(ואם אנחנו בעניין של מגיפות) רבות נכתב אצלנו על תופעת הגרשון. רבות נכתב גם במקומות אחרים על התופעה ולא תמיד באופן הכי אינטיליגנטי שבעולם.
בדרך כלל הראיה של גרשון היא רומנטית/אופטימית. פרופ' שיזף רפאלי, אותו אני מעריך הערכה רבה, כותב על כך לא מעט בטורו השבועי ב"גלובס". דווקא בגלל זה, כל כך מרענן ומעניין היה לקרוא את טורו של דורון אביגד על "מגיפת הגרשון". לא חייבים להסכים עם כל דבר שנכתב בטקסט הזה אבל יאמר לזכותו שהוא לוקח את התופעה הזו ומביט עליה ממקום אחר. המקום הזה שואל "מה עושה לנו כל השיתוף הזה והאם זה בכלל טוב"?
כאמור, לא חייבים להסכים עם המסקנה של אביגד (שלא חושב שזה טוב) אבל חשוב שמישהו מדבר על העובדה שיש גם צד אחר לתופעה; צד מעיק, מציק, מחניק. כדאי לקרוא.
מייקל אייזנברג מבנצ'מרק פרסם לפני זמן לא רב פוסט מצוין שבו הוא מתכתב עם מה שאביגד כתב.
more I look at Web 2.0, the more I think of it as voyeurism par excellance. I call Web 2.0 "the Voyeuristic Web." Look what has succeeded big time in Web 2.0. What is Myspace if not a peak into people's private lives, tastes, likes and dislikes? If Web 1.0 voyeurism was a peak into people's homes and bedrooms via jittery webcams (remember the Jennicam craze?), Web 2.0 is a full blown biography and motion picture of peoples lives.
וכן, גם אני מסכים עם אביגד. ובתור אחד שבילה שנה בקיבוץ, מוכרת לי התחושה והצורך בלומר שלום ציבורי, עד שראשך סחרחר עליך. אין ספק שהשיתופיות הזו רוויה בקיבוצניקיות מהסוג שגורם לך לחוש ללחץ תוך גולגלתי עמוק. מצד שני, מי אמר שצריך להיכנע לה? הפכנו לצרכנים בוגרים. רוצה לנהל בלוג ושכולם יקראו את מה שיש לך לומר תפדאל. אבל אתה ממש לא חייב לשתף אחרים בתמונות פרטיות בפליקר. אפשר בהחלט להיעזר בשירותי קסמבה ו-Fixya, להאזין ל-last.fm ולהינות מהרשת באופן מבוקר.
אני חושב שהמאמר של אביגד מבטא איזשהו חוסר אונים מול המושג ווב2.0, שנובע מהעומס של של התרחשויות, מאמרים, ועשייה ברמות שונות של השקעה ומחשבה (אם הייתי אדם פסימי, הייתי פוסל את ההתעסקות בתופעה בגלל הבאז המגוחך שהיה סביב I4giveU).
לטעמי, המושג האמורפי (והמבריק מבחינה שיווקית) הזה פשוט נותן איזושהי נקודת התייחסות לתופעות מקבילות שמתרחשות בתחומים שונים- תוכן, שיווק, ניהול ידע (כמו שמתואר במאמר של רפאלי), ואריכיטקטורת תוכנה. יש מי שמתייחסים למושג ווב2.0 כאל פרדיגמה חדשה , שעדיין מתהווה ומתגבשת (אני ביניהם). מחקרים על פרדיגמות מדעיות מלמדים שאי הסכמה וחוסר ודאות מאפיינות את השלבים הראשונים של התפתחות מסגרות פרדיגמתיות. זה עלול לתסכל, אבל זה גם מרגש.
אני מסכים שזו תופעה בהתהוות אבל אני חושב שהמונח מתחיל לקבל איזשהי צורה ולצורה הזו יש צדדים מרגשים ולא מעט צדדים מעיקים.
בגלל זה צריך להתייחס אליה בזהירות, ולהוציא את המוץ מהתבן.
אני מסכים. ואני חושב שדורון עושה מהבחינה הזו עבודה חשובה כאשר הוא מראה שלא כל מה שמריח מ"שיתוף" ו"תוכן מבוסס גולשים" וכל שאר הדברים שנקשרים בתופעה, לא כל זה בהכרח חיובי, נפלא או "התקדמות".
פעם שמעתי הרצאה של מוקי צור על שינוי המרחקים בין הבתים שנבנו בקיבוץ עם השנים. נדמה לי שהוא דיבר על מטוטלת. היום המרחקים גדולים משהיו.
כך גם ב- Web 2.0, יש תקווה להתאזנות של המרחקים בין הגולשים ומידת השיתוף ביניהם. אלא אם כן תהיה התערבות בעוצמה חריגה של גופים חזקים כמו תאגידים גלובליים, למשל (סתם אינטואיציה).
אני חושב שאפשר לוותר על הבדיחות הדלוחות של "בוא נמציא שמות מפגרים למונחים שחוזרים יותר מדי פעמים, גם בשביל להיות מגניבים וגם כדי לבלבל את כולם".
זושה במקום גוגל, גרשון במקום ווב2.0
מזכיר קצת את הקטיפתית, עם האתר שאין להזכיר את שמו…
לדעתי אפשר לוותר.
לקוראים מן השורה קצת קשה לעקוב אחרי כל השמות החדשים שאתם ממציאים
מתגבשת אצלי תחושה שתופעת הגרשון נלקחה כבת ערובה בידיי גורמים אשר מנסים להתוות השקפת עולם סוציאליסטית דרך חדשנות טכנולוגית. משהוא (מעניין מי, ד"א :)) כתב פעם שטכנולוגיה היא לא באמת נייטרלית, בוודאי לא היישום שלה.
אבל כמו הקיבוץ, כמו לחזון השיתופיות המוחלט של ווב 2.0 אין באמת עתיד.
רון – זו בדיוק המטרה. להרחיק קוראים שאינם מהשורה.
בעיניי הטור של אביגד הוא יותר חלק מהתופעה ופחות ביקורת עליה. אחרי הכל, כמו שאני רואה את זה, ווב 2.0 היא רק עוד פיצ'ר של האינטרנט. כשאתה גר בקיבוץ, אם להעזר בדימוי שלו, אין לך ברירה אלא ללכת בשבילים ולהיות נחמד לשכנים. באינטרנט יש מליון דברים לעשות חוץ מלבקר בבלוגים ולהציץ לתמונות של פליקרים. לקרוא לווב 2.0 "מגיפה", או לדבר על ה"מציצנות של הווב" כמו שמייקל אייזנברג עושה, זה להביט על הווב דרך פריזמה צרה מאוד, צרה מדי.
ועדיין, טוב לקרוא מדי פעם (וזה קורה יותר ויותר) התיחסויות מפוכחות על התופעה.
למה גרשון? מאיפה בא מקור הכינוי הזה?
ע- בגלל שהשם ווב 2.0 הוא TM של אוריילי, נאלצנו למצוא לו אלטרנטיבה. ברוב קולות נבחר השם גרשון.
אני רוצה לדבר על מגיפת מגיפת הגרשון. לא כל דבר הוא מגיפה, ולא כל אחד נדבק בה. יש מספיק אתרי חדשות בלי טוקבקים, מספיק אתרים שעובדים עם פריימים או טפסים בלי AJAX, מליוני דפים בגיאוסיטיז בלי צבעי פסטל. הוטמייל עובד בדיוק כמו לפני 10 שנים. על מה התלונות? על זה שיש יותר מבחר? זה מה שטוב ברשת: יש מקום להכל.
בטלויזיה, לדוגמה, היה גל מטורף של תוכניות ריאליטי, ולא היה מה לראות חוץ מזה. באינטרנט זה לא ככה. מי שלא רוצה לשחק במשחק החדש, לא חייב.
ואגב: פליקר זה לא רק מציצנות. יש שם אומנות בכמויות שלא ספגתי כמותן בחיים (ומי שקרא את הפוסט האחרון שלי, היה יודע את זה, רמז רמז). נסו את הדף הזה ותראו מה יש שם.