אתמול ראיתי, סופסוף, את "ספוטלייט", סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף "ממון" עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ"ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב"בלומברג" התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: "אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים". מצוין.

ב"וושינגטון פוסט" פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: "תשתיות". אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה"וושינגטון פוסט" החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר'ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.