אז איזה פוסט אפשר לפרסם אחרי הפוסט הזה? ילדה טוענת ש"פוסט טראומה". אני חושב שאין כמו שיחה על "מלחמת הכוכבים" כדי לחזור למסלול.

אתמול, ב-12 בלילה, לאחר שנדמו הטלפונים, הייתי זקוק בדחיפות לשינוי אווירה אז התיישבתי לראות את "נקמת הסית'" (הפרק השלישי בסדרת "מלחמת הכוכבים" מבחינה כרונולוגית, הפרק השישי מבחינת סדר ההופעה על האקרנים), ששודרה קודם לכן בכבלים. זו הפעם השניה שאני רואה את הפרק הזה (את הטרילוגיה הראשונה ראיתי בערך 30 פעם) והפעם היתה לי הזדמנות להתעכב על ניואנסים, להעלות תהיות ולגבש את דעתי על הטרילוגיה השניה כולה.

1. המוזיקה מתחילה, טם-טה-טה-טם, טה-טה-טה-טה-טה-טם! כותרת. "נקמת הסית'ים". מה זה זה? מאיפה הגיעו הרבים? זה סית'. ביחיד. אחד. היה שם סית' אחד. כלומר היו שניים אבל אחד גמרו אותו על ההתחלה ואז נשאר רק הקיסר. מה סית'ים מה?

2. אובי וואן קנובי (איאן מק'גרגור החמוווד) פיתח בפרק הזה הומור בריטי חצי ג'יימס-בונדי. מאוד משונה. חביב אבל משונה.

3. אנקין (aka דארת' ווידר) מבוצע על ידי היידן כריסטיאנסן ועל כך יש לי לומר שני דברים. הראשון, הוא ממש לא משכנע. השני, הוא משחזר את התפקיד, העוויות, הפאסיב-אגרסיב והבכי-נהי בסרט "החשיפה" – שזה בכלל מעצבן.

4. פאדמה (אמא של הנסיכה לאה), אותה משחקת נטלי פורטמן, פוגשת את אנקין אחרי סצינת הקרב הראשונה עם תסרוקת הגלגלים המפורסמת של לאה. זה רמיזה מאוד ברורה אבל מצד שני פאדמה מתה לאחר הלידה של לאה ולוק אז מה נסגר? לאה עשתה סיאנס או שבתקופה ההיא ללכת עם גלגלים בשער היה במודה?

5. המעבר של אנקין אל הצד האפל של הכוח בפרק הזה לא משכנע גם הוא. רגע אחד הוא רוצה לשמור על פאדמה ולכן עובר לצד האפל, רגע אחר הוא חונק אותה. אז אני מבין שהצד האפל הטריף לו את המוח וכל התירוצים האלו – אבל בגדול, אהההה, לא לוקח.

6. הפרק הזה נורא עשיר מבחינה ויזאולית ולכן מי שיחליט פעם לראות את הסדרה לפי הסדר הכרונולוגי יעבור מהאפקטים המדהימים של שנת 2005 היישר לתוך דגמי הקרטון של "מלחמת הכוכבים" (הפרק הרביעי).

7. רואים שסמואל ג'קסון (שמשחק את וינדו [windu] ככל הנראה הקרוב הפיני של windows) לגמרי משועשע מהרעיון שהוא נלחם עם החרב אור. אולי בגלל זה הקרב שלו אפעס, לא הכי מבריק.

8. מסתבר שבעתיד לא מקללים בכלל. אין אפילו מאדר-פאקר אחד. שום דבר! הקללה הכי מתקדמת בפרק הזה היא: you jedi scum (שזה טייקאוף משעשע על you rebel scum מ"שובו של הג'דיי")

9. הסוף של הפרק מוצלח מבחינת הדרך שבה הוא קושר את כל החוטים שמובילים לפרק הרביעי.

בסופו של דבר הטרילוגיה השניה (ראשונה כרונולוגית) הרבה פחות מוצלחת מהטרילוגיה הראשונה (שניה כרונולוגית), כמעט מכל הבחינות שזה מאכזב אבל אולי צפוי. קשה לי לראות את עצמי רואה את הפרקים של הטרילוגיה הזו גב-אל-גב כפי שעשיתי במשך שנים רבות בכל יום כיפור.

לסיכום, זו אולי אחת הפעם היחידות שבהן הקטגוריה של הפוסט, "מועדון הסרט הלא משהו", מדברת בזכות עצמה.

אחרי הצקות חוזרות ונשנות של היו"ר, (מלוות בעיטושים כבדים, למען האמפתיה) התחלתי לכתוב פוסט על משהו אחר לגמרי. חיפשתי לינקים. והגעתי לאתר הזה. "אהבת ילדים":

אהבת ילדים אינה התעללות, והיא אפילו לא בהכרח מינית. אהבת ילדים הינה בפשטות הקשר הרגשי שבין אדם בוגר לילד צעיר, אשר אליו עשויה להתלוות משיכה מינית.

וכך, טוען הכותב, פדופיליה היא בעצם רק "העדפה". והעדפות?

העדפות הן באמת עניין של טעם. יש אנשים שמעדיפים בננות, חלקם מעדיפים אפרסקים. האם אלו שמעדיפים בננות עליהם לקרוא לאלו שמעדיפים אפרסקים "חולים," ולרדוף – ולתבוע לדין – אותם, רק בגלל שאוהבי-הבננות הם הרוב?

וההיסטוריה:

פדופיליה רווחת כמעט בכל תרבות ולאורך כל ההיסטוריה. פדרסטיות (יחסים מיניים בין גבר לנער) לא הומצאה על ידי כמרים קתולים, אלא הייתה נורמה תרבותית ביוון העתיקה, שבה היא נחשבה לחלק הכרחי בחניכתו של ילד לַבגרות.

צודק. ללא ספק. וכיוון שיש לתופעה היסטוריה היא לגיטימית לחלוטין. כיוון שהיסטוריה, אם לא ידעתם, מייצרת לגיטימציה. ויעידו על כך כל האנסים, הרוצחים, והאנשים שסתם מסרבים להתקלח, ששטיחים אדומים נפרשים בפניהם לאן שלא ילכו. הכותב ממשיך וטוען, שמיניות האדם היא מיומנות חשובה שילדים צריכים ללמוד ממבוגרים. פדופילים כמחנכים נאורים, שהחברה מונעת מהם בתוקף את תורתם מילדים תאבי ידע. והילדים כמובן רוצים מאוד ללמוד:

אלימות פיזית קורת כנראה בלא יותר מ-3 אחוז מכל המקרים של ה"הטרדות" המיניות, ורק בכ-15 אחוזים מכל המגעים המיניים של מבוגר-ילד מעורב סוג של כפיה מכל סוג שהוא, כולל איומים. במילים אחרות, ברב המקרים ילדים מעוניינים במגעים המיניים, או בשביל לנסח זאת במונחים משפטיים, הילדים במקרים רבים הם "קורבנות שמשתפים פעולה." עבורי, המונח "קורבן שמשתף פעולה" ללא מנוס מצביע על הסכמה הדדית, וכפי שהמשפטן הרוֹמָאִי הגדול, אולפיאן, ניסח: "עם הסכמה, אין פגיעה."

האחיין בן השלוש שלי נורא אוהב עכבישים. הוא אוהב לתפוס אותם, להסתכל בהם היטב ומיד אחר כך מנסה לטעום. כששאלתי אותו לפשר מעשיו הוא אמר: "אני רק רציתה לראות אם זה טעים לי". ילד מופלא. בשל. וללא ספק אחראי למעשיו.
 
הצורך שלנו, בני האדם, ב"קשר עם ילדים" גורם לנו ללדת אותם מחד ולהתמזמז איתם מאידך. כן, כן, אלו שני צדדים של אותו מטבע:

הנה הניסיון שלי להסביר את התופעה העתיקה הזאת: אתה לא מבוגר באמת עד שלא נעשית אחד מהמתחסדים הידועים כ"הוֹרֶה." עד אז, אתה עדיין ילד בלֵב. אולי זו הסיבה שיש רווקים ללא ילדים ועל פניו-נזירים שלעתים כה קרובות בעלי זיקה לילדים יותר מלמבוגרים: הם מתקשרים טוב יותר לילדים בגלל שבמובן מסוים הם עדיין ילדים בעצמם. אפשר שבני-אדם הם בעלי כמיהה אינסטינקטיבית לילדים, ואם הם לא יכולים לספק את הכמיהה לילדים בדרך אחת, הם מחפשים להיות "בעלי" ילדים בדרך אחרת: כשווים וכמאהבים.

ולבסוף הוא מטיף מוסר לחברה בכלל ולהורים בפרט על  כך שהם מונעים מילדיהם את אחת החוויות מרנינות הנפש ביותר עלי אדמות. פויה:

נראה שאין זה אלא רוע לב מצידנו, כחברה, לשלול מבני-אדם שהם כה יקרים את הזכות ליהנות ממין – ליהנות מתענוג החיים הכי גדול – כשהם עדיין צעירים, בריאים, ויפים מספיק בשביל להיות מסוגלים להשיג בן זוג מעוניין. השמיים יעידו, כשהם יגדלו אם יהיו מכוערים מדיי בשביל להיות מסוגלים להשיג מין.

ובכן, נראה שהניו אייג' לא פסח גם על הפדופיליה. הכותב, יהא אשר יהא, ב"מאמר" נרגש בן 8 חלקים מגייס לעזרתו את כל ההיסטוריה האנושית, את הסוציולוגיה, ופכים נבחרים של פילוסופיה בגרוש בכדי להביא בפני הקורא (?!) את משנתו המעוותת לפיה פדופיליה היא חלק מהטבע האנושי ולפיכך יש להתייחס אליה כמו לנגינה על כינור – להתאמן! להתאמן! להתאמן! כולנו פדופילים במהותנו – לו רק נשתחרר ונכיר בצרכים הבסיסיים שלנו.

ואם לא ידעתם, אבות ואמהות בהווה ולעתיד – מניעה של החוויה מטמטמת החושים של סקס עם מבוגר מילדכם הקט היא היא הפשע האמיתי. ילדים בני שלוש חווים אורגזמות, אם לא ידעתם והמשימה שלנו היא לעזור להם לגמור. כן. כי הם זקוקים לעזרה. אנחנו בעצם לשכת הפאקינג סעד. לא סוטים. לא מעורערים בנפשנו. אחיות רחמניות. האמא תרזות של המין האנושי. והיכן הם מגיניה המתחסדים של "נפשם הרכה" כשבאמת צריך אותם? אה, הם עסוקים במלחמה בפורנו, בהומוסקסואלים, ובשאר "תועבות" חוקיות לחלוטין. כי כולנו במהותנו פושעים שיש להגביל. כי למי יש זמן לעקור עשבים שוטים כשאפשר לשרוף הכל? כי כך ביקש הרב.

ההיסטוריה התאגידית של ארצות הברית החלה עם הנחת מסילות הברזל במחצית השנייה של המאה ה-19. יזמי הרכבות שיחדו אנשי קונגרס, קיבלו בחינם אדמות מדינה וסחטו את פרנסי עיירות הספר. הם גם שילבו כוחות (למרות שהיו אמורים להתחרות אחד בשני) והפכו לתאגיד התעשייתי האמריקאי הראשון. יזמי הרכבות שהפכו לעשירים מופלגים בזכות השרלטנות, הכוחנות, וסולם הערכים הגמיש שלהם ושל פוליטיקאים שתמכו בהם זכו לכינוי שטבע עבורם מרק טווין "הברונים השודדים". בספר "מכונת הארגון" תוכלו למצוא מספר תיאורים צבעוניים מאד של מעלליהם של כמה מאנשי החבורה, שהגדילו את הונם במהלך מסע חסר מעצורים בן כ-20 שנה, ששילב שימוש בכוח עם צפצוף על החוק ועל המדינה. הברונים השודדים המציאו גם את כל הטריקים והשטיקים שמוכרים לנו כל-כך היום – קשרי הון ושלטון, ניפוח בועות מנייתיות, הרצת מניות, יצירת קרטלים, עשיית הון על גבם של מהגרי עבודה, דיכוי התארגנויות עובדים ועוד ועוד. בשנות ה-90 של המאה ה-19 המציא רוקפלר את שיטת ההתאגדות המסחרית שכונתה "טראסט" – יצירת קרטל וביטול התחרות בענף מסוים על-ידי איחוד מספר חברות מאותו תחום. במקרה של רוקפלר – תחום עיבוד הנפט. כשנוצרו בעיות משפטיות הפך רוקפלר את הטראסט הקרטלי שיצר לתאגיד שהיווה ישות משפטית אחת.

בתחילת המאה ה-20 כבר שלטו בכלכלה האמריקאית תאגידים בעלי אופי מונופוליסטי כמעט בכל תחום מסחרי, מעיבוד בשר ועד פלדה. כך, קצת יותר ממאה שנים אחרי שאדם סמית הזהיר בספרו "עושר האומות" מפני יצירתה של "יד מתערבת" בשוק בדמותם של קרטלים ותאגידים, אותם תיאר כ"אנשים בענף זהה הנפגשים יחדיו, אפילו בנסיבות חברתיות רוגעות, מוצאים את עצמם קושרים קשר נגד הציבור בתחבולות להעלאה ולתיאום של מחירים", שלטה בכלכלה האמריקאית אליטה כלכלית בעלת עוצמה כמעט בלתי מוגבלת, שבכוחה לפקח כמעט על כל הנעשה בשוק. אליטה שיצרה מציאות של "יד מתערבת", אבל הפליאה להשתמש ברטוריקה של "שוק חופשי".

מבחינה היסטורית התרחש התהליך דווקא בארה"ב ולא באירופה בגלל שהממשל הפדרלי באותה תקופה לא היה מספיק חזק. בצרפת צמחה התעשייה לצד צמיחה של הסקטור הציבורי ולכן לא נוצרו תנאים למציאות כלכלית שבה "קושרים קשר נגד הציבור". (מי שמעוניין לראות סרט מעולה באורך מלא על נושא התאגידים מוזמן לפנות לכאן)

התאגידים האמריקאים ביססו את מעמדם, זכו ללגיטימציה כ"מביאי תועלת כלכלית לחברה" ורכשו את אמונם של מוסדות הדת (שקיבלו מהם תרומות נדיבות) ושל המוסדות האקדמיים (שחלקם נבנו מכספם). במוסדות אלה פותחה גם אסטרטגיית "היד המתערבת" הפנים-ארגונית, שנועדה כדי לשלוט טוב יותר בעובדים, וידועה היום יותר בכינויה "תורת הניהול".

את כל הסקירה ההיסטורית הזו הבאתי כדי לגרום למי שרואים את עצמם כ"אנשי השוק החופשי" (תגובה 15) לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים (באופן אוטומטי) להגנתו של תאגיד נצלני כמו "וולמארט" (ולפני שהם מכנים את עצמם "אנשי השוק החופשי").

במוסף "השבוע" של הארץ מסוף השבוע האחרון התפרסם ראיון עם סופר איטלקי בשם רוברטו סאוויאנו, שכתב ספר על משפחת מאפיה בשם "קאמורה" ששולטת על אזור נאפולי. מאז שכתב את הספר נאלץ רוברטו להסתובב עם שומרי ראש שמספקת לו משטרת איטליה בשל איומים שקיבל על חייו. רוברטו חי עכשיו בגרמניה, אבל גם שם הוא לא מוגן. למאפיה יש זרועות ארוכות מאד. לקאמורה יש סניפים ברחבי אירופה, צפון ודרום אמריקה, ומגוון של עסקים. חלקם חוקיים, וחלקם לא. על-פי ההערכות שמופיעות בראיון מגלגלת המאפיה עשרות מיליארדי יורו במזומן רק מעסקי הסמים שלה. הגודל והעושר של הקאמורה הם הדבר המעניין ביותר בסיפור הזה של רוברטו סאוויאנו. מסתבר שאנשי המאפיה רואים את עצמם כיזמים שכל האמצעים בדרך לעושר כשרים בעיניהם, ומאמינים בזכותם לסחור ולעשות כסף בכל דרך מבלי שיפריעו להם. כל מי שעומד בדרכה של המאפיה – מתחרים עסקיים, אנשי חוק, עיתונאים וסופרים, מוצא בסופו של דבר את מותו. אנשי הקאמורה חיים את אידיאל האנוכיות והעושר, וזהו הרי המימוש של החופש הליברטני: למי שיש כוח, יש כוח לעשות כסף, למי שאין – שימות. והמדינה? פחחחח.

כשנאם סאוויאנו בנאפולי, ותחת אבטחה כבדה קרא להלחם בשלטון המאפיה באזור, הפגינה נגדו קבוצת אנשים שכינתה את עצמה "היזמים הצעירים". בתוך הקבוצה עמד גם ראש משפחת הפשע בכבודו ובעצמו. ציניות? לא ממש. לא כשהעקרונות המוסריים היחידים שמדריכים אותך הם אנוכיות ומקסום רווחים.

הידיעה על מותו של העיתונאי ישראל סגל היא ידיעה מהממת. דווקא העובדה שנראה היה שסגל חזר מן המתים והתאושש, הופכת את המוות שלו לכל כך מהמם ועצוב. מבלי להמעיט בצער על מותו של סגל (אותו יצא לי להכיר ואיתו יצא לי לדבר לא פעם), אני רוצה להאיר לרגע ועל קצה המזלג תופעה מרתקת, לפחות בעיניי. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, בתגובה מספר 10 לידיעה על מותו של סגל שהתפרסמה ב"הארץ".

אין בליבי ספק שחיים ונינה שפינגר אכן הכירו בחודשים האחרונים את סגל ומשפחתו. אין לי ספק שהם המומים וכואבים מהידיעה על מותו. ועדיין, העובדה שאנשים מוצאים לנכון לנחם את חבריהם או קרוביהם האבלים באמצעות טוקבק נראית לי כמו הדוגמה הקיצונית ביותר לטשטוש, אדרבא לשבירה המוחלטת, בין הפרטי לציבורי בעידן האינטרנט.

הטשטוש הזה הוא ארוך ומתמשך. הרי גם אני חטאתי בו בדיוק לפני כמה שעות כאשר דיווחתי לעולם שתפסתי איזו שפעת מציקה. פעם, רק משפחתי וחבריי, שבמקרה התקשרו, היו שומעים על כך. היום זה משודר לכל העולם ואני הוא זה שבחרתי לשדר את המידע. ועדיין, העובדה שאנשים מגיעים לאתר שהוא זירה ציבורית מזוקקת, מזדהים בשמם, ושולחים תנחומים אישיים ונוגעים ללב באמצעות טוקבק באתר חדשות (שהוא הדבר הכי פחות אישי שיש באינטרנט), נראית בעיניי, לכל הפחות, כהזויה.

התופעה הזו היא המשך – לא יודע אם ישיר, אבל המשך – לתופעה אחרת שבאה לידי ביטוי בתגובות המתפרסמות בלמהנט לאחר פרסום ידיעות על מותם של שחקני הוליווד. לאחר שפיטר בויל מת, כתבו המגיבים "יהיה זכרו ברוך" (תגובות 8,20,23,31) ו"תנוח בשלום על משכבך" (תגובה 32). לאחר שרוברט אלטמן מת כתב "רונן קרייתי" בתגובה 31 "תנחומי למשפחה האבלה". את האבסורד המופלא בתגובות האלו המחיש "מגיב סדרתי" כאשר כתב בתגובה מספר 3 לידיעה על מותו של ברונו קרבי: "שלא תדעו עוד צער – אני בוכה עם המשפחה וכו". אכן וכו'.

בעוד שהתגובות מהסוג הזה הן סתם מגוחכות בעיניי (למרות שיתכן שבעיני אחרים הן רבות משמעות ומביעות רגש עמוק ואמיתי), התגובות מהסוג הראשון (חיים ונינה שפינגר) מלמדות הרבה יותר.

אנחנו יודעים מזה זמן רב שכמעט הכל בחוץ: הטוויטר מדווח על כל פעולה שאדם עושה, הבלוג מספר על חוויותיו בהרחבה. אנשים כל הזמן משדרים החוצה ומדווחים על חיי האהבה שלהם, הריבים בעבודה, עם האישה, הגירושין, הילדים שגדלים וכל זה בפורומים ציבוריים, ב'צאטים המוניים, בעצם בכל מקום אפשרי. חשבתי, שלפחות שכאשר אדם נפטר, חבריו הקרובים (ואינני מדבר על ההמון שרוצה לחבק דוגמת מה שהתרחש עם מותו של אורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן – ועל כך הוא הודה למגיבים), עדיין מוצאים לנכון להביע את מילות הכאב והאהבה שלהם באופן פרטי, אישי ולאוזניי המשפחה בלבד ולא לעיני כל.

אינני יודע אם הז'אנר הפרטי יחלוף מן העולם אבל נראה שלצידו מתפתח ז'אנר חדש: החברים הקרובים מחבקים, מנשקים, מנחמים ומזילים דמעה – בטוקבק.

אני מצונן.
אני משתעל.
יש לי יותר מים באזור הפנים (עיניים, אוזניים, אף) מאשר בטיטאניק.
לאחר שהיא טבעה.

אין לי חום אבל אני בטוח שזה סופני.
יש לי סוג של שפעת.
כלומר מהסוג הסופני.
אני כמעט בטוח.
כן. זה די בטוח.
אבל אני אהיה אמיץ.
אני אקבל את הגורל האכזר ללא מצמוץ.
אם עליי למות עם נזלת, so be it.

זכרו שאהבתי אתכם.
וטישו רך.

אני לא ממש מרוצה מאיך שהגלוב מגיב אליי בימים האחרונים. אני מקבל יותר מדי הודעות שגיאה, הוא עולה לאט מדי ובאופן כללי נראה כאילו צריך לתת לו בעיטה בתחת.

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לשלוח הודעת דואר אלקטרוני לשירות התמיכה של "לך לאבאל'ה" בו מתארח הגלוב. לחיצה על כפתור התמיכה הובילה להודעה ששמחה מאוד אל ליבי. את התשובה לשאלותיי, הסבירו לי, אקבל תוך שעה.

סבבה.

ניסחתי את שאלתי באופן הכי מדויק והכי פרטני שיכולתי ("אמא של השרת שלכם בגבס. אולי תעשו איתו כבר משו?!") ושלחתי. כמו כל אתר מסודר, לך לאבאל'ה מיד דיווח שההודעה נקלטה. את התשובה, הוא הבהיר לי, אקבל תוך שעתיים.

שעתיים. טוב נו שיהיה שעתיים. ממילא עד שמגישים לי את ארוחת הבוקר, עד שאני בודק מה עשתה מניית הגלוב בבורסות אסיה, עד שאני עובר על הוול-סטריט ג'ורנל, עד שהמסאז'יסטית מסיימת ועד שאני מקבל את התדרוך היומי מרא"ל גבי אשכנזי, עובר קצת זמן. אז אני אמתין בסבלנות.

ואז הגיע אישור לתיבת הדואר האלקטרוני שלי על כך שהשאלה החשובה שלי התקבלה. תשובה, הסבירו לי, אקבל תוך 24 שעות:

איך מה שהתחיל בהבטחה לשעה נגמר ב-24 שעות, עדיין לא ברור לי. כנראה שתמיכה, היא תמיכה, היא תמיכה ולא משנה לאן ועל מי אתה זורק את האבן.

עוד קצת הם מעצבנים אותי ואני חוזר למוסטיגמן שאצלו השרתים נופלים אבל הוא לפחות עונה לטלפון (כדי להסביר שאין לו מה לעשות. השרתים נפלו).

החפרן מקשר לסרטון וידאו שהשאיר אותי פעור פה.

המדובר בסרטון קצר (02:20 דקות), שנראה כמו חלק מסרטון הדרכה שמוצג בפני עובדים חדשים של המגה קונצרן האמריקאי, וולמארט. בשלב זה אין מי שטוען שמדובר בזיוף ולכן אתייחס אליו כאילו מדובר בדבר האמיתי. בסרטון מוצגים ארבעה עובדים של וולמארט אשר מדברים ביניהם: שני אפרו-אמריקאים, לבן ואסייאתית. זו כמובן אינה בחירה מקרית והיא אמורה לשקף את ערכי הפלורליזם של וולמארט. הרטוריקה בסרטון והדרך שבה הוא בוים, מזכירים סרטי תעמולה פאשיסטים.

הנה כמה דוגמאות.

1. ראסל מסביר למה וולמארט מקשיבה לעובדים חדשים (המכונים בעגת החברה [המקובלת גם במקומות עבודה נוספים בארה"ב], associates): כי מיסטר וולטן אמר פעם אחר פעם: תקשיבו לעובדים החדשים. מיסטר וולטן, למי שלא הבין, הוא מייסד וולמארט, האב הרוחני של העובדים והאיש העשיר ביותר בארה"ב בין השנים 1985-1988. הוא נפטר בשנת 1992 אבל רוחו ממשיכה לנשב בקרב העובדים שמצטטים את דבריו החכמים כאילו היה מאו צה טונג.

2. האם ל"ראסל" היה רעיון טוב שההנהלה הקשיבה לו? לא, אבל ל"דונה" היה רעיון כזה! היא חשבה על דרך חדשה לארגן את כל הקבלות בחברה ומאז היא קודמה לדרג של הנהלה. זהו הערך העליון: מריטוקרטיה טהורה – העולם כסולם. אם רק יהיה לך רעיון טוב, ההנהלה תקשיב לך ומיד תתגמל אותך. כל אחד יכול. הנה, דונה הצליחה לצאת מהמחסן.

3. "החברה רוצה להקשיב לעובדים". "החברה" היא אורגניזם אנושי, בעלת תכונות אנושיות דוגמת הקשבה.

בשלב הזה עובר הסרטון מהפך דרמטי. לפתע העובדים אינם מדברים עוד על וולמארט כחברה. תחת זאת מתחיל מסע תעמולה ארסי ושקרי נגד כל התאגדות מקצועית באשר היא. העובדים מחליפים ביניהם חוויות תוך שהם מסבירים מדוע איגוד מקצועי הוא סוג של טפיל על גבו של העובד שלוקח את כספו ללא שום סיבה, שתוקע את העבודה, שגורם לאנשים לאבד את עבודתם, שעסוק במאבקים פוליטיים שבינם ובין טובת העובד והחברה אין דבר, שכרוך בשחיתויות הכוללות בין השאר ביצוע בחירות מזויפות.

אז מה היה לנו: המפלגה טובה, ראשי המפלגה רוצים בטובתך. הם יתגמלו אותך אם תפעל לטובת המפלגה (והנה דוגמה של אחת שתוגמלה). האויב הם היהודים. אין יהודים במפלגה שלנו. היהודים הם מושחתים וכל מטרתם להרע לך ואף לגרום לכך שתאבד את מקום העבודה שלך.

אז מה היה לנו: החברה טובה, ההנהלה רוצה בטובתך, ההנהלה תתגמל אותך אם תפעל לטובת החברה (והנה דוגמה של אחת שתוגמלה). האויב הוא האיגוד המקצועי. אין איגוד מקצועי בחברה שלנו. איגודים מקצועיים הם מושחתים וכל מטרתם להרע לך ואף לגרום לכך שתאבד את מקום העבודה שלך.

מיכאל הרינגטון, כתב בספרו "המהפכה שבאקראי":

הכלכלה הקפיטליסטית הורסת את הציווליזציה ואת האישיות הקפטיליסטית; בתהליך זה מקימים אנשי העסקים חברה קיבוצית כדי להשיג רווחים פרטיים; וכתוצאה מכך הקורפורציה (corporation) ולא המפלגה הקומוניסטית, היא המוסד המערבי העיקרי, ההולך ומתקרב אל הדוגמה הסובייטית.

הרינגטון פרסם את ספרו ב-1965. ארבעים שנה אחרי אפשר להודיע לו: הפאשיזם האיטלקי נוצח, הנאציזם הרצחני הובס, הקומוניזם הסיני נראה כמתפורר, הדוגמה הסובייטית עברה מזמן מן העולם. יחי הפאשיזם הקפיטליסטי.

הייל וולמארט!

כאשר אינני עסוק בניהול ענייני הקונצרן (איום מתמיד על חברי ההנהלה שאינו נושא פרי – כנראה שמקרה ג'וני דו נשכח מהם, כנראה שמקרה ז'אקו-ילדה ברח מעיניהם, אל דאגה, אזכיר להם שוב) וכאשר אינני טרוד בענייני הדוקטורט, העבודה בעיתון, ניהול ענייני המשפחה, ריב עם שכנים, חינוך כלבים, הדברת עכברים, סלילת כבישים, ניצול אלמנות ויתומים, כניסה למשא ומתן עם ערבים, ייבוש ביצות, שתילת אקליפטוסים, כיסוח הדשא, השקעה בבורסה, שוד בנקים ואכילת פשטידת בטטה מלחם ארטיזן, אני מכין קורס חדש שאותו אעביר בסמסטר ב' במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן-גוריון.

הקורס יספק סקירה היסטורית-סוציולוגית-תרבותית (מרתקת, כך אני מקווה) של הניסיונות לצנזר אמצעי תקשורת מסוגים שונים: רדיו, קולנוע, טלוויזיה, קומיקס, משחקי וידאו, אינטרנט ועוד וזאת בשל תכני הסקס והאלימות שהוצגו באמצעותם. כחלק מההכנות לקורס אני קורא לא מעט כתבות, ספרים ומחקרים שבוצעו בראשית המאה ה-20 המספרים על הנזקים הא-יו-מים שנגרמים לנפש הרכה של הילדים. אלו טקסטים שמתרפקים על הימים הטובים, אלו שלפני החוברות המזעזעות של הקומיקס, לפני תוכניות המתח ברדיו שמשחיתות את מיטב הנוער. חומר טוב.

קריאה בדיעבד של החומרים האלו מעלה לא פעם חיוך. אבל מי שחושב שעם השנים ההתרפקות על העבר הרומנטי חלפה מן העולם מוזמן לקרוא את הטקסט של סיימון ג'נקינס מהגארדיאן הבריטי שתורגם ב"הארץ", בו הוא נזכר בערגה אינפנטילית בימים שבהם כתבו מכתבים ולא סמסמים, ימים שבהם אנשים חשבו על כל מילה שהוציאו מהפה ולא תקתקו את עצמם ולחצו על Send.

אני האחרון לזלזל בהשפעות החברתיות-תרבויות של אמצעי התקשורת המודרניים אבל הטקסט של ג'נקינס כל כך אנכרוניסטי, כל כך מנותק מההקשר ההיסטורי הרחב שבתוכו הוא נטוע, שהוא פשוט משעשע. טקסט דומה יכול היה להיכתב לפני 100 שנה אודות הקולנוע בו הכותב היה קורא לאנשים להפסיק ללכת לקולנוע ולבהות בתמונות מרצדות ולהתחיל לדבר האחד עם השני, גד דאמיט!

הטקסט של ג'נקינס בקושי בן כמה שעות אבל כבר עכשיו ברור ערכו ההיסטורי לחוקרי תקשורת בעוד 100 שנה. אני לא אהיה כאן עוד 100 שנה. אולי הנכדים שלי. עבורם הדפסתי את הטקסט. הוא יהרוס אותם מצחוק.

אני יכול לבלות שעות, עזבו שעות, ימים בעיון בארכיונים. אין פלא לכן שבימים האחרונים אני לא עושה הרבה חוץ מאשר לגלוש בארכיון הדיגיטלי של "הניו-יורק טיימס" שנפתח לציבור הגולשים ללא תשלום.

את הבוקר החלטתי לפתוח עם שאלה: מתי היתה הפעם הראשונה שבה העיתון התייחס למילה Computer. למרבה הפלא, את אחת ההתייחסויות הראשונות מצאתי כבר בפברואר 1853. הא? ובכן מסתבר שהרבה לפני בואו של ה-Computer כמכשיר, שימש ה-Computer כפועל. משום כך, כותב העיתון שהמדען האמריקאי סיאס סי. וולזגר, שנפטר, היה "אסטרונומום מחונן וקומפיוטר מיומן".

התייחסות קצת יותר מודרנית למונח מחשב מופיעה כ-16 שנים אחר כך. באוגוסט 1869 העיתון מדווח בהתרגשות על המצאה צרפתית שעשויה לפתור חילוקי דעות קשים ויומיומיים. המדובר הוא בהמצאת המונה למוניות (כלומר לכרכרות). המכונה המופלאה, כוללת בתוכה שעון ו"קומפיוטר", שמחשב את המרחק שעושה הכרכרה (באמצעות גלגל מכאני שמורד אל האדמה) וכך יכול נהג הכרכרה לגבות סכומי כסף מדויקים מהנוסעים מבלי שאלו יתחילו לריב איתו. הצרפתים עוד לא הכירו אז את נהג המונית הישראלי.

הדיווח הנושן הזה הזכיר לי את ההרצאה של מנכ"ל אורקל, לארי אליסון (שלא היתה הרצאה מדהימה במיוחד), כאשר זה היה בישראל. הוא ציין שאחד הפיתוחים הראשונים בתחום מסדי הנתונים הוא זה שמאפשר את קיומם של כרטיסי האשראי. פיתוח זה מאפשר לנו להעביר חתיכת פלסטיק בצד אחד של העולם וחברת כרטיסי האשראי יודעת מיד להעביר את הכסף למקום הנכון, לגרוע את הסכום הנכון מהחשבון שלנו  וכן הלאה. אליסון סיפר את הסיפור הזה בהשוואה לחזון שיאפשר להעביר את התיק הרפואי של כל אזרח אל תוך מסד נתונים דיגיטלי ובכך לחסוך את מותם של עשרות אלפי אנשים מדי שנה (בארה"ב לבדה) שמתים כתוצאה מנטילת תרופות לא מתאימות או סותרות שניתנו בשל חוסר ידע ומידע מצד הרופאים.

מה זה אומר עלינו כחברה, שאל אליסון, שהדבר הראשון שחשבנו עליו כאשר פיתחנו את מסדי הנתונים היה להמציא כלי שיאפשר לנו לעשות שופינג ולא כלי שיאפשר לנו לשמור על חייהם של החולים?