את לידתו של טושבוע, מוסף הסופשבוע של הדה-מרקר, ליווינו בהתרגשות מאז שנולד בנובמבר 2005 וגם לאחר מכן. היום בבוקר, צורפה ל"הארץ" המהדורה המחודשת, מתחדשת ומתחדושדשת של הטושבוע – מפלצת בת 95 עמודים עמוסה בכתבות ובלא מעט פרסומות.

צריך להבין את ההקשר הרחב שלתוכו נולדה מפלצת הטקסט הזו. הטושבוע המחודשדש נולד כתגובה לשני דברים. הראשון הוא הכלכליסט. בשלב זה הכלכליסט לא יוצא ביום שישי. הטוש מבקש להדגיש את העליונות שלו בדיוק במקום שבו לכלכליסט אין עדיין תשובה. מחשבה נכונה. השני הוא מוסף G של "גלובס". הטוש הוא מכונה משומנת אבל המקום היחיד שבו הם מפסידים באופן קבוע וברור ל"גלובס" הוא במוסף סוף השבוע וזאת מכיוון ש-G של "גלובס" הוא אחד ממוספי סוף השבוע המוערכים בישראל אם לא המוערך שבהם (למרות תפוצתו הנמוכה ביחס לכל שאר המתחרים).

השילוב של שני גורמים אלו דחף את קברניטי המרקר להשקיע מאמצים ניכרים הן ברמת העיצוב הן ברמת התוכן והן ברמת המשאבים. האם הם הצליחו? מוקדם לדעת.

יותר מכל דבר אחר הזכיר לי הטושבוע את מגזין הטוש, זה שיוצא אחת לחודש. אמנם הנייר נשאר אותו נייר עיתון אבל עומס הטקסט הזכיר לי מוסף חודשי ולא מוסף סופשבוע. אינני אומר זאת לגנות המוסף, נהפוך הוא – אני מתרשם רק שאני מתקשה להאמין שיהיה ניתן לשמור על הרמה הזו מדי שבוע. כמעט כל הכתבים שכותבים בטושבוע כותבים גם לאתר, גם לעיתון, גם למגזין ועייפות החומר היא רק עניין של זמן. על הנקודה הזו בדיוק הערתי כאשר הוא יצא לראשונה ואני חושב שבסך הכל זו היתה נבואה שהתגשמה: הטושבוע במתכונתו הקודמת החל להתעייף. הגדלת מספר העמודים והעלאת רף הציפיות רק מחריפים את הבעיה.

מכיוון שמדובר בעומס בלתי סביר של מילים, לא הספקתי לקרוא את כל המוסף ובכל זאת הערה אחת: האם יש מישהו אחד בעולם, בכל העולם כולו, שמתפלא שכתבת השער של המוסף המחודש, זו שפרושה בעמודים 30-83 (!) היא פרויקט מיוחד על "הישראלים שהגשימו את החלום האמריקאי"?

אני מודה, הסגידה הקבועה של המרקר לאנשים ש"עשו את זה", הגלוריפיקציה וההתפרסות בפני כל מי שיש לו בחשבון הבנק יותר ממיליון דולר היא בעיניי דוחה. אני יודע; זה מוכר עיתונים, אנשים מתעניינים בזה, אלו סיפורים טובים שמאפשרים לכתבים ליצור קשר עם מקורות שיביאו מאוחר יותר סיפורים עוד יותר טובים ובכלל הכתבה עצמה, שבנויה בסגנון "100 אנשים העשירים ביותר", עשויה לא רע בכלל. זה פשוט עניין של טעם אישי ובאופן אישי, זה לא הטעם שלי. זה אפילו עושה לי קצת בחילה.

מצד שני, אם היו לי יותר ממיליון דולר בחשבון הבנק, אולי הייתי חושב אחרת.

* גילוי נאות: ענת ג'ורג'י, עורכת הטושבוע, היא חברה טובה (המממ אני מקווה שעדיין) ועיתונאית מצוינת. שיהיה בהצלחה!

נכשלנו, וגם אני עצמי נכשלתי. נכשלנו מלמנוע את האסון, העלבון, היריקה בפרצוף ומעשה הנבלה, שהם חוק צנזור האינטרנט. ועם זאת, לא זה הכשלון העיקרי שאני מתייחס אליו – המשחקים הקואליציוניים הבטיחו מראש את החוק הזה, כאתנן הפוליטי התורן שהוקרב למולך-ש"ס, שממילא תפרוש מהקואליציה בעוד זמן לא רב – כי ביבי ישלם יותר. הכשלון העיקרי הוא כשלוננו לשכנע את הציבור הכללי, זה שאינו מלחך פנכתו של הרב עובדיה, שצינזור האינטרנט יפגע בכולנו, ואין לו שום קשר להגנת הילדים.

בתכניות הרדיו והטלויזיה, בהן דיברו על הנושא, כמעט ולא קיימו דיון, אלא רק ויכוח עקר בין נציג ש"ס – לפעמים השר אטיאס, לפעמים מישהו אחר – ובין "נציג האינטרנט". וכמעט בכל התכניות האלה, השדרן/המנחה שלף, בסופו של דבר, את "חייבים להגן על הילדים" והשליך את כל הדיון לפח האשפה. היחיד, אגב, היוצא מן הכלל כאן הוא ירון דקל ב-"הכל דיבורים", שצידד בגלעד ארדן שהיה הפעם נציג האינטרנט.

לעומתו, גם אברי גלעד וגם עירית לינור בגל"צ, אלה שאמורים לייצג, כאילו, את הצד הליברלי כזה? גם הם נפלו במלכודת הילדים. כאילו תמונת איזה ציץ באינטרנט גרועה מלחיות בעולם בו אדם חרדי מחליט, בסמכות בלעדית, מה ראוי בעיניו שיראה הציבור ומה משוקץ. כאילו גם בלי החוק אין אלף דרכים בהן כל הורה יכול – וצריך – לפקח על ילדיו ולהגן עליהם מהגעה בטעות למקומות שלא רצו להגיע. ומשרד התקשורת עצמו מסכל חלק מהדרכים האלה, על מנת לקדם את החוק.

כעת מגיע החוק לדיון בועדה, שם הוא יעוכב כמה שניתן לעכב. במושב הקיץ של הכנסת מתחלף יו"ר הועדה, והחוק כנראה לא יעוכב יותר. אולי יהיו בחירות, אולי לא. אולי החוק יעבור בקריאה שלישית, אולי לא. אבל מיקוד המאבק שלנו בחוק מחמיץ – מבחינות מסוימות – את העניין המרכזי: שאי אפשר להמשיך ולראות בטכנולוגיה אויב, ואי אפשר להמשיך ולהתנער מהאחריות לחנך את ילדינו להשתמש בה לטובה ולא לרעה. מצד שני, התנערות מאחריות וחינוך רופס ומיושן – הרי אלו דברים ישראליים לא פחות מחומוס.

חברי הפלרמנט היו נרעשים. הם שמעו שהתכנים שאליהם נחשפים הילדים נותנים להם רעיונות למעשי פשע ולהתנהגות מינית לא נורמטיבית. הוקמה ועדה. מומחים הגיעו להעיד וחברי הפרלמנט קראו לצנזר את התועבה.

אין המדובר בתיאור של מה שהתרחש בכנסת של שנת 2008 אלא מה שקרה בקונגרס האמריקאי בשנות ה-40' וה-50' של המאה שעברה. אז נזעק המחוקק מפני התכנים המזוויעים אליהם נחשף הנוער ב… חוברות הקומיקס. בשל הזעקה של קבוצות דתיות וחברי פרלמנט אולטרה-שמרניים, הועבר קוד אתי שחייב את כל החברות שהפיקו חוברות קומיקס ובו נכתב, בין השאר, כי על כותבי הקומיקס ייאסר להשתמש בשפה גסה ו/או לעשות צחוק מדת וגירושין.

אירוע אחר, שדומה יותר להצעת חוק הצנזורה שעברה אתמול בקריאה ראשונה בכנסת, התרחש לפני 101 שנה, בשנת 1907 בעיר שיקגו. תקנה שהתקבלה בעיר הסמיכה את מפקד המשטרה המקומי לצנזר סרטי קולנוע. מפקד המשטרה היה צופה בסרטים ומחליט אילו סצנות לחתוך ובמידת הצורך היה אוסר על הקרנתו של הסרט כליל. שר התקשורת של מדינת ישראל, אריאל אטיאס, מתקנא במפקד המשטרה משיקגו. גם הוא רוצה בסמכות לתקן תקנות, לקבוע קריטריונים ולכפות את סט הערכים הפרטי שלו על 4 מיליון גולשי האינטרנט בישראל. הוא רוצה לשמור עליהם. ישמור האל משומר שכזה.

אבל הבעיה עם הצעת החוק היא לא הכפייה הדתית הברוטאלית שהיא מגלמת ולא הפוליטיקה הקטנה שמובילה ליברלים כמו נאדיה חילו, ציפי לבני ומאיר שטרית להצביע בעד הצעה שמכניסה את ישראל לרשימת המדינות המצנזרות את האינטרנט בהן סוריה, אירן, תימן וערב הסעודית.

הבעיה היא, כפי שציינה בצדק האגודה לזכויות האזרח, שחברי הכנסת שהצביעו בעד ההצעה אינם מבינים שהם הסמיכו את אטיאס להקים מנגנון צנזורה, מבלי שהם אפילו ידעו מה יהיה טיבו של אותו מנגנון, מה התועלת שניתן יהיה להפיק ממנו, ומה המחיר שהחברה הישראלית תשלם במונחים של חופש ביטוי, חופש מידע, הזכות לפרטיות ועוד.

יש לומר באופן ברור: מנגנוני הסינון המרכזיים שאמורים לחסום אתרים על פי קריטריונים הזויים אותם יקבע שר התקשורת, מבוססים על טכנולוגיה שאינה קיימת. אני לא מחדש בכך דבר; המומחים שדיברו עם חברי הכנסת והעידו בפניהם הסבירו שאין בנמצא טכנולוגיה שתעשה עבודה יעילה ומשום כך יסוננו אינספור אתרים שלא עשו שום רע.

אבל עזבו את המומחים. לפני שבוע דיבר יו"ר ומייסד מיקרוסופט, ביל גייטס, בפני סטודנטים באוניברסיטת סטנפורד. גייטס מבין משהו בטכנולוגיה. הוא הסביר שהוא לא מבין את כל הממשלות שרוצות לצנזר את האינטרנט. "אי אפשר לשלוט ברשת", אמר – וזה לא שהוא לא ניסה.

למרות שהצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה בכנסת מסמלת יום עלוב במיוחד בתולדות הפרלמנט הישראלי ולמרות שיש לקוות שלקראת הקריאות השניה והשלישית נבחרי הציבור שנשלחו אליו בשם הדמוקרטיה, יתעשתו, אני קורא את מה שביל אמר וקצת נרגע; לא חדל אישים כמו אטיאס ישלוט באינטרנט.

1. חבר הכנסת שלמה בניזרי (ש"ס) הוא ללא ספק אחד מחברי הכנסת עם הפה הכי מטונף במשכן. אין פלא לכן שאחת לתקופה הוא עולה לכותרות. היום הוכיח בניזרי שלא רק הוא יודע להשיג כותרות, גם העוזר הפרלמנטרי המוכשר שלו, יצחק אבידני שקיבל מעטפה עם אבקה לבנה ומיד ניצל את ההזדמנות כדי לשמש כדרמה-קווין של הכנסת, יודע להשיג כותרת.

"הגיעה ללשכה מעטפה מחו"ל עם אבקה לבנה", סיפר אבידני. "לא הספקתי לקרוא את המכתב, פתחתי אותו והיתה הרבה אבקה. ראיתי כוכבים, כמעט התעלפתי".

הציטוט הכל כך נרגש הזה של אבידני, הזכיר לי איש אחר מהמגזר, גם הוא "מיהר לקבל טיפול רפואי". מדובר בח"כ יעקב כהן מיהדות התורה, שקיבל פליק מעו"ד אמנון דה-הרטוך לאחר שהראשון השווה אותו לנאצים, נשכב על הרצפה כחשופית צהובה ואמר:

"אפילו אבא שלי לא הרביץ לי ככה. הוא נתן לי סטירה בצורה שאני לא זוכר מעודי. ראיתי כוכבים, ראיתי שחור בעיניים", אמר כהן בשעה שקיבל טיפול בחדר המרפאה.

מה יש להם, לחרדים, שאיך שהם עושים הצגות לעיתונות הם מיד מגייסים את הכוכבים לעזרתם? יש איזו הלכה פסוקה בעניין? לדעתי זה לא משהו שטירונות רובאי 03 לא יכולה לפתור.

2. אהרל'ה-מראות-קשים-ברנע, דיווח הערב במהדורה המרכזית על כישלון אירוע ההזדהות עם תושבי שדרות שאורגן בלוס-אנג'לס. כדי להבהיר את גודל המחדל, סיפר ברנע שרק כוכב קולנוע אחד מהשורה הראשונה בא לכבד בנוכחותו את האורחים – סילבטר סטאלון – אותו שאל אחד העיתונאים מה רמבו היה יכול לעשות כדי לפתור את הבעיה בשדרות". כה מחוכם.

ואז המשיך ברנע ואמר ששאר הכוכבים שהגיעו היו כוכבי קולנוע מהשורה השלישית והרביעית או ג'ון וויט שבא להביע תמיכה.

אהרל'ה, בוא בוא רגע.

ג'ון וויט הוא חתן פרס אוסקר ("קאבויי של חצות השיבה הביתה") וארבע פעמים נוספות מועמד לפרס אוסקר. הוא אחד השחקנים המרגשים בעולם. להגיד שסטאלון הוא כוכב קולנוע מהשורה הראשונה ולהתייחס אל וויט בצמידות אל אותם כוכבי קולנוע מהשורה השלישית-רביעית הוא כמו שאגיד שאסתרינה טרטמן היא מדינאית מהשורה הראשונה לעומת אבא אבן, דיפלומט מהשורה הרביעית.

ואלו הם 46 שמות של נבחרי ציבור, חברי הפרלמנט הישראלי, שהצביעו בעד חוק הצנזורה.

איברהים צרצור
אברהם דיכטר
אברהם הירשזון
אברהם מיכאלי
אורי אריאל
אלחנן גלזר
אלי אפללו
אליהו גבאי
אליהו ישי
אמנון כהן
אפי איתם
אפרים סנה
אריאל אטיאס
בנימין אלון
גדעון עזרא
דוד אזולאי
דוד טל
דני יתום
חיים אמסלם
יוחנן פלסנר
יורם מרציאנו
יעקב אדרי
יעקב בן-יזרי
יעקב כהן
יעקב ליצמן
יעקב מרגי
יצחק וקנין
יצחק כהן
יצחק לוי
מאיר פרוש
מאיר שטרית
מיכאל נודלמן
משה גפני
משולם נהרי
נאדיה חילו
ניסן סלומינסקי
נסים זאב
עבאס זכור
עתניאל שנלר
צבי הנדל
ציפי לבני
רונית תירוש
רפי איתן
שלמה בניזרי
שלמה נגוסה מולה
שמואל הלפרט

כל שם מוביל לכתובת vדואר האלקטרוני של חבר הכנסת.

בזמנכם החופשי.

מזל שוולווט הפנתה אותי לדבריהם של דב אלפון ויון פדר בכנס איגוד האינטרנט הישראלי. למרבה ההפתעה, השוק, ההלם והתדהמה, שני עורכים ראשיים בעיתונות הממוסדת לא חושבים שתוכן הגולשים שווה משהו. דב אלפון, שמונה ממש לפני חמש דקות לעורך "הארץ" (וגם היה פעם קפטן אינטרנט), חושב ש-10,000 בלוגרים שווים פחות מ-400 העיתונאים שעובדים ב-"הארץ". לא יכולתי לעצור את עצמי וחישבתי מייד שעיתונאי ב-"הארץ" שווה 25 בלוגרים בממוצע. ברור שיש בעיתון כתבים ששווים יותר, אולי 100 בלוגרים, ויש כתבים ששווים פחות. אני בטוח שיש כמה עיתונאים מתחילים, אולי כאלה שעוד לא סיימו את התואר היוקרתי שלהם בתקשורת, ששווים מקסימום 12 בלוגרים.

אגב, אם, נגיד, יש עיתונאי ב-"הארץ" שכותב בלוג, אז זה יוצר פרדוקס שעלול לסכן את שלמות החללזמן! אסור שזה יקרה.

אחרי שהשמיע הערה מתחכמת ומזלזלת ב-Web 2.0 (ומיחזר למעשה את דבריו מיוני 2007), פנה להשמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי "פיתוח סקסי של ICQ". הוא אומר – כל הכסף של ההיטק נמצא היום ב-Web 1.0, כל מה שהוא Web 2.0 מת, ו-Web 3.0 הוא סוג של ICQ מפותח. בכך אישר למעשה את השמועה כי יש לו פטיש חזק ל-ICQ, וכן גרם יותר נחת לד"ר אשר עידן מאי-פעם.

יון פדר, עורך Ynet, נשא גם הוא דברים בכנס. כעורך הראשי ואחד ממקימי אתר האינטרנט הפופולרי ביותר בישראל, הוא מאמין שמישהו צריך לשלם על תכנים באינטרנט (מעניין אם זה יחדש את חרושת השמועות על כך שבקרוב יעלה כסף להיכנס ל-Ynet). לדבריו, גם ויקיפדיה (אולי מיזם תוכן הגולשים הגדול והמצליח ביותר אי פעם) תהפוך בעתיד לחורבות מרקיבות, כי האנשים שחשים היום צורך לכתוב ערכים לא יחושו בעתיד את הצורך הזה. האם יתכן שיש קשר בין זה ובין המחיר שנגבה עבור מנוי לאנציקלופדיה של Ynet?

בסך הכל, זה שהדברים צפויים לא מפריע לי להיעלב מהם. כל הדברים שכותבים אני, חבריי לגלוב, עמיתי בבלוגוספירה ובויקיפדיה וגם מי שרק מגיב – בעיני האנשים האלה, זה לא יותר מכמה טוקבקים או התכתבות ב-ICQ. אלפון ופדר חיים בעולם בו מתי-מעט מואילים, תמורת תשלום צנוע, להעניק מחוכמתם להמון הצמא לידע. אני נזכר בנזירים יודעי קרוא וכתוב בימי הביניים, שכילו את ימיהם בהעתקת ספרי קודש ובהטפת מוסר לאיכרים הנבערים – ובמה שקרה לשליחות הקדושה אחרי שגוטנברג המציא מה שהמציא*, ופתאום הקריאה והידע הפכו נחלת הכלל. האם הם פוחדים ממהפיכה דומה שתהפוך אותם מיותרים? אני חושב שלא. הם בטוחים שתמיד נצטרך אותם, ורק מחכים שסוף סוף נבין את זה.

כדאי לקרוא גם:

• גל מור על הזלזול בהתקדמות הבלתי פוסקת באינטרנט. יש בזה הרבה אמת, אני רק מסתייג מההיצמדות למספרים של 2.0 ואחר כך 3.0 וכו'.
• סקירה של The Marker על דברי אלפון ופדר בכנס, מקור רוב הציטוטים שהבאתי.
• עידן באנקדוטות מצטט ומדגים, באמצעות עמית כנעני בתפוז, שהרשת פנים רבות לה. זה גם ICQ, אבל לא רק.

* בהערת אגב אוסיף שפלטפורמות ניהול התוכן הנפוצות קוראות לעצמן בשמות השואבים מהמצאת הדפוס – כמו Movable Type או WordPress.

בן שלו כותב ב"הארץ" ביקורת על ההופעה של ג'קו אייזנברג. הביקורת רחוקה מלהתלהב. היא מספרת על הפאב בו התנהלה ההופעה, על כך שהגיעו רק 80 איש להופעה וכי שרוב הזמן הנוכחים הגיבו באדישות כלפי אייזנברג.

נכון לרגע זה, ישנן 19 תגובות לכתבה. בתשע מבין ה-19 נכתב כי המגיב/ה היו בהופעה עצמה ורק אחת מבין התשע – ככל ששמתי לב – טוענת כי מה שנכתב בביקורת מדויק. בשאר התגובות נכתב כי לא היו 80 איש בקהל אלא 150 ואף 200 איש וכי הקהל היה באקסטזה, אייזנברג הוא המלך והיתה הופעה פיצוץ שחבל על הזמן.

התופעה של טוקבקים מוזמנים או טוקבקים בשכר היא תופעה מוכרת. שלשום התפרסמה כפולה ב"גלובס" ובה ראיון עם אחד האנשים שעבדו באחד ממשרדי יחסי הציבור שהעניקו שירות תגובות אותנטי שכזה לאחת המפלגות. הסיכוי שמבין 19 מגיבים לכתבה בהארץ, תשעה היו בהופעה, קראו את הטקסט של בן והחליטו לסתור אותו לחלוטין דומה לסיכוי שפיל יעמוד על ראש של סיכה תוך שהוא רוקד הורה ושר אופרה איטלקית.

החלק העצוב בסיפור הזה הוא שיש מי שמאמינים שהטוקבקים באתרי החדשות הגדולים משפיעים על המציאות. כך אמר אותו שתול ל"גלובס": "אני בטוח שזה מתורגם לכוח פוליטי, ולמנדטים של ממש בבחירות עצמן. יש לזה כוח השפעה מאוד גדול, אתה משכנע אנשים דרך התת מודע שלהם, כאשר המטרה היא לשחק בדעת הקהל של האנשים*".

הרשו לי להגיב כמו הארכיטיפ של הטוקבקיסט: פחחחחחחחח!!!!!1

* לשחק בדעת הקהל של האנשים?!? אה!?!?! מישהו קורא את הטקסט לפני שהוא יורד לדפוס?

בסמסטר הבא, לכשיפתח, אני מלמד בפעם הראשונה קורס אותו מסיים להכין בימים אלו ממש. הוא נקרא "אלימות מין וצנזורה באמצעי התקשורת" ובמהלכו תוצג סקירה היסטורית וניתוח תרבותי-סוציולוגי באשר לדרך שבה פעם אחר פעם ניסו (ועדיין מנסים) גורמים שונים לצנזר את אמצעי התקשורת השונים המציגים מין ואלימות; מהקולנוע דרך הרדיו ועד הקומיקס, מהטלוויזיה דרך האינטרנט ועד משחקי הוידאו.

בהקשר של משחקי הוידאו, במהלך הכנת השיעור, נתקלתי במשחק אותו לא הכרתי קודם לכן המכונה Custer's Revenge. המשחק יצא לאור ב-1983 עבור מכונת המשחק הבייתית של אטארי ועד היום הוא נחשב לאחד המשחקים ההזויים ביותר כמו גם השנויים במחלוקת ביותר שידעה התעשייה.

במשחק השחקן שולט על דמותו של גנרל קסטר שמטרתו להגיע אל אינדיאנית (אההמ, כלומר native american) עירומה הקשורה לעמוד מבלי להיפגע מחצים שנורים לעברו. מה קורה במידה וקסטר עומד במשימה? ובכן, אני סבור שהתמונה המהממת הבאה, שלקוחה מתוך המשחק, מעבירה את המסר.

כמובן שהמשחק עורר מהומה אדירה, מחאות, הפגנות וחרמות כאשר יצא אל השוק. אגב, על פי כל הדיווחים שקראתי, מדובר במשחק מחורבן במיוחד.

אם אתם חושבים שזו הדוגמה היחידה למשחק וידאו מהעידן הזה, זה שלפניו או זה שאחריו שבו אלמנטים מיניים משחקים תפקיד מרכזי, ובכן, אתם טועים, הו כמה שאתם טועים.

וכן, אני מאוד נהנה להכין את הקורס הזה.

דאגלס אדמס טען שהמחשב "הרהור עמוק" חשב זמן מה על השאלה מהי התשובה לחיים היקום וכל השאר והגיע למסקנה שהתשובה היא 42.

(תצלום אילוסטרציה: היקום. לא נעשה שימוש ביקום מקביל בעת צילום תמונה זו)

ובכן לא.

סקוט פונקהאווסר מדרום קרוליינה טוען שהמספר האמיתי שמגלם בתוכו את התשובה לחיים, היקום וכל השאר הוא בעצם (קחו נשימה עמוקה): 10 בחזקת 122 שאם אני לא טועה – ואני אף פעם לא טועה אלא אם כן מדובר במתמטיקה – זו הספרה אחת שלאחריה 122 אפסים. לטענתו, המספר הזה שב וחוזר בכל פעם שמתעסקים עם היקום. לדוגמה, 2.5 כפול 10 בחזקת 122 הוא מספר הדרכים שבהן ניתן לארגן את החלקיקים ביקום. היצטרפות מקרים? לא נראה לפונקהאווסר (ואיך אפשר להגיד למישהו בשם פונקהאווסר שהוא טועה?).

אגב, אם אני אלוהים, אני בטוח חושב על 2.5 כפול 10 בחזקת 123 דרכים לארגן את החלקיקים ביקום אבל זה רק מכיוון שאני פולני ותמיד יש דרך נוספת לסדר את הדברים ככה שהם יהיו ממש מסודרים.

בכל אופן, מכיוון ש"גוגול" הוא המונח שמתאר את 10 בחזקת 100 אבל אף אחד עדיין לא המציא שם ל-10 בחזקת 122, הרייני מתכבד להודיע שאני תורם את "שנדיבריליון" כמושג שיתאר את התשובה לחיים, היקום וכל השאר. כן, אני עד כדי כך נדיב.

בהערת אגב, ממש הערת שוליים קטנה, אומר שהמונח "שנדיבריליון" הוא סימן מסחרי, מוגן בזכויות יוצרים, בפטנטים ובכלבים ממש עצבניים.

עדכון: עומר שלח עדכון לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לפיו בויקיפדיה כבר מיהרו לעדכן את הערך (לחצו כדי להגדיל):

למרבה הצער העדכון לא החזיק זמן רב וזאת מכיוון שהעורכים בויקיפדיה עדיין לא עודכנו בהתפתחויות האחרונות. אני קורא לכל מי שרק יכול, לערוך את הערך הזה פעם אחר פעם עד אשר בויקיפדיה יבינו: שנדיבריליון הוא 10 בחזקת 122 והוא התשובה לחיים, היקום וכל השאר.

אחת לתקופה, אתה נתקל בקטע וידאו שגורם לך לשמוט את הלסת בתדהמה.

אם אני לא טועה היא שרה בפתיחה: "אם יש לכם חתונה, בר-מצווה, אירוסין, גירושין וכל מסיבה". מכיוון שכבר התחתנתי ולכן כבר התארסתי (הא?) ומכיוון שיש לי רק בנות ולכן לא יהיה בר-מצווה, אני מתחייב בזאת שלמסיבת הגירושין שלי (הא!??!) אני מזמין את ריקי פן!

הופה!