עידו קינן, לא מה שחשבתם

קוראי המוסף הפרסומי "גלישה בטוחה" שצורף לפני שלושה ימים ל"הארץ", לו היו כאלה, היו ודאי מתפלאים לראות כתבה פרסומית תחת הכותרת "התראה אחרונה". זאת משום שהכתבה חתומה על ידי עידו קינן, ששמו מתנוסס בדרך כלל על כתבות האינטרנט של אתר NRG. לא מאמינים? הנה זה:

עידו קינן

כאן פחות או יותר, אני אמור לסיים את הפוסט הזה. אבל ברשותכם אמשוך אותו עוד קצת.

אני כבר שלושה ימים חושב אם באמת בא לי להיכנס לסיפור הזה או לא. לבסוף החלטתי שבא לי, ולו רק מפני שיש לקח לעניין.

לפני יותר משנתיים, ב-25.2.2004 צורף לעיתון "הארץ" מוסף פרסומי ששמו Hello. בתוך המוסף התפרסמה כתבת תדמית על "בזק". ומי חתום עליה? עבדכם הנאמן, "יובל דרור".

אלא שאני מעולם לא כתבתי כזו כתבה. למעשה, מעולם לא כתבתי לאף מוסף פרסומי. אז איך שמי הגיע לשם? החיים הרבה יותר פשוטים ממה שחושבים. מי שכתבה את הכתבה לא רצתה לחתום בשמה (מעטים סבורים שזה כבוד גדול לכתוב במוספים פרסומיים). אמ-מה-מה יש לה שני בנים. האחד יובל, השני דרור. לכן היא חתמה: "יובל דרור".

מר קינן, אז כתב בנענע, התקשר אליי בבוקרו של אותו יום ושאל אותי מה פתאום אני כותב כתבות פרסומיות. כמובן שעניתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר. לאחר מכן ניגשתי לעיתון ושם סיפרו לי את הסיפור המשעשע. את קינן זה לא ממש הטריד. למרות שאמרו לו שמדובר בטעות הוא פרסם את הידיעה הזו שכותרתה: "יובל דרור, לא מה שחשבתם" (שימו לב לפתיחה שלה, היא תזכיר לכם את הפתיחה שלי).

באותו יום פגשתי את עורך "הארץ", חנוך מרמרי. סיפרתי לו על הטעות. הוא הזדעזע וביקש לעשות משהו שעיתונים לא אוהבים לעשות: לפרסם הבהרה. בהבהרה שפורסמה למחרת בעמוד 3 כמקובל, נכתב "יובל דרור שחתום על כתבה במוסף הפרסומי שפורסם אתמול, אינו יובל דרור, כתב המדע והטכנולוגיה של 'הארץ'" (או משהו בסגנון). לאחר פרסום ההבהרה שלחתי מייל למר קינן ואמרתי לו שבהתחשב בכך שעיתון "הארץ" מוצא לנכון לפרסם הבהרה, מין הראוי שיפרסם גם הוא הבהרה בסוף הכתבה שלו. קינן אמר שיפנה לעורך שלו, צביקה בשור.

ההבהרה בכתבה שלו – של קינן – מעולם לא פורסמה.

מאז ועד לפתיחת הגלוב לפני כחצי שנה, הידיעה עליי, שרומזת בכותרת כאילו ביד אחת אני כותב כתבות תדמית על "בזק" וביד השניה כתבות עיתונאיות ב"הארץ", היתה התוצאה השניה בגוגל, וגוגל כידוע, לא שוכח ולא סולח. בכל פעם שמישהו הקליד את השם שלי, עידו קינן היה שם עם הכתבה המטנפת שלו.

אבל אני ממש לא רוצה להיות עידו קינן כשאהיה גדול. הכתבה שהתפרסמה לפני שלושה ימים במוסף הפרסומי של "הארץ" הועתקה מילה במילה מכתבה שפרסם קינן לפני כמעט שלוש שנים. מן הסתם, הזכויות על הכתבה נמצאות בידי "נענע" ולכן מותר להם "למכור" אותה או סתם לתת אותה לאיזה מוסף פרסומי שהם רק רוצים. אני מניח (מבלי ששאלתי), למעשה יודע (מבלי ששאלתי), שלקינן אין יד ורגל בפרסום הכתבה שלו במוסף פרסומי. גם קינן הניח וידע שאין לי יד ורגל בפרסום במוסף הפרסומי שצורף ל"הארץ". לו, זה לא הפריע להכפיש את השם שלי. אני בוחר אחרת.

עידו קינן משמש ככתב מקצועי באתר NRG. עידו קינן לא ביקש לפרסם את כתבותיו במוספים פרסומיים.

אינני בא לנקום בקינן. הידיעה המטופשת שלו חלפה לי מעל הראש. מי שבאמת מכיר אותי יודע את האמת ומי שלא מכיר אותי – בדרך כלל לא אכפת לי מה הוא חושב. ועדיין, יש לסיפור הברנז'אי-פנימי הזה לקח: היזהרו במה שאתם כותבים על אנשים. השם שלהם, לפעמים, חשוב יותר מהדחקה הילדותית שלכם.

36 מחשבות על “עידו קינן, לא מה שחשבתם

  1. אני מכיר מקרה נוסף של כתבת אינטרנט ששמה פורסם במדור פרסומי של אתר וואלה, והיא לא יכולה היתה להוריד את שמה מאותה כתבה פירסומית בוואלה שלא כתבה. היא פנתה אליי לעזרה והסברתי מה לעשות.

    אליי גם פונים לפעמים להעתיק כתבה או מאמר שכתבתי כדי לפרסם אותה במקום זה או אחר. לפעמים מתברר שמי שרוצה את הכתבה, רוצה לשים אותה במדורים פרסומיים כמו ב MSN למשל. כשאני מתחיל לשאול שאלות, לא תמיד חוזרים אליי…

    לדעתי, כל עיתונאי שכתבה שלו פורסמה במדור פרסומי, ונתנו לקורא להבין שלא מדובר בציטוט כתבה אלא בכתבה מוזמנת, צריך לנקנק את האמאמא של מי שעשה לו את זה.

    יש משהו שנקרא "סימן מסחר" או סימן מוכר". אם למשל "יובל דרור" הוא כותב מוכר בתחום המחשבים והאינטרנט, ומישהי בוחרת לכתוב תחת שם בדוי "יובל דרור" כתבה פרסומית, התירוץ שלילדים שלה קוראים יובל ודרור, לא תעזור לה.

    בדרך כלל תביעות על שימשו מטעה בשם קיים הביום בתביעות קניין רוחני בסכסוכים הנוגעים לשמות דומיין. אנשים הפסידו דומיינים בגלל שהשם שלהם היה מטעה, גם אם לשימוש בשם הדומיין היה מקור אמיתי.

    למשל, עורך דין ישראלי שקנה את שם הדומיין "הפרקליט", הפסיד אותו למגזין של לשכת עורכי הדין בשם "הפרקליט" רק בגלל שהמגזין נהנה מהשם בקרב עורכי הדין. כזכור, הוא עורך דין והוא גם "פרקליט".

    אני מכיר סיפורים נוספים בנושא הזה, שנשואי הסיפור לא מסכימים להיחשף.

    לדעתי, יובל דרור היה צריך כבר אז לתקוע את מי שפרסם את שמו תחת כתבה פרסומים ללא הסכמתו, וגם עידו קינן צריך לתקוע את מי שמנסה לעשות כסף על גבו, גם אם מדובר באתר נענע שבו עבד בעבר.

    יש פשוט כל כך הרבה ציניות מרושעת בכתבות פרסומיות. השימוש בשם הכתב אינו מקרי. זה נועד בסופו של דבר לשכנע את הציבור לרכוש את השירות או המוצר ע"ס שמו של הכתב.

  2. תיאוריה דומה שמעתי בתוך העיתון. היינו, שמי שאחראי על המוסף הפרסומי שם לב לבעיה אך החליט לא לתקן אותה. אני לא ממש קונה את זה. בין השאר מכיוון שאחרי האירוע היה חצי סקנדל בתוך העיתון ואף אחד לא הרוויח מזה ושנית, אנשים הרבה פחות מתוחכמים ממה שאנחנו רוצים להאמין.

    בכל אופן, לא היה לי עניין לנקנק אנשים שאני עובד איתם וממילא לא חשבתי שזה אסון גדול. ביג פאקינג דיל – מי קורא את המוספים הפרסומיים האלו בכלל? וממילא אני מספיק בטוח במוניטין שלי בשביל לדעת שדבר כזה לא יפגום בו.

  3. הכתבה חזרה ואמרה מפורשות שזה לא אתה, בציטוטים מפיך, מפי אחרים, ומפי: "כתבים במוספים פרסומיים כותבים לעתים בשם בדוי, וזה מה שקרה במקרה הנוכחי, מבלי שאיש מהמעורבים שם לב שהשם הבדוי זהה לשם הכתב המסקר את תחום האינטרנט בעיתון".

    אני לא זוכר שביקשת לפרסם הבהרה, אלא שהיתה לך בעיה עם הכותרת, כי אתה ראית בה מסר הפוך מזה שאנחנו ראינו בה, והוא ש"יובל דרור שאתם רואים במוסף הפרסומי זה לא היובל דרור שאתם חושבים".

  4. אני זוכר. זוכר היטב שביקשתי הבהרה.
    זוכר את התשובה הלקונית שלך במייל.
    זוכר שלא פורסמה הבהרה.

    זה היתרון של הצד הנפגע. הוא זוכר.

    עכשיו לפחות אני מבין למה התכוונת בכותרת. אם חלפו שנתיים ורק עכשיו אני מבין, כנראה שהיא לא היתה עד כדי כך מוצלחת.

  5. אני לא כל כך יודע על מה אתה מלין. מהכתב של עידו קינן ברור שלא אתה זה שכתב את הכתבה.
    הוא די יורד על הארץ שפרסם מוסף עם השם שלך כאשר אתה כותב בהארץ.
    ברור מאוד מהכתבה שהיא נכתבה בשם בדוי.
    העובדה שאתה זוכר זאת שנתיים אחרי מעידה שאתה אכן נוקם ונוטר.

    טוב כדאי שאפסיק לכתוב כאן.. באההה.

  6. חבל שלא ליבנּו את זה אז עד הסוף. אני נפגעתי ממך אז, כי מנקודת מבטי ניקיתי את שמך מהטינופת הפרסומית הזאת ביום פרסומה, בעוד ל"הארץ" לקח יומיים, ואתה, לא שהיית צריך להודות לי, אבל עוד נזפת בי על זה.

  7. פינגבק: Room 404 ~
  8. דב, הנה הסבר קצר, הישר ממילון ספיר:
    נוקם: משלם לעושה רעה כגמולו
    נוטר: שומר (איבה או בכלל)

    פףףףףף יובל, הגיע הזמן לחייב נשיאת מילון בכניסה לגלוב.

  9. אחים שלי, למה לריב?
    מה אתם עושים בלאגנים?
    אני אמרתי לו, גוגל לא שוכח, אני מחזיר לו עכשי,לא הבנת אותי.

    טרול!

     

     

     

    בואו תתפסו איתי ראש,קחו שכטה, תשכחו הכל.
    לשמור טינה זה לא טוב יובל.
    זה אוכל אותך מבפנים ובסוף מתפרץ כמו עכשיו.

    יאללה אחים שלי תשלימו.
    שכטה וציגל'ה על חשבוני.
    רק תבואו.

     

  10. אמרתי לך שיש לי כובע בשבילך!

    האמת, לא ממש מגיע לך, אבל החלטתי לראות אם זה מתאים לך. אני חושב שכן, מה אתה אומר?

  11. אהבתי את הכובע, לדעתי צריך עוד:
    *כובע למאבטחת של הגלוב
    *כומתה לכתבת הצבאיתשל הגלוב
    *צילינדר לעו"ד המאפיה של הגלוב
    *כובע ליצן למוסיף
    עוד רעיונות??

  12. רעיונות מעולים.

    את הכובע נדמה לי שר"ש שלח לי (נכון?)
    אם תמצא כובעים נוספים (או תעצב אותם בעצמך), אני מבטיח להשתמש בהם בעת הצורך 🙂

  13. יובל, אני נאלצת להסכים עם הדוב – מהכתבה של עידוק ברור לחלוטין שלא אתה הוא שכתב את הכתבה. פרסום הבהרה היה מיותר, לדעתי – הכתבה שלו בהירה מספיק בנושא.

    יש כובע לבן עם כתמים שחורים (כמו פרה), שיתאים לניק שלי?

  14. דרדפת אני חושבת שהבעיה היא לא עם הטקסט של הכתבה אלא עם הכותרת שרומזת הפוך ממה שכתוב בטקסט.

    כלומר הטקסט אומר: זה לא הוא והכותרת אומרת "אי אפשר לדעת".
    לדעתי זה מה שהרגיז את יובל ובצדק.

  15. שמתי לב למגמה מעניינת – כל מי שעונה לי כותב "דרדפת" במקום "דרדרפת". אולי זה הזמן להסביר את הניק שלי – בתקופה מסוימת של חיי היו לי כמה חברים שחשבו שהיה מאוד משעשע אם לכל אחד מאיתנו היה כינוי של דרדס. כך נולדו דרדסבא, דרדג'יפה, דרדדוס ועוד. מאחר ובעברי החשוך הייתי קיבוצניקית, הצמידו לי את הכינוי דרדרפת (דרדס – רפת) קפיש?

    לגבי גוף התגובה – לכותרת אין שום הקשר ללא הכתבה, וממילא מי שקרא את הכתבה מבין שאין כאן האשמה נגד יובל דרור העיתונאי. יובל, האם אתה באמת חושב שעידוק רמז בכותרת לכך שאתה הוא שכתב את הכתבה? זה נשמע קונספירטיבי מכדי להיות אמיתי.

  16. זה מזכיר לי בדיחה גרועה במיוחד – איך אומרים קונדום בעברית?

    כובאון.

    הבנתם? פחחח…. כובע-און.

    לא משנה.

    *מתחבא*

  17. אני מתכחש לכל שליחה של כובע, קובע, קסדה, כומתה, כובע גרב, גרבי ניילון, קונדומים ואביזרי מין כלשהם. אני שלחתי רק דבר אחד, ואני מקווה שהוא כבר הגיע, יען כי עבר יותר משבוע וזה לא זמן סביר.

  18. אהה רוגל – אתה שלחת אותי אל הכובע! נכון, נכון. מצטער על הקרדיט הלא נכון. אולי אתה מוצא עוד כמה כובעים לשמחת המבקרים ולצהלתם?

  19. "לעשות משהו שעיתונים לא אוהבים בדרך כלל לעשות" – אני רוצה להתעכב דווקא על המשפט הזה ביחס להבהרה שפירסם הארץ. קודם כל, זה אולי נכון בכלל אבל זה נכון במיוחד לגבי עיתונים בארץ. אני קוראת עכשיו יום יום את הניו-יורק טיימס. בקיץ קראתי יום יום את הגרדיאן. בשני העיתונים האלו יש מדורים(!) של תיקונים. הם מורכבים מ"תיקונים", מ"הערת עורך" וומ"for the record" בנ"י טיימס, ומ"תיקונים" ו"הבהרות" בגרדיאן. בגרדיאן זה אחד המדורים המוצלחים ביותר (קשה להתחרות בהומור הבריטי), והם אפילו הוציאו אותו בספר. אבל לא זה העיקר. הם מתקנים שם לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. הם מתקנים תיקונים רציניים, המצביעים על טעויות שנעשו, גם בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. לפני זמן מה היתה הערת עורך בנ"י טיימס שהודתה כי בכתבה מסוימת היה מן הראוי לפנות אל אדם מסוים לקבל את תגובתו ולא כך נעשה. בשני העיתונים מפרסמים במדור הזה כל יום כי זוהי מדיניות העיתון לתקן ומעודדים קוראים לשלוח תיקונים והערות. בנ"י טיימס יש משרה של "עורך ציבורי" המשמש כנציב תלונות ונציג הקוראים (לאחר שנפלו קשות בפרשת ג'ייסון בלייר). למרות הנפילות שקורות לו, הנ"י טיימס ידוע באמינותו שהיא בין השאר תוצר של מערכת בקרה על העובדות שהוא מפרסם. זה אחד היתרונות הגדולים שלו מפני שכעיתון הוא לא מי יודע מה מעניין. ומכיוון שבכל זאת הוא שוגה, הוא לא מתבייש להודות בכך. השאלה היא למה עיתון "הארץ" – ואני מתייחסת אליו כי זה העיתון שאני קוראת – רואה בתיקון בושה, במקום לראות בזה מעלה. נכון, יותר טוב לא לטעות מראש, אבל אם כבר טעיתם – הרבה יותר נכון וראוי לשבח לתקן מאשר לטאטא. בהארץ יש רק "הבהרות", במקרה הטוב. ואם איזה עו"ד ידוע שם מאיים לתבוע בתביעת ענק – אז לפעמים יש גם "תיקון". מה קרה, אתם לא מסוגלים להודות שטעיתם? זה יופי לרצות להיות כמו הנ"י טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארומה החו"לית.

  20. דנדוש – זה כובע הטרולים. אם תעלי במעלה ההערות בפוסט הזה תביני.
    יובל – אם אראה עוד תחפושות אשלח בשמחה.

  21. בנושא הכותרת: רבאק, אני היחיד ששם לב למשחק המילים על הסיסמה של עיתון הארץ, "הארץ, לא מה שחשבת"?

  22. פעם קרה לי משהו לא דומה, אבל בעיקרון, רק תדע, אפשר לשלוח מייל לגוגל ולבקש להסיר את אחת התוצאות, להסביר למה ואולי לקבל תשובה חיובית.
    ודבר נוסף – אצלי היה פעם פוסט מאוד לא מחמיא על איזו אשת תקשורת וכתבתי דברים קשים, והיו לי כניסות לבלוג כשחיפשו את השם שלה בגוגל, בערך 50-80 בחודש (וזה המון עבור בלוג איזוטרי כמו שלי שקוראים אותו בערך 15 אנשים ביום), אשכרה הייתי מקום ראשון בחיפושים של גוגל כשחיפשו את השם שלה.
    ופתאום, הפלא ופלא, יום אחד אני שמה לב שאני כבר לא התוצאה הראשונה בגוגל. וגם לא העשירית או החמישים במספר. מישהו הוריד את התוצאה של הבלוג שלי כשמחפשים את השם שלה. אני נוטה להאמין שהיא ביקשה להסיר את התוצאה שמובילה לבלוג שלי. ואולי אני טועה וסתם פרנואידית.
    ולפעמים, אתה יודע, אתה קוטל בעצמך כל מיני אנשים, וכשמחפשים את השם שלהם, מגיעים להעלבות שלך שאתה כותב עליהם – ואני, סתם שתדע, ביניהם. וזה לא משנה מי אני ומה עשיתי בחיים שלי בשביל שתרד עליי. אבל גוגל זוכר הכל, וכמו שסבתא שלי תמיד אומרת באנגלית מצוחצחת: וואלה, יא בינתי, אל תדאגי, הכל מן אללה, מי שפוגע בך, ייפגעו בו בחזרה, את רק תשבי ותחכי.
    ככה זה עם צדיקות.
    אז הנה: ישבתי וחיכיתי. לא נוטרת, לא נוקמת, ואם לא היית מפרסם את הפוסט הזה, לעולם לא הייתי יודעת שדפקו לך קטע שעושה לך לא נעים כשאתה בודק בפעם המיליון כמה תוצאות יש בגוגל כשאתה מחפש את השם שלך.

  23. מי שטען שאפשר להסיר תוצאה מגוגל באמצעות מייל מנומס – טועה. אפשר להסיר תוצאות ע"י שתילת קוד בדף שמבקש מהרובוטים של גוגל להפסיק לסרוק אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *