הפרד ומשול.

"אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום" קבע המזוקן.
פרד לא הגיב. הוא המשיך להסתכל סביבו. אנשים נוספים התגודדו, והחלו מתלחשים ומצביעים עליו. פרד חייך במבוכה.
המזוקן משך את פרד בצווארו, ודחף אותו לעבר תא המטען. בידו הימנית הוא פתח אותו, והחל לפשפש בין ערימות הג'אנק שפרד אסף ואף פעם לא טרח לזרוק. ידו השמאלית המשיכה להחזיק בעקשנות בצווארו של פרד.
לפרד נמאס. הוא החליט להשהות את זכותו המשפטית והמוסרית לשתוק ושאל "אני יכול ללכת?"
"תסתום, חרא קטן. אתה עצור!" צעק עליו המזוקן, מהדק את לפיתתו ומרים את הקול כדי שההמון שהתקהל סביבם יוכל לשמוע טוב יותר את דבריו.
"מה זה הדבר הזה?" שאל, שולף מתוך תא המטען ערימה של מגזינים שפרד מצא לפני כמה שנים באיזו פינת רחוב, בהנחה שיום אחד יקרא בהם. פרד שכח שהם שם, וזעקת שמחה כמעט נפלטה מפיו, אבל אז הוא נזכר שהוא החליט לבטל את השהיית זכות השתיקה. בזווית העין ראה פרד אישה מוכרת והנהן לכיוונה. כעבור שניה הבין מדוע הנהן. היא עבדה במחלקת האשראי העסקי. או הלוואות. או ביטחונות. פרד היה כמעט בטוח שהיא מתעסקת במשהו שקשור לכסף, עובדה לא מפתיעה בהתחשב בכך שפרד עבד בבנק. הוא לא זכר איך קוראים לה. פרד היה חלש בשמות אך פיצה על כך בזיכרון חלש עוד יותר לפרצופים.

האישה הביטה בו, מבוהלת משהו. פרד חייך אליה והרים את היד בהיסוס כדי לנופף לשלום, אך מיד הוריד אותה, נזכר שהוא בעצם לא מחבב אותה. הוא לא זכר למה, אחרי הכול הם מעולם לא החליפו מילה, הוא לא ידע איך קוראים לה או מה היא עושה בבנק, אבל הוא לא חיבב אותה. בזמן שניסה למצוא את הסיבה לכך שאינו מחבב את האישה שאינו זוכר את שמה, חזר מי שטען שהוא שוטר לצעוק עליו: "מה זה הדבר הזה?" פרד פתח את הפה לענות כאשר לפתע נשמעה סירנה מאחוריו. הניידת שהמזוקן הזמין הגיעה.

הניידת צפצפה את דרכה בין המכוניות שנעו באיטיות בגלל הפקק שנוצר מאחורי הפיאט. כאשר נעצרה נשפכו מתוכה שני אנשים, האחד פנסיונר בעל כרס ענקית, שאיימה בכל רגע להבקיע לעצמה דרך מילוט מהחולצה שלו, והשני שוטר שנראה יותר כמו ילד שהתחפש לשוטר, חמוש במשקפי שמש של טייסים. הוא הזכיר לפרד מישהו שלמד איתו בבית ספר. בכל פורים, מכיתה א' ועד סוף התיכון, הוא התחפש לשוטר. שנה לאחר שסיים את התיכון הוא נכנס לכלא אחרי שערב אחד הרביץ לשוטר שביקש ממנו להציג רישיון נהיגה.

המזוקן פקד על פרד "חכה פה" וניגש לדבר עם הכרסתן. פרד המשיך להסתכל סביבו. חלק מהקהל שהתאסף סביב המכונית כבר התפזר, אבל קהל חדש הגיע תחתיו. האיש עם מצלמת הווידאו המשיך לצלם, אבל האישה ממחלקת אשראי עסקי, או הלוואות, או בטחונות, נעלמה.

המזוקן והכרסתן ניגשו לפרד, הילד המחופש לשוטר נותר מאחור, נשען על הניידת.
"איך קוראים לך?" שאל הכרסתן.
סטיב. לא – פרד. לא – סטיב! התלבט פרד בינו לבינו.
"סטיב. כלומר פרד," הוא ענה בסופו של דבר.
"ובכן, פרד, אתה עצור."
"למה?"
"סעיף 232 תת-סעיף 2, סעיף 288, סעיף 275, סעיף 214…" המספרים שהכרסתן המשיך לפלוט תוך שהוא מסמן בראשו לילד המחופש לשוטר לבוא ולעצור את פרד, לא אמרו לו שום דבר, והוא לא הוציא מכלל חשבון שהכרסתן המציא אותם. פרד תמיד הרגיש שיבוא יום ומספרים יבואו איתו חשבון. מספרים הם דבר ערמומי.
"אתה מופתע או חטפת שבץ?" סינן המזוקן לאחר שהכרסתן סיים לדקלם מספרי סעיפים.
"כלום לא מפתיע אותי. אני מדען," ציטט פרד את האריסון פורד ב"אינדיאנה ג'ונס". פרד ידע לצטט כמעט כל משפט של פורד, כי היה משוכנע שבטקסטים שלו יש תשובה לכל מצב עלי אדמות אליו עשוי בן אנוש להיקלע. לרוע המזל, ציטוטים שעסקו בצד האפל של הכוח ובחיפוש אחר אוצרות אבודים, התאימו רק לעתים רחוקות למצבים אליהם נקלע פרד. זה לא עצר בעדו.

הכרסתן הביט במזוקן, הביט בפרד ושוב במזוקן. פרד ניצל את ההפוגה כדי להציץ שוב לעבר חנות המחשבים. הוא ראה את המוכרים מסתובבים בפנים. החנות פתוחה, מלמל לעצמו והחל לחצות את הכביש. הילד המחופש לשוטר רדף אחריו "הלו! לאן אתה הולך?" צעק עליו בקול צפצפני ותפס בחולצה שלו.
פרד הביט בו כלא מבין. "אני קופץ רגע לקנות עכבר. תיכף חוזר."
"מה תיכף חוזר?" צפצף המחופש. פרד חשב שהילד המחופש לשוטר מחקה מישהו עם הקול הגבוה שלו שעמד בניגוד משווע לגובהו. "אתה לא מבין מה זה עצור? זה אומר שאתה עוצר. לא זז. עוצר. עצור. מבין מה זה עצור?"
פרד הרגיש שהקטנצ'יק חושב שהוא קצת איטי. הוא טפח לו בחיבה אבהית על הראש, משימה לא קשה בהתחשב בכך שהוא הגיע לו למותניים. "בסדר, בסדר, אני תיכף חוזר," אמר לו פרד וגייס את חיוך ההאריסון פורד שלו ששיווה לו מראה של גלדיולה מאושרת.
הילד המחופש לשוטר נרתע לאחור ומשקפי השמש שלו נפלו על הרצפה. "אל תיגע בי!" הוא חרק.
הבהילות שבקולו העירה את הכרסתן והמזוקן שהפסיקו לדבר, מיהרו למקום, אזקו את פרד ודחפו אותו לניידת. הכרסתן הקריא באוזניו של פרד סעיף נוסף: 237. פרד נזרק אל המושב האחורי ורגע לפני שהניידת עזבה את המקום, הוא הספיק לקרוא כרזה שהיתה תלויה על חלון הראווה ודיווחה שזה היום האחרון למבצע: "קנה חבילת תקליטורים וקבל עכבר במתנה," נכתב בה. פרד נעצב; כונן התקליטורים של יוסי כבר מזמן לא עובד.

נראה שהטקסט הזה שפרסמתי ב"עין השביעית" נגע לכמה אנשים. קודם דבורית הגיבה ואז אני הגבתי לתגובה שלה (וגם אתי סורז'ון כתבה פוסט בנושא) וכעת גל מור מפרסם תגובה ב"עין השביעית".

קראתי בעיון את התגובה של גל ואני מודה שהתקשיתי להסכים עם מילה אחת שכתב בשלוש הפסקאות הראשונות של תגובתו (עם המשך הטקסט אני מסכים הרבה יותר). אז מה הבעיות שלי עם התגובה של? גל כותב:

יובל דרור כתב כאן בשבוע שעבר כי היתרונות של העיתונאי על פני הבלוגר הם מקצועיות וניסיון. דעה מוצדקת ביותר, בהנחה שאין עיתונאים שהפכו ליחצנים או אחרים שהם בלתי מוכשרים לתפקידם באופן מיוחד.

מדוע זה "בהנחה שאין עיתונאים שהפכו ליחצנים…"? מדוע הטיעון שלי נפגם אם אמנם חלק מהעיתונאים אכן הפכו יחצנים או שהם בלתי מוכשרים לתפקידם? הרי אין חולק שלא כולם כאלו. אני דוחה את הטענה שבגלל שיש כמה עיתונאים שמוכרים את המקצועיות שלהם או שהם פשוט לא מקצועיים מלכתחילה, התזה שלי נופלת. התזה שלי היא כללית ולא ספציפית לעיתונאים או בלוגרים מסוימים.

מאחר שכל מי שעוסק בתקשורת יודע כי רמת התכנים בה מידרדרת, קשה לקבוע באופן חד-משמעי שבלוגרים אמינים פחות מעיתונאים. יש בלוגרים מקצועיים לעילא כפי שיש עיתונאים רשלנים. ולהפך.

בשום מקום לא טענתי שבלוגרים אמינים פחות מעיתונאים. טענתי שבאופן אינהרנטי, על פי רוב, בלוגרים שמסקרים מוצרים אינם מומחים בשדה בו פועל אותו מוצר, ועובדה זו גורמת לכך שגם אם תפורסם סקירה מעמיקה ומעניינת, היא תהיה חסרת הקשר השוואתי. אינני יודע איך מכאן קופצים ל"בלוגרים אמינים פחות מעיתונאים".

וכעת, למנה העיקרית:

הבלוג הוא בסך-הכל פלטפורמה להפצת תכנים. מקצועיים או לא – היא אדישה לשאלה זו. כפי שעיתון הוא פלטפורמה להפצת חדשות, נכונות או מסולפות. העיתונאים הם אלה שמעניקים למלים את תוקפן ואמינותן.

אני כופר בטיעון לפיו אין חשיבות לפלטפורמה. יש לה חשיבות עצומה.

ישנם שני סוגים של עיתונאים (יש הרבה יותר, אבל לצורך העניין הזה, יש שניים): עיתונאים מוכרים, בעלי מוניטין, רקורד ויוקרה (ז'אנר המוטי גילת, נחום ברנע וכאלו), שלא משנה איפה הם יכתבו – בעיתון, בבלוג או על פפירוס – דבריהם יזכו לאמינות ותוקף ולו מעצם העבודה שהם חתומים עליהם. הסוג השני הוא של עיתונאים שאינם מוכרים. הם התחילו לעבוד בעיתון לפני שבועיים, לפני חודשיים, לפני שנה. השם שלהם אינו נישא בפי כל ועדיין כאשר קוראים את הידיעות שלהם בעיתון, אף אחד אינו מטיל ספק מיידי בנכונותן. מדוע? כי הן כתובות בעיתון.

הפלטפורמה מקרינה על המתפקדים בתוכה לא רק מכיוון שלפלטפורמה (נניח עיתון "הארץ") יש מוניטין משל עצמה אלא מכיוון שיש סיסטם, יש שיטה שמוכרת גם לקוראים. הקוראים יודעים שיש כתב, משכתב, עורך, עורך גרפי, עורך חדשות, סגן עורך עיתון, עורך עיתון. מטרת השיטה היא להבטיח את האמינות והתוקף של הכתוב בעיתון ולכן גם כאשר הכתב אינו מוכר, אין סיבה לפקפק בטקסט שלו, אלא אם יוכח שטעה, או שאינו מקצועי וכן הלאה. הקוראים זוכים להנות מיתרונות השיטה, מיתרונות המערכת שפועלת כדי לוודא שהעיתונאי עושה את מלאכתו נאמנה. זו לא מערכת מושלמת ולא פעם היא חורקת ואף נשברת – ועדיין היא קיימת (שימו לב, אני לא מדבר על צהובוני סופרמרקט. אני מדבר על עיתונים).

ובלוגר? בלוגר הוא הכתב של עצמו, העורך, הגרפיקאי, העורך של החלק, הסגן, העורך הראשי והמו"ל של עצמו. הוא לא צריך להגיש את הטקסט לאף אחד. הוא אינו נערך, אינו משוכתב, אינו צריך לשכנע אף אחד שהנושא חשוב, שהוא ביצע בדיקה קפדנית, שהוא מציג את הסיפור בדרך הטובה והמקצועית ביותר. גם במקרה הזה הפלטפורמה מקרינה על המתפקדים בתוכה. הפלטפורמה אינה ניטרלית ואינה אדישה. אין צורך להרחיק עד "המדיום הוא המסר" אבל המדיום במקרה הזה הוא אינו דף חלק שמחכה שיכתבו עליו דבר מה בעוד הוא צופה מהצד.

אין זה אומר שלבלוגרים אין שיקול דעת, או שהם לא מקצועיים. מה שזה אומר הוא שאין מערכת שתומכת במקצועיות שלהם, שעומדת על המשמר, שדוחפת אותם להתמקצע. אם הבלוגר עומד על המשמר ומתמקצע זה רק בגלל שהתחשמק לו, ואם לא, אז לא. אגב, גם המערכת העיתונאית לא תעזור אם עיתונאי יחליט לשקר או לבצע עבודה רשלנית אבל מערכות עיתונאיות רציניות מתגייסות כדי למנוע מצב שכזה (ראו תגובת הניו-יורק טיימס למקרה ג'ייסון בלייר). לכן אין זה מפתיע שבמרקר ביצעו תחקיר פנימי לאחר מקרה המדבקה (גם אם ההחלטה "לא למהר עם פרסומים ולוודא את אמיתותם ודיוקם" היא מעט מביכה).

בעוד שאני מכיר ומוקיר את היתרונות העצומים הגלומים בכתיבה בבלוג, אני מציע שלא לשפוך את התינוק עם מי האמבט. הניסיון לטעון שממילא התכנים בעיתון מדרדרים ולכן אין סיבה להעדיף אותם על אלו של הבלוגרים נראית לי תבוסתנית וניהילסטית וללא קשר היא אינה משנה או פוגעת בעצם הטיעון הראשוני שלי. הטענה לפיה "הם (העיתונאים) גרועים לא פחות" נראית לי כמו התחמקות מהתמודדות עם הסוגיה שהעליתי וממילא אני לא חושב שהשאלה היא "מי יותר גרוע" אלא "מה הם היתרונות המובנים והחסרונות המובנים של כל מדיום".

אין הורה שלא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לבית החולים הקרוב ביותר למקום מגוריו. זה לא בגלל שהורים הם חבורת מטורפים (הם גם) אלא שהם השתמשו בדרך הזו לפחות פעם-פעמיים, אם לא יותר.

בתי חולים הם מקומות לא סימפטיים אבל אתה יוצא מנקודת הנחה שמחלקות הילדים בבתי החולים יהיו קצת יותר סימפטיות ממחלקות אחרות. ובכן, לא ב"הלל-יפה" שבחדרה. בית החולים הזה, שמעולם לא היה ידוע כבית חולים מטופח מדי, מציג לראווה מחלקת ילדים צפופה, די מלוכלכת, סובלת ממחסור במיטות, בכורסאות שעליהם ההורים יכולים לנוח (אני לא מדבר על לישון) בלילות הנוראיים כאשר הם מלווים את ילדיהם ובמה לא בעצם. המחלקה כל כך אפורה, מדכאת ועלובה עד שהבת הגדולה שלי גערה בי על שלקחנו את אחותה הקטנה ל"הלל-יפה" ולא ל"שניידר" בפתח-תקווה.

מיון הילדים ב"הלל יפה", אליו מגיעים ההורים המבוהלים, הוא לא יותר משני חדרים מחוברים, ארבע מיטות, רופאה אחת, מתמחה אחד ואחות אחת. הצוות הזה, המשאבים האלו, אמורים לטפל בכל הילדים שמגיעים למיון מכל האזור. לא צריך דמיון מפותח בשביל לדמיין מה קורה שם בערב ממוצע.

ביקור בבית חולים הוא חוויה שמזכירה לך איפה אתה חי, כזו שגורמת לך להביט בהשתאות באנשי הצוות הרפואי והפרה-רפואי, שעושים כמיטב יכולתם כדי לעזור לך ולילדך, שמשתדלים לבצע את עבודתם המתישה, מול הורים מותשים עוד יותר, בתת-תנאים. מערכת הבריאות שלנו, אחת המערכות היחידות שגורמות לי גאווה כאשר אני מביט במערכת הבריאות האמריקאית, סובלת כבר שנים מהזנחה פושעת שמביטה לך בפנים ומרימה מולך אצבע משולשת.

כולנו צעירים מדי, בריאים מדי מכדי שזה יהיה לנו אכפת. כאשר נהיה חולים, כאשר נזדקק למערכת הזו על בסיס קבוע, נהיה זקנים מדי ו/או חלשים מדי וחסרי השפעה.

אם יש הבטחת בחירות אחת שלעולם לא אשכח וגם לא אסלח לאהוד ברק, היא הבטחת הבחירות על הזקנה במסדרון. היום במסדרונות בתי החולים יש לא רק זקנים אלא גם ילדים, לעתים תינוקות ממש.

תמונתו של הילד המצומק בן השלוש וחצי, שמשקלו הגיע ל-7 ק"ג, מסרבת לצאת מהראש גם לאחר אבחנת הפסיכיאטר. הילד התיישב לכולנו במקומות רועדים, חשופים ונטולי הגנות, והוא כבר איננו רק בנה של האם המסוימת המשתייכת לעדה החרדית המסוימת. הוא הפך לילד של הציבור כולו, חילונים ודתיים, אתאיסטים וחרדים.

(ענת מידן, "ידיעות אחרונות", עמ' 2)

יש לכותבים של "ידיעות אחרונות" נטייה לדבר בלשון רבים. ענת מידן הדביקה לי ילד מבלי שנתתי את הסכמתי. יש לי שלוש בנות משל עצמי, תודה רבה, ולא זכור לי שביקרתי בבית חולים כדי לאסוף ילד רביעי מחדר היולדות. הילד הזה הוא לא שלי. אינני מרגיש כל אחריות עליו, אינני מרגיש כל אשמה בשל מצבו. אינני מכיר את הוריו, את משפחתו, את סביבתו, את תרבותם של אלו שסובבים אותו. רצה הגורל ואני והוריו חולקים את אותה מדינה אבל אין שום דבר שמחבר אותי ואותם ואני לא מעוניין בילד שלהם. אני מרגיש צער על גורלו, אני זועם על מה שאמו כנראה עוללה לו אבל הוא לא הילד שלי; הוא הילד שלה.

גם רוז פיזם, הילדה שנדחפה למזוודה והושלכה לירקון על ידי בן-זונה שהיה סבא שלה, היא לא הילדה שלי. אני יכול לחוש חמלה, כאב והרבה מאוד כעס גם אם עשו את מה שעשו לרוז מבלי שהיא תהיה הילדה שלי, "של כולנו". גם אם היא היתה מושלכת למיסיסיפי ולא לירקון הייתי חש את התחושות האלו. אין צורך להפוך אותה לבת שלי כדי להפעיל את בלוטות הרגש שלי.

אפילו גלעד שליט הוא לא הילד שלי. הוא אח לנשק, אזרח-שותף לגורל המדינה, חייל צה"ל שנשבה על ידי החמאס וליבי נקרע מהמחשבה עליו, שבוי כל כך הרבה זמן. הוא נקרע גם כשאני חושב על הוריו, על סבו, על משפחתו. אבל הוא לא הילד שלי. הוא הילד של נועם ואביבה והכאב והדאגה שהם חשים בכל דקה ודקה מחייהם הוא משהו שלעולם (אני מקווה) לא אבין. לכן הטענה שגלעד הוא הילד שלי, היא טענה שמפחיתה מעוצמת הסבל הבלתי יתואר שהם חווים.

היומרה הבלתי נסבלת הזו של הכותבים בעיתונות המודפסת להעביר ילדים ששייכים להוריהם אל הקולקטיב הדביק פרי דמיונם, היומרה הפדגוגית והסמנטית המטופשת הזו להפקיע ילד ממשפחתו ולמסור אותו לידי עמישראלחי, היא מעושה, מלאכותית, מתנשאת וחולנית. זהו ניסיון אינפנטילי ודוחה לייצר קונצנזוס מזויף סביב טרגדיה אנושית כדי למכור חתיכת נייר עיתון.

מאיר שטרית הוא סכנה לדמוקרטיה. לא פחות. ההליך המזורז שהוא מעביר בועדת הפנים והמדע בימים האחרונים הוא אירוע כמעט חסר תקדים באגרסיביות שלו, בזלזול הבוטה בכל מה שדמוקרטיה אמורה לייצג. בקולו שלו הוא מאשר הצעות, דוחה התנגדויות, מזרז חקיקה פולשנית, אלימה, כמעט מטורפת.

היכן חברי הכנסת האחרים שאמורים להגן עלינו? ב-Ynet ניסו למצוא אותם.

לפני רגעים אחדים שלחתי לח"כ איתן כבל (כתובתו: ecabel@knesset.gov.il) ההודעת דואר אלקטרוני. אני קורא לכם לשלוח הודעה דומה, לח"כ כבל או לכל חבר כנסת אחר שיכול להשפיע על ההליך המזעזע שמתרחש מתחת לאפם של האזרחים, תחת שרביטו של שטרית.

וזו ההודעה ששלחתי:

**

איתן שלום,

שמי יובל דרור. בעבר הייתי כתב הטכנולוגיה של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".
בימים האחרונים אני קורא דיווחים אודות הדרך שבה מתנהלים הדיונים בועדת הפנים והמדע אותם מנהל יו"ר הועדה, ח"כ מאיר שטרית. הדיונים האלו עוסקים בחוק הביומטרי.

מספר עצום של משפטנים, מומחי טכנולוגיה וארגונים להגנה על זכויות האזרח הביעו התנגדות עזה לחוק ולהשלכותיו על פרטיותו של אזרח במדינה דמוקרטית (ראה טורו של בעז אוקון, היום ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "אני לא אתן טביעות אצבע").
ח"כ שטרית הוביל את הצעת החוק הזו בממשלה הקודמת וכעת הוא מנהל את הועדה שמעבירה את הצעת החוק הזה בהליך מזורז, כמעט חסר תקדים. ההליך הזה הוא אנטי-דמוקרטי במהותו שכן הוא מתנהל במעמד צד אחד: הצד של ח"כ שטרית שמאשר בקולו, ורק בקולו, את כל ההצעות.

אתה, ח"כ כבל, חבר בועדה אך אינך נוכח בדיוניה, אינך נוכח בהצבעותיה.
היית נוכח בחלקו של דיון אחד, הבעת את מחאתך אך לא נשארת להצבעה.

אין לי ציפיות רבות מחברי הכנסת מישראל ביתנו, קדימה או הליכוד. יש לי ציפיות רבות ממך.
אתה אמור להיות שם. אתה אמור לחסום בקולך, בגופך אם צריך, את הצעת החוק הזו.
אתה אמור להיות שם כדי שלהגן עליי, כדי להגן על הדמוקרטיה.

איפה אתה, איתן?

כרגע, אין ועדה חשובה יותר, אין אירוע חשוב יותר, אין מקום חשוב יותר בו אתה צריך להיות.
ממך יש לי ציפיות ואני מצפה שתשפיע, שתחסום, שתגן על זכויותיי, על הזכויות של כולנו.
בדיוק בשביל הרגעים האלו נבחרת.

הקול השפוי במדינה הזו זקוק לך ואתה חייב, פשוט חייב להיות שם בשבילו.

ד"ר יובל דרור.

בהיצטרפות מקרים מעניינת, פורסמו היום שני טקסטים שלי ושניהם עוסקים בג'ורג' אורוול. הראשון נכתב לפני מספר חודשים וכעת ראה אור בגיליון מספר 4 של כתב העת "אודיסאה". במאמר, שכותרתו "בין הפטיש לגרזן", אני משווה את החזון של החברה העתידית מבית ג'ורג' אורוול כפי שזה משתקף בספרו "אלף תשע מאות שמונים וארבע" לחזון של החברה העתידית מבית אלדוס האקסלי כפי שזה בא לידי ביטוי בספרו "עולם חדש, נפלא". היכן צדקו שני הסופרים המחוננים האלו? היכן הם טעו? לקראת איזו חברה אנחנו מתקרבים? התשובות לשאלות האלו לגמרי לא פשוטות.

אלו מביניכם המעוניינים לקרוא את המאמר מוזמנים ללחוץ על הקישור הזה (זהירות, קובץ PDF) אותו סרקתי עבורכם.

הטקסט השני התפרסם הבוקר ב"מעריב" והוא עוסק בסיפור המדהים של אמזון שמחקה בשבוע שעבר מאלפי מכשירי קינדל שני ספרים דיגיטליים של ג'ורג' אורוול ("אלף תשע מאות שמונים וארבע" ו"חוות החיות"). הסיבה לכך אינה קשורה לפעולה בלתי חוקית שביצעו המשתמשים אלא למערכת היחסים בין אמזון לבין המו"ל של הספרים האלו. התוצאה לא פחות ממרתקת ומעלה שאלות מבהילות על מהות המונח "קניין" בעולם שבו הקניין הוא לא יותר מאוסף של ביטים.

אני מקווה שתהנו משני הטקסטים

(לחצו על הטקסט כדי לצפות בגרסה מוגדלת)

עדכון: מסתבר שגם נרג' העלו את הטקסט.

דבורית מגיבה לטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית". תגובה נאה. אני שמח שנוצר דיון סביב הטקסט הזה מכיוון שאני חושב שהוא עוסק בנקודה חשובה.

הנקודה היא, בקליפת אגוז, שאחת הבעיות המרכזיות, אם לא המרכזית מכולן, בתופעת "הבלוגרים בתשלום", אינה קשורה בהכרח ל"גילוי נאות – כן או לא" אלא לעובדה שהשיטה מנצלת את העובדה שהראייה המרחבית של רוב הבלוגרים היא מצומצמת בהגדרה ומשום כך בלוגר לעולם יספר על המוצר (והוא יוכל לעשות זאת בכנות, באובייקטיביות ואפילו בצורה מעמיקה ומעוררת כבוד) אך רק לעתים רחוקות הוא יביט מסביב וידבר על המתחרים.

דבורית מעלה שני טיעונים: הראשון הוא שכל אחד היה פעם טירון אבל עם הזמן הוא התמקצע. השני הוא שזוית רעננה לא יכולה להזיק.

אוקיי. פרה פרה.

הטיעון שלי הוא שעיתונאי (ובעיקר אלו העובדים בעיתונים), בניגוד לרוב לבלוגרים, מתמחים בתחום מסוים (מלונאות, רכב, תקשורת, חינוך, שוק הון, בריאות וכן הלאה) ולכן הם יכולים למקם את הביקורת שלהם בהקשר רחב יותר שמתייחס גם למוצרים נוספים, לחברות מתחרות וכן הלאה. ההבדל הזה הוא קריטי כאשר סוקרים מוצר מכיוון שהסקירה לכשעצמה, בעוד שהיא מעניינת וחשובה, היא חסרה כאשר אין בתוכה נקודת התייחסות.

אם תיתן טלפון סלולרי נורא מתוחכם לאדם שלא ראה טלפונים סלולרים נורא מתוחכמים, הוא ממש יתלהב. אבל האם אתה, הקורא, הצרכן, לא היית רוצה לדעת שיש טלפון סלולרי נורא מתוחכם שהוא גם זול יותר, גם יעיל יותר, גם נוח יותר, גם קל יותר, גם אינטואיטיבי יותר וגם זכה לביקורת נלהבות ברחבי העולם? רוב הבלוגרים אינם מסוגלים לבצע השוואה שכזו (ואם הם מסוגלים, הם בדרך כלל לא עושים זאת) מכיוון שהם לא התמקצעו בתחום הסלולרי, הם לא חיים אותו, הם לא מכירים אותו. הם כותבים על דברים אחרים לגמרי (לא פחות חשובים. פשוט אחרים).

אז למה פנו אליהם, למה נתנו להם את המוצר? מכיוון שהם פונים לקהל רחב, הם מדברים עם קהל המתאים (על פי רוב בני נוער), יש להם ניחוח של אמינות (בגלל שהם באמת אמינים), הם מדברים בשפה הנכונה, במגניבות המתאימה. מערכת יחסי הציבור רוכבת עליהם. היא נותנת להם טלפון בחינם (וזו כמובן רק דוגמה, זה יכול להיות כל מוצר: ממשקפי שמש ועד חופשה במלון) ומבקשת מהם לכתוב ביקורת כנה.

הטענה של דבורית לפיה עם הזמן הם יתמקצעו אינה מבוססת על דבר חוץ מאשר על משאלת ליבה. כתבתי "רוב הבלוגרים", והדגשתי את המילה "רוב", מכיוון שישנם בלוגרים שהופכים מקצוענים ומומחים בתחום מסוים: יאיר רוה בקולנוע, בועז כהן במוזיקה, עידן רונן דורפמן בספורט, גל מור בטכנולוגיה וכן הלאה (זה ממש לא מקרה שלרבים מהמומחים יש רקע בעיתונות ובכיסוי התחום בו התמקצעו). אבל רוב הבלוגרים שמקבלים מוצרים על פי השיטה הזו אינם מקבלים מוצרים דומים פעם אחר פעם. הם לא הופכים מקצועיים כי אין לאף אחד אינטרס להפוך אותם למקצועיים (בניגוד למערכת עיתונאית שיש לה אינטרס להפוך אותך למקצוען בתחום שלך). למעשה, ההפך הוא הנכון: יש מי שמרוויח מהעובדה שהבלוגר הוא "האדם הממוצע". אין זה אומר שתהליך כזה לא יכול להתרחש עם הזמן – אבל בינתיים, הוא לא קורה.

הטיעון השני אודות הרעננות – ובכן, אני בעד רעננות ואין ספק שמסתובבים שם בחוץ לא מעט עיתונאים שחוקים. השאלה היא האם היית רוצה לקבל עצה מרופא שחוק אך מקצוען או מסטודנט לראיית חשבון, רענן לאללה. רעננות, מקוריות וזוית חדשה זה יופי, אבל כאשר מדובר במכשיר טלוויזיה שעולה 9,000 שקל, אני מעדיף לקבל את העצות שלי ממי שראה כבר 100 דגמי טלוויזיות ולא מי שקיבל טלוויזיה בגודל 60 אינטש והוא כל כך מאושר, אבל כל כך מאושר, שהוא ידאג שכולם ידעו כמה הוא מאושר.

אני מבקש להדגיש: אין בכך לזלזל בבלוגרים. לא כל הבלוגרים הם חובבנים, כמו שמישהו טען שזה מה שאני טוען. ממש לא. ישנם מקצוענים, ישנם מומחים וישנם כאלו שכותבים בצורה מבריקה. אבל להתעלם מהעובדה שהשיטה כשיטה מנצלת את העובדה שרוב הבלוגרים אינם מכירים את השדה שבתוכו נטוע המוצר שעליו הם כותבים, זה להתעלם מהמציאות.

והערה אחרונה: העדפת "האדם מהישוב" בכל מקרה ובכל תנאי על חשבון אנשים שזה המקצוע שלהם, שזה מה שהם עושים בחיים שלהם, היא בעיני אופנה מתנשאת וחנפנית כאחד. כן, גם אני קורא ביקורות של צרכנים כשאני נכנס לזאפ, זה פיצ'ר נהדר. אבל אני גם קורא ביקורות באתרים מקצועיים, של אנשי מקצוע. המשפט שגורס "מי צריך אנשי מקצוע – אני מעדיף שמוטי מפתח תקווה יגיד לי איזה DVD לקנות מכיוון שהוא כמוני", הוא בעיני משפט מטופש. לא פחות.

בזמן האחרון נתקלתי בשתי קריקטורות מוצלחות המתארות חיבורים משעשעים בין החיים המקוונים שלנו לחיים שמחוץ לאינטרנט (מה שידוע בעגה הרזי ברקאית בשם "החיים האמיתיים").

אם מישהו יודע, מכיר או נתקל בקריקטורות, ציורים או איורים דומים אשמח אם יחלוק אותם עם כולנו באמצעות לינק מתאים. את המוצלחים מביניהם אעלה מתחת לשתי הקריקטורות האלו כך שעם הזמן, אני מקווה, יווצר פה רצף נחמד של קריקטורות.

עדכון: מתחילות להצטבר כמה קריקטורות נאות. לחצו עליהן כדי להגיע למקור.

מומי והחתול שלח קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לידיעה שהתפרסמה באתר "ערוץ 7" המספרת על חברת מחשבים מתל-אביב שנתבעת על ידי מיקרוסופט ישראל בסכום של חצי מיליון שקל מכיוון שלטענת מיקרוסופט, החברה (שמוכרת חומרה ותוכנה) נהגה למכור מחשבים עליהם מותקנות מערכות של מיקרוסופט ללא רישיון.

עד כאן מדובר בסיפור די סטנדרטי. הסיפור הופך פחות סטנדרטי כאשר קוראים את ההסברים של החברה למעשיה.

לטענת החברה היא "קורבן של המציאות". ומהי המציאות?

"מצד אחד מייקרוסופט אינה מפחיתה את מחירי התוכנה שלה ולו בשקל אחד בזמן שמחירי התוכנה בעולם ירדו במאות אחוזים ומצד שני לקוחות מתנים את רכישת המחשב בהתקנת תוכנה לא חוקית ואם הם נתקלים בסירוב הם קונים את המחשב בחנות הסמוכה"

כלומר בעצם לחנות אין ברירה. היא חייבת לגנוב את מיקרוסופט מכיוון שאחרת הצרכנים יקנו בחנות הסמוכה. זה לא שמיקרוסופט לא היתה יכולה לעזור לה:

"אילו מייקרוספט הייתה טורחת להפחית את המחירים שלה והייתה עוזרת לנו למכור ברשיון התמונה הייתה אחרת".

אם בזה לא די, מחליטה החברה הנתבעת, שלא מכחישה את מעשיה, להשתמש בהגנה הטובה ביותר שעומדת לרשותה: התקפה. כנראה שבשנים האחרונות החברה ביצעה תחקיר מקיף בחמש יבשות ולאחר שקיבלה עשרות אלפי משובים מלקוחות שונים היא מציינת כי:

מערכות ההפעלה של מייקרוספט מלאות 'באגים' וכעת מתארגנת קבוצה של חנויות מחשבים לתביעה ייצוגית מול מייקרוסופט בגין אלפי שעות שבוזבזו על תיקון מערכת ההפעלה של החברה.

לפעמים יש טקסטים שאני ממש מצטער שאני לא חשבתי לכתוב אותם קודם. אבל אז אני סולח לעצמי כי אני מבין שהם כל כך מופרכים שאפילו אני לא הייתי חושב על לכתוב אותם. ואז בא מישהו וכותב אותם. ואז אני אוכל את עצמי איך לא חשבתי לכתוב אותם קודם.

אז נניח שאתם מואשמים על ידי מיקרוסופט שגנבתם את ויסטה (שזה כבר מצחיק). איזו סיבה שערורייתית תתנו כדי להצדיק את מעשיכם? הזוכה בתירוץ השערורייתי ביותר יקבל במתנה את התוכנה הטובה ביותר מבית מיקרוסופט ("מחשבון") וכן עכבר. עכבר אמיתי, כן?

יצא לי אתמול לראות את "השופט", סרטו של רם לנדס חתנו של השופט אהרן ברק, אודות אהרן ברק.

אינני משפטן ואינני מסוגל (וגם לא ממש מעוניין) לנתח משפטית את החלטותיו השונות של ברק. מה שאני כן מסוגל לעשות הוא להתרשם מכנותו של ברק. ברק בעיני, מעבר להיותו אחד מהשופטים הגדולים בעולם, הוא פטריוט ישראלי, ניצול שואה שלמד שני לקחים מהאירועים שעבר כילד: חשיבות כבוד האדם ("כל אדם", הבהיר ברק) וחשיבותה של מדינת ישראל. בין שני הערכים האלו ניסה ברק לאזן במהלך שנותיו כשופט (הוא התמנה לשופט בית משפט העליון בגיל צעיר שזה לא להאמין – 42) ומאוחר יותר כנשיא בית המשפט העליון.

לא תמיד הוא הצליח. הוא לא סופרמן, הוא לא על-אדם. על חלק מהפסיקות שלו יש ביקורת, לעתים מוצדקת. אבל הטינה והלעג של בן דרור ימיני במאמר שפרסם ב"מעריב" והתגובות מלאות השנאה והטמטום שפורסמו למאמר הזה, גורמות לי להבין טוב יותר מדוע ברק כל כך חושש לשבריריות של הדמוקרטיה הישראלית.

כאשר ברק מסביר שהרוב אינו יכול לעשות מה שבראש שלו, גם אם הוא הרוב, אני נזכר "בחוקי המשילות" של ביבי, שניסו לנטרל את האופוזיציה מכל כליה, שהובילו לקרע בינו ובין יו"ר הכנסת ממפלגתו שלו, רובי רבלין, שהסביר שהממשלה לא יכולה לשנות את חוקי המשחק תוך כדי המשחק, שכן רוב הוא עניין זמני ואחרי שהממשלה הזו תלך, הדמוקרטיה צריכה להישאר. זהו אותו רבלין, שהסרט מזכיר לנו שהוא היה אחד הלוחמים הבוטים ביותר בברק בשל ניסיונו להגביל את הכנסת והממשלה בשעה שהם מחוקקים חוקים הפוגעים במיעוטים שונים. מעניין אם כעת הוא מבין טוב יותר את החשש של ברק.

אם צריך לבחור בין בית משפט עליון חזק, אפילו חזק מדי, לבית משפט עליון חלש, אני הולך על החזק. אם צריך לבחור בין בן דרור ימיני והאספסוף שמגיב למאמריו לאהרן ברק, אני בוחר בברק.