בדיוק לפני שנה (ויום) החלה בגלוב תחרות תחזיות לשנת 2008. 39 תגובות היו לפוסט התחרות ורגע לפני שהשנה מסתלקת כדאי לראות מה עלה בגורלן (וגורלנו):

צ'ימצ'יני טעה כאשר קבע שבשנה הזו ימצאו דרך לרפא את האומואים אך צדק כאשר קבע שהגלוב נסגר.
ילדה צדקה באופן מוחלט בכל תחזיותיה והיא המתמודדת הראשונה על התואר.
גם רוגל, דרומי, biohazard ו-gyuval צדקו אבל במקרה זה, זו לא חוכמה.
הבלונדינית הסודית ניפקה מספר תחזיות ובאחת מהן צדקה: השנה החלה עם שביתת מרצים.
עומר צדק כמעט בכל התחזיות שלו ובעיני הוא מתמודד חזק על התואר למרות שטעה כאשר קבע שהממשלה לא תיפול אך צדק כאשר חזה במדויק, ולפני שנה, כי צה"ל יצא למבצע רחב ברצועה.
כל התחזיות של ר"ש לא התממשו אבל אני חושב שיהיה זה לא מופרך לומר שיש מצב שהן יתממשו ב-2009.
מצד שני, מישהו שמתחזה לר"ש צדק ובגדול (וגם הוא מתמודד חזק על התואר) כאשר חזה כי יהיה מיתון בארה"ב שתוצאתו מיתון בארץ, כניסה לעזה, בחירות לקראת סוף 2008 (זה במסגרת הטעות הסטטיסטית) והמשך צבירת כוחה של אירן. הוא טעה כאשר קבע כי ג'וליאני ינצח בבחירות לארה"ב וסביר להניח שטעה כאשר קבע שברק ינצח בבחירות בארץ.
חלק מהתחזיות של חזי התממשו: הילארי קלינטון אכן לא נבחרה לנשיאות ואולמרט אכן עדיין ראש ממשלה אך בחלקן הוא טעה: ישראלי נוסף לא זכה בפרס נובל ולא היתה רעידת אדמה גדולה בישראל.
מתמודד רביעי על התואר הוא הטרמיט שחזה במדויק: אובמה יארח בחדר הסגלגל. הוא טעה כאשר קבע שלא נדבר יותר על פייסבוק. אנחנו עדיין מדברים לפעמים על פייסבוק.
מוסיף צריך לתת לכולנו קרמבו ושוקו שכן הוא טעה כאשר חזה שכל הבלוגרים המובילים של ישראבלוג שעברו לקפה יעבור לתפוז ואחר כך לחבר'ה וכי נענע10 יהפוך לרשת חברתית. מצד שני הוא הבריק כאשר חזה שב-2008 ישלמו לבלוגרים שמביאים טראפיק (ראו מקרה אורנג'-טיים).
אלי צדק בחלק מתחזיותיו – אכן הבועה התפוצצה, אכן לינוקס התחזקה (מעט) אך טעה באחרות – אנדרואיד עוד לא עשה מהפכה בעולם הסלולר ונטסקייפ נעלמה מפני השטח.
שחר לוי צדק בתחזית היחידה שלו: אברם גרנט אכן פוטר מצ'לסי.
ולבסוף, ירדן טעה: גם השנה כל פועלי העולם לא התאחדו.

מדהים, לא?

המשימה שלכם עד לחצות הלילה כפולה: לקבוע מיהו המנצח של שנת 2008 אשר יוכרז כ"נביא הגלוב" ולהגיש תחזיות חדשות, נועזות, מעניינות, משעשעות ורב-תחומיות לשנת 2009.

בהצלחה לחזאים.

על רקע לא מעט ביקורת, לא הסתרתי את דעתי שישראל לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים כאשר מתקיפים את אזרחיה על בסיס קבוע. למעשה, ישיבה בחיבוק ידיים נראית בעיני כמעשה בלתי מוסרי החותר תחת עצם התשתית הבסיסית לקיומה של מדינה ריבונית.

ואולם מי שהבין מדבריי שאני תומך בפעולה בכל מצב ובכל תנאי, טועה. הבעיה הגדולה ביותר עם פעולה צבאית, כל פעולה צבאית, היא שצריך לדעת גם מתי לעצור אותה ולתחושתי, בישראל לא יודעים מתי לגמור. עובדה זו מזינה פרשנים המתופפים על תופי הטאם-טאם וקוראים ליותר הפצצות, יותר פעילות וכמובן, כניסה קרקעית מיידית וללא פשרות. עמדה זו מסוכנת בעיני לא פחות מהעמדה הפאסיבית הקוראת לאי-פעילות בכלל וקשה לדעת האם היא מוזנת מעמדת הציבור או דווקא מזינה אותה.

אין כאן נוסחה מתמטית מדויקת ולמצוא את נקודת שיווי המשקל הוא עניין לא פשוט. האם מפסיקים עכשיו, אחרי שהפציצו את אשדוד, עיר בה מתגוררים 250 אלף תושבים ושנמצאת מרחק רכיבת אופניים מתל-אביב? (לא שזה משנה בעיני כמה רחוקה העיר המופצצת מתל-אביב). מדובר בחתיכת דילמה. לשמחתי, ובניגוד למלחמת לבנון השניה, נשמעים כעת לא מעט קולות שמציעים כמה רעיונות חלופיים, שקוראים לעצור לפני שיהיה מאוחר, לעצור לפני שנתגלגל לתוך מלחמה כוללת מהסוג שכמוהו הכרנו ממש לא מזמן.

בהקשר הזה, עמדתו השפויה של דוד גרוסמן שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ", מייצגת נאמנה את עמדתי בעניין וכולי תקווה שהיא מייצגת גם את עמדתם של רבים נוספים. גם גרוסמן סבור כי במשך שנים מירר החמאס את חיי תושבי הדרום. גם גרוסמן אינו רואה סיבה לגנות את עצם ההחלטה להגיב ובעוצמה כנגד ירי הקאסמים. ואולם גרוסמן מבין היטב את מגבלות הכוח, מגבלות שרבים כל כך בקרב הפרשנים הצבאיים בישראל ואף בקרב מקבלי ההחלטות, אינם מבינים או שאינם רוצים להבין.

זה הרגע שבו בדרך כלל דברים מתחילים להסתבך עבור ישראל. מוטב לה שלפני שהיא ממשיכה בתסריטים שנקבעו מראש במשחקי מלחמה ששוחקו על שולחנות חול, שתחשוב פעמיים. זה אף פעם לא טעות לחשוב פעמיים. על כל דבר.

לקח הרבה מאוד זמן עד שהגעתי לפייסבוק, עד שהחלטתי שהגיע הזמן שאבדוק קצת יותר לעומק על מה ההיסטריה. נכנסתי, הוספתי כמה "חברים" (פפפףףף) והיום אני חוזר לביקור קצר אחת לשבוע בערך; רוב הזמן זה אחלה מקום משעמם שבעולם.

הגיע הזמן לבדוק את הדבר הבא. הוא רחוק מלהיות חדש, ואני רחוק מלגלות אותו: הטוויטר. כן, אני יודע בדיוק מה זה ואיך זה עובד ומוסיפיניו טחן לי במוח שאני חייב לפתוח חשבון ואמרתי לו "בטח בטח, כבר!". לא טרחתי עד היום לפתוח חשבון מכיוון שאני מודה שהקונספט עצמו קצת דוחה אותי. ובכל זאת, נראה לי שהגיע הזמן לבדוק את העניין מקרוב ולא רק מרחוק.

אז פתחתי לי חשבון ובחרתי לעקוב אחרי כמה חברים כדי לקלוט את הראש. מצד שני, כשאתה בוחר לעקוב אחרי קלינגר, אהוד קינן ומוסיפיניו, טוב לא יכול לצאת מזה. לא חלפו 3 דקות ו-8 9 12 14 16 17 25 32 38 45 אנשים החלו לעקוב אחריי, את רובם אני לא מכיר. מאיפה הם יודעים שהגעתי ומי אלו האנשים האלו? ג'יזס.

בינתיים אני במוד של קריאה ולא במוד של כתיבה אבל מי יודע, אולי גם אני אתחיל לעדכן מה קורה איתי כל חמש דקות.

האמת? זו מחשבה מבהילה. אני מכור ליותר מדי דברים גם כך.

זו העת למרגיעים לאומיים. דובר צה"ל, אבי בניהו, לא ממש מרגיע. למעשה, אני רק רואה אותו ואני שם קסדה על הראש. עודד בן עמי עסוק בלהגיש תוכנית טלוויזיה, נחמן שי בדיוק שותה מים ומירי רגב, ובכן, היא באמת יצירת מופת. אי לכך ובהתאם לזאת, למהנט מציע לגולשיו לדבר עם הפרשן הצבאי שלו, רון בן ישי.

באמת שכבר מזמן לא קראתי פרומו כל כך מגוחך.

ללא קשר, אני אומר שעם כל הכבוד לרון בן ישי, יש דוברים רהוטים יותר, ידעניים יותר, בעלי תובנה אסטרטגית אינטרגלקטיבית המסוגלים לספק תובנות עמוקות יותר. אני מדבר, כמובן, על צ'ינגפינקי, חייזר הבית של הגלוב והפרשן הביטחוני של הקונצרן.

החל מהשעה 15:45 ועד שיימאס לו, יענה צ'ינגפינקי על שאלותיכם בנושא המבצע הצבאי: מה ההבדל בין מלחמה, לחימה, לוחמה, מבצע ומערכה? אם שני טילים יוצאים לדרך - האחד ממטוס מעל שמי עזה אל מחסן קרשים והשני ממשגר קאסמים אל שטח חקלאי נטוש, איזה מביניהם יוביל למבזק מיוחד בערוצי הטלוויזיה? על מה חשב פואד כאשר שמע לראשונה על המבצע ואיך כל זה יכל לקרו כאשר רוחמה לא עודכנה בזמן אמת?

הטוקבקים פתוחים ווצ'ינגפינקי מחכה לשאלותיכם (היזהרו, הוא במצברוח משונה; הורמונים של חייזרים או משו).

לא, בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" לא יבוא שלום. לא, המבצע לא יגרום לכך שבעתיד לא יפלו בישראל טילים, רקטות ופצצות מרגמה. לא, אין כאן פרופורציות – לא במספר ההרוגים, לא בהיקף ההרס. זה לא כוחות; אנחנו יותר חזקים (וטוב שכך). אין לי גם ספק שאם (וכאשר) יכניסו כוחות קרקעיים לעזה נקבל כאן שידור חוזר מזעזע של מלחמת לבנון השניה. למעשה, השידור החוזר כבר החל: מתקפת פתע, הצלחה מדהימה, הנה ניצחנו אבל בעצם – לא. אני רחוק מלחגוג. כאשר מאות אנשים נהרגים, חלקם, אני בטוח, אזרחים תמימים שרוצים לחיות את חייהם בדיוק כמוני וכמוך, אין על מה לחגוג.

מצד שני אין לי שום סימפטיה כלפי אלו שיוצאים להפגין בסינימטק נגד המבצע. לא בגלל שאני חושב שהמבצע יפתור את כל הבעיות, לא בגלל שאני חושב שהוא הפתרון הכי מוצלח שיש לנו, לא בגלל שאני סומך על ההנהגה שלנו (אני לא) אלא בגלל שמי שיושב במשך שמונה שנים בתל-אביב כאשר שדרות חוטפת טילים כמעשה יומיומי ומוצא את הזמן והאנרגיה לצאת להפגנה כאשר עזה חוטפת טילים, הוא בעיני צבוע.

הייתי בעד ההתנתקות כי בעיניי ההתיישבות ברצועת עזה היתה מעשה לא מוסרי. מהרגע שיצאנו משם יש לי הרבה פחות סבלנות כלפי ירי הטילים משם. אני בעד דו-שיח, בעד משא ומתן, בעד שטחים תמורת שלום אבל לא יצליחו לשכנע אותי שחייו של ילד בנתיבות שווים פחות מחייו של ילד בעזה, לא יצליחו לשכנע אותי שיש לשבת בחיבוק ידיים בשעה שעשרות טילים נוחתים בשטח מדינת ישראל.

מי שחושב שיש כאן "זבנג וגמרנו" לא חי במזרח התיכון. מי שחושב שאם רק נבליג עוד קצת, הכל יהיה בסדר – גם הוא לא חי במזרח התיכון.

* מכיוון שיתכן שפוסט זה יגרור תגובות חריפות – מכאן ומכאן – אשמח אם נוכל, לפחות נשתדל, לקיים דיון ולא תחרות צעקות.

מדובר באחת הפרשות המסעירות ביותר בעולם הירק אבל מסע השתקה הוביל לכך שממעטים לדבר בה. אפשר להבין; זו פרשה בה מעורבים יצרים, בגידות ויחסים אסורים. למרות זאת, הגיע הזמן לשים דברים על השולחן; תרתי משמע.

בעולם הירקות ישנם קרובי משפחה. כך לדוגמה ישנו הבצל והבצל הסגול:

אלו ללא ספק קרובי משפחה. ישנו גם אמא ובתה הקטנה כמו העגבניה ועגבניית שרי:

בעוד שהיחסים המשפחתיים בין הזוגות האלו וזוגות אחרים ברורים וידועים, ישנו זוג אחד שלא רבים נוהגים לדבר בו. אני מתכוון לכרוב ולכרובית. הנה הכרוב:

כמו שאתם רואים מדובר בחתיכת ירק מטופח, ירוק, עלים שטוחים ברובם, חלקים ברובם ופרושים לאורך ולרוחב לתפארת. אלא שהכרובית, שמשמה אפשר להקיש שהיא כרוב ממין נקבה, נראית אחרת לגמרי:

מספיק מבט אחד בכרובית כדי להבין שמשהו כאן לא מסתדר. מקורותיי יודעים לספר לי שהכרוב פנה באחרונה לכרובית ואמר לה: "תגידי, מאיפה כל התפרחת הזו? זה לא מהצד שלי במשפחה! את רוצה לספר לי משהו?" ככל הידוע הכרובית לא הגיבה, עובדה שהובילה לספקולציות רבות בנוגע לחייה הסודיים. אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה, מה עוד שאין לי הוכחות חותכות בעניין ואין לי כוח להסתבך בתביעת דיבה, אבל בינינו, ומבלי שהכרובית שומעת, תגידו לי אתם, זה רק נדמה לי או שהכרובית התעסקה עם הברוקולי?

בויקיפדיה נטען כי: "יש המוצאים דמיון בצורה ובטעם בין הכרובית לברוקולי". דמיון? דמיון?! נו, באמת! זה הרי ממש שקוף. ואני שואל (בזעם ותדהמה): הכרובית? הכרובית והברוקולי? שום דבר לא מקודש יותר, שום דבר??

כבר אמרתי שאני אוהב חורף? כן, אני חושב שאמרתי. כבר אמרתי שזה מעצבן שהוא לא הגיע? כן, גם את זה אמרתי. אז היום, הוא סוף סוף הגיע; חורף אמיתי כזה, בררררר כזה. אוחחחחח.

טוב, נפנק אותו בשיר. שרק ישאר כאן כמה שיותר, גם אם לפעמים הרעמים ממש מגזימים.

תחת הכותרת "תאורת הכביש מעייפת את הצפרדעים" מספר צפריר רינת ב"הארץ" על אחת הבעיות מהן סובלים בעלי החיים בשל אור מלאכותי:

כבר אלפי שנים שצבי ים קטנטנים שאך זה בקעו מביצים שהוטלו על החוף, יודעים למצוא את דרכם אל הים: הם עוקבים אחר אור הלילה המשתקף על בים עד שהם מגיעים למים. אלא אם כן אזור החוף מואר בתאורה מלאכותית. אז זוחלים הצבים לאור המלאכותי, עד שהם מתים מתשישות או בדריסה.

מעבר לעובדה שאין שום קשר בין הכותרת המשעשעת בפני עצמה לבין הטקסט העצוב בפני עצמו (כותרת מתאימה יותר היתה: 'תאורת הכביש הורגת את הצפרדעים הצבים', אבל כנראה העורך חשב שזה מדכא מדי), מעלה הרשימה שלוש סוגיות שיש להרחיב עליהן את הדיבור.

הראשונה היא ש"זיהום אור אקולוגי" פוגע באיכות הסביבה ובבעלי החיים לא פחות מאשר זיהום אוויר. למעשה, הטקסט מלמד שזיהום אור אקולוגי יכול להיות הרבה יותר קטלני לחלק מבעלי החיים מאשר זיהומים אחרים, מוכרים יותר.

השניה היא ש"זיהום קול אקולוגי" היא סוגיה שאני עדיין מחכה שמישהו יכתוב עליה ברצינות. הכוונה היא לכל אותם מפגעי רעש שבא לך לחתוך לעצמך את הגרון – או טוב יותר, למי שמייצר אותם – כדי שיפסקו.

השלישי הוא שבתקופת מיתון, יזמים זריזי מחשבה, כמוני, צריכים לפקוח עיניים ולאתר הזדמנויות עסקיות. כל מי שעיניו בראשו וקרא את הטקסט מבין שיש כאן הזדמנות חד-פעמית להיכנס לשוק החדש אך התוסס של משקפי שמש לצפרדעים לצבים. כן, זכרו את הרגע הזה בו הכרזתי שאני עומד להפוך ליצרן משקפי השמש הגדול בעולם עבור צבים (וגם צפרדעים!). אני עומד להיות הביל גייטס של עולם החי.

אם למישהו יש רעיונות נוספים לפיתוחים נדרשים לעולם החי, הוא מוזמן לשתף אותי ואותנו, תמורת תמלוגים עתידיים שגובהם המממממ יקבע בעתיד.

הבחירות בישראל מתרגשות עלינו לרעה. כבר כיום לא ניתן לגלוש באתר אינטרנט מבלי שאיזה באנר מעיק ומציק קופץ עליך מאחורי הפינה עם פניהם העאלק-חמורות-סבר של המועמדים שמשדרות אמינות! רצינות! מנהיגות! וכל שאר התכונות שלא קיימות באף אחד מבין שלושת המתמודדים לתפקיד ראש הממשלה.

מכיוון שתכונות אלו לא קיימות אלא מומצאות, אין סיבה שלא להמשיך את הזיוף ולהעתיק פורמטים שלמים ממערכת הבחירות ההיסטורית בארה"ב אל מערכת הבחירות האולטרה-משעממת בישראל. זה התחיל עם ההעתקה המגוחכת והמבישה של עיצוב הבלוג של אובמה אבל זו, כך מסתבר, היתה רק ההתחלה.

הנה אובמה-גירל של האמריקאים והנה ליבני-בוי הישראלי. צודק צביקה בשור כאשר הוא טוען שצריך להיות סתום גמור (מילים שלי) כדי להאמין שיש מישהו שמעריץ כך את לבני (אלא אם כן המעריץ הוא סתום גמור). שלא לדבר על כך שבקליפ של אובמה-גירל צפו יותר מ-12 מיליון איש ובקליפ של לבני צפו פחות מעשרת אלפים. זה לא מונע מכל תוכנית רדיו או טלוויזיה ישראלית לדבר על הקליפ הזה באושר גדול.

ובכלל נראה שהתקשורת הישראלית נורא רוצה להרגיש אמריקה. כך, חדשות ערוץ 2 משיקים (בשיתוף עם גוגל) אתר מיוחד בו יוכלו הגולשים לשלוח שאלות אל המתמודדים אל המשרה החשובה במדינה. "הזוכה" יוכל לבוא ולשאול את שאלותיו באולפן. הו! איזו התרגשות!! יוכלו לא רק לשקר לזוכה אלא גם להביט לו בעיניים כאשר משקרים לו. איך אני מקנא ב"זוכה". אולי זה בגלל שאנחנו רחוקים משם, אבל התחושה שלי היא שכאשר CNN עשו את שיתוף הפעולה הזה עם יוטיוב, זה נראה יותר אותנטי, פחות מיוזע ויותר רציני.

לשיא השיאים הגיעה, כמו תמיד, ש"ס כאשר לקחה את הסיסמה של אובמה: "yes we can", תרגמה אותו והפכה אותו לסיסמת הבחירות שלה.

אני לא יודע להסביר למה מה שעובד בארה"ב נראה בישראל כעשוי מפלסטיק, אבל כך זה נראה: חיקוי דהוי, טיפשי, פרובנציאלי ובלתי משכנע. אולי זה בגלל שאנחנו צינים יותר מהאמריקאים ואולי זה בגלל, שאיך לומר את זה בעדינות, שבישראל הבחירה היא בין ראש ממשלה מסית, שקרן, ולחיץ לראש ממשלה אטום, מנותק רגשית ויהיר לראש ממשלה חסרת ניסיון, חסרת אג'נדה וחסרת כריזמה.

הטיבה לנסח את הבעיה ריקי דרורי, סמנכ"ל השיווק של גוגל ישראל, כאשר צוטטה בהודעה לעיתונות כאומרת: "לראשונה בהיסטוריה, מתאפשר לנו להעניק לבוחרים את תחושת המעורבות החברתית".

זהו בדיוק, שזו רק התחושה.

אני חושב שמנהלי הקמפיינים בישראל ואמצעי התקשורת בישראל מעתיקים ללא בושה את המתרחש בארה"ב מכיוון שהם בפאניקה: הם מסתכלים על הפוליטיקה הישראלית והיא חלולה, היא ריקה; ריקה ממנהיגות, מסדר יום, ממועמדים אותנטיים שמזיזים למישהו משהו, שמייצגים משהו שהוא מעבר לאגו ולייצר הנפוח שלהם. מכיוון שכך, הם כמעט ונדחפים, בלית ברירה, לייבא התרגשות מזויפת מאמריקה בתקווה שהבוחר או הצופה לא ישים לב.

תשכחו מזה. הוא שם לב.

עדכון: גיא זוהר מצטט קטע מהפוסט הזה במסגרת הפינה "חמש דעות" שמשודרת ב"שישי" עם עופר שלח ורביב דרוקר בערוץ 10. אין לי ספק שגיא לא זקוק לי כדי לנסח עמדה מושחזת ומנומקת בעניין ודווקא משום כך, משמח ומרגש לראות שבחר להתייחס אל הפוסט ואף להציגו.

שבוע לאחר שפרסמתי את הטקסט ב"עין השביעית" והרוחות סביבי עדיין סוערות, לא מעט בשל ההחלטה להפנות את הטקסט גם מכאן ולעורר דיון שבשלב זה אינו אפשרי באתר "העין השביעית". לאחר שסגרתי את הפוסט הבטחתי שאפרסם את מחשבותיי בנושא. לא הצלחתי לתמצת את מחשבותיי והפוסט ארוך במיוחד.

השתדלתי להימנע מלענות לכמה תגובות בפוסט המקורי בכדי שלא להפוך את הדיון, שבעיניי הוא חשוב במיוחד, להתנצחות. ובכל זאת כמה הערות לכמה מהתגובות.

1. עומר הציע: ללכת ולעשות רשימה של כל העיתונאים שהביאו ילדים. גם אחת מבין עשרות (!) התגובות שהגיעו אליי למייל, שנשלחה אליי על ידי עיתונאי שאני מכיר ומוקיר, נזפה בי על כך שעשיתי עבודה חלקית שאינה "מביאה את הבשר". לאותו עיתונאי וגם לעומר אני עונה: אכן, הייתי צריך לשלם על כרטיס טיסה, לנסוע לאילת ובעזרת צוות התחקירנים שלי לתעד את העיתונאים. או אולי הייתי צריך לוותר על יום עבודה, לנסוע לנמל התעופה ולזעוק: "מי כאן עיתונאי שירים את היד!" ואז ללכת אחד אחד, לשאול את שמותיהם, להחרים להם את תעודות העיתונאי ולחזור הביתה. רוצה לומר, אני מבין את מה שאתם אומרים אבל היי, זה רק אני פה.

2. חלק מהתגובות הצביעו על חוסר המוסריות בציטוט שיחה שהיתה אוף דה-רקורד. ראשית יש לציין, כי בשום רגע במהלך השיחה עם דפנה, למעט ברגעים האחרונים לקיומה, לא נאמר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. ובאשר לרני רהב: אכן רהב הבהיר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. לאחר מכן הוא טרח לאיים עליי, לרמוז כי לעובדת שלו יגרם נזק רב (צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבין את האיום המקופל ברמז הזה) ולנתק לי את השיחה בפנים. לאחר מכן, יטענו המבקרים כי המעשה שלי לא היה מוסרי. טענה זו מקרינה, לדעתי, על הסולם המוסרי של אותם המבקרים.

3. "ספיחס" טען כי גם בעיתון שלי היו גם היו דברים מעין אלו. זו תגובה המבקשת להסיט את הדיון למקום שהוא מעולם לא היה בו. בשום מקום בטקסט לא התייחסתי לעיתון ספציפי. לא האשמתי את "מעריב", "הארץ" או כל עיתון אחר. הדיון עסק במערכת היחסים המתנהלת בין עיתונאים – מכל עיתון שהוא – לבין אנשי יחסי ציבור. הניסיון לטעון שבכך אני מנגח עיתון כלשהו הוא ניסיון עקר. מאכזב לראות שעיתונאים, האמונים על קריאת טקסט וכתיבתו, לוקים בהבנת הנקרא.

4 "שושי" טענה שאני "מכוער, קירח שמנמן ומתוסכל". ואני אומר: שמנמן?! שמנמן?!?!?!

5. "עיתונאי" העיד על עצמו בעילום שם שהוא לא לקח דבר מעולם מיחצ"ן ודרש כקטגור שאחתום יחד איתו. באזור הזה הדיון החל להדרדר. עיתונאים עלומי שם החליטו לסגור איתי חשבון. אין לי מושג מי הם, רק שהם החליטו שהדיון הוא לא על הטקסט אלא עליי. הדרישה שאני אגן על עצמי מפני האשמות מכפישות שניתכות עליי מצד עיתונאים אנונימיים היא לא פחות מאשר מגוחכת. אינני מתכוון לענות על כך לא מפני שאין לי תשובה (יש לי גם יש לי) אלא מפני שבכך אני נותן לגיטימציה לשיטה הנפסדת של עיתונאים פחדנים שמסתתרים מאחורי אנונימיות ודורשים (!) במפגיע (!!) שיתנו להם תשובות.

**

בשבוע האחרון קיבלתי יותר תגובות לטקסט הזה ממה שקיבלתי לכל הכתבות והמאמרים שכתבתי ב"ידיעות אחרונות" בשלוש השנים וחצי האחרונות. כולן, למעט אחת, מחזקות את ידיי ומוסיפות שלל סיפורים מסמרי שיער על הצעות מושחתות מצד גורמים שונים. אחרות שופכות אור נוסף על הפרשה עליה דיווחתי, אור שהופך את הסיפור למחריד עוד יותר.

יש להדגיש, כפי שהדגשתי בפוסט המקורי: אין בפרסום המקרה הזה להעיד על כל אנשי יחסי הציבור. ממש לא. ואולם יש מבין המשרדים הסבורים כי ישיגו חשיפה גדולה יותר ללקוחותיהם אם ישמנו את העיתונאים. בעוד שלתחושתי בעבר פרקטיקה זו לא נענתה בהתלהבות, הרי שבחלוף הזמן, "ההיענות היא ענקית. אתה הראשון שמתלונן".

אנצל את ההזדמנות הזו כדי להוציא מהארון פוסט בן 4 שנים וחצי אותו כתב דרור גלוברמן במארס 2004. הפוסט המדובר עוסק בעיתונאי שקיבל מוצר לבדיקה, כתב סקירה שלילית ובתגובה זכה לאיום מפורש מהיח"צנית לפיו הוא לא יקבל ממנה מוצרים נוספים לבדיקה מכיוון שהציפייה היא שבתמורה לשבוע שבו המוצר נמצא אצלו הוא יכתוב ביקורת חיובית. העיתונאי זרק אותה מכל המדרגות. כאשר הבינה שלא תצליח להסתדר איתו, הלכה והשמיצה אותו אצל עורכיו הבכירים בעיתון. גם הם זרקו אותה מכל המדרגות. העיתונאי, המכונה בפוסט של גלוברמן בשם "יוד", הוא אני והיחצ"נית היא היחידה מבין היח"צנים בישראל שאיתה אני לא מחליף מילה. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאחת או יותר מהתגובות שנכתבו בפוסט המקורי יצאו ממקלדתה.

הטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית" הוא סוג של בית-ספר לתקשורת בזעיר אנפין בשל שלל הסוגיות העיתונאיות והאתיות איתן הייתי צריך להתמודד: האם היה עליי לצטט את דפנה שלא הבינה שאני מתכוון לצטט אותה למרות שלא החבאתי ממנה בשום שלב את כוונתי? האם היה עליי לצטט את רהב לאחר שהבהיר שהשיחה היא אוף דה-רקורד? האם היה עליי לפרסם את הסיפור לאחר שרהב איים עליי ועל פרנסתה של העובדת שלו?

את הבחירות שלי עשיתי והייתי חוזר עליהן פעם נוספת.

הצעות דוגמת אלו של עידוק ואחיהוד לפיהן הייתי צריך לצטט "מקורות בכירים" חוטאות לעניין. העניין הוא להציג ברבים, באופן ברור ובהיר, כיצד נראים אחורי הקלעים. אי אפשר לעשות את זה באמצעות ביטויים מכובסים. העובדה שרהב מרשה לעצמו להשתולל ולהלך אימים על עיתונאים בעוד שאני אמור לשמור על כללי האתיקה משל הייתי ג'נטלמן בריטי היא דרישה שאינה מבינה את המסר אותו ניסיתי להעביר: מתנהלת כאן מלחמה על דמותו של העיתונאי והעיתונאים מפסידים בה. מי שמבקש לדווח על המלחמה הזו מתוך בועה סטרילית עושה לעצמו חיים קלים. כדי להבהיר עד כמה המצב חמור יש צורך לטבול בחרא, סלחו לי על הצרפתית, וכפי שניתן להתרשם מחלק מהתגובות, מדובר בחתיכת חרא מסריח.

מאז הפרסום, כמעט כל שיחה של עיתונאי איתי מתחילה ב"אפשר להגיד לך משהו אוף דה-רקורד?". אם זה המחיר שעליי לשלם, הרי שאני משלם אותו בהכנעה. אכן, אמינותי נפגעה ויש החוששים שמעתה שיחה איתי תפורסם ברבים. אני מבין אותם. מי שחושב שעשיתי זאת בשמחה הרי שאין לי אלא לומר לו שהוא אוויל. מקצוע העיתונות אהוב עליי, חשוב ומכובד בעיניי. בפעם הראשונה בקריירה שלי החלטתי שאני מפר את כלל האוף דה-רקורד ועשיתי זאת לאחר התלבטות ארוכה. מצד שני, אם במהלך עשר שנות עבודה הייתי צריך לבחור מקרה אחד שראוי שבגינו יופר הכלל הרי שזו הבחירה שלי ואינני מתחרט עליה.

אם יש דבר אחד עליו אני מצטער הוא על כך שבעקבות פרסום הטקסט דפנה שביט ממשרדו של רהב נפגעה. אני מקווה בשבילה שיום אחד תמצא מקום עבודה בו העובדים אינם נפגעים כאשר הם אומרים דברי אמת.

(מכיוון שאני מודע לכך שהדיון עלול לגלוש שוב לפסים אישיים, יתכן שאדרש פעם נוספת לסגור אותו לתגובות ואיתכם הסליחה)