לפני שנה ושלושה חודשים הצבעתי על דמיון משונה בין טקסט שכתב רינו צרור ("מעריב") לטקסט שכתבה סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"). הדמיון היה משונה במיוחד לאור הטענה שהדברים נאמרו ב"שיחה פרטית". השבוע הפרקטיקה הזו עושה קמבק. בגדול.
המדובר בשני טקסטים שפורסמו במוספי סוף השבוע של שני העיתונים הגדולים. בפינה הימנית, בן כספית מ"מעריב" ובפינה השמאלית, שוב סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות". המדובר בטקסטים שעוסקים במערכת היחסים בין דובר צה"ל, אבי בניהו, לבין שר הביטחון, אהוד ברק. מצאו את ההבדלים:
בן כספית:
עכשיו נעבור לדובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו. יחסיו עם אהוד ברק נמשכים למעלה מ-20 שנה. בניהו אוהב את ברק אהבת אמת. גם כשהוא נשאר אחרון בשטח, גם כשאף אחד – כולל כולם – לא מוכן להגיד על ברק מילה טובה, בניהו שם. בדרך כלל בהתנדבות. הוא בא מאותה שכונה של ברק. קיבוצניק…
סימה קדמון:
כל מי שעובד איתו (עם ברק) בעשרים השנים האחרונות… יודע שאין ולא היה לברק דובר נאמן יותר ממנו, גם אם זה לא תפקידו הרשמי…. בניהו, חבר קיבוץ להבות-חביבה… בינו ובין ברק התקיימו יחסי אמון וקירבה במשך 22 שנים.
בן כספית:
בשנתיים האחרונות פנה ברק לבניהו פעמיים והפציר בו שיתמנה לראש מטהו. בניהו סירב… אחר כך, לפני כמה חודשים, הגיע תורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם הוא פנה לבניהו והפציר בו שיהפוך לראש מטהו. כדי לפגוש את בניהו נזקק נתניהו לאישור של שר הביטחון. ברק היסס, לבסוף אישר, אבל אמר אז למי שאמר, שאם בניהו ייעתר לעזוב את תפקידו כדובר צה"ל, יש לו, לשר הביטחון "זכות סירוב ראשונה" על שירותיו.
סימה קדמון:
לפני חמישה חודשים, כשהציע נתניהו לבניהו להיות ראש הסגל שלו, אמר ברק לראש הממשלה שאם בניהו יעזוב את תפקידו כדובר צה"ל, יש לו, לברק, זכות סירוב ראשונה.
בן כספית:
אז מה קרה פתאום, דווקא בשלושת החודשים האחרונים, שאהוד ברק התהפך ב-180 מעלות והחליט שדובר צה"ל אינו אוהב אלא אויב?
סימה קדמון:
אז מה קרה שנשברו כל הכלים, ומסביבתו של שר הביטחון הוטחה יריקה כזאת בפניו של דובר צה"ל?
בן כספית:
לתשובה יש שם אחד. יוני קורן, ראש המטה החדש של שר הביטחון.
סימה קדמון:
התשובה היא יוני קורן. ראש המטה של אהוד ברק.
שלא תחשבו שאני יושב במהלך סוף השבוע ומשווה טקסטים. זה עניין לגמרי מקרי. קראתי את שני הטקסטים אחד אחרי השני והרגשתי שאני קורא את אותו הטקסט שוב, ולא הבנתי למה. החלק המשעשע הוא שכספית וקדמון מתארים את בניהו כאיש מתוחכם, שיודע לפעול מאחורי הקלעים והנה הוא פה, נחשף כמי שמתדרך עיתונאים, כמי שמכתיב להם את הטקסט.
אני חוזר ועוסק בסוגיית הדמיון בין טקסטים בפעם השניה כיוון שהדמיון הזה הוא חלון הזדמנויות דרכו אפשר לראות איך מפעילים את בכירי העיתונאים שלנו, עד כמה הם נוחים להפעלה, עד כמה המידע שמגיע אלינו כ"פרשנות" בתוך "טור אישי", נשלט על ידי גורמים שבדרך כלל סמויים מהעין. בדרך כלל.
ממש עיתונאות חוקרת.
הכוונה כמובן לעיתונים, לא איזה פאנצ' בכבוד היו"ר.
אבל בן כספית הצליח לעלות על זה שיוני קורן הוא ראש המטה החדש של שר הביטחון, וכן שברק פנה פעמיים לאבי בניהו כדי שישמש כראש המטה שלו, מה שעבודת התחקיר של סימה קדמון לא הצליחה לגלות. איך אתה מתעלם מהפרט הזה? מדובר בעבודה עיתונאית למופת, שמתחרה רק בפרסום המרשים של תחקיר "אם תרצו" שבוצע ע"י אותו כספית בדיוק.
ברור שבניהו הוא המתוחכם. ולכן השאלה המתבקשת היא מי תידרך את העיתונאים?
בואו נסתכל על הצד החיובי:
זאת לא רק הזדמנות לגלות איך עיתונאים מתודרכים – זה ניסוי מדעי של ממש, אותו קלט לשני עיתונאים שונים, כאשר ניתן לבדוק את הפלט ולהשוות וכך ללמוד על סגנונם.
מסקנות:
בן כספית:
אוהב רצפים של משפטים קצרים. מאוד. אולי זה מזכיר לו צבא. יש עוד כמה ניואנסים צבאיים.
מצד שני, נוטה להאריך בדברים (ביחס לקדמון), אולי זה משיקולי מקום.
מוכן להתפשר על דקדוק ("לתשובה יש שם אחד" – לכל תשובה יש שם? "התהפך ב-180 מעלות" – או שאולי רק לי זה נשמע מוזר?) ודיוק ("הוא בא מאותה שכונה של ברק. קיבוצניק" – המילה שכונה קצת לא מתאימה לקיבוץ, או שכל הקיבוצים הם שכונה אחת גדולה?)
אוהב את הפרטים הקטנים ("ברק היסס, לבסוף אישר"), אבל לפעמים נוטה לטשטש את הפרטים ("למעלה מ-20 שנה", "לפני כמה חודשים" – מה רע ב 22 ו 5?).
אוהב מרכאות – ""זכות סירוב ראשונה"" זה אמנם סוג של ביטוי (כנראה מפיו של בניהו עצמו), אבל לא נראה לי שהן דרושות כאן.
אוהב דרמה אנושית ומשחקי כבוד: "הפציר בו שיתמנה לראש מטהו. בניהו סירב". אבל אולי זה בניהו שרצה לעמוד על כבודו.
סימה קדמון:
יותר לקונית.
דימויים עסיסיים ("…שנשברו כל הכלים, ומסביבתו של שר הביטחון הוטחה יריקה כזאת בפניו…").
אני שם לב שיותר קשה לי לאפיין את סימה קדמון. אולי כי היא פחות השקיעה בשכתוב ההודעה של בניהו.
נ.ב.
מעניין ששניהם בחרו להשאיר את "זכות סירוב ראשונה", האם הפראזה ניזונה מ jus prima noctis?
בכל מקרה זה ביטוי קצת צורם, וגם המילה סירוב בעצמה לא ממש מתאימה, כי הכוונה היא הפוכה. אם יש למישהו שכתוב מוצלח לביטוי אשמח לשמוע (אני הייתי הולך על "זכות ראשונים על שירותיו").
מאורג – זכות הלילה הראשון.
אדגר: התכוונתי לכתוב "זכות סירוב ראשונה" שברק רצה על שירותיו של בניהו, כי הטריד אותי ששניהם השאירו ניסוח מסורבל על כנו.
אני בספק אם ברק דורש את זכות הלילה הראשון, במיוחד כשמדובר בבניהו…
מאורג: רציתי להוסיף שהדקדוק הקלוקל של בן כספית הוא כולו אשמתו, ולא אשמת העורכים והמשכתבים בדסק. ב"מעריב" ישנה הוראה שאסור בתחליט האיסור לשכתב את כספית.
אבי בניהו זה לא הסמל במילואים, איש יחסי ציבור, שהפך לתת אלוף מן המניין, לאחר שאיזה רמטכ"ל עבר מוכר ופוליטיקאי בהווה העניק לו דרגה ייצוגית פלוס פנסיה תקציבית על חשבון משלם המיסים הישראלי?
בניהו הוא הילד הצועק כי המלך הוא עירום, וגם זה המציב מראה מול הציבור שקונה פעם אחר פעם את הסחורה המקולקלת שנקראת גנרלים במיל'. מסתבר שבניהו, בקרוב חלק מהמועדון המפוקפק של גנרלים שמחפשים קריירה שנייה בחיים הפוליטיים,הוא גם אלוף בספסור שירותיו עוד לפני שפרש לפנסיה הנוחה, מסתבר.
הפוליטיקה הישראלית יכולה לגרום לבחילה, ולעיתונות ללא ספק חלק בזה.
נדמה לי שהשאלה המרכזית כאן היא למה היו"ר עדיין קורא מעריב.
איך זה שונה מעיתונאי שמפרסם קומיוניקט מילה במילה?
פשוט בתחום הזה אולי "שיחת רקע" היא "מכבסת מילים" "לקומיוניקט"?
אולי ההסבר לדמיון בין הטקסטים הוא, שמעריב עובר להעתקה במכונת צילום מידיעות? חוסך הרבה בעלויות…
לרואה שחורות:
אולי כי לקרוא מעריב זה כמו לקרוא טוקבקים בלמהנט –
לפעמים זה כיף לשכשך ברפש
הלא זה הוא אותו בן כספית שבסרט של ענת גורן "נתפס" כמדקלם את דברי דובר הליכוד.
נפלא… מזכיר לי את עברי כעיתונאי ספורט במקומוני השרון. כשקראתי את הכתבות של המתחרים זיהיתי בדיוק את אלה שדיברו "שלא לציטוט" איתי.. קצת מצחיק שאותו דבר קורה עם הפרשנים המדיניים של מוספי השבת…
רק לאחרונה בשבתי כעורך באתר ראיתי את זה קורה בשידור חי כשהכתב/ת מכתיב/ה שלושה משפטים ואז היא מנסה להכניס את המשפט שיבהיר במה המדובר. היא מיד קוראת לדובר – אה…. מה המשמעות
את הטקסט הקודם פרסמת לפני שנה ושלושה חודשים, לא רק לפני שלושה חודשים.
משתמש אנונימי (17): וואלה צודק. אתקן (הזמן רץ כשנהנים)
חבל לבזבז זמן וטור עבור שני האנשים משום שלא מדובר בעיתונאים
אמיתיים אלא בשני פולטיקאים עם אג'נדה ומגמות שקופות המשתמשים בעתון כדי להפיץ דעותיהם. אני וכמוני רבים לא טורחים לקרוא את השטויות שלהם. לפעמים אני מעיין בכותרת כדי לבדוק האם עדיין לא נותנים לעובדות לבלבל אותם