הייאוש

זה לא נעים לראות מישהו במצוקה. לא, אני לא מדבר על עמיר פרץ שבולע (עאלק) את הצפרדע הזו שנקראת ליברמן או את מפלגת העבודה שהסיפור הזה קורע אותה מבפנים (עאלק). אני מדבר על שוקיג שכתב את הפוסט הזה ושעניתי לו בתגובות ולכן כתב פוסט נוסף שהמצוקה נשמעת ממנו למרחקים.

בתגובה לפוסט השני כתב לו איתי:

בכדי לעשות את מה שהתחלנו בו צריך מנה מינימלית של תקווה. לא בהכרח במפלגת העבודה אלא במערכת הפוליטית בתודעה של אזרחים, ביכולת לשנות מלמטה.

במצב של 100% ייאוש אנשים מעדיפים להחריש.

איתי קלע במדויק לפוסט של ציפר שמודה שהוא לא הופך עולמות פשוט בגלל שהוא כבר מיואש מהמצב. שאין לו כוח לצעוק, שהוא עייף מהשחיתויות, עייף מלחיות כאן.

אם אוספים את כל הטקסטים האלו ביחד מתקבלת תמונה עגמומית למדי. הנהגה מושחתת שבראשה עומד אדם נגדו נפתחת חקירה חדשה על ימין ועל שמאל, שרים שמואשמים בהטרדה מינית, במינויים פוליטיים, בעבירות על חוקי הבחירות, הימין הקיצוני משתלט על הממשלה ואף אחד לא ממש נוקף אצבע ואם בזה לא די, אין באופק אדם אחד – אחד – שאפשר לכנותו אלטרנטיבה שפויה וראויה.

שוקי רוצה שאצעק, שאצעק בגלוב, שכולנו נצעק. ציפר מציע שנהנה מהדברים הקטנים שבחיים, אלו שאף ממשלה מושחתת לא יכולה לגעת בהם. מבחינת האופי שלי אני קרוב יותר לשוקי אבל אני מודה שהממשלה הזו, אחרי המלחמה הזו, אחרי האינתיפאדה הזו, אחרי השנים אלו, כל אלו גורמים לכך שבמאבק שמתחולל בתוכי בין "שוקי" ל"ציפר", אני עם ציפר.

עייפתי.

40 מחשבות על “הייאוש

  1. רוברט דאל, "האדם הפוליטי", בתוך: ש. אייזנשטדט, ע. גוטמן, י. עצמון (עורכים), מדינה וחברה (תל-אביב: עם עובד, 1976), כרך א', עמ' 158-

  2. בלעם – אני ממש לא מיואש ממדינת ישראל.
    אני רואה מדינות אחרות והמצב בהן לא הרבה יותר מוצלח כולל ארצות הברית הגדולה של אמריקה.
    הבעיה היא שההנהגה של המדינה הזו מושחתת ומשחיתה כל דבר שהיא נוגעת בו וזה מקרין כלפי המצברוח של כולנו. אבל יש גבול לעומק הדיכאון – מהמדינה, מהמקום הזה, אני בהחלט לא מיואש.

    ומוסיף, אולי יש משהו בדבריך. אולי דווקא ההתעקשות של שוקי להתעסק עם מפלגת העבודה היא היא המייאשת שהרי ברור שלא יצמח ממנה שוב דבר חיובי.

  3. אסור לנו להתייאש ממדינת ישראל ואין סיבה.

    אני הרבה יותר מיואשת מהפוליטיקה ומהמפלגות. ונניח שמחר נחליט שאנחנו רוצים להקים מפלגה שתיתן אלטרנטיבה בלה בלה בלה – מי ערב לנו שבתוך שנה היא לא תהיה בדיוק כמו שינוי או העבודה?
    אז מה הטעם?

  4. אני לא בטוח שהבעיה היא רק בהנהגה – העם גם לא מציאה גדולה: ליברמן שם כי רוב העם רוצה אותו. רוב העם באמת שונא את הערבים, באמת חושב שלא צריך לתת לי ולבן זוגי זכויות שוות על החובות השוות שאנחנו ממלאים (איזה חובות שוות? נראה מי עשה 6 שנים צבא ומשלם כל כך הרבה מס הכנסה), וכו'.
    לא שבמקומות אחרים בהכרח יותר טוב (ארה"ב בודאי לא נמצאת בראש הרשימה), אבל את הבועה שאני חי כאן, אני יכול לחיות שם, עם יותר טבע, עם יותר זכויות, אולי יותר כסף, אולי קצת פחות, ואולי עם אנשים שפחות מונעים ע"י שנאה. כשאני נשאר כאן אני מרגיש שאני גם נהפך להיות כזה.

    בקשר לנושאים אחרים אני בדר"כ יותר אופטימי…

  5. למה 67? זה 39…

    זה כמובן יכול להיות, אבל אני חיב לבדוק את זה. אני מכיר לא מעט אנשים שחיים במקומות אחרים ולא מרגישים ששונאים אותם.

  6. ומה האופציה? ז"א אם נניח לרגע שלקום וללכת זו לא אופציה, אז מה כן? מה/מי יכול לשנות? כי בעניין הזה אני עם מאזינה: כבר האמנתי כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה אנשים שהציגו משהו חדש, נקי ואמיתי שאני לא חושבת שאני יכולה להעלות בדעתי מצב בו מפלגה חדשה/ראשים חדשים ישכנעו אותי שהם באמת פה בשבילנו. מצד שני אני לא חושבת שכל אחד יכול להיות אחראי על ה"המקום הקטן שלו", ז"א, אני חושבת שזה אפשרי, אבל במציאות שמעודדת התנהגות כזו. אז מה האופציה?

  7. דיונים על עזיבה/נטישה/נדודים הם דיונם של הנשארים, ומכיוון שהם נשארים הם עדיין מדוכאים, ואת מפלטם מקבלים במחשבות על עזיבה.
    אז חוזרים לגישת ציפר, ונהנים מהדברים הקטנים (שאני לא בטוח שאצלו ואצלי זה אותו דבר. אני לא עוצר בארטה).

  8. אם לצטט את דבריו הבלתי נשכחים של מוסיף- "יאללה, יאללה, יאללה". בכיינים.
    לא רציתי להגיב לפיטנגו הזה, אבל משפט של גדי טאוב החזיר אותי לכאן ;
    "…מי שמעצב את גורלו צריך לבחור בין רע יותר לרע פחות"
    ואותו דבר נכון גם לפוליטיקה, במקום ליבב כמה כולם חארות, עדיף לתפוס את הרע במיעוטו, וגרום לו להיות רע פחות. כמו שמנסים שוקיג ועבודה שחורה
    לעשות. אני חושב שהגישה הדוחה לטעמי של בני ציפר, הינה המקבילה הציבורית לישיבה באמבטיה וחיתוך ורידים.

  9. עצוב לי לראות אנשים טובים ממני ולו בגלל שהם החליטו לקום ולעשות משהו, מתייאשים. אבל, לצערי ובאמת לצערי, אני עם מוסיף – אחרי ששמעתי איך פרץ הגיע למקום אליו הגיע – מפקד הארגזים – ושמעתי את זה משני כיוונים על כך שהפעילו לחץ על אנשים להתפקד. הדימוי היחידי שעלה לי זה פוליטיקה של כנופיות ניו יורק.

    והתקווה הגדולה שאנשים טובים כמו שוקי ואיתי טיפחו היתה בגלל שמגיע "גנרל חברתי" – ומה לעשות הוא לא. הוא עסקן הסתדרותי שטיפח סביבו הילה חברתית. מה לעשות עם זה? מודה, אני לא יודע.

  10. ג'וני,
    מספיק עם הצנזורה, יחי חופש הדיבור, גלוב משטרה ! גלוב משטרה!

    אייץ איי, מספיק בלי ידיים, איי , אני הולך, די הלכתי! נו, איי איי איי

  11. בלאו הכי ישראל לא תהיה כאן בתצורתה הקיימת עוד חמישים שנה. לא יהיה רוב יהודי ומי שכן יהיה פה בשילטון – אללה יסתור. (כמה שנים היתה ריבונות יהודית מאורגנת על האדמה הזאת? מה השיא? 80 שנה?). הרבה חברים שלי כבר שומרים לעצמם דרכונים זרים בתוכניות מגירה. בתור מי שמילאה וממלאת את חובותיה למדינה (צבא, מיסים) ולא זכאית לערסל של דמי אבטלה במקרה מצוקה (פשוט לא הייתי שכירה) אני בונה על פיתוח כישורי היזמות שלי ועל והמזל הטוב. מה שיעזור לי בכל מקום בעולם. אינשאללה.

  12. אוקצור רונית – אני גמור – היזמות לא זורמת בדמי וכל מה שיש לי להציע זה את שני הסנטים שלי, שבמקרים רבים קיבלתי עודף מהונם התרבותי של אחרים.

    ואני עוד במצב טוב – לא כולם יכולים להיות יזמים, לא כולם הכי טובים – מה יעשו כל הבינוניים?

    מי ידבר בשבח הבינוניות? מי ידאג להם כשהם יצטבטו? אולמרט (בינוני גאה אך מסודר)? פרץ (בינוני כבוי)? ליברמן (בינוני עם שרירים יוצאים מן הכלל)?

  13. להצליח זה לא לא להכשל, אלא לנסות שוב.
    נכון, המצב עגום, אך העתיד בכל זאת שומר כמה קלפים קרוב לחזה, ואנחנו לא רואים אותם ומתנהגים כאילו שכן.

  14. מוסיף,
    הציטוט שהבאתי לא אמור להוות סימוכין, סתם ציינתי מה האסוציאציה* שהחזירה אותי להגיב כאן.
    אני מבין,שלהבדיל, הציטוט שלך מתקבל כנימוק קביל?

    *עבור 1000 דראכמות, מהי אסוציאציה העברית?

  15. אני חושב שהדיון יתקדם אם נבין שיש 3 חלופות ולא 2. זה לא שוקי מול ציפר.

    1. להתייאש
    2. לשנות מבפנים
    3. להתחיל לבנות משהו מחדש

    האופציות הללו אינן ספציפיות למצביעי עבודה. מי שהצביע חד"ש כמו מוסיף צריך
    לעבוד על שינוי של חד"ש מבפנים (עבודה שחורה-אדומה) בכדי שתהיה בית לרבים
    ולא רק למעטים. כדי שתהיה לה יכולת להשפיע על החיים במדינה. צריך גם עבודה שחורה
    ירוקה של מצביעי מרצ האימפוטנטית.

    ספציפית למפלגת העבודה, דני גוטויין (ראיון אצל דוד מרחב ברשימות) מאמין ב-2.
    יונית (כוסית עם אובססית שואה) ויואב גל מרשימות מאמינים ב-3.

    אני באמת מתלבט. אבל (1) זו לא אופציה מבחינתי. לשלטון יש יותר מדי השפעה על
    חיי ומותי, על חשבון הבנק שלי ועל האוויר שאני נושם בכדי שאוכל לבחור 1.
    אירועי השבוע האחרון מפתים אותי ללכת לכיוון 3 אבל זה לא אומר שאז נסגור את הבסטה.
    זה אומר התארגנות פעילה של אזרחים לבנייה של מפלגה (כולל מקורות מימון, כולל איתור
    פוליטיקאים מכהנים/לשעבר לרתום אותם לעגלתנו, כי אנחנו לא רוצים לרוץ לכנסת וכי צריך נסיון מקצועי כדי לא ליפול כמו תפנית וישראל אחרת, או לחלופין כמו דע"מ).

    נודע לי כי ביסו"ד מתקיימים דיונים חוצבי להבות על האופציה הנכונה. אני מאמין שבמקום להתווכח על זה כדאי שכל המאמינים ב-3 יתחילו לזוז, וכל המאמינים ב-2 ימשיכו בכל הכוח. כל זה תוך הבנה שאנחנו בעצם לא מתפצלים אלא משתמשים בשתי דרכים להשיג אותו דבר.

  16. one, תתעלם ממוסיף.

    א. גדי טאוב הוא בסדר גמור (ואף למעלה מכך).
    ב. אם זה תלוי במוסיף אז כדי לסיים ויכוח צריך להגיד על הטיעון של יריבך שהוא נשמע לך כמו "אוי אוי אוי".

  17. מוסיף 31 – בחרת 3 – תתחיל לעבוד. נצל את הרשת לבניית אלטרנטיבה.
    אם זה יצליח, חכים טובים ממפלגות רעות יבואו ללקק דבש אצלך.
    לכן גם יש סיכוי די טוב שבסוף אצביע למפלגה שתקים.
    כל עוד אתה רק יורד על מי שבחר 2 – אתה בעצם בוחר 1.

  18. איתי, מוסיף,
    "להתחיל לבנות משהו מחדש" – היינו, ראינו, באמת לא משהו (שלומוציון ,ד"ש, שינוי , קדימה).
    מבלי להזכיר שזו גירסה נוספת ל"שברו את הכלים ולא משחקים" של ילדים מפונקים (שחטפו על זה לא מעט כאפות בשכונה)
    ראה http://www.notes.co.il/merhav/24475.asp

  19. אם ציפר חושב שיש הנאות ששום ממשל לא יכול לגעת בהן זה רק משום שהוא בעשירון העליון פלוס של החברה, והשחיקה הקשה ברמת החיים לא הגיע אליו. זה נחמד ואסקפיסטי, אבל כדאי להזכיר שהעובדה שהמשטר עדיין לא כזה שמפריע להנאות החיים הקטנות של המעמד האמיד (גם אם הנשחק אט אט), רק מראה שיש עוד הרבה לאן להדרדר.
    מזכיר לי את אותו כומר שכתב:
    They came first for the Communists,
    and I didn't speak up because I wasn't a Communist.
    Then they came for the Jews,
    and I didn't speak up because I wasn't a Jew.
    Then they came for the trade unionists,
    and I didn't speak up because I wasn't a trade unionist.
    Then they came for the Catholics,
    and I didn't speak up because I was a Protestant.
    Then they came for me,
    and by that time no one was left to speak up.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *