סיפור שהיה כך היה.

לפני כחודשיים וחצי פנתה אליי איריס מחברת יחסי הציבור MS תקשורת. היא שאלה אותי האם ארצה לנסוע לחו"ל כדי להשתתף בכנס שעורכת חברת EMC. עניתי שהיא כנראה לא מעודכנת: "אני כבר לא עיתונאי", אמרתי לה. "טוב מאוד", היא ענתה "כי אנחנו לא מזמינים עיתונאים. אנחנו מזמינים בלוגרים".

הא?!

חברת EMC עורכת בשבוע הבא כנס בן יומיים בניו-יורק. בכנס, אליו יגיעו כ-30 בלוגרים מכל העולם, יטופלו נושאים שונים: מניהול תוכן דיגיטלי דרך הצגת טכנולוגיות חדשות ועד ווב 2.0. איריס הסבירה לי שהסיכוי ש-EMC תבחר דווקא בי אינו גדול מכיוון שישראל שולחת רק בלוגר אחד וגם הוא מתמודד עם נציגי הבלוגוספירה של מדינות קטנות כמו ספרד ופורטוגל. היא ביקשה שאשלח את ה-CV שלי. שלחתי ושכחתי מהעניין. כעבור כמה ימים קיבלתי במייל מספר שאלות. בין השאר נשאלתי על ידי החברה מה היא יכולה לצפות ממני.

החלטתי להיות בוטה. כתבתי שלמרות שאינני משמש עוד כעיתונאי, אפשר לצפות ממני לסיקור על פי סטנדרטים עיתונאים (החיוביים, כן?), ואז הוספתי:

"אם מצפים לקנות אותי בנזיד נסיעה לניו-יורק, אני מוותר. כבר הייתי בניו-יורק כמה פעמים. אם ב-EMC רוצים התרשמות אותנטית הרי שזה מה שאני יכול לספק. מעולם לא כתבתי תוכן שיווקי ואין לי כוונה להתחיל כעת".

ייאמר לזכותה של איריס ו-EMC שהם לא נבהלו מהתשובה האגרסיבית. חלפו יומיים ונמסר לי שב-EMC ישמחו אם ארצה לבוא לכנס. ככל הידוע לי, ויתכן שאני טועה, זו הפעם הראשונה שבלוגר ישראלי, ביושבו כבלוגר, נשלח על ידי חברה מסחרית לחו"ל כדי לסקר אירוע שכזה. מעניין.

הנה הגילוי הנאות: EMC מממנת את הטיסות הלוך ושוב לניו-יורק (במחלקת תיירות). היא גם מממנת שלושה לילות במלון שבו נערך הכנס. אני מתכוון להישאר בניו-יורק לילה נוסף ולילה זה כבר שולם מכיסי. הדבר היחיד שמצופה ממני הוא לדווח באופן עצמאי על המתרחש בכנס כאן, בגלוב. אנשי EMC לא דיברו איתי ולא תדרכו אותי ולא הבהירו לי שיתנקשו בחיי אם לא אכתוב שהם החברה הכי נהדרת בעולם. יתכן שכמה מהלקחים מהכנס ישולבו גם בטקסטים אחרים שאני כותב עבור "העין השביעית" ו/או "מעריב" אבל ממילא לא הבטחתי כזה דבר (כאשר דיברו איתי כלל לא ידעתי שאכתוב עבור "מעריב") ואף אחד לא ביקש או מצפה שאכתוב על הכנס גם בערוצי תקשורת אחרים.

אני יוצא לניו-יורק בלילה שבין רביעי לחמישי. האירוע עצמו מתחיל כמה שעות אחרי שאני נוחת, ביום חמישי אחר הצהריים שעון ניו-יורק. למחרת, יום שישי, יתקיים החלק המרכזי של הכנס. מי שיבקר בגלוב ביומיים האלו יהנה מדיווחים חיים על המתרחש בכנס ומכיוון שהכנס נערך בסנגנון המזכיר יותר סדנא – בשל מספר המשתתפים המצומצם – אוכל להעביר את התייחסותכם, שאלותיכם והערותיכם במהלך אירוע עצמו (הו, זה יהיה מעניין). גם חשבון הטוויטר שלי יעבוד שעות נוספות. זו ללא ספק תהיה חוויה ראשונה מסוגה עבורי.

אחד הדברים שאני מצפה להם במיוחד הוא המפגש עם כל כך הרבה בלוגרים מכל כך הרבה מדינות. יש לי הרגשה שמעבר לתכנים בכנס ולחוויה עצמה, המפגש יניב לא מעט תובנות.

אם למישהו יש עצות טובות לגבי מקומות בהם ח-י-י-ב-י-ם להיות בניו-יורק (ולא, אמפייר-סטייט בילדינג לא נחשב לעצה טובה. גם לא לבקר בפסל החירות), עכשיו זה הזמן. עדיפות לחנויות ספרים גדולות, מופעי סטנד-אפ קטנים, מסעדות חביבות ואזורים שאין בהם שנדיבריליון בני-אדם.

ניו-יורק, היר איי קאם!

הממממ בעצם, בינתיים, אני עוד כאן.

סיבוכיות
כל הקטע של social media, זה מילה באנגלית, והיא ארוכה.

רזומה
אנחנו משתמשים וחיים את ה-social media, באופן מאוד כאילו… מאוד טבעי ומאוד ממש אינטואיטיבי ומשתמשים בה מלא, כאילו כבר שנים על גבי שנים.

לבביות
אני בטוחה שגם תאגידים, ושאר מרעין בישין יכולים ללמוד ממנה דברים שיועילו להם.

סימטריה
סך הכל זה אותם עקרונות אם אתה משווק אדם או משווק חברה.

דוגמה אישית
אליזרין תדבר קצת… בעצם על תהליך המיתוג העצמי שלה.

סיווג ביטחוני
(שאלה) מה הולך מבחינת הטראפיק שלכם, אפשר לגלות?
(תשובה) לא.

צניעות
כחברה יש לנו כמה מטרות. אחד – לשנות את פני התרבות.

פילוסופיה
האג'נדה החברתית שלי דוגלת בדביליות.

חב"דניקיות
לחברה ולבנאדם בתור ערך מותגי זה לא בהכרח מתאים אבל זה משהו שעושה לך טוב לנשמה.

סליבריטאות
הייחוד שלנו זה שאנחנו… הייתי קורא לנו סוג של סוכנות טאלנטים אינטרנטית.

ערך מוסף
כל האמיתיות הזו, מתים על זה, מתים על זה עכשיו. יש להם פינה בוואלה-זון.

ביזנס
אנחנו מנהלים משא ומתן איך להפוך אותם לרווחיים.

("זרובקון", ניוז-גיק, 29.5.2009)

לפואטיקות נוספות:
הפואטיקה של אנסטסיה מיכאלי.
הפואטיקה של רני רהב.
הפואטיקה של קובי פרץ.
הפואטיקה של מנחם בן.
הפואטיקה של ערן תור.
הפואטיקה של ארז פילוסוף.

גיוון
לפני זה הלכתי עם הילדים לאירועים של יחצנים שהזמינו אותי, עכשיו זה יותר פגישות עם דיפלומטים.

ימאות
אמא שלי נהגה להגיד: 'האשה היא הצוואר שמחזיק את הראש. האשה צריכה לתת לגבר להרגיש שהוא הקפטן של האונייה, אבל היא מחזיקה את האונייה על היד'.

אבולוציה
אלוהים נתן לנו את הסוד הזה של המשכיות החיים, שזה עושים עם גבר ולא עם אשה.

אג'נדה
אין שום דבר רע בלשבת בבית לגדל ילדים, זו המשימה העיקרית של המדינה.

מיליטנטיות
האמהות מגדלות את החיילים שלנו, האוצר האנושי.

לו"ז
הוא אנציקלופדיה מהלכת ואפשר להתקשר אליו בכל זמן, רק לא בין ארבע לשש בבוקר, כשהוא ישן.

קומדיה
לא אני ארכך את התדמית שלו, עשית לי עכשיו צחוק לכל היום.

תורת החומרים
הוא ציוני שתורם למדינה ושצריך לשמור בזכוכית.

דמוקרטיה
הסתובבנו בחוץ כל היום. לא התרגשתי מתוצאות הבחירות, קיבלתי את זה כמובן מאליו.

פתגמאות
אבל הרכבת נוסעת. שינבחו.

אסטרטגיה
יש עוד הרבה אמהות שבזכותן יימשך קיומנו.

דה-וינצ'י
אני נגד הפלות. אולי רק אם התינוק לא בריא ויש לו תסמונת דאון, אחרת אין שום סיבה להרוג יצירת אמנות של אלוהים שמיועדת לצאת החוצה.

הייטק
הוא הג'י-פי-אס שלי בחיים.

קולטורה
שירים באנגלית ובצרפתית, ומוסיקה קלאסית: צ'ייקובסקי, מוצרט וריצ'רד קליידרמן.

("חברת הכנסת הטרייה אנסטסיה מיכאלי מתמרנת בין ישיבות המליאה לחוגים של הילדים", הארץ, 28.5.2009)

לפואטיקות נוספות:
הפואטיקה של רני רהב.
הפואטיקה של קובי פרץ.
הפואטיקה של מנחם בן.
הפואטיקה של ערן תור.
הפואטיקה של ארז פילוסוף.

שבועות הוא החג האהוב עליי.

המאכלים נהדרים, החופשה ארוכה, המנהגים נפלאים ואין בו שום דבר מהתעוקה הכל כך סימפטומטית לשאר חגי היהודים: לא מבעירים שום דבר, לא מספרים סיפורים בארמית, לא בונים מבנים, לא אוכלים אוכל שנשאר בקיבה שלושה חודשים.

וכן, יש גם את המנהג החביב הזה שבו כולם לובשים טיפה לבן.

טיפה לבן
יובל גורביץ'

תמיד הייתי לך אף אחד
זה היה קצת יותר טוב משום אדם
ואת שהיית כבר עם כל אחד
בין כל הצללים אני קצת לבן

טיפה לבן

ומחר לא אהיה שם כמו אף אחד
כשתהיי מאוהבת בסתם אדם
והוא שהיה כבר עם כל אחת
יהיה שם איתך לבושה לבן
שה-לבן

גלגל האור אל הים נופל
עוזב היום ומתקפל
והלילה שחור עם טיפה לבן
זה מין אף אחד, או סתם אדם

טיפה לבן.

משתמשים רבים מבלים מול המחשב שעות ארוכות ולכן עמדת המחשב צריכה להיות נוחה עד כמה שניתן אבל נראה שבאופיס דיפו לקחו את הרעיון הזה, שלוש מאות וחמישים צעדים קדימה.

בהודעה לעיתונות של הרשת מסופר על "עמדת עבודה ארגונומית ואורטופדית שמדהימה את עולם משתמשי המחשב, פיתוח מהפכני לישיבה נוחה בסביבת עבודה עם מחשב, שילוב של חדשנות, פרקטיקה ועיצוב". מדובר ב"נטרון" פיתוח ישראלי מהפכני שמספק:

עמדה ורסטילית לעבודה ופנאי בהתאמה אישית ע"י כוונון חשמלי בעלת 5 מנועים חשמליים ושלט. העמדה מאפשרת מגוון תנוחות ישיבה, שכיבה ומה שביניהן. בנוסף לישיבה הארגונומית, ניתן לכוונן את כל מרכיבי הנטרון בהתאם לנוחות המשתמש וליהנות מעיסוי מפנק לגב התחתון שניתן ע"י מערכת עיסוי מיוחדת.

הייתי שמח לדעת מה יש בין ישיבה לשכיבה: כריעה? עמידת ראש? זחילה? עוד נכתב כי:

העמדה פותחה בעצה אחת עם אורטופד וכירופרקט מומחה שהביאו לתוצאה הסופית: זווית הישיבה של המושב דומה למטוסי קרב, ומפחיתה בכך את הלחץ על עמוד השדרה הצווארי ועל עמוד השדרה הגבי, ולכן מאפשרת ישיבה לאורך זמן.

תגידו לי אתם בעצת מי פותחה העמדה הזו, שמחירה 7,000 שקל. אומר זאת אחרת: מי שקונה את המפלצת המכוערת והבלתי אפשרית הזו לא סובל מכאבי גב, אלא מבעיות אחרות לגמרי.

* צלם: שחר תמיר. אילוסטרציה. זהו לא תצלום אילוסטרציה. ותורידי את הרגליים!

התחקיר של "שבעה ימים" אודות השתולבקים (כל הזכויות שמורות לעידוק) של חברת חשמל, עורר סערה זוטא בבלוגוספירה ובטוויטוספירה כאשר רבים וטובים הביעו את זעמם כנגד הפרקטיקה הנלוזה בה נקטה החברה (תשלום לחברת יחסי ציבור כדי שתכתוב טוקבקים בעד החברה ונגד כל מי שמעז לצאת נגדה).

בטקסט הזה, שפורסם ב"עין השביעית", אני מנסה להסביר מדוע אני לא כועס על חברת חשמל. שלא יובן לא נכון: הטקטיקה שלהם דוחה כמעט כמו שהיא מיפגרת ולמרות זאת, אני לא כועס עליה. אני לא כועס עליה כי אני חושב שבעידן, שהמאפיין המרכזי שלו הוא רעש בלתי פוסק שמייצרים ללא הפסקה כל אמצעי התקשורת, חברה כמו חברת חשמל, מרגישה (בצדק או שלא) שהיא חייבת להשתלב איכשהו ברעש אחרת יחשבו שהיא מתה, בדיוק כמו האיש ההוא ממונטי פייתון שצועק: "אני עוד לא מת! אני מרגיש טוב יותר!".

חברת חשמל נפלה קורבן לעולמרעש שבתוכו כולנו חיים, עולם בו היא לא יודעת כיצד להשתלב. אין לה מושג איך להיכנס למשחק החדש והמוזר הזה אז היא עושה את הדבר היחיד שהיא מכירה: נכנסת בכל הכוח, בברוטאליות, בגסות רוח. הדרך בה בחרה מעידה על אופייה ועל האנשים שעומדים בראשה אך גם על הבלבול העצום אליו נקלעו חברות רבות שאינן מבינות מה קורה כאן. גם את זה אני מבין.

אם אנחנו כבר מדברים על רעש, הנה משהו שאני לא מבין: אני לא מבין את אלו שעוקבים בטוויטר שלהם אחרי מאות, לעתים אחרי יותר מאלף אנשים. הרעש שכמות אדירה שכזו של משתמשים מייצרים היא לא תאמן ולא ברור לי מה הערך של רעש שכזה ואיך אפשר לחלץ ממנו משהו חוץ מ"טרררררררר". אולי זה עניין של ריכוז או של מיומנות שאין לי ואולי אנשים פשוט הפכו מכורים. לרעש.

הם פוחדים מהשקט.

בעצם, גם את זה אני מבין.

מאז שפתחתי חשבון טוויטר עוקבים אחר החשבון שלי, כלומר אחריי, 414 אנשים, מספר מכובד לכל הדעות. החלטתי לבדוק מי הם האנשים שעוקבים אחריי. התוצאות הפתיעו אותי.

גברים: 266
נשים: 87
תאגידים: 61

אז איך ביצעתי את הבדיקה?

חלק מהאנשים אני מכיר ולכן ואני יודע אם הם גברים או נשים. חלקם צירפו תמונה עובדה שהקלה על הזיהוי. לחשבון של אלו שלא צירפו תמונה או שמהשם שלהם לא ניתן לדעת בוודאות האם מדובר בגבר או אישה, נכנסתי במטרה לבדוק באיזו שפה הם משתמשים (בזכר או בנקבה). כאשר אני כותב "תאגידים" אני מתייחס לכל חשבון טוויטר שמייצג ארגון בין אם הוא חדשות ערוץ 2, יצרנית מחשבים או בלוג של ביקורת מסעדות.

אינני יודע אם ניתן להקיש משהו מתוצאות המחקר הקטן הזה או אם האנשים שעוקבים אחריי מייצגים את אוכלוסיית טוויטר בישראל. כך לדוגמה, אינני יודע האם הסיבה שיחס הגברים לנשים (1:3) במקרה של החשבון שלי מלמד שטוויטר היא טכנולוגיה שקורצת יותר לבנים מאשר לבנות או שהנוכחות של בנים גדולה יותר מזו של הבנות או שאולי זה בגלל שסוג התוכן שאני מפיק מעניין יותר בנים מבנות. מה שבטוח הוא שמספר התאגידים שעוקבים אחריי (האחרון הוא רשת ישרוטל?!) הוא עצום ותהרגו אותי אם אני מבין מה הם רוצים ממני, מה הם מפיקים מהמעקב אחריי ולמה מלכתחילה אני מעניין אותם.

אם יש לכם תובנות נוספות בעניין הדמוגרפיה המקומית של הטוויטר (למעט העובדה הידועה: מדובר באוסף של אנשים עם יותר מדי זמן), אשמח לשמוע.

לפעמים אני מתעורר שטוף זיעה ומבין שעוד מעט כבר חלפו 20 שנה. עוד מעט וחלפו 20 שנה מאז שהתגייסתי, 20 שנה מאז שהשיר הזה של משינה, התקליט הזה של משינה ליווה אותי בטירונות (לא יעזור, משינה המוקדמת טובה בהרבה ממשינה המאוחרת).

האם כולם מזדקנים כל כך מהר, או שזה רק אני?

על הסדרה "מסודרים" אני מקווה לכתוב כמה דברים במהלך הימים הקרובים, אבל בינתיים שלחה אתי פוסט אורח העוסק בקשר המאוד "מיוחד", שלא לומר מעורר בחילה, בין סדרת הטלוויזיה לעיתון הכלכלי "דה-מרקר". הנה הטקסט לפניכם:

לפני כמעט חצי שנה, רגע לפני "הגמר הגדול" של "האח הגדול", זכו גולשי דה מרקר ל"מבט חטוף וגלובלי לאח הגדול ברחבי העולם" – מין סקירה תרבותית של הגרסאות השונות של התוכנית. איך זה אצל הברזילאים, מה קורה בגרמניה וכן הלאה. הסקירה הופיעה במדור הטורים והדעות הרגיל של האתר ורק בסוף הטקסט הסתבר ש"הכותבת היא מנהלת הידע של קשת" – בדיוק האדם המתאים לכתוב סקירה על התוכנית ובדיוק הזמן המתאים לכתוב אותה.

מה שהיה אז טפטוף הפך בימים האחרונים למבול: אי אפשר להיכנס לדה מרקר בלי להיתקל ב"מסודרים". ראיון וידיאו מיוחד שניהל – בשני חלקים – איתן אבריאל, עורך ומייסד האתר זכה להבלטה. כדי שלא יפספסו את האירוע, נשלחה הודעת דוא"ל לגולשי דה-מרקר עם קישור לראיון, ממש כמו ששולחים סיכום של חדשות היום או מבזק על אירוע מיוחד במהלך היום.

בנוסף דאגו להשאיר בחלק של "חדשות מתפרצות" קישור אל הראיון, כאילו מדובר בהודעת בורסה בהולה או עדכון על מגמות המסחר. כחצי שעה לאחר נפילת קסאם בשדרות עדיין לא היה באתר זכר לאירוע, גם לא בחדשות המתפרצות, אבל הקישור לראיון עם "מסודרים" עדיין הופיע בין המבזקים, כמובן.

מי שבכל זאת הצליח לפספס את הראיון בווידיאו קיבל תקציר כתוב שלו. כדי להגדיל את הבלבול בין התוכן החדשותי האמיתי לבין הראיון האמיתי עם הדמויות הפיקטיביות, לאחר שידור הסדרה שולבו נתוני הרייטינג שלה בתוך אותו תקציר. התקציר הזה גם הפך ל"סיפור היום" במדור מדיה ופרסום באתר. בעמודת ה"דעות וניתוחים" של אותו מדור מופיעים עוד שני טורים שעוסקים בסדרה.

כל האזכורים האלה הופיעו כחלק רגיל לחלוטין של האתר – לא הייתה מסגרת של מדור שיווקי או פרסומי ובשום מקום לא הוזכר שזה לא באמת סמנכ"ל בסוני העולמית שמתראיין, אלא דמות פיקטיבית מסדרה. במקביל פורסם ראיון עם מייסדי הרשת החברתית "מקושרים" וכותרת הגג הייתה – איך לא? – "מסודרים". בראיון עצמו הוסבר שהייתה עליהם כתבה ב"אולפן שישי" ושם השוו אותם לכוכבי "מסודרים".

בשלב הזה חייבת לעלות שאלת הביצה והתרנגולת: האם הכותרת בדה מרקר היא בגלל הכתבה ב"אולפן שישי" או בגלל שיתוף הפעולה עם קשת? האם ההשוואה ב"אולפן שישי" הייתה בגלל העונה הקודמת או לקראת העונה הבאה? איפה נגמר הקטע החדשותי ומתחיל השיווק? למי אכפת. קשת ודה-מרקר מגרדים זו בגבה של זה, הזכיינית מקדמת את הסדרה החדשה, האתר מקדם את עצמו וכולם מרוצים.

לא יצא לי לראות את הגרסה המודפסת של דה-מרקר, אבל אני רוצה להאמין שבעיתון זה לא היה קורה. שלא הוקדש עמוד או חצי עמוד לראיון עם "תומר לוי" מ"קבוצת TML" ו"גיא פוגל" שהוא "סמנכ"ל בסוני העולמית". באינטרנט? בכיף, למה לא, חפיף. נריץ קצת צחוקים, נפרסם את הראיון כאילו הוא רציני, אפילו נשלח מייל למנויים לאתר – הרי כולם מכירים ואוהבים את הסדרה, יקבלו את זה בהבנה.

הפרדה בין תוכן חדשותי לבין קידום סדרה של קשת? אין כזה דבר בעצם. אחרי הכל "רוצים גם אתם להיות מסודרים? עשו מנוי על דה-מרקר".

עדכון: כתבתי בראש הפוסט שבקרוב אכתוב משהו על הסדרה עצמה אבל נראה ששחר מ"תודעה כוזבת" עשה את העבודה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאוכל לעשות בעצמי. עשו לעצמכם טובה, וקראו את הפוסט שלו.

וולפראם אלפא, ללא ספק מנוע החיפוש בעל השם המופרך ביותר בסביבה, לא רק יודע לעשות כל מיני טריקים ושטיקים מגניבים – הוא גם מתייחס לעצמו בדרך חדשה. הכוונה היא לדרך שבה הוא מסביר לגולש שהוא לא הצליח למצוא תשובה לבקשת החיפוש שהגולש הציב בפניו.

וולפראם אלפא עונה כך: "וולפראם/אלפא אינו בטוח מה לעשות עם הקלט שלך".

איזה שילוב מבריק! מצד אחד, הוא "לא בטוח", כלומר הוא "מהסס", "לא לגמרי יודע", כלומר בעצם הוא "קצת מתלבט", כל אלו תכונות מאוד אנושיות. מצד שני, כאשר הוא מדבר על הדבר שאיתו הוא מתמודד, הוא אינו מדבר על "הבקשה שלך" או "המילים המקסימות שלך", או "העניין הזה שחיפשת" אלא על ה"קלט" שלך. האם אפשר להיות יותר קר ופורמאלי מזה? אם בזה לא די, וולפי אפרם מתנער מכל אחריות ומאשים אותך: "שמע, יא חתיכת אפס", הוא אומר לך "אם היית מכניס משהו נורמלי לשורת החיפוש הייתי כבר מסתדר איכשהו. אבל לא! אתה יודע למה לא? הבעיה היא בקלט, לא בפלט. כלומר בך. אתה אשם. דרעאק".

בקיצור, כאשר לוחצים את אפי וולפגנג לפינה, הוא עונה כמו משרת בריטי מפולניה בשירות הפיהרר.

ומה באשר למנועי החיפוש האחרים? ביצעתי חיפוש אחר המחרוזת das35sd שאין לה כל משמעות. אלו התגובות שקיבלתי:

גוגל מדברת במונחים של מסמכים (Documents): "החיפוש שלך das35sd לא תואם אף מסמך".

יאהו מדברת במונחים של תוצאות (Results): "לא מצאנו תוצאה עבור: das35sd".

אלטה-ויסטה פשוט חסרת סבלנות: "מצאנו 0 תוצאות".

AOL צוחקת עליך בעיניים: "החיפוש שלך 'das35sd' לא החזיר אף תוצאה".

Ask.com מדברת במונחים של התאמות: "החיפוש שלך אחר das35sd לא תאם אף אחת מתוצאות הווב".

Hakia היא בענייני הפקה: "השאילתא שלך – das35sd – לא הפיקה אף תוצאות חיפוש ב-Hakia".

Answers.com קצת, קצת היסטרית: "לא יכולנו למצוא את 'das35sd'!".

אני חושב שבזה הרגע ייסדתי דיסיפלינה חדשה.