פוסט מעניין הופיע בעארסטכניקה בנוגע למאמר שפורסם ב-Virginia Law Review שמנסה להבין כיצד זה שלמרות שבתעשיית האופנה העתקות של עיצובים, בגדים ומותגים הם עניין יומיומי, התעשייה פורחת והתחרות שמאפיינת אותה דווקא מגבירה את היצירתיות של השחקנים שפועלים בה. אחרי הכל, כל הזמן אומרים לנו שההעתקות ופיראטיות של קניין רוחני יובילו את תעשיית התוכנה אל סופה ופתאום צצה לה תעשייה שמבוססת על קניין רוחני ושדווקא ההעתקות בה הופכות אותה לחיה ותוססת.
מעורר מחשבה בעיקר על טיעוני התעמולה שמשמשים את הארגונים השונים למלחמה בפיראטיות.
(ותודה למומי והחתול על הלינק)
לא הגיע הזמן שנפסיק לשתף פעולה עם המונח "פיראטיות"?
לגמרי.
משום מה, יש לי הרגשה שאם היה ניתן להוריד ביגוד של וורסצ'ה ב-e-mule תעשיית האופנה היתה הופכת להרבה פחות "חיה ותוססת".
טרמפיסט – אולי לא ב-eMule אבל בכל שוק אתה יכול להוריד מהמדף כל עיצוב של כל מעצב אופנה ידוע תמורת 10% מהכסף. אז? מישהו מרים קמפיין שבו אתה מתבקש להלשין על מוכרים בשוק?
באמת נזנח את המושג "פיראיות", אפשר להחליף אותו במילה אחרת.
אני שומע פה תחרות? (יאללה יובל תן בפוסט!)
זה לא אותו דבר. כשאתה מוריד את העיצוב מהשוק אתה מקבל מוצר הרבה פחות איכותי, שסביר להניח לא ישרד כמה כביסות. לעומת זאת, כשאתה מוריד מ-emule אתה מקבל בדיוק את אותו המוצר שהיית מקבל אם היית רוכש אותו בכסף מלא.
תלוי באיזה שוק אתה קונה.
אתה גם יכול להוריד באימיול גרסאות VCD של סרטים ברבע מהרזולוציה עם סאונד לא מתואם.
על כל ה"אהבה" שיש לחברות התכנה יש גם גבול לדמגוגיה. בעוד שבעולם האופנה עיקר העלות הוא על חומרי גלם, פרסום ואופנתיות של המותג. בחברות התרופות ופיתוח התכנה הדגש הוא על… כן נכון העלות פיתוח עצמו .
נכון, ואתה גם יכול להוריד גרסאות HDTV 5.1 שהן באיכות טובה יותר מגרסאות DVD שתמצא בחנויות הארץ.
הנקודה היא כזו – כיוון שתעשיית האופנה היא "חומרית", דהיינו מסתמכת על חומרים פיזיים – 'פיראטיות' לעולם לא תהיה דאגה אמיתית. בד איכותי זה יקר, ואם אתה רוצה לקנות מוצר שמשתמש בבד איכותי תצטרך לשלם. אין פה שאלה. לעומת זאת, המוצר שאתה מוריד מהאינטרנט יכול להיות קרוב עד זהה לחלוטין למה שתרכוש בחוץ, ובמצב כזה אנשים רבים יעדיפו לקבל את זה בחינם. האמן לי שאם היה אפשר לקבל מוצרי אופנה איכותיים בחינם, תוך זמן קצר, מבלי כל סכנה שיתפסו אותך, תעשיית האופנה היתה בצרות.
ההשוואה, אם כן, היא פשוט לא נכונה לדעתי. "העתקה" של עיצוב אופנה דומה יותר להעתקה שביצעה מיקרוסופט כשלקחה את הרעיון לחלונות מאפל, ולא לקניית דיסק צרוב של מערכת ההפעלה.
טרמפיסט – אני מזכיר לך שאפל ניהלה משפט ארוך ומתוקשר נגד מיקרוסופט בגלל הסיפור של גניבת חלונות. ואכן, יש הבדלים בין התעשיות – זה לא אחד לאחד – ועדיין שווה לחשוב האם הנחות המוצא של טענת "הפיראטיות" תקפות תמיד. האם לא ייתכן עולם שבו "הפיראטיות" הזו דווקא מקדמת את התעשייה, המשתמשים וכל מי שפועל בה ולא פוגע בה.
אני גם מזכיר שהקונספט של פיראטיות וזכויות יוצרים הוא קונספט מודרני לחלוטין. רוב ההיסטוריה האנושית לא היתה בכלל כזו בעיה.
השאלה היא מה הגבול למה שנחשיב לגניבה. יש מי שיחשיב הורדה של סרטים ושירים בלי תשלום זו גניבה ויש מי שמחשיב כל ניסיון חיקוי של ביצוע או רעיון לגניבה. קח לדוגמא את התביעה נגד העלאה לאינטרנט של החיקויים של השירים של U2. אז מעכשיו אסור לנו לנסות לשיר שיר שמישהו אחר שר בציבור בגלל שהשיר הזה והמוזיקה הזאת "בבעלות" של חברה. זה לא הגיוני…
מעבר לכך שהיום החברות ש"דואגות" לתעשיית המוזיקה והקולנוע מנסות לגרום לכך שתוכל לנגן שירים רק מספר מסויים של פעמים, לצרוב אותם רק מספר מסויים של פעמים אם בכלל, לנגן אותם רק על מכשיר אחד – על זיון (סליחה על הביטוי) כן אבל על אייפוד לא.
כמה רחוק תוכל לקחת את ההגבלות והאם כל זה באמת תורם לתחרות ולרווחים של האמן עצמו והצרכנים שנהיים רק יותר ויותר מוגבלים בשימושים שהם יכולים לעשות במוצרים שקנו?
ירדן – שאלה מצוינת.
יובל – אני מצטער, עד כמה שאני מנסה, אני באמת לא רואה איך פיראטיות בשוק התוכנה יכולה לקדם את התעשייה. אם בתעשיית המוסיקה עוד יכול להיות שיש הסבר הגיוני (המוסיקה מגיעה ליותר אנשים, ובכך האומנים מגיעים לקהל גדול יותר שאולי יקנה דיסקים שלהם\ילך להופעות), בכל הנוגע לנושא של תוכנות\משחקי מחשב, אני פשוט לא רואה את זה.
יובל – אני מצטער, אני לא רואה שום דרך שבה הפיראטיות עשויה לקדם את תעשיית התוכנה. בעוד בתעשיית המוסיקה אולי יש הסבר הגיוני (מוסיקה שיורדת באופן חופשי אל העם מגיעה ליותר אנשים ובכך מגיעה לקהל גדול יותר שחלקו, אולי, יקנה דיסקים של האומן\ילך להופעות שלו), בכל הנוגע לתוכנות או משחקי מחשב – אני פשוט לא רואה את זה.
אנונימי – אני חושב שהדוגמה שממחישה יותר מכל את העניין היא מיקרוסופט עצמה. אני לא יודע אם אתה זוכר אבל בראשית דרכה חלונות ואופיס היו פתוחים לגמרי. היה מספר סידורי ויכולת לקחת אותו ולהתקין את אותה התוכנה בכל העולם.
עשר שנים אחר כך בכל העולם היה אופיס וחלונות ועכשיו כאשר ההשתלטות הושלמה מיקרוסופט רודפת אחרי "הגנבים" שסייעו לה להשתלט על מחשבי העולם.
אני לא טוען שיש כאן תשובות חד-משמעיות – אבל זו בדיוק העניין. שחברות התוכנה התקליטים והסרטים טוענות שיש כאן תשובות חד-משמעיות, ולא כך הוא.
(אהה, טרמפיסט זה אתה האנונימי. אז התשובה היא אליך)
הבעיה בשירים זה שהם לא באמת מוצר פיזי…
בהתחלה הם היו התקליטים והדיסקים ומאוחר יותר כשהמחשב הפך להיות נפוץ ועוד יותר כשהאינטרנט נהיה נפוץ, הכל הפך למידע דיגיטילי ככה שה"מוצר הגנוב" הפך להיות רצף של 1 ו0. בגלל הערעור של תפיסת המוזיקה כמוצר נאבקות חברות התקליטים על הגדרת המוצר ועל הצורך בקיומן. הרי ברור שבמצב שבו הדיסקים כבר אינם המוצר אלה המוזיקה עצמה אין צורך ממשי בחברות התקליטים. לפחות לא מעבר להקלטה של השירים והעריכה שלהם וגם את זה היום קל לעשות באופן עצמאי. לכן מעבר השירים מחומר למידע דיגיטלי לא יכל שלא לקבל התייחסות על ידי חברות התקליטים.
אתם שוכחים הבדל גדול בין אופנה לתחומים האחרים:
באופנה (כמעט) כל העניין הוא הקושי להשיג את המוצר המקורי, אם בגלל שהוא יצא ב"מהדורה מוגבלת" ואם בגלל שהוא יקר (=הסיבה המרכזית). לכן מי שמשיג את "המקורי" נחשב ל"אופנתי", מי שלא משיג לא נחשב, ומי שמשיג זיוף נחשב לההיפך-מאופנתי (יתנפוא, אם תרצו).
בתחום הסרטים והסדרות (או המוזיקה) טווח המחירים אינו כזה גדול (אין מוזיקה שעולה ה-ר-ב-ה יותר מאחרות), ואין כל קושי להשיג את המוצר המקורי. כך כל העניין של "המקורי" מתפוגג ואפשר להשיג זיופים בלי שזה יפגום בהערכה העצמית או בהערכת הסובבים.
את הסרטים או המוזיקה אפשר להשוות למוצרי אופנה במקום אחר: העותקים ה"נדירים". במקרה כזה שום זיוף לא יוכל להשתוות למקור, כי הוא נטול בדיוק את אותה "מקוריות" שעושה את כל ההבדל.
Hitchhiker ואנונימי. חלק גדול מהתוכנות היותר טובות והפופולריות היום הן תוכנות קוד פתוח. המודל של הקוד הפתוח מאפשר גם מכירה. אני לא מבין גדול בעניין אבל הבנתי שאפשר במודל הזה גם למכור ולעשות כסף טוב…
מה טוב לתעשייה זאת שאלה כללית. הרי ללקוח ולמוכר יהיו תשובות שונות לגמרי. אם רוצים להסתכל על השאלה בצורה כביכול אובייקטיבית צריך להסתכל על המוצרים עצמם. כלומר – באיזה מצב המוצרים עצמם יתפתחו ויהיו טובים יותר, מקוריים יותר וחדשניים יותר?
במבחן התוצאה הדיעה המאוד סובייקטיבית שלי היא שבכל מה שקשור לקטגוריות הנ"ל תוכנות קוד פתוח הוכיחו עליונית על פני תוכנות מסחריות רגילות. פרצות הדרך הגדולות ביותר שאני מכיר בשנים האחרונות התחילו בקוד פתוח.
ירדן, מצד שני גם לקוד הסגור היו כמה פריצות דרך. לדוגמא xmlhttprequest, הבסיס לאג'קס, פותח ע"י מיקרוסופט. אותו דבר קרה עם dhtml, שזה עוד מרכזי באתרי web2.0 כיום.
וזה רק בנושאים שבהם אני מתמצא, יכול להיות שיש עוד מקרים כאלו מחוץ לעולם הווב.
אגב, בקוד פתוח אפשר להרוויח כסף משירותי תמיכה (כמו השירות שספקיות האינטרנט נותנות).
אופס, עוד חלק מרכזי באתרי web2.0
מה שגם עולם התוכנה וגם עולם המוזיקה יצטרכו ללמוד מעולם האופנה זה היחס. ההבדל המשמעותי הוא המחיר. אני בטוח שרב האנשים היו מעדיפים לרכוש עותק אמיתי של תוכנה או שיר אם היה לזה מחיר נורמלי. אם אתה צריך לכתוב מדי פעם משהו בוורד או לעשות חישוב בטבלת אקסל, מאות הדולרים שאתה נדרש לשלם זה ממש מוגזם. אז אולי פעם זה שיקף איזו שהיא עלות (הדפסה, משלוח, סיכון או אפילו מילה שנעלמה מאז ה"פיראטיות", תמיכה) אבל עכשיו זה בסה"כ דרך לסחוט כמה שיותר כסף לפני שהחגיגה נגמרת.
אני גם בטוח שאם אופיס לא היה עובד בכלל ללא רשיון חוקי, מזמן כולם היו באופן אופיס, אזמי מרוויח מהענין?
באופנה העניין די פשוט – החיקוי הוא בדיוק המוצר המקורי, רק במחיר נמוך יותר ובאיכות נמוכה יותר. עיקר הכסף שיוצא הוא על המוצר וחומרי הגלם. התכנון של המוצר הוא השלב הכי זול. מה שאתה קונה זה קודם את חומרי הגלם והתהליך ואחר כך את הרעיון.
בסרטים ובמוזיקה העניין קצת פחות פשוט – החיקוי הוא כמעט בדיוק אותו המוצר (למשל DVDRip או MP3), והמחיר נע בין כלום לשבר קטן מהמחיר המקורי (כשקונים בתחנה המרכזית, למשל). עיקר הכסף שיוצא הוא על קידום המכירות והיצור. הבעיה היא שאף אחד לא הבין עד היום מה אנחנו באמת קונים – האם זה את המוצר עצמו (דיסק), את הרעיון (השיר), את הזכות לשמוע או כל דבר אחר. עד היום חשבנו שאנחנו קונים את המוצר (עובדה שאף חברה לא תיתן לנו עותק חדש של קסטה בפורמט של דיסק). כיום רוצים עוד יותר להגביל אותנו באפשרויות שלנו ועל זה ההתרעמות.
בתוכנה החיקוי הוא בדיוק המקור והמחיר של העותק הוא בדיוק כמו בתעשיית המוזיקה. מה שמשלמים עליו זה קודם כל הרעיון ואחר כך על העבודה של האנשים שכתבו אותו רק שאף אחד לא היה מוכן לשלם על דברים כאלה בתוכנות של יומיום ולכן קובעים את זה לפי שווי של המוצר בעיני השוק. אחד המרצים שלי סיפר לי שהוא רצה למכור לחברה מסוימת תוכנה לבדיקות מוצר תוכנה ב-1% מהמחיר של המתחרה והחברה פשוט דחתה אותו בבוז כי היא לא האמינה שמישהו יציע לה מוצר כזה במחיר כל כך לא הגיוני. לדעתי הצורה הנכונה לעבוד היא כמו שמיקרוסופט הוציאה את מוצרי Express שלה בחינם (למשל Visual Studio שעולה מאות דולרים ובצדק) לאנשים שאין להם רצון לשלם כסף כזה בשביל להתחיל להשתמש בטכנולוגיה חדשה ומוצרים יותר מלאים לחברות שרוצות לקנות את הגרסאות האלה. קוד פתוח מקבל את אהדתי, אבל אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי.
הצביעות בנושא ה"פיראטיות" היא של חברות התוכנה. אם חברת תוכנה מאוד רוצה להגן על התוכנה יש דרכים מצוינות, אם בחומרה (האספ של אלאדין) ואם באמצעות מפתחות רישוי. מה שרוב החברות משתמשות בו זה איזשהו מספר שניתן לפרוץ את הסכימה שלו די בקלות. לדעתי זה מכוון.
כעובד בחברת תוכנה אני יכול להגיד שעלויות המוצר מורכבות לא רק מעלויות המפתחים והQA אלא גם מהוצאות התמיכה ומגודל השוק והרווח הצפוי למשתמש מהשימוש בתוכנה. אצלנו למשל יש מספר שמופק ידנית עבור כל לקוח . אבל השוק הפוטנציאלי שלנו קטן יחסית לוורד ולכן אין לנו צורך לפרסם את המוצר כך שיהיה בכל בית.
מיקרוסופט ושאר החברות בבעסה נבנו מכך שאנשים העתיקו את התוכנות שלהן. מעבר לכך זה יצר קהל משתמשים שגם כשיצטרך לרכוש את התוכנה הוא יעדיף את זו שהוא מכיר מהבית.
לא מסכים עם חלק מהנקודות של עומר –
על אופנה אמרת: "החיקוי הוא בדיוק המוצר המקורי, רק במחיר נמוך יותר ובאיכות נמוכה יותר" – אז הוא לא בדיוק המוצר המקורי…
בקשר למוזיקה וסרטים: "החיקוי הוא כמעט בדיוק אותו המוצר (למשל DVDRip או MP3)" – זאת הכללה. אפשר להשיג הרי העתק מדוייק של סרט/תוכנה/מוזיקה מעבר לזה שDVDRIP לא בהכרח יציג איכות נחותה על פני המקור (אם המקודד יודע מה הוא עושה זה נראה יותר טוב הרבה פעמים) -ריפ של מוזיקה (שהם בדרך כלל MP3) גם לא בהכרח ישמע פחות טוב. בקשר לתוכנה (אליה דווקא לא התייחסת) הטענה מופרכת עוד יותר שכן פעמים רבות בעקבות הסרת ההגנה התוכנה עובדת טוב יותר. מעבר לכך אפשר לומר שבכל המקרים הנ"ל: סרטים/שירים/תוכנות, המוצר המקורי הרבה פעמים מציע פחות מהמוצר המועתק! תוכנות עובדות טוב יותר, שירים יכולים להישמע בכל נגן ולהיצרב כמה פעמים שתרצה ולא צריך חיבור לאינטרנט כדי שהמחשב יבדוק שהשיר/סרט מקורי באמת.
"עיקר הכסף שיוצא הוא על קידום המכירות והיצור" – זה בדיוק העניין. עיקר הכסף בתחום התוכנה/מוזיקה/סרטים הוא על פרסומות שוטפות מוח בתחומים שבמקור היו אמורים להיות אמנות. נכון שיש הרבה דוגמאות לתוכנות סגורות קוד פורצות דרך, אבל בגלל המצב בשוק עיקר המאמץ הולך דווקא כדי לשכנע את הצרכן שהוא רוצה את המוצר ולא לספק מוצר טוב באמת שהצרכן רוצה.
לכן אם תשאלו אותי, אין כיוון שלילי וחיובי לתעשייה. יש כיוון שטוב לנו ויש כיוון שטוב לחברות התקליטים. הכיוון שטוב להן זה שיהיה רשיון על רעיונות, על צליל, על הביצוע עצמו מן הסתם, שיהיה צריך לקנות את הרשות לשמוע את השיר ומעבר לכך נצטרך לשלם על כל השמעה שלו ולא נוכל להעתיק אותו גם לעצמנו.
התסריט שטוב לצרכנים זה משהו שאפשר להתווכח עליו ולכן הם עם היד העליונה
ירדן:
נכון, אבל זו לא איכות המקור של DVD (הרי יש הורדה באיכות על חשבון מקום) או דיסק (שיש הורדת איכויות צליל וצלילים שאינם נשמעים על ידי רוב האנשים על חשבון מקום), אז זה לא באמת אותו דבר בדיוק – אתה פשוט מוכן להתפשר.
אני אשמח לשמוע דוגמאות לתוכנות כאלה, כי לי לא מוכרת דוגמא לזה.
מסכים בקשר למוזיקה וסרטים (כי מדובר בטעם) אבל לא בקשר לתוכנה – אם התוכנה לא מספיק טובה (ואין לה מונופול), אנשים לא יקנו אותה – לא משנה עד כמה שהיא תפורסם.
לא בהכרח נכון. גם הDVD המקורי הוא איבוד איכות על מקור כלשהו. נכון שהמטרה של הRIPS הם להקטין את גודל הקובץ המופץ שלו וכן לגבי הצליל אבל המטרה האמיתית היא לאבד כמה שיותר מידע על שאותו נראה כמה שפחות. מעבר לכך יש אפשרות לשפר את איכות הוידאו על ידי הכלת כל מני פילטרים מחדדים ומנקים או מחזקי צבעים שמשפרים את האיכות שלא מגיעה מושלמת עם הDVD. אני חושב שהשאלה של הקידוד מחדש לא שייכת לנושא ההפצה כי אפשר למצוא שירים וסרטים בצורתם המקורית באינטרנט. הקובץ יהיה גדול יותר אבל אם הזמן הגודל נהיה פחות ופחות משמעותי.
בעניין תוכנות שפועלות טוב יותר לאחר הסרת ההגנה, אין לי דוגמאות ממשיות. אבל קראתי על מקרים כאלו מספר פעמים והאמת היא שיש בזה הגיון מסויים… מחמת הספק אתה יכול לפסול את הטענה הזאת אבל תסכים איתי שתוכנות לא יעבדו פחות טוב…
בקשר לחלק האחרון – הייתי מדגיש את "ואין לה מונופול".
אתה צודק. אין בעיה כזאת במוצרי תוכנה אבל הכיוון שאליו רוצות למשוך החברות הגדולות הוא כזה. כל כמה זמן אני קורא כתבות בעיתון על "הבית העתידי" (שאמור לדעתם להיות העתיד הורוד של כולנו) שיכלול מלא מחשבים ותוכנות מייקרוסופט עם רשתות ביתיות ומקררים שיודעים אוטומטית להזמין הביתה פיצה…
רק שבימינו יש ברשת גרסאות x264 של סרטים ברזולוצית HDTV שנותנת תמונה גדולה פי 3 מרזולוצית DVD.
אסף (19), javascript (שהוא הדבר העיקרי במה שמכונה dhtml) הומצא על ידי נטסקייפ. וגם css הומצא לפני שמיקרוסופט חשבו להיכנס ל"אינטרנט" הזה. אמנם גם נטסקייפ היתה באותו זמן בקוד סגור.
לעצם העניין, העתקת תוכנה לא גורמת לשיפורה, כמו בתעשיית האופנה, כי המעתיק לא משנה ולא מוסיף על התוכנה שהשיג ללא תשלום, בעוד בתעשיית האופנה, כאשר מעצב אחד גונב עיצוב מאחר, הוא בדר"כ יוסיף משהו משלו. זה יותר דומה לפיתוח בקוד פתוח, שבאמת מראה קצב פיתוח טכנולוגי הרבה יותר גבוה מאשר בתוכנות קוד סגור. מצד שני, היללות של BSA וחבריו על הפסדים כביכול כתוצאה מהעתקה לא חוקית הם ברובם שטויות. לא הייתי קונה אף תוכנה שהייתי מוריד (לכאורה, כן?) באופן פיראטי, אלא הייתי מוצא תחליף בחינם, ולכן הם לא הפסידו עלי כלום, ואני מעריך שזה המצב אצל רוב הלקוחות הפרטיים לפחות.
עומר, אין לי דוגמא לתוכנה שאין לה מונופול שתוכיח שהאיכות היא לא בעדיפות ראשונה אצל הצרכן, אבל אני חושב שהאייפוד הוא דוגמא טובה למוצר שנמכר למרות שהוא לא הכי טוב בשוק. ע"ע 1 2
לקוחות פרטיים לא מעניינים אף אחד, להפך, עדיף שהתוכנות יהיו בידיהם.
לדוגמה, את כל מה שאני יודע בפוטושופ למדתי על פוטושופים פיראטיים (עדיין יש לי כאן סידירום שנצרב בשנת 1997, עם פוטושופ 3.0). אם, באופן היפוטתי, הייתי פותח עסק של עיצוב גרפי, הייתי צריך לקנות פוטושופ, ולא מוצר אחר, כי זה מה שאני מכיר ויודע ועובד איתו מכיתה ו'.
צחי, javascript הוא לא dhtml אם זה מה שאתה טוען.
הפיתוח נעשה ע"י אחד בשם Scott Isaccs כשהוא עבד במיקרוסופט.
קודם כל, יובל, סחטיין על הדיון המעניין. באמת יש הרבה קווי דימיון בין תעשיית האופנה ותעשיות מוסיקה/סרטים/תוכנות.
חלק אמרו פה, שבאופנה, רוב המחיר הולך על החומרים. איכשהו אני לא ממש מסכים עם זה.
ג'ינס טוב יכול לעלות 50 שקל בשוק, ו-900 שח ג'ינס ממותג(דיזל או משהו, לא מבין בחברות האלו), אני ממש בספק אם קיים חומר שמשקלו פחות מ-2 ק"ג שעולה מחיר כזה.
מה שאני כן מסכים זאת העובדה שחברות התקליטים הביאו את עצמן למצב שהן נמצאות בו עכשיו. אפל עושה אחלה כסף ממכירת מוסיקה בחו"ל, ואם החנות הייתה נפתחת קודם, ויותר חברות היו מסכימות למכור את שיריהן ישר(בלי כל מיני ויכוחים מיותרים, דוגמת ביטלס), המצב היה הרבה יותר טוב בשבילן(!).
לגבי התוכנה, המצב פה באמת יותר מסובך. לרוב, מי שרוכש תוכנה הוא בעל עסק והוא רוכש אותן למען העסק שלו. יש באמת מעט מאוד משתמשים פרטיים הרוכשים תוכנות בצורה עצמית, אלא אם כן הם עושים זאת בלא מודע(דוגמא: מערכת הפעלה כשקונים מחשב חדש, או אפילו סתם רכיב חומרה שבה עם תוכנה, כמו צורב שבא עם נירו).
דימה
רציתי להוסיף את המאמר הזה.
אגב, אסף (29) – ה-iPod הוא כבר לא מוצר תוכנה/חומרה. הוא עכשיו פריט אופנה וזו הסיבה שהוא נמכר ככה.