אני עוקב, לא בקנאות אבל בקביעות, אחר סדרת האינטרנט של ג'רי סיינפלד "קומיקאים בתוך מכוניות, שותים קפה". כמה פרקים עלו עד עתה ולמרבה הצער הרמה אינה אחידה בין השאר מכיוון שרמתם של האורחים אינה אחידה. כך למשל, הפרק הראשון עם לארי דיוויד היה מוצלח מאוד בעיניי וכך גם הפרק עם אלק בולדווין והפרק הלפני האחרון (נכון לעכשיו) שאירח את קרל ריינר ומל ברוקס (שנראה כאילו הוא ממש התגעגע להופיע ושסיינפלד בולע בשקיקה כל סיפור שלו).
בעוד שחלק מהפרקים מצחיקים וחלקם כמעט ולא, הפרק עם מייקל ריצ'רדס, קריימר בשבילכם, נגע לליבי.
בנובמבר 2006 ריצ'ארדס, שחיפש את עצמו מאז ירידת "סיינפלד" מהמסך, הסתבך באירוע שהכה הדים בכל אמריקה. אדם מהקהל במופע הסטנד-אפ שלו החל ללעוג לו וריצ'רדס איבד את זה, קרא לו בכינוי הגנאי "ניגר" והוסיף שאר גידופים. לרוע מזלו הגידופים תועדו, שודרו בטלוויזיה, הועלו לאינטרנט ולמעשה חיסלו את הקריירה שלו שגם כך לא ממש הלכה לשום מקום אחרי ש"סיינפלד" ירדה.
בפרק הזה מארח סיינפלד את ריצ'רדס כשהוא נראה רדוף למדי. בעוד שסיינפלד, כוכב גדול פי כמה, לא רואה בעיה בלהיכנס לבית קפה, ריצ'רדס מנסה להסביר לו שהם "לא אנשים רגילים" ולכן הם לא יכולים להיכנס סתם כך לבית קפה. השניים נכנסים. לקראת סוף הפרק מתפתחת בין השניים שיחה שבסופה מודה ריצ'רדס שבאותה ההופעה מ-2006 הוא התנהג בצורה אנוכית; במקום להבין שהוא הגיע לשם בשביל שהקהל ייהנה, הוא הגיע לשם בשביל שהוא ייהנה וברגע שאותו אדם מהקהל העליב אותו, הוא לקח את העניין אישית והעליב אותו חזרה כי הוא פגע בהנאה שלו.
סיינפלד שואל אותו האם הוא מדי פעם נבחן לתפקידים, מנסה לחזור לקומדיה וריצ'רדס אומר לו שלא. אותו אירוע, הוא מסביר, שבר אותו ולמעשה הוא מלווה אותו עד היום. סיינפלד אומר לו: "אתה יודע, זו בחירה שלך, זה תלוי בך. אתה יכול לומר 'אני מסתובב עם התיק הזה די והותר. הגיע הזמן להניח אותו'". מטאפורה מקסימה.
הדקה וחצי האחרונות של הפרק מוקדשות לתמונות של השניים כשהם הולכים בחניון, פוגשים אנשים, מצטלמים, צוחקים ונהנים.
בתחילת הפרק מופיעה כתובית יוצאת דופן, שלא הופיעה באף פרק קודם לכן. נכתב בה שלמרות שבפרק מופיעים קטעים שנראים כאילו הם תוסרטו מראש, אף קטע לא תוסרט. תחילה הייתי בטוח שהכתובית הזו מתייחסת לקטע שבו ריצ'רדס חובש פאה בלונדינית ולפתע הוא פוגש אדם עם אותו התסרוקת בדיוק אבל בסוף הפרק הבנתי שהיה חשוב לסיינפלד להדגיש שהשיחה ביניהם, השיחה הכנה ושוברת הלב הזו, היא זו שלא תוסרטה.
מקסים.
לפעמים לא צריך לרשום הרבה כדי לגעת.
מאוד נהנה מהסידרה. עוד לא הספקתי לראות את הפרק האחרון, אבל מל ברוקס פשוט גדול מהחיים
פוסט מקסים
מרגש, הפוסט ובכלל.
וואו, פשוט מקסים. לא ראיתי אף פרק עד עתה וזה היה באמת נוגע ללב, מרגש ומצחיק. לא ידעתי שריצ'רדס אדם כ"כ אינטליגנטי, חכם ורגיש. תענוג, תודה.
יותר מכל דבר מוכיחה הסידרה הזו כמה כיף להיות אמריקאי עשיר ומצליח שגר בקליפורניה.
אכן מטאפורת התיק היא מקסימה. אבל מקורה אינו במוחו הקודח של סיינפלד. לכל היותר היא מעידה על העומק והעושר התרבותיים של אישיותו. את רעיון התיק כמטאפורה למשקל שאדם נושא עמו הציג לתרבות הפופולרית האמריקאית חלוץ הקריקטורה והאנימציה וינזור מק'קיי אי שם בתחילת המאה ה-20 בסטריפ הקומיקס שלו A Pilgrim's Progress שפורסם בניו-יורק הרלד.
הקומיקס מספר את קורותיו של אדם הנושא מזוודה כבדה (שעליה הכיתוב DULL CARE) ומנסה נואשות וללא הצלחה להיפטר ממנה. בשעה שלדמות הגיבור, הסיטואציות הן טראגיות, שחורות וקשות, הרי שלקוראים הן מצחיקות באורח שחור וציני משהו.
מק'קיי ייצא את הרעיון מהקומיקס לוודוויל כשעבר לעסוק בו. שם אימצו לחיקם את הטריק אמנים כמו צ'ארלי צ'אפלין ובאסטר קיטון, ומהם ותרבות הסלפסטיק הרעיון חלחל אל אמנים מאוחרים יותר כמל ברוקס (בסרט 'המפיקים' למשל) האחים מארקס וכד'. בסופו של דבר, זו מטאפורה מאוד מקובלת בתרבות האמריקאית, וגם אם סיינפלד עשה בה שימוש מושכל במקרה הזה, לי אישית עדיין קשה להתמודד עם ההומור הניו-יורקי, הציני, מדושן העונג והמתנשא שלו.
אני לא רוצה להחשב דביק, דרמטי או דביק ודרמטי (למרות שיש אדם או שניים או יותר שטוענים שאני כזה…), אבל אחרי הרבה זמן שאני נהנה מההופעות שלך אצל לונדון וקירשנבאום (במידה שזה עוד קורה בכלל, לא צפיתי בטלוויזיה די הרבה זמן, זרקתי אותה מהבית..), נחשפתי היום, עכשיו, לגלוב לראשונה.
ויש לי דבר אחד להגיד לך על זה- זה אחד מהרגעים שלא שוכחים כ"כ מהר.
קומיקולוג, זה מעניין מה שאתה אומר בקשר להומור של סיינפלד (וגם לגלגולה של מטאפורת התיק, כמובן). אני מאוד אוהבת את סיינפלד, כי הוא מצחיק והוא מבריק, ויחד עם זה יש בי תחושת אי-נוחות מול ההומור שלו, ואתה הגדרת את זה בשבילי: מדושן עונג ומתנשא. אני מוצאת שעם השנים פחות קל לי לאהוב את זה.
אני מסכים לגמרי עם מה שכתבת. התכנית הפעם הייתה די עצובה בעיני. די עצוב לראות את הקטע ביוטיוב שבו ריצ'רדס מתחרפן בהופעה. זה כמו הרגעים האלה שתופסים תאונות בזמן אמת. סיינפלד תמיד מרשים אותי ביכולת שלו לתקשר עם אנשים יש בו איזו חמימות וטבעיות שהיא כמעט ישראלית ולדעתי לא מתנשאת כלל. למרות שהתכנית ניראת כאילו היא נעשתה בלי מחשבה רבה נראה לי שמאד השקיעו בעריכה ובכלל. היופי או הגאונות של הסדרה היא בדיוק בפשטות שלה.