שמענו פיצוץ ואנשים התחילו לרוץ

קלישאות הן עניין מעניין. אף אחד לא ממש סובל אותן, כמעט כולם יודעים לזהות אותן, נורא אופנתי להסתייג מהן ולמרות זאת כולם מתעקשים לדבר בקלישאות, ליפול לתוך דפוסים קלישאתיים ובעיקר להתנהג כמו הקלישאה שהם עצמם.

שלשום אירע פיגוע התאבדות בדימונה אחרי שנה של הפוגה. אבל נראה שאת האינסטינקטים הקלישאתיים של התקשורת לא ניתן לחלץ מתוכה גם אחרי שמאפסנים אותם בבוידעם. רגעים לאחר הפיגוע, זו היתה הכותרת הראשית של נרג'.

האינסטינקט התקשורתי "להביא קולות מהשטח", להיות בכל מקום (למרות שהתקשורת לא נמצאת בכל מקום), לתת תחושה כאילו אנחנו יודעים הכל ומעבירים לכם הקוראים-צופים-מאזינים תמונת מצב עדכנית ומדויקת, מייצרת תרשים זרימה מהונדס מתמטית של הדרך שבה מדווחים על פיגועים. מכיוון שבישראל ישנם פיגועים בשפע, משתלבים הגורמים השונים שלוקחים חלק בסיקור לסוג של קונסטרוקט הרמוני היוצר קלישאה אחת גדולה, מוכנה מראש כמו פופוקרן בשקית: להכניס למיקרו והשאר יעשה מעצמו:

השוטרים לעולם יבצעו הערכת מצב, יסגרו את השטח, יערכו סריקות ו"יתנו תדריך בהמשך".
הרופאים לעולם יפתחו חדר טראומה, יקלטו את הפצועים ויגידו ש"בית החולים היה ערוך מראש".
מגן דוד אדום לעולם יזעיק את כל האמבולנסים וידווח שהוא "ממילא היה בכוננות מלאה".
עדי הראייה לעולם ידווחו על "פיצוץ חזק, הכל עף ואנשים התחילו לרוץ".
חברי הכנסת מהימין לעולם יבקשו לטפל ולחסל את "ראשי המרצחים".
חברי הכנסת מהשמאל לעולם יבהירו ש"זה הזמן לחזק את אבו-מאזן".
נשיא המדינה לעולם "יבוא לחזק אך יצא מחוזק מכוח העמידה של האנשים הנפלאים האלו".
שר הביטחון לעולם יאיים כי "אנחנו נדע לבוא חשבון עם המפגעים".
ראש הממשלה לעולם יבטיח כי "כוח העמידה של החברה הישראלי עומד למבחן אך לא נשבר".
בחמאס לעולם יברכו על "הפיגוע המוצלח בלב הישות הציונית".
בארה"ב לעולם "יעקבו בדאגה אחר ההתפתחויות במזרח התיכון".
הפסיכולוגית לעולם תסביר ש"לפעמים תסמונת פוסט-דחק מופיעה אצל עדי ראייה".
ראש העיר לעולם יציין כי הוא "כבר מזמן התריע שהעיר פרוצה ויש עוד צורך בכוחות משטרה".
בעלי העסק באזור הפיגוע לעולם יאמרו "אם זה יכול לקרות כאן זה יכול לקרות בכל מקום".
נציג זק"א לעולם יספר ש"קיבלנו ביפר והגענו למקום כדי לעסוק בעבודה הקדושה"
הכתב המדיני לעולם ידווח על "הערכות במערכת הפוליטית ותגובות קשות במסדרונות הכנסת".
הכתב הצבאי לעולם ידווח על "הערכות במערכת הצבאית ובחינת תרחישי תגובה".
הכתב לעניינים ערבים לעולם ידווח על "חגיגות בעזה ודריכות לקראת התגובה הצפויה".
הכתב המוניציפלי לעולם ידווח על "עובדים סוציאלים עייפים העוברים ממשפחה למשפחה".
הכתב הכלכלי לעולם ידווח על "נפילת הבורסה בדקות שלאחר הפיגוע והתחזקות הדולר".
הכתב לענייני חינוך לעולם ידווח על "יום קשה בבית הספר ביום שלאחר הפיגוע".
יעל דן לעולם תדווח על "הנס שקרה למשפחת [השלם את החסר]".
רזי ברקאי לעולם ישאל "האם היו התראות ממוקדות?" ו"האם לא הגיע הזמן להשלים את החומה?"
בסוף הדיווח לעולם יספרו על משאיות העירייה שוטפות את המקום אשר בהדרגה חוזר לשגרה.

אפשר לטעון שהמציאות היא קלישאה ולכן כאשר מדווחים עליה נקלעים לתוך סערת קלישאות. נראה לי שהסיבה היא אחרת. האירועים האלו כל כך קשים ומחרידים שהדבר הכי נוח ובטוח הוא ליפול לתוך דפוס מוכר שבו לכל אחד יש תפקיד שהוא נוטל על עצמו בשמחה ובחפץ לב ובכך הוא מספק לעצמו כמו גם לקורא, לצופה ולמאזין, תחושה מוכרת בתוך חוסר הסדר המוחלט.

כמו צופה שהפעיל את מקלט הטלוויזיה ונזרק לתוך משחק כדורסל ומיד יודע מה המצב ממבט אחד על המסך (זהו רבע שלישי, התוצאה היא 52:48, הצהובים הם מכבי, האדומים הם הפועל – עכשיו אני בעניינים), כך גם הצופה-קורא-מאזין שנקלע לתוך דיווח תקשורתי על פיגוע יודע תוך שניות ספורות היכן הוא נמצא בתוך הסייקל הקלישאתי ("עדיין לא יודעים כמה הרוגים, דובר מד"א בדרך לאירוע, ככל הנראה מחבל מתאבד – אוקיי, אני בהתחלה" לעומת "בפיגוע במרכז המסחרי נהרגו ארבעה בני אדם, 7 פצועים בינוני, אחד קשה. כל הפצועים פונו לבתי החולים שפתחו מוקדי חירום שמספרם […] מיד נשמע תדריך של מפקד המחוז ולאחריו נדבר עם אביגדור ליברמן – אוקיי, זה כבר לקראת הסוף").

קלישאות הן עניין מעניין. אף אחד לא ממש סובל אותן, כמעט כולם יודעים לזהות אותן ונורא אופנתי להסתייג מהן אבל התקשורת הישראלית (סוג של ביטוי שהוא קלישאה בפני עצמה) מייצרת פעם אחר פעם סכמה קלישאתית שנראה שהיא מייצגת שפיות והיגיון אך בעצם תפקידה הוא להסתיר את הטירוף והכאוס, את המעגל הרצחני שנראה שאין לו סוף.

24 מחשבות על “שמענו פיצוץ ואנשים התחילו לרוץ

  1. במקרה שמעתי שלשום את הדיווח אצל רזי ברקאי. אחד הכתבים ציין שזה הפיגוע הראשון אי פעם בדימונה.
    כעבור כמה דקות רזי שוחח עם עדת ראייה / תושבת העיר ושאל / אמר: "כבר הרבה זמן לא היו אצלכם מראות כאלה". היא ענתה מיד: "לא, זאת פעם ראשונה אצלנו".
    מצד שני, זה שידור בשעת לחץ וכו'…

  2. מצד שלישי הדבר שאנחנו הכי פחות אוהבים בקלישאות, זה שהן שם כי ברוב המקרים הן נכונות/ מתאימות לתמונת המציאות שלנו (שהובנתה לנו, אם ממש להתפלצן).

    כששומעים פיצוץ, אין תגובה טבעית מלהתחיל לרוץ (אולי חוץ מלהשתטח, אבל צריך כנראה להיות מאוד קרובים בשביל זה) לכיוון הפיצוץ – פקק סקרנים – או הרחק ממנו – F or F response

    בנוגע לכל ה- שוטרים סורקים, צה"ל בחילו, ידו הארוכה, חוקרי השב"כ מכופפים מרפקי חשודים, זה גם נכון וגם הנוסחה (קלישאה) הנוחה בשבילם ליפול אליה

  3. נדמה כאילו חיכית שנה כדי לפרסם את הפוסט הזה והוא היה מוכן לך בטיוטה או משהו… 🙂
    כמה מהר חוזרים לשגרת ה"כמה כמה?".
    מה שכן, אין ספק שבפיגוע הזה היה משהו שלא קרה עד עתה וזה סיפור ההתמודדות עם המחבל השני שנותר בחיים לאחר הפיצוץ הראשון, צילום הפעולה של השוטר והדילמות (העיתונאיות, מלבד גדעון לוי אני לא חושב שמישהו באמת העלה את השאלה האם היה ראוי לירות באותו מחבל) שמעמד שכזה מעלה.

  4. אבל זה מה שקרה. היה פיגוע , פיצוץ גדול, אנשים נהרגו ונפצעו, חלונות התנפצו חדרי מצב נפתחו וכו,
    על מה התקשורת אמורה לדווח בזמן זה?
    אולי הבעיה היא שהפיגועים הם קלישאתיים?

  5. קלעת לנושא הסמינר שלי בזמנו
    "פתאום שמעתי בום : סיקור פיגועי טרור כריטואל כפייתי" .
    כאדם הסובל מאו.סי.די הזקוק לריטאולי על מנת לתת סדר בכאוס ובכך להוריד את רמת החרדה שלו כך מתנהגת התקשרות. צורת סיקור פיגועים בטלוויזיה הישראלית היא ריטואל טיקסי בעל פונקציות רחבות ועמוקות יותר מאשר העברת אינפורמציה לציבור הצופים.

    קיבלתי מאה. במכללה שלך.

  6. זה כנראה נובע מהצורך של ה"תקשורת" להראות שהיא מעורבת או לא מזניחה ארועים שכאלה, אך מצד שני מה כבר אפשר לשאול על פיגוע בפעם ה-30. זה כבר נהפך, כמו שכתבת, למין טקס ידוע מראש שבו לכל אחד יש תפקיד ידוע מראש.

    השאלה לדעתי היא מה האלטרנטיבה לדרך הסיקור הזאת. איך אפשר לעשות את זה אחרת ? לי עצמי אין רעיונות טובים.

  7. אתה צודק.. ועם זאת הציבור "אוהב" את זה.. אנחנו ממש צמאים לדיווחים האלה, זה בעורקנו, בדמנו, זה חלק מאיתנו. יש פיגוע וכולם ישר פותחים רדיו, טלויזיה,אינרנט, דור 3…
    אולי אמצעי התקשורת הרגילו אותנו לזה, אולי זה טבוע בנו מעצם היותנו חיים פה, אולי מהסביבה.

    אתה יכול לתאר לעצמך פיגוע מבלי כל המלל והאינפורמציה הזאת, קלישאתית עד כמה שהיא תיהיה?! גם אני לא!
    פיגוע בלי הקלישאות האלו הוא לא פיגוע.

  8. גיא, הא לך אופציה

    "נורא. אני אומרת לך. זה היה נורא", סיפרה ב"ר, דומגנית מזועזת. "בדיוק עברנו בצ'ק אין. לא לא בדיוטי. אין ממש מה לחפש שם, בVIP צ'ק אין, נו אתה יודע", אמרה וחיוכה ממתיק סוד. "היינו עייפים מתים. לא ראינו בעיניים, פתאום שמענו קולות מוכרים מבעד לשקשוק הקרח בכוסות הוויסקי (סינגל בטח שסינגל) והצבע האדום השתלט לנו על המצב רוח. נורא. ממש נורא אני אומרת לך…"

  9. ד"א

    זה היתרון של האינטרנט – העיתונים מגיעים מאוחר מדי. הטלוויזיה והרדיו טוחנים לך ת'שכל באותן תמונות וקולות פעם אחר פעם. במרשתת זו שיטת opt in (בהנחה שאתה כן רוצה להתעדכן), אתה בוחר את מינון הריפרש לאתרים

  10. קודם כל מאוד אהבתי את הפוסט, סחטיין יובל.
    לגבי הקלישאיות, במידה מסוימת זה שיגרה. מי יודע, אם זה ימשיך אולי יעשו לשידורים האלה קיצורים בשביל לא להעיק? אחרי כל פיגוע יגיע תורו של כל גוף להגיד איזה ראשי תיבות כלשהם, וימשיכו הלאה.

  11. המממ… שמע, אתה בתקופה טובה ומשפריץ חומר משובח במיוחד.
    מה קרה, מה החגיגה, מה נולדה לך בת או משהו?

    זה אחד הטובים שלך ולו רק בגלל הפסקה המסיימת.

    וכן, מסכים, הקלישאתיות של הדיווח מאפשרת לנו לעכל את זה עם אולקוס קל, אבל שנוכל להמשיך לחיות בתוך הבועות שלנו אחרת…

  12. יובל,

    לדעתי הפוסט הזה ממש מעולה. ואני חושב שבאנגלית הוא גם ייתפוס תאוצה של קוראים ומגיבים. פשוט כמו שאני רואה את זה – זה תיאור חד ומדוייק של פן לא קטן בתרבת הישראלית שייתכן שהוא גם ייחודי מאוד וגם לא מוכר בכלל לעולם (ויכול להיות שאני סתם טועה ומגזים).

    איפה לפרסם את זה? למה לא כאן באתר הזה (אפילו בדף עם לינק משלו ולא כחלק מהבלוג)? לדעתי בעוד לא מעט זמן דף כזה יכול להיות מאוד פעיל.

    מה דעתך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *