בעקבות חילופי דברים מעניינים בטוויטר, אני מבקש להעלות שאלה לדיון:

האם מי שמכריז ש"האח הגדול" משעמם אותו, האם מי שמכריז שיש דברים חשובים יותר בעולם (ואפילו בטלוויזיה) מאשר הדחה של מתמודדת עם פה של ג'ורה מסריחה, האם מי שחושב שלאמצעי התקשורת יש דברים חשובים יותר לסקר אותם מאשר לעקוב ולדווח אחר המתרחש בתוך כתלי הבית הכי מג'ויף במזרח התיכון – הוא מתנשא?

כי אם התשובה היא חיובית הרי שאני מסיק מכך שתי מסקנות:
1. אני מתנשא ולא ידעתי.
2. אי אפשר להעביר ביקורת כלשהי על "האח הגדול" וצופיו מבלי שתחשב סנוב. כלומר, מפיקי התוכנית הצליחו להחדיר לראשם של אנשים את הטענה שמי שלא צופה ב"אח הגדול", מי שהעיסוק ב"אח הגדול" מגעיל אותו ומעייף אותו, הוא מתנשא, סנוב וסתם קפוץ תחת. אם זה אכן מה שקרה, הרי שזו הצלחה שיווקית מהמדרגה הראשונה ודוגמה מבריקה לעוצמתה של תעמולה טלוויזיונית, תעמולה שהופכת מאות אלפי אנשים לראשי כרוב.

פה היה פעם פוסט מעניין.

בשל איום בתביעת זכויות יוצרים הוא הוסר.

כבוד לחוקי זכויות היוצרים.

ותיקי הגלוב אולי זוכרים איך לפני יותר משלוש שנים התלוננתי שאני כבר לא יכול לסבול את המראה של XP ושאני כבר רוצה מערכת הפעלה חדשה. לכן, תוך זמן קצר, מיהרתי לפרמט את המחשב ולהתקין עליו את ויסטה רק כדי להתחרט על כך זמן קצר מאוחר יותר.

כבר יותר מחודש שמחכה לי על השולחן מערכת הפעלה חדשה; חלונות 7. התקליטור נמצא אצלי, ממתין לרגע שבו אסכים להתקין אותו על המחשב האישי שלי. למרות שויסטה היא מערכת הפעלה שצריך מאוד להתאמץ כדי לומר עליה משהו חיובי, עוד לא מצאתי את האנרגיה הדרושה כדי לפרמט את המחשב, להתקין עליו את 7 ולאחר מכן להתקין את עשרות התוכנות שיש עליו.

לא, אני לא מתכוון לשדרג. שום דבר טוב לא יוצא משדרוג של מערכת הפעלה, אבל ממש שום דבר טוב. רק למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. הבעיה היא שאחרי שראיתי את 7, אחרי שראיתי מה היא מסוגלת לתת, הגעתי למסקנה שכרגע היא לא מציעה שום דבר שיגרום לי לרוץ אל המחשב, לפרמט אותו ואז לוותר על יומיים של עבודה (או משחק בשולה המוקשים) בשביל להתקין אותה ואת כל התוכנות שכעת מותקנות לי על המחשב. כן, היא יציבה יותר, מהירה יותר – הכל בסדר, ועדיין, שבוע אחרי שבוע אני דוחה את ההתקנה.

לא מן הנמנע שבסופו של דבר אני אתקין אותה רק כאשר אחליט לרכוש מחשב חדש ומכיוון שאני בסך הכל די מרוצה מהמחשב שלי, זה שקניתי לפני שלוש שנים לכבוד ויסטה, יש מצב שהתקליטור הזה ייאלץ להזדיין בסבלנות.

הטור האחרון שלי ב"עין השביעית" עסק בתופעה: אנשים שמוכרים שטח פרסום על עצמם. התייחסתי לתופעה הזו בגדול ואז בקטן. הכוונה היא למיזם של אליהו לאב במסגרתו הוא מוכר את עצמו כשלט פרסום מהלך, רעיון שהוא למעשה חיקוי של רעיון אמריקאי.

לאב ביקש להגיב. הצעתי לו לפרסם את הטקסט שלו בתגובה ב"עין השביעית" אך לאב מעוניין לפתח דיון ומכיוון שב"עין השביעית" אין עדיין מערכת תגובות (יש לקוות שזה יקרה בקרוב), הוא ביקש לפרסם את תגובתו בגלוב. נעניתי בשמחה ואני מזמין אתכם להגיב לטקסט שלו ולטקסט שלי.

הנה הטקסט המלא של לאב.

***

יובל דרור הוא איש של מילים. מושחזות, חריפות, יעילות. זו אחת הסיבות שאני נהנה לקרוא אותו, בעיתונות, בבלוג שלו, אפילו אם הוא יכתוב לי מייל אני בטוח שאני אהנה. אתמול התעוררתי בבוקר (לבשתי חולצה) וגיליתי שיובל דרור תקף אותי. בחריפות, ביעילות, במקצועיות.

כן, נהניתי לקרוא את דרור כשהוא כתב בהארץ. הכתבות שלו דרו בכפיפה אחת עם פרסומות. הפרסומות הללו שילמו חלק מהשכר של דרור, אם לא את כולו. דרור גם הציג פרסומות בבלוג, סליחה, בגלוב שלו. הוא אפילו מזמין מפרסמים להציג את הפרסומת שלהם על גביי בלוג שהוא מתפעל כבר מספר שנים. בגלוב הוא מספר על חייו, חוויותיו, דעותיו. בקיצור, מדובר בחתיכת מפעל חיים קטן שדרור מתחזק בצורה מופתית. ראויה להערכה. לתוך האיכות והכמות המילולית הזו הוא מוכן להכניס פרסומות. ולמה? כי מדרכמות לא עושים כסף.

בואו נערוך כאן תרגיל תקשורתי קל. הנכונות לפרסם בבלוג מראה כי הכל, אבל ממש הכל, יכול לשמש פלטפורמה פרסומית. אולי הגלוב נועד בכלל לייצר כסף, שכן כבר פרסם את כתביו במקומות שפירנסו אותו מפרסומות בתוך העיתון או אתר האינטרנט בהם כתב אשר מדגישות את התפיסה שלפיה כל דבר הוא משאב פרסומי שמחכה לניצול יעיל.

את הדברים הללו בדיוק קראתי באותו בוקר על הפרויקט שאני מפעיל בימים אלה. אבל לא באתי להיות קטנוני, ואני מעדיף לענות על מספר משפטים שדרור כתב עליי באופן אישי בטור שלו בעין השביעית. "יש בני-אדם שרואים בעצמם "מדיה"" – טעות, אני רואה בחולצה שאני לובש שטח פרסום. כמו גם בחולצה של כל אחד, והלפטופ, והנעלים, בין אם שלמו לך עליהם, או בין אם שילמת אתה עליהם. לוגו, שמתנוסס בגאווה על בגד, ועל כל מוצר, הוא פרסומת. ואם אני כבר לובש אותם אז נראה לי הכי הגיוני שישלמו לי על כך.

"הוא מוכן ללבוש הכל, לפרסם הכל" –לא מדויק, אתה מוזמן לקרוא את ההסתייגויות שלי באתר. נראה לי שגם אתה היית חותם עליהן. "לוח פרסום נושם, מדבר וזז שכל תכליתו להעביר את מסר המפרסם. אין לו שיקול דעת, כפי שללוח מודעות בכביש אין שיקול דעת" – לא ברור לי מעין עולה ניחוח הדה-הומניזציה של המשפט הזה. אבל נראה שהמשפט הזה מדגיש את הזילזול  שרוחש יובל דרור כלפיי קרי כלפי מה שאני עושה ובמקרה הזה, הפוסל במומו פוסל.

אני מרגיש נבוך להצדיק את שיקול הדעת שלי או לענות על המשפט המטופש "כל תכליתו להעביר את מסר המפרסם", נו באמת. יובל, טול קורה, או בלוג, מבין עינייך. מדוע פרסומת על גביי הבלוג שלך, שבוודאי יקר לך יותר מחולצה חד-פעמית (כזו שאתה לובש יום אחד), ראויה יותר מיום בו אני לובש חולצה ממומנת? מדוע פרסומת המופיעה באותו עמוד בו פרסמת את דעותיך ומחשבותיך ראויה יותר מלבישת חולצה עם פרסומת על גביה?

ההיפך הוא הנכון, על חולצתי מתנוסס דגל השקיפות, אני עובד בכסף כדי לתת פרסום ולא נתון תחת דילמות של מה לכתוב ועל מי. לפני מספר חודשים קפצו בלוגרים רבים ואתה ביניהם, על כך שישנם בלוגרים המוכנים לפרסם פוסטים שהם למעשה פרסומת סמויה, וכאשר אני מבקש להציג את הפרסום כמות שהוא אני זוכה לאותה הביקורת בדיוק.

עולם העיתונות, עזוב, כמעט כל עולם התוכן מתבסס על פרסום, כך היה במשך שנים רבות, לא ברורה לי הביקרות שלך, אשמח לקבל תשובות. וכמו שאמרת, מדרכמות לא עושים כסף. בגלל זה אני עובד עם דולרים.

***

[יובל: תגובתי על הטקסט מופיעה בתגובות לפוסט]

פה היה פעם פוסט מעניין.

בשל איום בתביעת זכויות יוצרים הוא הוסר.

כבוד לחוקי זכויות היוצרים.

נתקלתי בהודעה לעיתונות הזו, שמספרת בהתרגשות ש:

חברת ’נטקס’ הודיעה היום כי חברת-הבת ’נטקס ניו מדיה’ רכשה בסוף השבוע את ’kafe’ – פורטל בן דף אחד המכיל קישורים ויזואליים לעשרות אתרי אינטרנט בתחומים שונים. היקף העסקה – 2 מיליון שקל.

ובכן, הנה הוא, אתר kafe, שנטקס שילמה עבורו 2 מיליון שקל.

הנה שלוש מחשבות קצרות:

1. מאוד התרשמתי מהתגובות החמות שקיבלה העסקה באתרי האינטרנט השונים שדיווחו עליה. "ליאור" כותב בתגובה לידיעה בכלכליסט: "עסקה מצוינת". "דן" כתב בתגובה ב-TheMarker IT: "עסקה חכמה". "אלי" הוסיף תגובה אצל מעיין כהן: "רכישה חכמה". "עידו" ציין בתגובה בטלנירי: "נשמעת כמו עסקה טובה מאוד". לדעתי, מאז הכרזתה של מדינת ישראל לא היה קונצנזוס מחמם שכזה שתשלום של 2 מיליון שקל עבור דף אחד שיש בו קישורים מהווה את עסקת השנה, החכמה של השנה, הטובה מאוד של שנה באינטרנט הישראלי. כבוד.

2. לדעתי הסיכוי שנטקס שילמה 2 מיליון שקל על האתר הזה דומה לסיכוי שמפלגת העבודה תקבל יותר מעשרה מנדטים בבחירות הבאות (אני יודע, אני אופטימי). זה אפשרי, אבל צריך ממש דמיון מפותח בשביל להאמין לתסריט שכזה.

3. בהנחה שנטקס אכן שילמה 2 מיליון שקל, יש לשקול ברצינות לשלוח את חברי הדירקטוריון של החברה לבדיקה אצל אנשים שמתמחים בבדיקות של אנשים שקונים אתר שיש בו קישור לתפוז, Ynet ובנק הפועלים, ב-2 מיליון שקל. ללא קשר, מכיוון שאני אלוף בלזהות הזדמנויות עסקיות, אני מעוניין להציג לחברי הדירקטוריון של נטקס, אתר חדש, שלי כמובן, שצומח בחודשים האחרונים באלפי אחוזים, והופך לאחד האתרים הפופולאריים ביותר בישראל. זו כתובתו. אני מחכה להצעות ואני מציע לכם להזדרז: גוגל כבר הביעה התעניינות.

בחודשים האחרונים קשה לחמוק מהמדיה החברתית והנגזרות שלה (למרות שמי שרוצה, בהחלט יכול). זה מתחיל בטקסטים מופרכים ונגמר בז'אנר הישן, שמוכר לי עוד מהימים בהם הייתי מדריך בנוער העובד, "הפעל את הילדים".

לז'אנר הנחת מוצא: הדרך הטובה ביותר לגרום למעורבות בקרב ילדים בבית הספר היסודי, בעיקר אלו שבכיתות ד'-ה', היא להפעיל אותם. איך מפעילים אותם? בעזרת משימות שיש בהם מרכיב של תחרות ("הקבוצה הראשונה שמביאה שלושה פריטים בצבע אדום – מנצחת!"). בסופו של דבר רובנו יצורים תחרותיים וכל ילד אוהב לנצח במשהו, לזכות במשהו, להרוויח משהו גם אם זה את התואר "אלוף הילדים בהבאת שלושה פריטים בצבע אדום".

מכיוון שמדיה חברתית היא נורא הממממ חברתית, עושה ז'אנר המשימות קמבק מהסרטים. ביטוי בולט לעניין ניתן למצוא בתחרות "אלוף המדיה החברתית" של "גלובס", שכבר חיוויתי את דעתי עליה.

התחרות מטילה על הגולשים שורה של משימות, אשר נחשפות מדי יום ראשון (זה לא מפריע ל"גלובס" לא לפרסם את המשימה של יום ראשון הזה, למרות שכבר יום שני. בקטנה). כך לדוגמה, המשימה הראשונה היא: "למשוך לעמוד שלך בפייסבוק מספר גולשים גדול ככל האפשר". תודו שהייתם מתקשים לנסח משימה מטומטמת מזו. כן, גם אם הייתם ממש משתדלים. המשימה השניה היא "לקבל ברכת הצלחה בתחרות מאחד מ-100 משתמשי הטוויטר המובילים בעולם". כמה נפלא ששמם של הישראלים יצא למרחוק כמי שמטרידים את 100 משתמשי הטוויטר המובילים בעולם. מי שיזכה ב"אליפות" (הו!) יזכה בסופשבוע זוגי במלון כלשהו.

העניין הוא שמדיה חברתית, כמו נזלת, היא עניין מאוד מדבק. הטוש התקנאו בתחרות של "גלובס" ולכן לקראת הגעתו של אחד ממייסדי טוויטר לארץ, ביז סטון (אירוע שנערך בחסות הטוש), הם פצחו בתחרות מדיה חברתית משלהם. במסגרת התחרות, נדרשים המשתתפים לבצע שורה של משימות שנעות בין הבנאלי ל-WTF.

במשימה (!) הראשונה הוזמנו הגולשים "ליצור קטע וידאו מקורי בן 30 שניות לכל היותר שהנושא שלו יהיה 'כמה אני מכור לטוויטר' – או 'מדוע לעולם לא אהיה בטוויטר'". למרבה המזל, במשימה הזו ניתן לעשות שימוש בפלטפורמה של חברת Kalture. המשימה הזו כל כך מלהיבה, ששבעה גולשים השתתפו בה.

במשימה (!) השניה התבקשו הגולשים לחזות כמה עוקבים יהיו לביז סטון ביום הביקור (מחר) ומה יהיה מחיר הסגירה של מדד 25. למרבה המזל, במשימה הזו ניתן לעשות שימוש בפלטפורמה של חברת Qmarkets. קצת יותר מ-20 גולשים הסכימו להתמודד עם האתגר האינטלקטואלי.

במשימה (!) השלישית, נדרשו הגולשים לגרום לחברה עסקית אחת לברך חברה עסקית אחרת בטוויטר באמצעות שימוש בפורמט מדויק שמי שיחרוג ממנו יאלץ להפקיד ערבות בנקאית אצל שמאי המקרקעין של קריית אונו. רק מלקרוא את ההוראות חטפתי סחרחורת.

במשימה (!) הרביעית, צריך להגיד למשרדי יחסי ציבור איזו מטרה עסקית שלהם עליהם להגשים רק בעזרת טוויטר. לא, ברצינות.

ומה מקבל מי שעומד במתח הרגשי העצום המתלווה אל התחרות? הוא יוכל לפגוש את ביז סטון. יווווו, איזו התרגשות. אני ממש, אם אני אזכה כאילו, אני אוכל לפגוש אותו וכאילו… אני ממש… אני אוכל… אני ממש אוכל להגיד לו "היי ביז, האוו אר יו? איי רילי רילי לייק טוויטר, יו קנואו! איט איז רילי נייס טו מיט יו, ביז".

הנה משימה לכל החברות המסחריות שמתייחסות לכל הגולשים באינטרנט כאילו היו ילדים בכיתה ד': הניחו לנו במנוחה! הפסיקו להפעיל אותנו בשביל הפרסים הדלוחים שלכם! יש לנו עוד כמה דברים בחיים חוץ מלעקוב אחרי המשימות המביכות האלו! לא שמעתם שהאח הגדול חזר?!

פה היה פעם פוסט מעניין.

בשל איום בתביעת זכויות יוצרים הוא הוסר.

כבוד לחוקי זכויות היוצרים.

* זהירות, פוסט ארוך.

נתחיל מהסוף.

בקריירה העיתונאית שלי עברתי דברים רבים אבל מעולם לא הייתי נשוא של הבהרה. היום, בעמוד 12 בעמודי החדשות של "מעריב", זכיתי להבהרה שכזו. תמיד יש פעם ראשונה.

לפני כשבועיים פנתה אליי העיתונאית אליען לזובסקי ממוסף "סופשבוע" של "מעריב". היא הסבירה לי שהיא מכינה כתבה על בגידות בעידן האינטרנט והסלולר והיא רוצה לראיין אותי על הזווית הטכנולוגית: כיצד הטכנולוגיות שבהן אנחנו משתמשים משאירות אחריהן טביעות אצבע, שובל של מידע שבאמצעותו ניתן להגיע לכל אחד – גם לאלו שבוגדים בבני הזוג שלהם.

שוחחתי איתה פעמיים ובאחת השיחות סיפרתי על שיחה שקיימתי כעיתונאי טכנולוגיה עם אחד המנהלים הבכירים באינטל. הוא ניסה להמחיש בפניי את הדרך שעושה המחשב הנייד ממכשיר פונקציונאלי למכשיר אישי. כדי להדגים מהו מכשיר אישי, הוא סיפר לי כך:

אותו בכיר סיפר את הסיפור כדי להמחיש טענה אחרת: בדומה לטלפון הסלולרי, גם המחשב הנייד הופך יותר ויותר אישי, אבל לצורך הראיון השתמשתי בסיפור הזה כדי להגיד משהו פוזיטיבי על הטלפון הנייד: הוא אישי, חלק מהזהות שלנו, הוא משהו שאנחנו לא מוותרים עליו בקלות. כמו שניתן לראות, הסיפור מופיע בצורתו המלאה ומדויקת בכתבה עצמה.

כאן אנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים של העשייה העיתונאית. אליען כתבה את הכתבה. היא הגישה אותה לעורך. העורך ערך את הכתבה והניח אותה על העמוד. כאשר המוסף מוכן, מכינים את תוכן העניינים של המוסף. כדי למשוך קוראים, מוציאים "ליד", ציטוט עסיסי שאמור למשוך את הקוראים מעמוד תוכן העניינים ישירות אל הכתבה. זה הציטוט שבחר עורך עמוד תוכן העניינים, שמופיע בעמוד 8 במוסף, מתוך הכתבה של אליען:

הציטוט מדויק. הוא נלקח מהכתבה. התוספת של העורך הופכת את הציטוט למשהו שאני מספר על עצמי: "ד"ר יובל דרור בווידוי מזהיר".

***

לסיפור הזה פנים משעשעות ופנים מרגיזות. הוא משעשע מכיוון שזו טעות תמימה. אין כאן זדון. אחרי הכל, מי שפונה לכתבה נחשף לקונטקסט המלא. אין כאן ויכוח על העובדות: זו לא המילה שלי נגד המילה של אליען. זה משעשע גם מכיוון שמשתמשים ב"וידוי" שלי כמשהו שעשוי למכור את הסיפור. עם כל הכבוד, אני לא נינט ואפילו לא ח"כ זוטר שוידוי (מזהיר) שלו עשוי למשוך את הקוראים פנימה. יש לי תחושה שלא רבים מבין קוראי "סופשבוע" יודעים מיהו אותו ד"ר יובל דרור שמתוודה. מכאן שזו לא רק בחירה משעשעת זו בחירה תמוהה, כמעט הזויה. אבל זה גם סיפור מרגיז. מרגיז מכיוון שזו רשלנות עיתונאית מהמדרגה הראשונה, שבעוד שהיא תמימה, יש לה תוצאות מכפישות מהסוג שיש מי שלאחריהן מרים טלפון לעורך-דין הקרוב למקום מגוריו. זה לא שלא חשבתי על זה.

אבל יותר מכל, בעיניי, זה סיפור על העיתונות הישראלית, על האנשים שמאחורי הקלעים, שנמצאים בלחץ לסגור מוסף ועושים זאת בחובבנות משוועת, על המוטיבציה הבסיסית שמניעה את העיתונות בישראל: החיפוש אחר הצהוב, הסנסציוני, הביזארי, המציצני. הנה יש לנו פה מישהו שמתוודה על סוד כמוס. לא משנה שהוא לא דמות ציבורית, לא משנה שאין כאן וידוי וממילא הוא לא שלו. נדמה לנו שהוא התוודה. זה מספיק. נהפוך את זה ל"ליד".

זו נטייה עיתונאית שהפכה לנטייה תרבותית – או ההפך.

ככתב מדע ב"הארץ" נחשפתי לא פעם לאגדה על המדען ממכון ויצמן (ובגרסאות אחרות מאוניברסיטה אחרת) שהתראיין ל"ידיעות אחרונות" (ובגרסאות אחרות לעיתון אחר) רק כדי לגלות למחרת כותרת בעיתון בה נכתב: "מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן". האגדה הזו, שהיתה או לא היתה – זה לא ממש משנה – שימשה כעוגן להסבריהם של המדענים מדוע הם לא מוכנים להתראיין. הם הסבירו לי שהתקשורת הישראלית מחפשת את הסנסציוני על חשבון המדויק, את הצעקני על חשבון העובדתי. הראיונות האלו גורמים לנו יותר נזק מתועלת, הם מובילים למפח נפש.

בזמנו, חשבתי שזו התנשאות מחורבנת, סנוביות במסווה אינטלקטואלי. אתמול בבוקר הכרתי מקרוב את מפח הנפש עליו הם דיברו. זהו מפח הנפש שנגרם למי שהשקיע כשעתיים מזמנו בשיחה עם כתבת רק כדי לגלות שהוכפש על ידי עורך אנונימי.

מכיוון שאני עיתונאי לשעבר, אני מכיר את המנגנונים, מכיר את המערכת, יודע כיצד היא פועלת ומבין את הרציונאל שמפעיל אותה. אני לא מתרגש מהטעות הזו (מרגיזה ומביכה ככל שתהיה), אני מסוגל לראות בה גם את הצדדים הקומיים. אדם אחר, רגיש יותר, פגיע יותר ואולי מנוסה פחות במגעו עם אמצעי התקשורת, יכול להגיב בצורה אחרת לגמרי. הוא מופיע בעיתון בהזמנת כלי התקשורת, הוא התראיין וחלק עם הציבור את תובנותיו רק כדי לגלות למחרת שאותו עיתון הפך אותו בוגד בעיני הקוראים, חבריו ומשפחתו.

יתכן שאגדת ה"מדען ישראלי מצא תרופה לסרטן" מוגזמת וקיצונית אבל כאשר אתה עומד מהצד השני של המיקרופון, כאשר אתה רואה את הקלות הבלתי נסבלת שבה העיתונות מוציאה אותך טיפש, פשוט טיפש, אתה שואל את עצמך "למה אני צריך את זה?". אתה נזכר ש"אף אחד לא הצטער על ראיון שהוא לא נתן" ומסתגר. אתה כותב בכתבי עת מדעיים, מדבר בכנסים סגורים, לא מוכן להעניק ראיונות לאף עיתונאי.

והעיתונות מה? היא נותרת עם ראיונות סנסציוניים עם פליטי "האח הגדול".

אני חולה על ארכיונים. מסוגל לבלות בהם שעות. ולכן כאשר אורן פרסיקו שלח לי קישור לארכיון עיתון "דבר" (זצ"ל), שידעתי על קיומו אך שכחתי ממנו, נאלצתי לזנוח את כל התוכניות שלי לאותו היום ולבלות בו. הפוסט הזה הוא תוצאה של מעשה הנבלה הזה (להזכיר לי את קיומו של הארכיון המקוון של "דבר").

מכיוון שאני חולה על ארכיונים של עיתונים ומכיוון שאני חושב שיש בהם לא רק ערך היסטורי אלא גם סוציולוגי, שמצביע ומרמז על הדרך הארוכה שעברה החברה הישראלית והלשון העברית במאה האחרונה, אני מכריז בזאאת! על הקמתה של קטגוריה חדשה היא קטגוריית "דבר הארכיון". בקטגוריה זו אפרסם מדי פעם קטעי ארכיון קצרים – ידיעות, כותרות ופרסומות – מתוך הארכיונים של העיתונים הישנים. לצד כל קטע אפרסם את שמו של העיתון והתאריך המדויק בו התפרסם.

***

בהמשך של הטקסט הזה היה פעם פוסט מעניין.

הוא הוסר בשל איום בתביעת זכויות יוצרים.