים מספיק את הגבות שלהם.

היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים.

(דרך: חפרן)

אנחנו מרבים להתלונן על מצב האינטרנט בישראל: על הקושי להתנתק מספקיות אינטרנט, על שרי תקשורת שמבינים באינטרנט כמו שאני מבין בחיפושיות זבל, על עיתונאים שכותבים בעד צנזורה. הכל קטן, אני אומר לכם, פיצפון.

צאו לטיול בקזחסטן ותראו מה זה תענוג: חיבור לאינטרנט במהירות של 1.5 מגה יעלה לכם 3,355 דולר בחודש (לא כולל מודם), אם תתלוננו שחסמו איזה אתר שאהוב עליכם סביר להניח שיכו אתכם, יפתחו נגדכם בהליכים פליליים ואז יזרקו אתכם לכלא ואם בכל זאת תתעקשו לגלוש לאתר אינטרנט שהשלטון לא אוהב הוא יגרום לכך שהאתר יעלה בכזו איטיות שתעדיפו ללכת לראות צבע מתייבש.

אז על מה אתם מתלוננים חבורת בכיינים שכמוכם, על מה? בגן עדן אתם חיים, גן עדן!
ולאטיאס אני אומר: לך לקזחסטן. הכיטוב בקזחסטן. תפגוש את בוראט.

כל מילה מיותרת.

אני מרגיש יותר טוב עכשיו.

התשובה של אלון מזרחי לשאלה היכן הוא ירצה לשחק ("או בספרד או באירופה") כבר מזמן הפכה לנכס צאן ברזל ונראה שג'ון מרקוף, כתב הטכנולוגיה של הניו-יורק טיימס, התקנא בו.

The executives said Microsoft would add similar Internet services to its own well-known desktop applications like Office or Excel

מצד שני, היום זה לא ממש יום טוב בשבילי להצביע על טעויות של אנשים אחרים. אתמול בערב העברתי ידיעה על רכישת אתר ביזנס.קום תמורת 345 מיליון דולר (בעצם הם קונים רק את הדומיין). עורך הידיעה הכניס אותה לעיתון ומחק את שם האתר המדובר. אם במקרה הוא קורא את הפוסט הזה, אשמח אם יצור איתי קשר כדי שאוכל להודות לו באופן אישי.

עוף טופיק: אני רוצה להודות לכל מי שהצביע לגלוב בתחרות שעורך אתר בלוגרים.נט. הגלוב כבר מוביל ב-100 נקודות על המתחרים ואם מישהו עדיין לא הצביע, שיעשה את זה עכשיו, כן? באותה הזדמנות אני מזמין אתכם להציץ בבלוג ששוקי גלילי הרים על חומוס. מדובר בבלוג נפלא שאני יודע ששוקי משקיע בו הרבה מאוד זמן ומאמץ. באופן אישי הצבעתי עבור האתר שלו ואני חושב שהוא ראוי לזכות בקטגוריה שלו. אם אתם חושבים כמוני הצביעו עבורו. זו הזדמנות טובה להודות למי שמייצר תוכן מקורי ביומן אינטרנט. או בבלוג. הממממ.

היום בין כנס לראיון לפגישה לשיחה מצאתי את עצמי לכמה דקות בבית, בגבעתיים. החלטתי לקפוץ לקן הנוער העובד, "קן בורוכוב" בו ביליתי חלק ניכר מימי נערותי. מגרש הכדורסל הפך למשהו אחר לגמרי אבל באופן כללי הקן לא השתנה. ובכל זאת דבר אחד הדהים אותי: מסביב לקן הרימו גדר גבוהה דרכה ניתן להיכנס רק במעבר בשער ברזל שעליו מנעול. כל הילדות שלי באתי ויצאתי את שערי הקן כי לא היו לו שערים. זה היה מרחב ציבורי, פתוח לחלוטין, חופשי ופתאום הוא מגודר, חסום, נראה כמו מוסד, במובן הרע של המילה.

אפוף בנוסטלגיה ומכיוון שהייתי בסימן "בורוכוב", החלטתי לנסוע לבית הספר היסודי שלי, "בורוכוב." ביקור בבית ספר יסודי יכולה להיות חוויה מוזרה. באופן אישי לא דרכתי על אדמת בית הספר היסודי שלי קרוב ל-20 שנה. יצאתי מהביקור די נסער. אני אפילו לא יודע למה. אולי זה בגלל התחושה ששום דבר לא השתנה ורק אני מזדקן. אולי זה בגלל התחושה שהמון השתנה. גם בבית הספר, כמו בקן, התמלאו המעברים שמפרידים בין אזור אחד למשנהו בגדרות.

במסגרת "מהפכת הגידור", שהתרחשה באנגליה בסוף המאה ה-18, גודרו כ-24 מיליון דונם. בספר שלי "הפוליטיקה של הטכנולוגיה" אני כותב (עמ' 25) כי בשטחים שגודרו "חיו מאות אלפי בני אדם, שהקימו בהם את בתיהם והתפרנסו מהטבע. כל השטחים האלה הפכו באחת לשטחים פרטיים, והדיירים שגרו בהם גורשו – לעתים עם פיצוי, לעיתים בלעדיו".

לא צריך להיות דרמטי. גידור קן בורוכוב או בית הספר שלי הם לא מהפכת הגידור. ואולי כן?