ארכיון חודש מרץ, 2009

שיהיה לכם לבריאות. כלומר, שתחנקו

31 במרץ 2009

ממשלת ביביהו השניה יוצאת לדרך והשמחה רבה. 30 שרים בממשלה החדשה והיא כל כך גדולה שמזכיר הממשלה המיועד פנה למזכיר הכנסת וביקש להרכיב שולחן נוסף, זה שנבנה עבור ממשלת שרון המנופחת, זה שנתניהו כל כך נהנה לראות בו את סמל "האיש השמן" אשר נושא על גבו את "האיש הרזה". איש עקרונות, בנימין נתניהו. יהיה כיף.

30 שרים זה לא עניין של מה בכך וברשימת השרים אפשר למצוא כמה תפקידים חשובים אשר יהפכו את החיים פה לטובים יותר.

משה בוגי יעלון (ליכוד) יהיה שר לנושאים אסטרטגיים ומשנה לראש הממשלה. אין כמו "נושאים אסטרטגיים". המונח הזה, "נושאים אסטרטגיים", מדויק, חד כתער, ברור ונהיר. ידע משלם המיסים על מה הוא מוציא את כספו. על "נושאים אסטרטגיים", ואלו כידוע רבים וגם הממממ רחבים וגם הממממ חשובים מאוד כי הם המממ אסטרטגיים המממ למשהו.

יולי אדלשטיין (ליכוד) שר ללא תיק ואולי שר הטלקום/מדיה. חשוב מאוד. מה זה אומר, אף אחד לא יודע. אבל זה חשוב. קריטי אפילו.

מיכאל איתן (ליכוד) שר ללא תיק הממונה על שיפור השירות הממשלתי לאזרח. נו, מי יכול לומר מילה רעה על מישהו שהתפקיד שלו הוא לשפר את השירות הממשלתי לאזרח. כל הכבוד. חשוב מאוד. יש צורך בשר, בלשכת שר, מזכירות, נהג, רכב – כל מה שמתלווה לתואר שר בשביל מישהו שלאף אחד, אבל ממש לאף אחד לא יהיה ברור מה הסמכויות שלו (פשוט כי לא יהיו לו).

דן מרידור (ליכוד) השר הממונה על שירותי המודיעין וסגן ראש הממשלה. שירותי המודיעין, הם לא במקרה אחראים על "נושאים אסטרטגיים"? הממממ.

בני בגין (ליכוד) שר בלי תיק. אולי התפקיד החשוב ביותר בממשלה.

יוסי פלד (ליכוד) שר בלי תיק. המממ מה שכתוב למעלה.

אבישי ברוורמן (עבודה) – שר ללא תיק לענייני מיעוטים. בכל ממשלה צריך להיות מישהו שאחראי לאכול כנאפה. כבוד.

גילה גמליאל (ליכוד) סגנית שר במשרד ראש הממשלה. לא רק שהיא סגנית שר, היא סגנית שר במשרד ראש הממשלה. אוחחחח גילה, כמה התגעגענו לאייקיו שלך.

הרשימה נמשכת ונמשכת ומרנינה וקשה שלא להבחין שבין כל האנשים המכובדים, באמת מכובדים ונשואי פנים, שמוכנים למשוך מקופת המדינה מיליוני שקלים שאותם הם יבזבזו על שום דבר, על ממש כלום, על כבוד, על נייר מכתבים שעליו כתוב "לשכת השר", על שורה ברזומה בדרך לעוד תפקיד שבו הם לא יעשו כלום חוץ מהרבה רושם על כמה פעילים דביקים שקיבלו ג'וב במס הכנסה או ברשות הנמלים או באגף הפיקוח במשרד החקלאות, בין כל האנשים החשובים האלו, המנוסים האלו, שרואים בפוליטיקה שליחות, שבאו לשרת את העם והמדינה, שרואים בממלכה לא פחות מאשר הקדושה בהתגלמותה, בין כל אלו – -

לא נמצא אדם אחד שהסכים להיות שר הבריאות.

ואז אילן ישועה צעק

30 במרץ 2009

לא הייתי בכנס האינטרנט של הטוש בעל השם ההו-כה-מתוחכם "קום.ונשן" (שהרי אין לצפות מעיתון שיש לו שם באנגלית שיכנה את הועידה שלו בשם בעברית). ניסיתי לצפות בחלקים ממנה, קטעים ממנה, משהו ממנה באמצעות קטעי הוידאו שמופיעים באתר הטוש אבל הטכנולוגיה המאממת את Cast-TV לא נתנה לי לעשות את זה. לדעתי זה משהו שמכוון אליי אבל אני לא נפגע מכך באופן אישי.

לא נתתי לנידוי האודיו-ויזואלי שנכפה עליי לרפות את ידיי וקראתי דיווחים נרגשים על אירוע מסעיר שהתרחש באחד הפאנלים. מסתבר שאילן ישועה (מנכ"ל וואלה) וגיא אליאב (מנכ"ל נענע10) החליפו עקיצות הדדיות (!) אני יודע, זה נורא מרגש, אני מבקש מכולם לשתות מים, לנוח לרגע, ואז לחזור לקרוא.

מסתבר שאליאב אמר שאין הרבה מה לומר על העיצוב של וואלה (!) אז ישועה ענה שאם מישהו צריך לשתוק בנושאים של עיצוב זה נענע10. PWNED!! רגע, רגע, זה עוד לא נגמר כי אליאב אמר שיש מאבק בין דינוזאר לבין מי שמביא את העתיד לאינטרנט אז, אז, אז אז ישועה צעק "תנו לדינוזאור לדבר". יוווו זה כל כך משעמם שיש מצב שעוד רגע אני נרדם מרוב התרגשות.

אילן שילוח, מנכ"ל מקאן-אריקסון ועוד משו אמר: "יצרני התוכן יצטרכו לעבור מגישה לינארית של יצירת תוכן, לפיה קודם מפיקים סרט ואחר כך משדרים אותו, לגישה אחרת שמתאימה לצריכת תכנים בו זמנית באינטרנט ובסלולר. הם יצטרכו למצוא מודלים עסקיים חדשים של מכירת תוכן בצורה סימולטנית". אין לי מושג מה המשפט הזה אומר אבל מבחינה תחבירית כל המילים מחוברות אחת לשניה כפי שהן אמורות להיות מחוברות אחת לשניה כך שבטח יש להן איזושהי משמעות. איפשהו.

גלמור ציין בטוויטר שלו שב"גלובס" לא דיווחו על המתרחש בועידה ובכך דחפו את הקוראים הנאמנים שלהם למרקר. "זו חשיבה ישנה", הוא ציין. קלינגר תהה האם יכול להיות שפשוט לא היה משהו שהיה ראוי דיווח ואהוד קינן ותומר ליכטש מיהר להזהיר אותו שהוא עלול לעמוד לדין על "ביזוי השם המפורש". האם יתכן שהאירועים בתוך הועידה היו כל כך משמימים שבטוש עצמו מדווחים כי "על פי רחבת הכניסה הצפופה, נראה היה כי המשתתפים עסקו בעיקר בנטוורקינג ובהחלפת כרטיסי ביקור"? האם זו דרך חתרנית לומר: "היה שעמום תחת! תחת איי-טל-יה! אנשים עמדו בחוץ והחליפו כרטיסי ביקור עם השומר בחנייה כי עדיף היה להסתכל על צבע מתייבש על קיר מאשר להקשיב לכל המנכ"לים שמגיעים שנה אחרי שנה אחרי שנה לאותו הפאנל בדיוק"?

כעיתונאי טכנולוגיה לשעבר ברור לי לחלוטין מדוע האירוע הזה מייצר תכנים שהעיתונאים (בטוש) כותבים ומדווחים עליהם בהתרגשות מזויפת אבל אני שואל, באמת שואל, האם יש מישהו מחוץ לברנז'ה של השניים וחצי אנשים שהם מנכ"ל וואלה, מנכ"ל נענע10 ושני סמנכ"לי השיווק שלהם, שזה מעניין אותם מה אילן ישועה וגיא אליאב אומרים לעצמם מעל איזשהי במה? האם הקרקס האינפנטילי הזה משנה משהו למישהו? האם משהו באירוע הזה משפיע איכשהו על החיים שלנו? האם זה קשור במשהו למה שאנחנו עושים באינטרנט? האם היה שם איזשהו תוכן בעל משמעות? חוץ מזה שאליאב אמר שעד הקיץ לא ישאר זכר לעיצוב של נוויל ברודי (יוהוו! שרפנו מאות אלפי דולרים! היפ-היפ!) האם משהו בדיון ייצר איזשהו משהו בעל חשיבות כלשהי למישהו שהוא לא האגו הנפוח של הדוברים השונים?

אם כן, ממה שהתרשמתי עד כה, אף אחד לא דיווח עליו.

בלדה לעוזב קיבוץ

29 במרץ 2009

(אם אנחנו כבר בסימן מוזיקלי)

כאשר חיפשתי את "בלדה לעוזב קיבוץ" ביוטיוב הגעתי רק לביצוע ה-הממממ הזה של כמה חבר'ה מקפה דה-מרקר. הביצוע באמת יוצא דופן ובכל זאת חיפשתי את המקור. לא מצאתי. אז הכנתי בעצמי.

"בלדה לעוזב קיבוץ" הוא לא פחות משיר מבריק. הוא מצייר את הווי הקיבוץ, המיינדסט הקיבוצי, בצורה מקסימה (גם אם עצובה) ולמרות שהוא שיר ה"הראיתי לכם" האוליטימטיבי הוא לא שוכח להציג את הצד השני: בסופו של דבר עוזב הקיבוץ, שעשה את זה בגדול, לא יכול שלא להשוויץ בעברו, זה שממנו הוא כל כך רצה לברוח. העבר הזה, הוא חלק ממנו ואף אחד, אפילו לא קיבוצניקים לשעבר, לא יכולים להשתחרר מהעבר שלהם כל כך בקלות.

"בלדה לעוזב קיבוץ" מצטרף בקלילות לרשימת "השירים הישראלים ביותר".

וכן, יש גם את הביצוע המעולה.

YouTube Preview Image

מכונת זמן

אם היתה לכם מכונת זמן והייתם יכולים לחזור באמצעותה אחורה בזמן, האם הייתם משנים דבר מה?

האם יש מישהו שלא היה משנה דבר?

YouTube Preview Image

שרי אריסון "בהתייחסות נדירה"

25 במרץ 2009

מנכ"ל בנק פועלים, צבי זיו, התפטר בצהריים מתפקידו. סיפור זה פתח את מהדורת חדשות ערוץ 10 ובצדק. בנק הפועלים הוא הבנק הגדול במדינה (או לפחות היה) וכאשר מנכ"ל מתפטר בשל חילוקי דעות עם יו"ר הדירקטוריון, יש כאן סיפור מעניין. לא שהסיפור הזה סופר בכתבה של כתבת הכלכלה של ערוץ 10, נועה קולפ, אבל מילא.

מה שהפעים את קולפ היתה העובדה שבשעה שזיו התפטר, בעלת השליטה בבנק, המיליארדרית שרי אריסון, היתה עסוקה ב"יום הכי חשוב לה בשנה (!) יום המעשים הטובים". לכן, ככל הנראה, היא גם נתנה סינק קצר בו אריסון קוראת לכל אחד לעשות מעשה טוב על פי יכולתו. מקסים. אחרי ששילמה את ליטרת הבשר לאריסון, מגיע שלב הליקוק העמוק. בשלב הזה, מקדימה קולפ ומבשרת ובקול דרמטי כי "אריסון כן סיפקה היום התייחסות נדירה למצב הכלכלי הקשה" (העלגות במקור).

נו, בשלב הזה אני זעקתי: "שקט בבית!!"; הכנסתי את הילדים לפריזר, סגרתי עם סלוטייפ את הפה של האישה, ניתקתי טלפונים, סגרתי את התריסים וחיכיתי לשמוע את ההתייחסות הנדירה של שרי אריסון למצב הכלכלי הקשה. כרגיל במקרים אלו, צריך לראות כדי להאמין:

YouTube Preview Image

כאשר מדברים על ההתבטלות של כתבי הכלכלה מול איילי ההון שמוכנים לומר חצי משפט בנאלי, שאין בנאלי ממנו, ובכל זאת זוכים להקדמה פומפוזית ולכבוד מלכים, מדברים בדיוק על זה.

אם קולפ היתה ישרה עם עצמה ועם הצופים שלה היא היתה אומרת "שרי אריסון לא הסכימה לומר שום דבר חדש, מקורי או בעל משמעות כלשהי באשר למצב הכלכלי הקשה" – ואז לתת את קטע הוידאו של אריסון. אז, ורק ואז, היתה ההתייחסות של אריסון זוכה למסגור ההגון, הישר והאמיתי מצד מערכת החדשות של ערוץ 10. במקום זה, זכו הצופים, באייטם הפותח של המהדורה, למקלחת של התחנפות דביקה שכל תפקידה לזכות בכמה נקודות זכות לקראת הפעם הבאה שקולפ תרצה להוציא מאריסון עוד משפט חלול וחסר משמעות.

גלעד שליט ברשת: קמפיין במקום דיון

שלשום פרסמתי כאן פוסט שהתרכז בטקסט מסוים, דוחה במיוחד, שפורסם בנענע10. גיא, שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט, בסיס לכתבה שהיתה אמורה להתפרסם באחד העיתונים אך בסופו של דבר, ולמרבה הצער, לא פורסמה. לשמחתי, הטקסט מתפרסם כאן, כמעט במלואו.

למרות שמדובר בטקסט ארוך יחסית, המתאים יותר לפורמט של עיתון מאשר לפוסט בגלוב, אני מציע לכם להשקיע בו כמה דקות. במהלכו נחשפת קבוצה של ישראלים שנמאס לה מהציניות של משרדי הפרסום והאינטראקטיב שרוכבים על הגב של גלעד שליט בדרך לעוד קופון (גם אם הוא לא מתבטא באופן מיידי וישיר בכסף) ומרדידות הדיון הציבורי לה אחראית גם התקשורת.

הנה הטקסט:

***

בחודשים האחרונים האינטרנט הישראלי מוצף באפליקציות ווב 2.0 שנועדו לגרום להעלאת המודעות לנושאים שונים שנמצאים על סדר היום הציבורי. בין היתר ניתן לציין את אפליקציית QassamCount של היזמים דן פגין ואריק פרימוביץ; את הרעיון להחליף את תמונתו של גלעד שליט עם הכיתוב "גם אני מחכה לגלעד" בפייסבוק, מסנג'ר ושירותי ווב אחרים ביוזמת חברת "ארק אינטראקטיב". אפילו אתר מיוחד הוקם לטובת הנושא; את היוזמה של חברת "אידיאולוג'יק" לצבוע אתרי אינטרנט בולטים בצבע אדום מהבהב ל-20 שניות ואת ההחלטה של 100  אתרי אינטרנט להפסיק בחודש יולי 2007 את כל פעילותם למשך חמש דקות, כחלק מקמפיין אשר נועד לציון של יום השנה לחטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב. את הקמפיין יזם ערן גפן, מנכ"ל חברת R&Y אינטראקטיב.

אחת היוזמות למען גלעד שליט ברשת שמתקיימת בימים אלו באתר נענע10, שפתח מדור מיוחד עבור גלעד שליט שמרכז ידיעות בנושא ומאפשר לגולשים לכתוב לגלעד. חלק מהגולשים אהדו את היוזמות. אחרים מבקרים אותן וטוענים שהן תרגיל ציני שלא משרת את המטרה אלא כל תכליתו לקדם את משרד הפרסום ואתרי האינטרנט שעומדים מאחוריהן. לפני כמה ימים עלה לאוויר אתר האינטרנט Net Fart (נפיחת רשת) של חברת סטארט-אפ מדיה אינטראקטיבית המתמחה ברשתות חברתיות. Net Fart  מציעה מערכת חינמית לגניבת זהויות גולשים בשם Phishy CMS.

אם בשלב זה אתם כבר מרימים גבה, הצדק עמכם. מערכת לגניבת זהויות גולשים? לא בדיוק. בתיאור המוצר (להורדה לחצו כאן) Net Fart מסבירה כי" Phishy CMS הוא מוצר חינמי מבוסס קוד פתוח המאפשר לך, הפישר הממוצע (באנגלית זה נשמע הרבה יותר משעשע, the average phisher) ליישם בקלות פיצ'רים (Killer Features) לפישינג טוב יותר, בעיקר גניבת שמות משתמש וסיסמאות. הקמע של מוצר Net Fart הוא דג בצבעי דגל מדינת ניגריה. יש באתר של החברה אפילו מדור למשרות דרושים. אחת הדרישות מסגן נשיא לכספים ש- Net Fart כביכול מחפשת היא הבנה חזקה של קוד הפשע של ניגריה (לצד תואר MBA). מיקום המשרות הן בלאגוס, ניגריה.

תחת מדור הודעות לעיתונות פרסמה Net Fart  את ההודעה על השקת האתר הראשון שמבוסס על מערכת לגניבת זהויות שפיתחה – שכותרתו "גלעד בינתיים חי". זהו בעצם קמפיין לגניבת פרטי גולשים למען החזרת גלעד שליט. באתר מצוין כי גלעד בשבי כבר למעלה מאלף ימים. "רוצים לעזור לנו? תנו לנו את פרטי המשתמש שלכם בטוויטר ואנחנו נפרסם אותם לכולם כדי להראות כמה איכפת לכם מחברים שלכם וכמה אתם מזבלים להם את האינטרנט", מציין האתר של Net Fart. וכמובן ישנם שדות להזנת שם המשתמש והסיסמה לטוויטר.

הבלוגר ארז וולף היה הראשון שחשף את חברת הסטארט-אפ החדשה Net Fart והמוצר שפיתחה. הוא כתב כי מדובר למעשה באחד מאתרי בדיחות הרשת הכי מושקעים שנעשו כאן. "המטרה של היוצרים היא כנראה אמירה על השימוש הציני בפלטפורמות חברתיות לכדי הפיכת הדיון הציבורי סביב גלעד שליט לסיסמאות שיווקיות שאין בהן כלום… לי אין קשר למערכת ולאתר ואינני בין היוצרים שלהם , אך אני מניח שמי שיטען שיש כאן ציניות וחוסר רגישות שחצו את גבול הטעם הטוב יהיה בדעה אחת עם יוצרי האתר שמציבים מראה אל מול אותן אפליקציות אינטראקטיב וטוענים כלפיהן בדיוק את אותו דבר", כתב וולף.

אז מי עומד מאחורי היוזמה? בסיוע של וולף יצרתי קשר עם אנשי Net Fart והעברתי להם כמה שאלות באמצעות הדואר האלקטרוני. הם מסרבים להיחשף אבל יש להם הרבה מה לומר על הדרך שבה לא מעט אפליקציות ווב 2.0 וקמפיינים שיווקיים, שאמורים לגייס גולשים לטובת נושאים ראויים שעל סדר יום הציבורי, ממונפים על ידי בעלי אינטרס.

"אנחנו קבוצה קטנה של אנשים, כולם מתחום הווב או פינות אחרות של תעשיית ההיי-טק, גיל ממוצע בערך שלושים", הם כותבים לנו. "אנחנו בוחרים להישאר אנונימיים בשלב הזה וזאת מכיוון שיש המשך לעלילה והאלמוניות מסייעת לנו להוציא את כל זאת אל הפועל. הניחוש המלומד של ארז וולף היה בעיקרו מדויק ואנחנו שמחים על כך שהראשון שראה לנכון לכתוב על המיזם ידע לראותו באור הנכון. איננו מזלזלים חלילה בחשיבות המאמצים לשחרורו של גלעד שליט (וכולנו נשמח לראות את חזרתו אל גבולותינו כתחליף ראוי למתנת יום הולדת לשנה או שנתיים הקרובות), אבל אין זה אומר שאנחנו מקבלים את המטא-קמפיין לשחרורו כלגיטימי באותה המידה".

"ניסינו להמחיש באמצעות האתר עד כמה הוא מגוחך הנסיון של גופים מסחריים לרכב על כל גל של אירועים טרגיים אלה ואחרים תוך נסיון להרוויח יחסי ציבור, אהדה, פרסי קקטוס הזהב או סימון וי על שורת הפרו-בונו בפורטפוליו של חברת פרסום. אנחנו בדעה שמעבר לכל, ההיקף הדיספרופורציונלי של הסיקור והחשיפה העלה משמעותית את המחיר שהחברה הישראלית תצטרך לשלם הן על גלעד שליט והן על כל חטוף עתידי, ושלו יכול היה החמאס לממן קמפיין שכזה בעצמו היה עושה זאת בשמחה."

"התקשורת שבעבר ידעה להצניע את חשיבותם לעם ישראל של חטופיו, וזאת בכדי לא לחזק את ידיהם של אויבינוֿ, גם היא אינה חפה מפשע שכן מאז המסחור של הטלוויזיה ודעיכת הסטנדרטים של התקשורת המודפסת התפתחה בתקשורת מידה של עיוורון כלפי התמונה הגדולה ואתם עצמכם, אנשי התקשורת, שמחים להוות חלק מאותו המפעל הפופוליסטי".

"מה אנחנו רוצים לומר? ראשית, הקמפיין למען החזרת גלעד שליט עבר את נקודת הרוויה מזמן. בלי להכנס לשאלת מה המשמעות של המושג 'בכל מחיר', ניתן לומר כי הקמפיין עשה את שלו וכל אדם בר דעת בישראל כבר התקבע בדעתו, כלומר, לא נותרו עוד אדישים שאליהם יש לפנות. כבר מזה כמה חודשים שעיקר (אך בוודאי שלא כל) הקמפיין הפך במה לחברות פרסום להתחרות על כתר 'החברה שהכי למען גלעד' (בעולם מתוקן זו כבר היתה קטגוריה בקקטוס). מה כל כך רע באפליקציות ווב שמגייסות גולשים? ובכן, מה טוב בהן, מה תרומתן? האם הוספת אפליקציה מהווה מעשה מהותי או שמא נותנת לאדם להרגיש כי יצא ידי חובה באמצעות השקעת כמות האנרגיה המינימלית?".

האם היו תגובות נאצה או תגובות אחרות? בכל זאת הקמתם אתר אינטרנט שכותרתו "גלעד שליט בינתיים חי"
"מכיוון והשקנו את האתר לפני מעט יותר מיום טרם התקבלו יותר מדי תגובות לכאן או לכאן. מאלו שהיו בסוד העניינים התגובות כמובן היו חיוביות אך אין זה בהכרח מדד למשהו. אנחנו צופים תגובות נאצה ומברכים עליהן שכן הן יאפשרו דיון בגובה פני השטח על הסוגיה. יש לציין שאכן אתה צודק, לכתוב 'גלעד בינתיים חי' לא היה מעשה קל. חרף מה שמשתמע מקריאה פשטנית של האתר אנחנו אכן דואגים כמו כל עם ישראל לגורלו של גלעד שליט. הבעיה שלנו היא עם המיתוג של קמפיין גלעד שליט שבעינינו הוא ציני ומונע אינטרסים".

ציני באיזה מובן ומאילו אינטרסים? איזו אלטרנטיבה אתם מציעים: שלא יהיו קמפיינים שיווקיים כלל ברשת עבור הגולשים? מה כן הייתם רוצים לראות?
"ציני מכיוון שהחברות פרסום בכלל והאינטראקטיב בפרט גוזרות על זה קופון תדמיתי ומידיעתנו את הנפשות הפועלות זה במכוון. ישנם כמה שמות שאפשר היה לנקוב אך מן הראוי שאנשים יגיעו למסקנותיהם שלהם לבדם במקום שנכפה את דעתנו עליהם. אנחנו לא מבינים איך ביקורת על קמפיין פופוליסטי מתפרשת כביקורת על קמפיינים שיווקיים בכלל. גלעד שליט הוא בן אדם, לא מותג של דגני בוקר. מה כן היינו רוצים לראות? דיון מפרה, עיסוק פומבי בצדדים הפחות נעימים של סוגיית גלעד שליט, הצגת עמדות שקולות ובלתי-ריאקציונריות, שיקול דעת מערכתי בתקשורת, עשיה תועלתנית (במקום עשיה עצלה דוגמת הוספת אפליקציה או עדכונים בטוויטר) ואחרון חביב להאיר את עיני הציבור לכך שתעשיית הפרסום פועלת ממניעים כמו כל תעשייה אחרת ושעדיף לא לקחת את 'עשייתם בקהילה' בעודף רצינות".

ינון לנדברג, מנכ"ל חברת הפרסום "אידאלוג'יק", דוחה את הביקורת: "כל חשיפה היא חשיפה טובה בתנאי שאין פגיעה בגוף שעוזרים לו".

ובכל זאת, להוסיף את השם שלך לאפליקציית או להחליף תמונה בפרופיל ברשת חברתית זו באמת פעולה שתורמת למאבק להחזרת גלעד שליט?
"כל תרומה כזו היא קצת יותר ממינימלית ממה שאותו אדם השקיע עד היום. כל דבר שגורם למודעות או מוביל להנעה לפעולה – הוא משובח. מטרתנו היא להעלות את המודעות לצרכים של גופים או אנשים או ארגונים. לגבי החשיפה שנוצרת מקמפיינים באינטרנט למען גלעד שליט, לדעתי רוב החשיפה הגיעה דווקא מהעיתונות ולא מהאינטרנט. הלוואי שכל אחד במדינה היה תורם באופן מינימלי בתחום שהוא מבין".

חזי משיטה, ראש מטה המאבק לשחרור גלעד שליט, אומר שהמאבק של משפחת שליט הוא מאבק לחיים ולא קמפיין שיווקי. "במאבק לחיים משתמשים בכלים שונים. אתה רוצה – תקרא לזה קמפיין. המטרה היא לגייס את הציבור על ידי רתימת התקשורת ובסופו של דבר לרתום את מקבלי ההחלטות לעניין. תאמין לי שאם המשפחה לא היתה עושה דבר אז לא היו נעשים מעשים. אני חושב שהגופים המסחריים, משרדי הפרסום ומשרדי יחסי ציבור פועלים בשקט ובצנעה. וכמובן הכל מאושר על ידי המשפחה. לומר שבגלל שפנינו לתקשורת זה העלה את המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם זה מגוחך במקרה הטוב. במשך 1,000 ימים לא היתה עשייה. אז פתאום בשבועיים שהמשפחה מנסה לומר את דבר ולפעול אומרים שהיא מזיקה למשא ומתן?"

אתה מאמין שנוצר בתקשורת, באינטרנט או בכל מקום אחר שיח אמיתי על שחרור גלעד שליט?
"הגיוס הרחב של התקשורת והציבור למאבק בהחלט מאיץ את התהליכים ובעצם הוביל לדיון אמיתי בנושא. נחשפה רשימת האסירים וכך הציבור נחשף יותר יותר. לא מדובר במניפולציה. המשפחה מוכנה שיחזירו אסיר אחד תמורת גלעד שליט, או בכל דרך אחרת אבל זה לקרה. אי אפשר לצאת למאבק מבלי ליידע את התושב שגר באילת או ברמת הגולן  על מה יצאנו למאבק. הלוואי ולא היינו נדרשים למאבק האחרון. המשפחה עלתה בעל כורחה לירושלים ובעל כורחה יצאה לציבור ונחשפה עם חטיפת הבן".

אחרי זה מתפלאים למה לא מצביעים

24 במרץ 2009

ממשלה נופלת. מכריזים על בחירות חדשות. המפלגות מציגות את מרכולתן. יש תעמולה. יש ראיונות. שואלים שאלות ומקבלים תשובות. מגיע יום הבוחר. הבוחר בוחר במפלגה. ברור לו שהמפלגה שבה הוא בחר לא תרכיב את הממשלה, אבל זה בסדר מבחינתו. גם לאופוזיציה יש תפקיד בדמוקרטיה ייצוגית והבוחר מבין שמהאופוזיציה מגיעה פוזיציה, כלומר אלטרנטיבה. הוא שולח את המפלגה שלו להתייבש קצת ואם אפשר, להתבייש קצת.

ואז מגיע ראש המפלגה ומחליט שאם הוא לא שר הביטחון, מדינת ישראל תלך לאבדון. מכונס גוף שמונה כ-1,200 חברים. והגוף מצביע. הגוף מחליט לקחת את המפלגה, שקיבלה מספר מנדטים מגוחך, ולהכניס אותה לממשלה.

קשה לי להאמין, באמת שקשה לי להאמין שמבין מאות אלפי האנשים שהצביעו למפלגת העבודה יש רבים שהיו מוכנים, שמפלגת העבודה לה הצביעו, תשב בממשלה אחת עם ליברמן.

אתם יודעים מה, עזבו מה המצביעים חשבו או לא חשבו: שלום שמחון, הפודל של אהוד ברק, אמר בגלי צה"ל שמפלגת העבודה לא תשב עם ליברמן אלא אם כן מפלגת העבודה תהיה זו שתרכיב את הממשלה – היינו תזכה בבחירות. אני זוכר שרינו צרור אמר לו "תשמע, זה מוקלט!" ושלום שמחון אמר לו "אין בעיה! תקליט, תקליט!" (או משהו בסגנון).

שלום ירושלמי ("מעריב") כתב:

אהוד ברק ("העבודה תלך לאופוזיציה"), פואד בן אליעזר ("תשמע לי טוב, אנחנו לא נשב עם ליברמן"), שלום שמחון ("האופוזיציה היא האופציה היחידה שלנו. אני רציני") – כולם ישבו שלשום בלשכה של ברק וחילקו ביניהם את התיקים.

חבורת שקרנים-רמאים שגונבים את הקול של הבוחר, פשוט גונבים אותו. הם פשוט גנבים. אין מצב שהבוחר של מפלגת העבודה האמין שהמפלגה תסכים לשבת לצד איש שבנה את תהילתו על שנאת ערבים, שאמר "ליברמן מבין ערבית". ובכל זאת זה מה שגוף שמונה 1,200 איש עשה בעידודם של כמה גנבי קולות עלובי נפש.

אחרי זה מתפלאים, באמת מתפלאים, למה פחות ופחות אנשים הולכים להצביע.

איזה יום שחור.

לא בנאדם. סחורה.

23 במרץ 2009

בשבוע שעבר קיבלתי הודעה לעיתונות ממשרד יחסי הציבור של נענע10. נכתב בה כי:

ביום שבת, ה-21.3.09, ימלאו 1,000 ימים לשבייתו של גלעד שליט בידי החמאס.  ב-nana10 בחרו לא לעמוד מנגד, ולנקוט עמדה, על מנת שהנושא לא ירד מסדר היום הציבורי.  בסוף השבוע, במטרה לציין את האירוע ולשמר את דעת הקהל, יתקיימו מגוון פעילויות באתר סביב הנושא.

בחרו "לא לעמוד מנגד, ולנקוט עמדה"! אחחח, אקטיביזם דיגיטלי במיטבו.

אתמול בבוקר שלחתי טקסט ל"עין השביעית" שעוסק בדרך שבה אתר "זאפ" משווה את מועמדי הריאליטי באתר שלו. בטקסט כתבתי:

מנכ"ל "זאפ", איתן זינגר, צוטט כמי שאומר: "נוכחנו לדעת כי בזאפ באמת ניתן להשוות הכל". טעית מר זינגר. העניין הוא לא שאפשר להשוות הכל. העניין הוא שבעבורך, כמו גם בעבור צופי טלוויזיה רבים, הכל הפך לסחורה וסחורה היא דבר שהוא בר השוואה.

כמה שעות חלפו וקיבלתי מחבר קישור בדואר האלקטרוני לכתבה הזו. הכתבה, שמופיעה בערוץ המחשבים-סלולר של נענע10, נפתחת כך:

במסגרת פרויקט "מחכים לגלעד", ננסה להמחיש לכם מה המשמעות של 1000 ימים בשבי, כפי שהם משתקפים במציאות היומיומית שלנו. והפעם: רשימת מכשירי הסלולר שיצאו במהלך 1000 הימים בהם גלעד שליט נמצא בשבי.

כך בחרו אנשי ערוץ המחשבים של נענע10 שלא לעמוד מנגד: הם המירו את ימיו של החייל הישראלי בשבי החמאס לטלפונים סלולריים שהושקו באותה התקופה. הרעיון כל כך משחית את המחשבה, כל כך הזוי, מבחיל ורקוב מיסודו שבא לך לקחת את מי שאחראי על הטקסט הזה ופשוט לדפוק לו שתי סטירות. שלוש סטירות, אם תבקשו יפה. זו הדרך היחידה להמחיש כמה זמן הם אלף ימים? להציג כמה טלפונים סלולריים הושקו באותה התקופה? האם אין שם מבוגר אחראי שבוחן את "התוכן" לפני שהוא עולה לאוויר?

הטקסט הזה מאפיין לא רק את הריקבון המוסרי של מי שהגה אותו אלא גם את דפוס המחשבה שפושה בכל מקום לפיו הדרך היחידה להבין דבר מה הוא לדבר עליו במונחים של סחורה, גם אם מדובר בימיו של חייל בשבי. בא לי להקיא.

בסוף הטקסט בעין השביעית הצעתי רעיון חדש להשוואה:

מה יותר בהמי – הרעיון של "זאפ" להשוות אנשים כאילו היו נגני MP3, ההתנהגות של האנשים אותם האתר משווה, או הצגתם של האנשים כחתיכות בשר מבריקות הנסחרות בשוק על ידי אנשי ההפקה של תוכניות הריאליטי בהן הם משתתפים?

אלמלא הייתי שולח את הטקסט לפני שראיתי את הכתבה בנענע10 הייתי מוותר על ההצעה: הטקסט של נענע10 הוא by far הדבר הבהמי ביותר שקראתי באחרונה.

על גוגל בעידן הרציונאליות

21 במרץ 2009

קראתי את הפוסטים האחרונים שכתבתי כאן והגעתי למסקנה: בתקופה הקרובה תאלצו לקרוא הרבה מאוד טקסטים שלי שמושפעים… ובכן שמושפעים מהרבה מאוד דברים. או שלא. הרי אף אחד לא מחזיק אף אחד בכוח (חוץ מאשר דנדוש שמחזיקה במרתף שלה כל מיני מגיבים סוררים, אבל אנחנו לא מדברים על זה).

אתמול, רגע לפני שהלכתי לישון, בשעה מאוחרת מדי, קראתי הטקסט הזה של דאג באוומן, המעצב הראשי של גוגל בשלוש השנים האחרונות, שהודיע שהוא עוזב את החברה. הטקסט שלו מדהים.

בין השאר באוומן מפנה לכתבה (שלא נתתי לה מספיק תשומת לב בפעם הראשונה שראיתי אותה) שפורסמה ב"ניו-יורק טיימס" על מאריסה מאייר המוכרת לכולם (וגם לי) מגוגל, שאחראית על עמוד הבית וממשק המשתמש של מוצרי החברה. "כן, זה נכון שצוות בגוגל לא יכול היה להחליט בין שני גוונים של כחול אז הם בדקו 41 גוונים של כחול במטרה לראות איזה מהם יתפקד בצורה טובה יותר. באחרונה דנתי בשאלה האם גבול צריך להיות בעובי של 3,4 או 5 פיקסלים והתבקשתי להוכיח את העמדה שלי", כותב באוומן.

בכתבה ב"ניו-יורק טיימס", מסבירה מאריסה לכתב ש"עליך להפוך את המילים לפחות אנושיות וליותר חלק מהמכונה". היא מבהירה כי לעתים קרובות היא נסמכת על "תרשימים, גרפים וניתוחים כמותיים כבסיס להחלטותיה, בייחוד כאשר מדובר בהערכת אנשים".

אם מישהו רוצה לדעת מדוע אני כל כך נרתע מגוגל, זו בדיוק הסיבה. גוגל היא מכונה אדירה ומשומנת של כסף (למרות שבזמן האחרון יש בה לא מעט חריקות). אבל כמו כל מכונה הערך היחיד שמפעיל אותה הוא הרציונאליות שלה עצמה שדוחפת ביתר שאת את הערך היחיד שעומד לנגד עיניה: יעילות. משום כך, לא פעם יש תחושה שאתה לא מתעסק עם אנשים חיים ונושמים אלא עם אלגוריתם אחד גדול שמקבל את ההחלטות שלו ברציונאליות הנסמכת על "תרשימים, גרפים ומידע כמותי". אין פלא לכן שבאוומן טוען שתרבות המהנדסים השתלטה לחלוטין על גוגל.

אחד מפרקיו בספרו הקלאסי של פרופ' יהודה שנהב (שהיה אחד מהמנחים שלי בעבודת המאסטר שלי בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב), "אידיאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות", הוא "ההנדסה בשירות הניהול" בו מתאר שנהב כיצד עקרונות הנדסיים הפכו למכשיר אידיאולוגי בידיהם של מנהלים לקראת סוף המאה ה-19. בשם העקרונות הרציונאליים, שנמצאים בבסיסה של ההנדסה, רואים בעובד כעוד מרכיב שניתן לתפלל אותו. כך צועד לו בגאון להיסטוריה פרדריק טיילור עם עקרונות "הניהול המדעי" שמנסה להפוך את תהליכי העבודה במפעל ל"יעילים" יותר, כלומר ל"רציונאליים" יותר.

טיילור הוא לא פעם סדין אדום במדעי החברה. הניסויים והמסקנות שלו הן כיום קריקטורה לתקופה בה התייחסו לבני האדם כאל אובייקט מחקר המזכיר את הדרך שבה בני אדם חוקרים עכברים. אבל כאשר באוומן מספר שהוא צריך להציג "נתונים" כדי לתמוך בטיעון שלו אודות רוחב הגבול, כאשר מאריסה מאייר בוחנת 41 גוונים של כחול בשם היעילות והמדע, כאשר היא מסבירה שהמלל צריך להיות פחות אנושי ויותר חלק מהמכונה, אני משוכנע שטיילור יושב לו על ענן, מביט מטה, ומתגלגל מצחוק.

מותגיזם חברתי (2)

16 במרץ 2009

התגובה של סירו בפוסט הקודם, ותגובתו של מוסיפינו המאשרת את תגובתו הביאו אותי למחשבה שתגובתי תהיה כל כך ארוכה, שמין הראוי להקדיש לה פוסט בפני עצמו.

סירו, כך נראה לי, סבור שאם הוא יזרוק בפניי כמה מונחים מרקסיטים, אבהל ואברח. צר לי ידידי, לא מבריחים אותי כל כך מהר ובטח לא עושים את זה עם מרקס.

בבלינק עובדים שלושה אנשים שאני שמח לקרוא להם חבריי (שגיא, מוסיפינו ושרית) אבל עם כל הכבוד להם (ויש המון) הם הדוגמה הקלאסית לדרך שבה לוקחים כלים שעשוי היה להיות להם פוטנציאל המתנגד לסדר הקיים, ומשתמשים בהם כדי לחזק את אותם תאגידים שלכאורה רוצים לצאת נגדם. הרי מה בלינק עושים? באים לחברות ואומרים להם "תשמעו, כללי המשחק השתנו. בואו נלמד אתכם איך לשחק את המשחק מחדש כדי שתוכלו לקבל חזרה את השליטה שלכם על המותג שלכם, בואו נלמד אתכם כמה טריקים באמצעותם תוכלו לא רק למנוע את הביקורת אלא אפילו לרתום אותה לשירותכם". (אני כמובן עושה מהעבודה שלהם קצת קריקטורה אבל זה רק לצרכי המחשה).

מרקוזה, שבחברתו אני מבלה בשבועיים האחרונים, מראה ב"אדם החד-ממדי" כיצד כל ניסיון להתנגד לסדר הקיים נשבר לא בגלל שהקפיטליסטים מדכאים אותנו (כפי שסבר מרקס). להפך: הם מחבקים אותנו עד אשר כבר אין טעם, אין סיבה, אין חשק לצאת נגדם.

הפרטים מזדהים עם הקיום הנכפה עליהם מבחוץ ומוצאים בו את התפתחותם וסיפוקם. הזדהות זו אינה אשליה וחזיון שווא, כי אם מציאות של ממש.

נו? אז נפתרה הבעיה? כבר אין יותר ניכור? הכל בסדר? בדיוק ההפך.

הניכור נעשה אובייקטיבי לחלוטין; הסובייקט המנוכר נבלע בתוך קיומו המנוכר ולא נודע כי בא אל קרבו

כיצד נאכף הסדר החדש? אורוול דיבר על טרור של המשטר אבל הוא טעה לגמרי; במשטר הנוכחי אין צורך בטרור. בשביל מה זה טוב כל הטרור הזה? פפפףףף בזבוז של זמן ואנרגיה!! האכיפה נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו, בתוכנו, בכל פעילות תרבותית שלנו. כל אדם מבצע את חלקו בשמחה ולכן מקבל בשמחה את תוצרי פעולתו: ביטחון, זמן פנוי וטובין חומריים וזאת בין השאר מכיוון שהצרכים החומריים שלנו נענים על ידי השיטה. אנחנו אפילו יכולים לומר שיש לנו חופש בחירה, לא? הוא רק נשמר בתוך המרחב הצרכני: הצרכנים יכולים לבחור האם לקנות ניו-באלנס או נייק! תענוג! בצירוף מקרים נפלא, הבחירה החופשית מייצרת "דרישה" אשר תואמת בדיוק מוחלט את היכולת של המערכת לספק. זוהי "התודעה שניחא-לה" עליה מדבר מרקוזה.

לכן כאשר סירו כותב: "מה הפשע של קוקה קולה? של נייקי? שהם נותנים מענה לצורכי השוק? שהם מנסים לתחזק את השוק?" אני מחייך כי נראה לי שהוא לא מבין, פשוט לא מבין, כיצד השוק עובד, איך עובדת השיטה.

ב"מטריקס", אם לרגע לדבר במונחים שחבורת הגיקים שהתאספה כאן תבין, מסביר מורפיוס לניאו שהמטריקס מסתיר מפניו את האמת. "מהי האמת?" שואל ניאו ומורפיוס עונה: "שאתה עבד". אבל על פי מרקס, גם על פי מרקוזה, "אין שחרור ללא תודעת עבדות".

למדיה החברתית, כמו הטוקבקים לפניה, היה הפוטנציאל להציג ביקורת אמיתית אך היא הפכה לעוד כלי בארגז הכלים התאגידי. גם לתקשורת היה הפוטנציאל הביקורתי הזה, כמו לדוגמה התקשורת הכלכלית. בגלל זה התלהבתי מדבריו של ג'ון סטיוארט: הוא הראה, אשכרה הדגים, כיצד התאגידים בלעו אותה, כיצד הם משתמשים בה כדי לחזק את שליטתם בנו, כיצד הכלי שיכול היה לבקר, הפך לכלי שמשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם.

אז לא חייבים להניף דגל אדום ולשרוף את מק'דונלדס, לא חייבים לקרוא למהפיכה, אבל לא להיות מודעים לחלוטין לעולם שמסביבנו, למערכות שמפעילות כל אחד ואחת מאיתנו ושעושות את זה על בסיס קבוע – לא בגלל שהן מנוולות, אלא בגלל שכך פועלת השיטה – זה לחיות, סלחו לי על הקללה, ב"תודעה כוזבת".