הפרד ומשול.

פרד התעורר בבוקר יום שבת. הדירה שלו קטנה, חדר וחצי אם לוקחים בחשבון את המקלחת. זה הספיק לו. היו לו רק מעט דברים בדירה, וגם הם ודאי היו מתרגשים לו שמעו שמישהו מכנה אותם "דברים." מזרון, כמה ספרים, כורסה קרועה, שתיים שלוש צלחות וכמה כוסות, מחבת רב-שימושית, שולחן רב-שימושי ומאפרה. פרד לא עישן. היא שימשה כצלוחית לזיתים. גם היא רב-שימושית. הקירות היו עירומים לחלוטין לולא הדוגמה המיוחדת של עובש שהתפשט מהתקרה לעבר הקיר בסלון/מטבח/חדר-שינה.

פרד קם מהמיטה, הדליק את הקומקום ולחץ על יוסי. יוסי עשה קולות של מי שבקושי התעורר. פרד הכין לעצמו קפה, וכמעט גמר אותו. רק אז התעשת יוסי, והיה מוכן לקבל ממנו פקודות. אולי זאת הסיבה שפרד לא מיהר להיפרד מיוסי: הוא הזכיר לו את עצמו.

אלא שהבוקר נראה שיוסי איטי מהרגיל. פרד הזיז את העכבר ימינה, אבל החץ הקטן לא זז. הוא הזיז אותו שמאלה, והחץ זז; ימינה. פרד קימט את מצחו. הוא הפך את העכבר על גבו, פתח את המכסה מעל לכדור העגול השוכן בגוף העכבר, וגילה שבעריסת הכדור רוחשת מושבה משגשגת של אבק ולכלוך. מבט מקרוב גילה מושבה של יצורים קטנים שהתנחלו במקום, כבר הספיקו לקבור את יקיריהם באחת הפינות ולגדל דור שני שהחל להתקוטט על הירושה של דור המייסדים.

אולי הגיע הזמן לרכוש עכבר חדש, הרהר פרד. המחשבה העציבה אותו. הוא היה משוכנע שיוסי לא יהיה מאושר מהרעיון.

פרד נכנס לחצי-חדר-מקלחת שלו. כשיצא, הרגיש כמו חדש. הוא הסתכל על עצמו בראי והיה כמעט מרוצה. בגיל ארבעים, פרד נראה כמו אדם בדיוק בגילו, עובדה שמילאה אותו שביעות רצון משונה. הוא התנשא לגובה מטר ותשעים סנטימטרים, שהתחלקו באופן שווה על פני גוף צנום במיוחד, פנים צרות, לחיים שקועות ועיניים חומות שנסוכה בהן הבעה תמידית של תמיהה מלווה בהשלמה עם העובדה שיש דברים שהוא לא מבין – ולו מפני שלא היה לו עניין להשקיע בהבנתם.

פרד מעולם לא חש יותר מדי בנוח עם מראהו החיצוני. כשהיה בן חמש עשרה, יצא מביתו למסיבה לבוש במיטב בגדיו. הוא נפרד מהוריו וסגר מאחוריו את הדלת. רק אז הבין שהוא עומד בחדר מדרגות חשוך, בקומה רביעית, ללא מעלית, דלת הדירה נעולה מבפנים והאור האדום שאמור לבקוע מהמפסק לא עובד כבר כמה שנים. פרד החל למשש את דרכו אל המתג, ובתוך כך, הספיק לשמוע מעברה השני של הדלת את אמו אומרת בהערצה "הוא נראה כמו אל יווני" ואת אביו מסנן חזרה "אל יווני להורים רומנים."

למיטב זכרונו של פרד, זאת היתה השיחה הארוכה ביותר שניהלו הוריו אי פעם. אבא שלו היה מומחה לסינונים מהירים, קצרים ובוטים. אמא שלו, לעומת זאת, עשתה ככל יכולתה להגן עליו מפני השם המשונה שלו, שם שבחרה אחרי תשעה חודשים של כעס.

כביצית מופרית, פרד היה טיפוס חסר מנוחה. ביום שנכנסה להיריון, החלה אמו להקיא וחדלה רק כעבור חמישה חודשים. כשפסקו ההקאות, החלה בטנה לרחוש ללא הרף עד שהיו מי שיעצו לה לפנות לרב מומחה להוצאת דיבוק. האם ידעה שהדיבוק היחיד שהשתלט עליה הוא פרד, שרקד בתוכה בשמחה שהתישה אותה. ואם בזה לא די, פרד סירב לצאת אל אוויר העולם גם לאחר ארבעים ושניים שבועות. כשהגיעה האם סוף סוף לחדר הלידה, היא בילתה את עשרים ושמונה השעות הבאות בספירת הדקות בין צירים עד שביקשה את נפשה למות. ברגעים האחרונים לפני הלידה נשבעה שתקרא לעולל על שמו של פרד אסטר; היא כבר תראה לו מה זה לרקוד. והוא ראה. את ילדותו בילה בלהסביר לילדים אחרים למה קוראים לו פרד. בימים פחות טובים הפך פרד בפי הילדים לבהמת המשא הא-מינית הכי מפורסמת בפתח תקווה.

אתמול החליטה הכנסת להעלות את המע"מ ב-1% ומהיום בחצות הוא יעמוד על 16.5%. מע"מ הוא מס נפלא שהמדינה אוהבת מכיוון שמי שגובה אותו הם האזרחים שאחראים להעביר אותו לקופת המדינה ולא היא תכניס אותם לכלא. לא מבריק?

מעבר לזה יש את העניין הזה של המע"מ על הפירות והירקות (נשלם 12% יותר על פירות וירקות) וגם על התיירות (צפויה מפולת בתיירות), שעדיין לא נסגר ויש עוד כמה מיסים בקנה שהאזרחים ישלמו כי מישהו צריך למלא את קופת המדינה המתרוקנת. וזה שמחיר הדלק מגיע לגבהים חסרי שחר בין השאר מכיוון שהעלו את גובה מס הבלו ב-30 אגורות, את זה כבר הזכרנו?

ההיסטריה המוחלטת שתקפה את האוצר (בראשותו של נתניהו) ומשתקפת בתוכנית העלאת המיסים, זוכה בימים האחרונים לביקורת מכל הכיוונים, אבל שטויות. בקטנה.

ברגעים האלו, שבהם המדינה מכניסה את היד שלה עמוק לתוך הכיס שלי ומוציאה משם פחות או יותר כמה כסף שבא לה, אני שמח שבשבועות לפני הבחירות החלטתי להקליט ולשמור רק הבטחת בחירות אחת של נתניהו. אחת, לא יותר.

הנה היא לפניכם.
נכון שאתם שמחים שזה המנהיג המדיני-כלכלי של המדינה?

תיקון טעות: זו לא "הבטחת בחירות". זו "ההתחייבות שלנו".

מצד שני הוא אמר "ארבע שנים" וחלפו רק ארבעה חודשים, כך שכדאי שתתרווחו בכסא; זה עומד להיות כיף לא נורמלי!

את התמונה הזו קיבלתי לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות ממספר מקורות. אפשר לתת לה כל כך הרבה כותרות שהחלטתי להוציא את העניין למיני תחרות: מה לדעתכם הכותרת המתאימה ביותר לתמונה מספר 11 בקישור הזה.

עדכון: מכיוון שהתמונה שייכת לבעל זכויות יוצרים, אני מעדיף להפנות למקום שבו היא פורסמה במקור. אתכם הסליחה.

מותו של מייקל ג'קסון התרחש בעיתוי הכי מחורבן מבחינת העיתונים הישראלים (יום חמישי בלילה), עובדה שחייבה אותם לפצות על כך בשלל טורים ודברי פרשנות. את תשומת ליבי תפס במיוחד טורו של שי גולדן, שבדרך כלל אני מאוד מחבב את כתיבתו, שכתב כך:

לא יהיה זה מרחיק לכת לומר כי יכולת ההכלה של ארה"ב את רעיון המושלות של אדם שחור עליה, היתה במידה לא מבוטלת תוצאה של יכולתו הנדירה של מייקל ג'קסון לדבר לשחורים ולבנים בשפה אחת משותפת לשני הגזעים – זו של המוזיקה – ולחדור לכל סלון מבלי לעורר דעות קדומות.

אני מבקש לחלוק על ידידי גולדן.

כולם יודעים שמי שבעצם גרם לכך שאובמה הוא נשיא הוא לא אחר מאשר דניס הייסברט ששיחק את דיוויד בפאלמר, הנשיא השחור בסדרה האמריקאית, 24. הוא זה שהראה שנשיא שחור זה בעצם לא כל כך נורא. כאשר חושבים על זה, דניס הייסברט הוא לא האחראי על יכולת ההכלה של ארה"ב לרעיון של מושלות של אדם שחור עליה, כי אם מוחמד עלי שנולד בכלל תחת השם "קסיוס קליי" ושינה את שמו למוחמד ובכך הכין את הקרקע לנשיא שחור שיש לו שם של ערבוש (כל הזכיות שמורות ליצחק אהרונוביץ) באמצע. לכן, על כולנו להודות לביל קוסבי, שחוש ההומור הנדיר שלו אפשר לו לחדור לכל סלון ללא קשר לסוודר שהוא לבש, על שהכין את הקרקע לבחירתו של אובמה.

אובמה לא היה נשיא, אפילו בחלום, ללא ארתור אש, שחקן הטניס השחור האגדי שהראה שגם שחור יכול לנצח בטניס הלבן ובכך פירק את הגבולות המטאפיזיים בין הצבעים. כמובן שאש לא יכול היה לעשות את אילולא סידני פואטייה סלל לו את הדרך כאשר השתלט על כיתה של צ'חצ'חים אשכנזים כבר בשנות ה-60. אבל עם כל הכבוד לסידני, ויש כבוד, בלי בוב בימון, שבקפיצתו האלמותית הראה שאפילו מתמודד שחור יכול לקפוץ עד לנשיאות וללא מג'יק ג'ונסון, שהטביע על הראש הלבנבן של לארי בירד, שום אמריקאי לא היה מצביע לאובמה. רק אחריהם, היו מוכנים האמריקאים להכיל את הרעיון שאובמה יכול להיות נשיא.

אפילו מג'יק הגדול, כן, בימון הענק, היה טוען, כלומר היו טוענים, שללא ארית'ה פרנקלין, אובמה לא היה מתקבל על האמריקאים כנשיא ואפילו אובמה יודע את זה ולכן הוא הזמין אותה לשיר בטקס ההכתרה שלו. ארית'ה הסבירה לאמריקאים שעליהם לחשוב (Think!) ואין זה יהיה מרחיק לכת לומר, שבלי לחשוב האמריקאים לא היו מצביעים לאובמה אלא היו מצביעים שוב לג'ורג' בוש למרות שהוא בכלל לא התמודד.

אסכם ואומר, שאין זה יהיה מרחיק לכת לומר שבלי וויל סמית', שהראה שעם כל הכבוד לנשיא הלבן, רק טייס שחור יכול להשתחל לחללית האם ואחר כך לברוח מהחלליות שיורות עליו כל מיני דברים ירוקים, וללא אדי מרפי שהמחיש שרק שחורים יכולים להיראות מגניבים במכנסי עור שחורים וצמודים, לא היתה ארה"ב יכולה להכיל את רעיון המושלות של אדם שחור עליה.

אז תודה לאוקטביה באטלר, שהראתה שגם שחורים (שלא לדבר על שחורות) יכולים לכתוב ספרי מדע בדיוני, שכן ללא דנזל וושינגטון, שהראה שאפילו לבנבנה חשדנית כמו ג'וליה רוברטס סומכת עליו, אובמה לא היה היום נשיא.

תודה לך אופרה. תודה.

בימים האחרונים תוכניות הרדיו והעיתונים התמלאו בסיפורי דמעות על הרב שלמה בניזרי. כל מיני טקסטים בלירה מתבכיינים על הרב הנפלא שעומד להישלח לכלא לארבע שנים. הם מספרים את סיפורו קורע הלב של אב לשמונה ילדים ומסבירים מדוע יש לרחם על החוזר בתשובה, שונא ההומואים, משמיץ הדמוקרטיה, אחד מגסי הרוח הכי גדולים שיצרה הפוליטיקה הישראלית, מקבל שוחד בזוי, שבית המשפט העליון כמעט ושילש את עונשו תוך שהוא מציין כי הוא לא ממצה את הדין עם האיש.

כאשר יצא מבית המשפט אמר בניזרי:

במשך 8-9 שנים עברתי עינוי דין קשה מאוד. נרדפתי, הוכפשתי על קבלת שוחד-שוחד-שוחד, בסופו של דבר, בית המשפט קבע חד-משמעית שלא לקחתי שקל לכיסי, למרות שהפרקליטות ניסתה להגדיר את זה כלקיחת השוחד הגדולה. שוחד בלי לקבל שוחד. לכן אני לא מבין את חומרתו של הפסק דין הזה.

שקרן עלוב.

מעבר לאינסוף טובות הנאה שקיבל עבור הישיבה של פטרונו, קובע בית המשפט העליון (קחו נשימה ארוכה, מדובר במקבל שוחד סדרתי):

אשר לתקופה הראשונה, נטען כי בניזרי קיבל מסלע את טובות ההנאה הבאות: במרץ 1998 רכש סלע עבורו שולחן וכסאות אוכל בעלות של 6,500 ש"ח; בסמוך לכך נשא סלע בשכר טרחה בסך 28 אלף ש"ח, אותו נדרש בניזרי לשלם לעורכת-דין אשר ייצגה אותו בתביעת לשון הרע שהוגשה נגדו; בחודש אוגוסט 1998 מימן סלע התקנת מערכת מיזוג אויר בביתו של בניזרי, בעלות של 23,400 ש"ח; בשלהי שנת 1998 הועבר לאשתו של בניזרי סכום של 40 אלף ש"ח; במהלך אותה שנה מימן סלע, במספר הזדמנויות, שרותי ניקיון בביתו של בניזרי; בסוף שנת 1998 או בתחילת שנת 1999 קיבל בניזרי מבני הזוג סלע שעון בשווי של 4,500 ש"ח, הליכון חשמלי ומצלמת וידאו בשווי של 6,000-5,000 ש"ח. פרק מיוחד באישום זה יוחד לרכישת דירה נוספת לשימושו של בניזרי. נטען, כי בחודש דצמבר 1998 רכש סלע את הדירה הצמודה לדירתו של בניזרי, ולאחר מספר חודשים השכיר לו אותה תוך הסכמה שהאחרון יחבר את הדירות על ידי הריסת הקיר המפריד ביניהן. כן נטען, כי סלע מימן את שיפוץ הדירה בעלות כוללת של 19,500 ש"ח. בחודש יוני 2000 הוסכם כי בניזרי ירכוש את הדירה הנוספת בסכום של 240 אלף ש"ח, ולצורך מימון התמורה הוא נטל הלוואה של 220 אלף ש"ח מבנק "טפחות". נטען, כי בין השנים 2000 עד 2001 העביר סלע לבניזרי, מידי חודש, סכומים שונים כדי לסייע לו בהוצאותיו האישיות ולפירעון ההלוואה.

עד המדינה בפרשה, משה סלע, סיפר בחקירתו על פרשת שיפוץ הדירה:

"אני שילמתי לכולם [בעלי המקצוע]… אני שילמתי הכל. כשהתפוצצה הפרשה של איילה חסון [הכתבות בטלווויזיה] תיאמנו עמדות שבעצם כל אחד שילם את התשלומים שלו… שלמה לא שילם לאף אחד שום דבר, אפילו לא שקל"

בניזרי טען שסלע אינו אמין ועל כך כתב בית המשפט:

גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי לטיעון על פה, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי שגה בדרך בה החליט להתמודד עם עדותו של סלע. אכן, עדות של עד מדינה המופרכת על פניה, גם סיוע לא יוכל להושיע אותה מדחייה אולם, סבורני כי זה אינו המצב במקרה הנוכחי, הואיל וכפי שמצא השופט המלומד של בית משפט קמא, חלקים רבים מתוך עדותו של סלע אומתו בראיות נוספות, ועל כן זהו מסוג המקרים שאין נוהגים בעדות כזו בדרך של פסילה גורפת, אלא בודקים אותה בדיקה פרטנית.

הרב שלמה בניזרי הוא עבריין מהסוג המטונף ביותר והעובדה שבעיתונים מופיעים כל כך הרבה טקסטים המלמדים עליו דבר סניגוריה מבלי שהכותבים אפילו מרפרפים  בדברים שהיה לבית המשפט לפסוק לגביו, מלמדת על רמתם של הכותבים כמו גם על רמתם של עורכי העיתונים, שמפרסמים דברי הבל שטחיים מבלי לדרוש מהכותב ללכת ולבדוק מה נפסק בעניינו של האיש שניצל את מעמדו כדי לקדם את "חבריו", כספומטים אנושיים, שהרעיפו עליו ועל פטרונו טובות הנאה במאות אלפי דולרים.

איזה איש עלוב. איזו עיתונות עלובה.

מסע שהחל לפני ארבע שנים וחצי נגמר לפני שעתיים בתחפושת מוזרה.

ובעצם, אפשר לומר שעכשיו זה רק מתחיל.

זו הזדמנות להודות לכל האנשים שהיו מאחוריי, מלפניי ומצדדיי בארבעת השנים האלו. הם כוללים את משפחתי הקרובה, אשתי ושלוש בנותיי, שבלעדיהן שום דבר מזה לא היה מצליח, המנחה שלי, ד"ר נח עפרון, איש מקסים בצורה יוצאת דופן, ענק אקדמי שהיתה לי זכות גדולה ונדירה להיות תלמידו, וכן שורה ארוכה של אנשים שליוו אותי בשנים האחרונות – הם יודעים מי הם – שסבלו אותי בימים הקשים והמציקים, בקשיים ובכעסים, שעודדו אותי, תמכו בי, הפגינו סבלנות ואורך רוח, נדיבות ואהבה.

לכל אלו אני רוצה לומר: תודה.

בפוסט הקודם כתבתי:

בתוכניות הטלוויזיה משודרות כמעט מדי יום תוכניות העוסקות בגילוי עתיד, קריאה בקפה, בכוכבים, ובקלמנטינות.

פתאום חשבתי על זה: קריאה בקפה? לא, כאילו, הממממ, מה?

החלטתי שאני מנסה להבין את העניין הזה קצת יותר לעומק; מה מסתתר מאחורי קריאה בקפה. אולי יש כאן משהו שאני פשוט לא מבין.

במאמר הזה יש הסבר מדוקדק כיצד יש לקרוא בקפה. יש הסבר כיצד להכין את הקפה וכיצד למזוג אותו, כמה פעמים יש לסובב את הספל ולאיזה כיוון, כיצד להפוך אותו, ואז הוראות כיצד לקרוא את מה שנכתב בשאריות הקפה. בנאדם שותה קפה, לא תה, לא וויסקי, לא מיץ אוכמניות, חייב קפה, הופך את הכוס ואז קוראים בשאריות. אוקיי, הלאה.

באתר הזה יש רשימה של צורות שנוצרות לאחר שהופכים את הספל ומה המשמעויות שלהן. מדובר ברשימה סדורה, ארוכה, מסודרת לפי האלף-בית. אני מציע לכם לעיין בה. אחרי שעיינתי בה, יש לי שלוש שאלות:

1. כמה דמיון בנאדם צריך בשביל לראות בשאריות קפה: אביר ("מישהו יבוא לעזרתך, אהבה אמיתית") או דייג ("עבודה, סבלנות, ציפייה לתוצאה") או מלאך ("מישהו שומר עליך, חיים טובים") או ליצן ("מסיבה או אירוע חברתי") או רופא ("בעיה רפואית, יועץ, מישהו עוזר לך")? צריך הרבה דמיון. כבוד.

2. איך בדיוק קוראי הקפה מבדילים בין אביר, דייג, מלאך, ליצן או רופא? האביר מגיע עם שריון? הדייג עם חכה? המלאך עם כנפיים? הליצן עם אף אדום? הרופא עם סטטוסקופ? כלומר, נניח ואני רואה דמות, כן, איך אני מחליט אם יש לי בעיה רפואית או שמישהו מזמין אותי למסיבה? ומה לגבי צורות קצת יותר מופשטות כמו "בריחה". בריחה? איך רואים בריחה בקפה? יש שם תמונה של אסיר שמנסר סורגים?

ואיך בדיוק מבחינים בין "בית", "וילה" ו"טירה"? כלומר, טירה אני עוד יכול להבין – יש צריחים ועליהם דגל ויש גם נחל כזה שמקיף את הטירה מסביב אם מנסים לתקוף אותה אויבים, וגשר קטן כזה שיורד למטה מהכניסה לטירה אבל אפשר גם למשוך אותו חזרה למעלה אם בדיוק מנסים לתקוף אותה אויבים, וגם באזור שליד הצריחים יש אנשים עם קסדות כאלו של ימי הביניים והם מחזיקים בדליים עם שמן רותח, אם במקרה וכן הלאה אבל איך מבדילים בין "וילה" ו"בית"? לפי כמות הדשא בחזית?

אגב, הכי אהבתי את הפירוש של המונח "צורה". הפירוש הוא: "תלוי מה הצורה".

3. ולבסוף מי הגאון שהחליט שהמשמעויות של גמל הן "חדשות ומכתב מפתיע"? אם אני רואה גמל הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא לא "הו, הגיעו חדשות" אלא "ג'יזס פאקינג קרייסט, זו חיה ממש מוזרה!" או נניח ברווז שמייצג "פרנסה וממון". כאילו, סליחה כן, אבל אין שום דבר שמרמז על פרנסה בבירווז הברווזוני. אני רואה לפעמים ברווזים, אתם יודעים, פה ושם, והם לא נראים לי אמידים במיוחד. אני לא מבין למה דווקא ברווז ולא תוכי ("לימודים, אנרגיה נסיעה") שנראה הרבה יותר הדור.

ועכשיו כשאני חושב על זה, ומה כל כך נסיעתי בתוכי? אם כבר נסיעה הייתי הולך על הסוס ("פרשיית אהבה") שאגב, אין בו שום דבר אהבתי. אם כבר אהבה הייתי הולך על הכלב שמייצג דווקא "הצלחה" שבכלל לא מתאימה לכלב. אם היא היתה כל כך מתאימה לכלב לא היינו אומרים "אני חולה כמו כלב". זו הצלחה זו? אם כבר יש משהו מוצלח בטבע זה הפיל. בינינו, מי יכול על הפיל? זה בדיוק הרגע שבו השרלטנות הופכת לבנאליות: הפיל מייצג "בעיות במשקל". לאאאאא. ברצינות! בחייאת אבוק.

מה שאני רוצה לומר הוא שכל העניין הזה של הקריאה בקפה, מתחילתו ("אם אתה שותה, משאיר קצת והופך את הספל – אפשר ללמוד מזה ממש הרבה על העתיד שלך") ועד סופו ("גמל? חדשות ומכתב מפתיע") הוא כל כך מופרך, כלומר כל כך מטופש – אני מתכוון מטופש ברמות של סרט מדע בדיוני ממש-ממש מטופש, שאתה מסתכל על המסך ואומר "יוווו כמה אוויל יכול היה להיות התסריטאי שכתב שהחייזרית תדבר מהתחת שלה, כמה?!", אני מתכוון מטופש ברמות של של טיפשות שאין דרך אחרת לתאר אותה חוץ מאשר להסתכל לבנאדם בעיניים ולהגיד לו "בנאדם – אתה טיפש! אבל ממש!" – שהעובדה שיש אנשים שממש מאמינים בדבר הזה מעלה סימן שאלה אמיתי סביב ההנחה שבני האדם הם אכן פאר היצירה על פני כדור הארץ ולא נניח, התרנגולת.

אני כבר מזמן טענתי שמדובר בחיה קדושה.

"כל הדיווחים על שרי אריסון והתקשורים שלה עושים לי חשק לקחת את המינוס שלי לבנק אחר" (היו"ר. בטוויטר. שם, שם).

שוקי טאוסיג עושה היום ב"עין השביעית" עבודה קשה ומרתקת כאשר הוא סוקר את הדרך שבה העיתונים השונים מסקרים את הסוגיה ההזויה שנקראת "שרי אריסון". מכיוון שלא קראתי את העיתונים (אני לא מנוי כיום על אף עיתון) אני מבין משוקי שבאופן כללי העיתונים מתחלקים לשניים: אלו שמדגישים שאריסון התחלקה על השכל ואלו שממש לא מתרגשים.

לטענת תומר פרסיקו, גם חלק גדול מהציבור, לא ממש מתרגש:

נכון לרגע זה נראה שדבריה של אריסון לא הפילו את השמיים. אף בעל סמכות לא קרא לבחון את יחסיה עם דירקטוריון הבנק שלה, ציבור בעלי החשבונות לא נכנס להיסטריה, ומניית הבנק בכלל עלתה אתמול ב- 1.59%. על אף התדהמה המופגנת והציניות שבה התקבלו דבריה בתקשורת, אנשים "רגילים" שאני דיברתי איתם גילו אהדה לדבריה, גם אם לא האמינו שהיא אכן חוזה עתידות.

קשה להאמין שיש מישהו שמתפלא שהציבור הישראלי מקבל בשוויון נפש גמור את מה שנראה כמו הזיות שמחייבות טיפול רפואי. הסיבה לכך, לדעתי, אינה קשורה לכך שיש מי שבאמת מזדהה עם דבריה של אריסון או חושב שיש בהם ממש. הסיבה היא שהשיח הניו-אייג'י, האמונות הטפלות הנלעגות והמטופשות, כבר מזמן הפכו לחלק מהמיינסטרים הישראלי.

שחקני כדורגל משתטחים על קברי צדיקים רגע לפני משחק מכריע. בתוכניות הטלוויזיה משודרות כמעט מדי יום תוכניות העוסקות בגילוי עתיד, קריאה בקפה, בכוכבים, ובקלמנטינות. כאשר הרב יעקב ישראל איפרגן ("הרנטגן") עורך את ההילולה השנתית שלו בנתיבות, מגיעים לחגיגה שורה של אישי ציבור:

שר התחבורה שאול מופז, שר הדתות, איציק כהן, מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, אורי בר לב, והמפכ"ל הקודם, משה קראדי, ח"כ יואל חסון… דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, השר לשעבר רוני מילוא, האמרגן חיים סלוצקי, מנכ"ל 'רשת', יוחנן צנגן, כתבת הכלכלה של ערוץ 2, קרן מרציאנו, מנכ"ל איי.די.בי, נוחי דנקנר ועוד.

שלא לדבר על אינסוף טקסטים שמתפרסמים בתקשורת הישראלית שמהללים ומשבחים כל מיני שרלטנים בגרוש וחצי גרוש, רמאים וגנבים שלוקחים כסף מאנשים אומללים שמוכנים לעשות הכל כדי שמישהו יגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע.

השיח הישראלי מלא בטינופת ובסחי הניו-אייג'י ולכן כאשר מגיעה אריסון ואומרת שהיא שומעת קולות, אנשים מושכים כתפיים. נו, אז היא שומעת קולות. אז היא במקרה שולטת על הבנק שבו נמצאים כל חסכונותיי עלי אדמות. ביג דיל.

ולשאר החדשות: סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מתנגד להקמת אגף ממוגן בבית החולים ברזילאי שבאשקלון מכיוון שבאתר הבניה התגלו קברים.

הפרד ומשול.

את הגרושה פגש לפני כמה חודשים, במדרגות הבית המשותף בו גר. פרד שב מיום הקניות השבועי שלו, ולכן החזיק ביד שקית עם מלפפונים. ברגע שהחל לטפס במדרגות, ירדה לקראתו הגרושה, ואחריה, עמי ותמי מחליקים על המעקה. הם נפגשו ליד הקומה הראשונה, ופרד שמע את הגרושה ממלמלת משהו לא ברור. פרד מלמל חזרה סוג של "שלום".

הגרושה נעצרה. "מה?" היא שאלה.
"מה?" שאל פרד.
"מה?" שאלה הגרושה.
פרד הבין שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום, והחליט לעצור אותה כשהוא עדיין צעיר. "אה, כלום. שום דבר."
הגרושה סקרה אותו במבט עייף וקבעה "אתה פרד."
הכישורים הלוגיים של הגרושה הרשימו אותו. הוא הנהן.
"כן, תיארתי לעצמי שאתה פרד. אתה מפה?"
"לא," ענה ביובש.
"כן, תיארתי לעצמי שאתה לא מפה. בגלל השם וכל זה."
פרד החל להתקדם לקומה השניה אבל הגרושה המשיכה לבהות בו.
"אני לפעמים מקבלת את הדואר שלך. אני גרה בדירה 6 ואתה בדירה 9," אמרה ומיד הוסיפה "אולי אתה יכול לעזור לי במשהו?"
פרד לא יכול היה להעלות בדעתו משהו שהוא יכול להיות לה לעזר בו.
"אתה מבין, יש לי בעיה עם העורב," אמרה ונאנחה.
פרד בהה בה והגרושה המשיכה. "ברגע שאני עוזבת את הבית, הוא מתחיל לנקר לי את הכורסה," אמרה ונאנחה תוך כדי קרקוש בתיקה.
פרד היה משוכנע שהגרושה מדברת על החבר שלה אבל לא הבין כיצד זה החבר מנקר כורסאות. אנשים משונים, חשב לעצמו.
נראה שהמבט הסתום של פרד הבהיר לגרושה שיש צורך בהסבר נוסף.
"איוב. העורב שלנו."
פרד לא הבין איך נקלע לשיחה הזו. הוא בסך הכל רצה לאכול מלפפון. הוא נצמד למעקה, בניסיון להידחק בינו לבין הגרושה שחסמה את המסדרון הצר.
"לפני כמה שבועות ראינו גוזל של עורב למטה בחצר," היא המשיכה בשלה. "היתה לו בעיה," אמרה ועשתה בידיים תנועות שאמורות לייצג סוג של כנפיים. "הילדים טרטרו לי באוזן שניקח אותו ונטפל בו ובסוף הסכמתי אבל עכשיו הוא גדול, וכל הזמן מנקר לי את הכורסה."
"לא כדאי לשחרר אותו?" שאל פרד בחוסר עניין, תוך שהוא ממשיך בניסיונותיו לצבור עוד כמה סנטימטרים לכיוון הקומה השניה.
"הילדים נקשרו אליו. חשוב שלילדים תהיה חיית מחמד, אתה יודע," אמרה.
פרד משך בכתפיו. הוא לא ידע. הוא הצליח לחצות את המסדרון והרים את רגלו באיטיות אל המדרגה מתוך הנחה שמדובר באמנה חברתית מוסכמת שמשמעותה: השיחה הסתיימה, אך נראה שמישהו שכח להחתים את הגרושה.
"'תה רוצה לבוא לראות אצלנו טלוויזיה עד שנחזור מהחוג של הילדים? רוב הזמן יש מישהו בבית ואם אני יוצאת לכמה דקות אני סוגרת את איוב במרפסת אבל זה מאוד מעציב אותו אז אני לא עושה את זה להרבה זמן כי עורבים הן חיות חכמות וגם נקמניות ואני לא רוצה שהוא יפתח איזה תסביך נטישה או משהו כזה, אתה מבין," אמרה במהירות, והצליחה לסיים את המשפט רגע לפני שפניה הכחילו מהעדר חמצן. פרד לא הבין. זה לא ממש שינה לו. הוא היה עסוק בלדמיין את עצמו נוגס את המלפפון השני.
"אני אשלם לך. כל מה שצריך לעשות זה לשבת על הכורסה, ולדאוג שאיוב לא ינקר אותה. אתה מבין, זאתי כורסה חדשה" אמרה בהתלהבות מהרעיון הכביר שהעלתה. "יש לנו כבלים," ציינה.
"המממ?" המהם פרד בניסיון להתעורר מהפנטזיה המלפפונית שלו.
"כל מה שצריך זה לשבת על הכורסה," חזרה על דבריה.
זו הצעת עבודה שפרד לא יכול לסרב לה.
"זו הצעת עבודה שאני לא יכול לסרב לה," אמר ונמלט במעלה המדרגות.

בשבועות שלאחר מכן, אחת לכמה ימים, מצא עצמו פרד יושב על הכורסה, מנשנש מהמקרר ועושה בייביסיטר על עורב. יום אחד חזרה הגרושה לבדה מחוג הסרטן וביקשה מפרד שימתין עד שתסיים להתקלח. כשיצאה שאלה אותו אם הוא רוצה להצטרף אליה למיטה.
"ומי ישמור על איוב?" שאל פרד בדאגה. הגרושה היתה בטוחה שהוא צוחק עליה. הוא לא עשה את זה בכוונה.
אחרי שהתאוששה הכניסה את איוב לחדר השינה וחזרה על הזמנתה.
"אתה בטוח שתוכל להתרכז?" שאלה אותו בעודו חוצה את הסלון.
פרד לא הבין את השאלה.

עבדתי בלא מעט ארגוני תקשורת בקריירה הלא נורא ארוכה שלי אבל באף מקום לא הרגשתי בבית כפי שהרגשתי בעיתון "הארץ". הסיבות לכך הן בחלקן טכניות: "הארץ" היה מקום העבודה היחיד אליו הגעתי מדי בוקר במשך קרוב לחמש שנים. בנוסף לכך, עבדתי בעיתון בתקופה סוערת מבחינה ביטחונית והיה משהו בסיקור הבלתי פוסק של הפיגועים (ובשלב מסוים כל כתבי העיתון, מכל חלקיו, נדרשו לסקר את האירועים האלו) שיתכן ותרם לקרבה בין האנשים. אלו, אני מניח, הן רק שתיים מהסיבות שבמהלך הזמן נוצרו קשרים עם משהו נוסף, עם האקסטרה המסתורי הזה שמוביל למשהו שהוא מעבר לקשר רגיל שנוצר בין אנשים שחולקים את אותו המרחב במשך שעות ארוכות ביממה.

כאשר עזבתי את "הארץ" בסוף 2004 עשיתי מסיבה קטנה אצלי בבית והגיעו אליה החברים מהעיתון. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שציינתי כך פרידה ממקום עבודה.

לפני זמן קצר חזרתי מ"אליעזר", פאב שממוקם בחלק הצפוני של רחוב בן יהודה, לא רחוק מ"פיצה פינו", פיצת נערותי. ב"אליעזר" ציין שחר אילן את אירוע הפרידה שלו מחבריו ל"הארץ" לאחר שפוטר ממנו באחרונה. שחר, שכפי שהעיד על עצמו, קיבל משכורת משוקן במשך 25 שנה, הזמין לאירוע אנשים שעבדו איתו במהלך השנים.

התוצאה היתה נפלאה ומהנה. במפגש הזה ניתן היה לפגוש את "הארץ" של תחילת העשור. מהעורך הראשי וסגנו (חנוך ויואל), דרך עורכי החלקים השונים, כתבים, פובליציסטים, אנשי דסק, צלמים ואנשים נוספים שעבדו בעיתון באותה התקופה. להערכתי, מיעוט הנוכחים עובד היום ב"הארץ" למרות שפה ושם היו אנשים שלא היכרתי.

אני לא יודע מה הופך קבוצה של אנשים שעובדים באותו מקום עבודה לחברים טובים אבל היה משמח, ממש משמח, לפגוש כל כך הרבה אנשים אותם לא ראיתי כל כך הרבה זמן ושאותם אני מחשיב כחברים שלי.

בכלל חברים, הם עניין נדיר למדי.