תיזהר! אני יודעת מי אתה!

עיתונאי נחשף כחלק מעבודתו למידע רב שאינו נגיש לציבור הרחב. עיתונאי כלכלי מדבר בשיחות אוף-רקורד עם מנכ"לים, עם מנהלי הפיתוח שמציגים בפניו גרסה ראשונית של מוצר שטרם נחשף; כתבי בריאות מדברים עם רופאים שמספרים להם על שערוריות, על מחדלים, על בעיות; כתבים פוליטיים שומעים את הפוליטיקאים כשהם מטנפים על עמיתיהם ואחר כך מתראיינים ובפיהם רק מחמאות, הם שומעים ניתוחי עומק של מהלכים, הם מתודרכים; כתבים פליליים נחשפים לחומרי חקירה, הם נמצאים בקשר אינטימי עם שוטרים, עם חוקרים וגם עם הקורבנות. המידע הזה מעובד לכדי כתבות, ידיעות ופרשנויות והוא חלק בלתי נפרד מהעבודה של כל עיתונאי. למעשה, זה חלק ארי מהעבודה עצמה.

ואולם מה קורה כאשר כתב נחשף למידע, בוחר שלא לפרסם אותו אבל כן לפרסם אותו? מבולבלים. גם אני.

הנה סטטוס שהעלתה הדס שטייף לעמוד הפייסבוק שלה המתקרא "הדס שטייף מספרת" (אלפי שלוש הנקודות במקור):

חודשים אני עוקבת אחריך, אוספת עדיות של נשים נגדך. נשות תקשורת שמספרות לי את סיפורן. סיפורים קשים, שהתרחשו לאורך שנים. עדויות על איש תקשורת אחד, אתה.
(אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר.)
אתה כן אתה… זה שיושב מאחרי הקלעים, מפעיל עיתונאים מפיקות ואנשי תקשורת… בתוכנית טלוזיה בערוץ מוכר.
שים לב ,לא ידידי… הן מגיעות אלי אחת אחת, אחדות מספרות איך הרסת את חייהן, איך אנסת לא רק את גופן אלה גם את נפשן. איש רע, ויותר מזה.
מזלך גבר "קטן" שאף אחת, נכון לרגע זה, לא מוכנה (לצערי))להתמודד עם תלונה נגדך במשטרה. הן היו רוצות, הן מרגישות אשמות שהן לא עושות זאת. בינתיים הן מסתפקות בלספר לי את סיפריהן.. לעת עתה.
הן פוחדות. חוששות מזרועך הארוכה, חוששות למקום עבודתן. לקרירה שלהן , שילידיהן, (למי שיש,) יסבלו…אז הן מוותרות, ומנסות ללכת הלאה. אבל אז יש את רגע השבירה…
תזהר איש תקשורת לא יקר, ולא ידיד..
אני עוקבת אחריך…וגם אחרי מי שאתה עובד מולו, שיודע ושותק… לא לעולם חוסן. יום אחד תקום זאת שתאזור אומץ, ותפתח את סגור ליבה. אחריה תגענה האחרות….
תזהר…(המכתב הגלוי הזה נכתב, אחרי שיחה ארוכה וכואבת עם שלוש נשים שנפגעו מידיו מינית, אחת נאנסה ולא פעם אחת…)
יודעת.. שהמכתב הזה יגיע אליך…
תזהר…

הטקסט הזה, שנכון לשעת כתיבת שורות אלו זכה ליותר מ-60 שיתופים ולעשרות רבות של תגובות, נגוע בכל כך הרבה בעיות שקשה לדעת מאיפה להתחיל.

ראשית אני מבקש לציין כי דברי הביקורת שלי נוגעים לפרקטיקה של שטייף ולא למה שהיא מספרת. כפי שכבר כתבתי במקומות אחרים בהקשרים דומים, מי שתוקף נשים מקומו בכלא ואם מישהו מחפש מתנדב שיסגור עליו את דלת התא שלו, אני אהיה הראשון להתנדב. תקיפת נשים על גווניה השונים היא אחת העבירות המטונפות שקיימות בספר החוקים, אם לא המטונפת מכולן ואני מאחל רק רע למי שמעז לתקוף אישה. אני יוצא מנקודת הנחה שעל כך אין ביני וביניכם מחלוקת.

שנית, גילוי נאות. לפני כחצי שנה כתבתי על הדס שטייף בהעין השביעית ובעקבות הטקסט הזה שטייף שלחה לי מייל נזעם במיוחד. עניתי לה עליו. בעקבות תשובתי היא שלחה לי שני מיילים זועמים עוד יותר. עליהם כבר לא עניתי. באותה התקופה שנינו עבדנו בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל.

ועכשיו לסטטוס של שטייף.

רבים ציינו בתגובות את אומץ ליבה של שטייף, את העובדה שהיא לוחמת נועזת באנסים, שהיא לא עושה חשבון לאף אחד. כל הכבוד לה, אמרו רבים. ואני אומר שאם יש הגדרה מילונית לביטוי "פחדנות" הרי שהיא כאן לפניכם.

שטייף היא לא אזרחית רגילה. היא עיתונאית. היא לא עיתונאית רגילה, היא כתבת פלילים. משום כך, כאשר נופל לידיה סיפור מהסוג שהיא מתארת יש לה שלוש אפשרויות:

1. ללוות את הקורבנות, ללוות את החקירה, לעקוב אחריו כמו נץ וביום שהוא יתפוצץ להציג את כל המידע שאספה במהלך עבודתה הקפדנית. קוראים לזה "עבודה עיתונאית".
2. עוד טרם הגשת תלונה למשטרה, לפרסם את שמו המלא של התוקף בין אם בגלי צה"ל ובין אם ברשתות החברתיות ולהסתכן בתביעה דיבה בטענה "אמת דיברתי". קוראים לזה "אשת מצפון ויושרה יוצאת דופן" או לחילופין "טמבלית גמורה שתבלה את השנים הבאות בבתי משפט".
3. לכתוב באופן אישי לאותו איש תקשורת מסתורי את מה שהיא כתבה באופן פומבי. אחרי הכל, המטרה של הטקסט היא להרתיע את אותו אדם. קוראים לזה "המטרה הושגה".

שטייף בוחרת בדרך רביעית. היא לא שומרת את המידע לעצמה אלא מפזרת רמזים מעורפלים, מבולבלים, ריקים וחסרי משמעות. היא גם לא עושה את זה בכלי תקשורת מסורתי (רדיו, טלוויזיה, עיתון) כי היא יודעת שאין שום גוף תקשורת אחראי שיפרסם כזה דבר; היא מוסיפה חטא על פשע כאשר היא כותבת: "אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר". כלומר, בתוך טקסט עמוס הרמזים היא מוסיפה רמז נוסף על איש תקשורת אחר (מה? יש עוד אחד?!) ובמקביל מוציאה את דיבתם של מאות אנשי תקשורת שפוטנציאלית הם-הם האנשים שאליהם היא מתייחסת; היא לא בוחרת להתייצב מול התוקף בגאון, כמי שמייצגת את חסרי הקול, הקורבנות שהותקפו, הנשים שחוללו, אלא מעדיפה בגרסה פחדנית של "אני יודעת מי אתה! אבל אני לא אגיד מי אתה!"; ואם בכל זה לא די, היא לא כותבת ישירות לאיש התקשורת, שהיא יודעת מיהו אבל היא לא תגיד מיהו, אלא מפרסמת את הטקסט שלה בפייסבוק כך שיופץ לכל עבר מבלי שיש בו בעצם חתיכת מידע שימושית אחת.

מה שמעלה את השאלה, למה? למה לפרסם כזה טקסט בפייסבוק? אם המטרה שלה היא להרתיע את איש התקשורת היא יכולה היתה לשלוח לו את ראש הסוס באופן אישי. אז כנראה שזו לא המטרה. אז מה המטרה?

הנה המטרה: הדס שטייף.

הטקסט הזה הוא עדות מכוערת לאגו נפוח במיוחד. שטייף מחפשת שמישהו יטפח לה על השכם ויגיד לה "כל הכבוד", היא מחפשת את תודת הקהל, את הכרתו, אותה תודה והכרה שקשה לקבל כאשר אף אחד לא מודע לכך שאתה יודע את מה שאתה יודע. אבל עכשיו כולם יודעים. איך? אני סיפרתי! עכשיו אתם יודעים שאני יודעת משהו שאתם לא יודעים למרות שאתם לא יודעים שום דבר חוץ מזה שאתם לא יודעים משהו שאני כן יודעת.

אם לסכם: האם איש התקשורת הורתע? אולי, אבל היה אפשר להשיג את זה במייל אישי. האם הנשים הוזהרו? לא, כיוון שאין לדעת ממי. האם יש כאן עידוד של נשים אחרות להתלונן? לא ממש, אחרי הכל היא מספרת שהנשים עצמן לא מתלוננות כי הן חוששות או לא מעוניינות. האם הדיון הציבורי הרוויח משהו? שום דבר חוץ ממסכת של שמועות, טינופים והרבה גועל נפש.

יש רק גורם אחד שמרוויח מהטקסט הזה והוא הדס שטייף, הלוחמת באנסים (מבלי להגיד את שמם), מפוצצת הסיפורים (מבלי לספר אותם), בעלת היושרה העיתונאית (אותה היא מעדיפה שלא להעמיד במבחן במקרה הזה).

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה. תקיפת נשים היא המעשה המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המחשבה שכתבת פלילים עושה על גב אירועים נוראיים שכאלו הון פוליטי לעצמה, דוחה אותי ברמות שקשה לי לתאר.

נכתבו 22 תגובות לפוסט “תיזהר! אני יודעת מי אתה!”

  1. אחת אחת:

    אני לא בטוחה שאתה צודק באשר לסיבות לפרסום הטקסט הזה כפי שפורסם. מייל אישי הוא עניין אינטימי וייתכן שהיא לא חפצה לפתוח בדיאלוג ישיר מול אדם עם נוכחות כה מאיימת. שנית, הטקסט פונה גם, אם לא הבחנת, לנשים שנפגעו ויידעו אותה אך לא חפצו להתלונן, ולנשים שאולי נפגעו ושתקו עד כה. עצם העלאת דברים כאלה על הכתב יכולה לעודד את מי מהן לעשות מעשה ולהתלונן. כשזה הופך מהזוועה הפרטית שלך למשהו סדרתי, יש יותר כובד משקל לתועלת שתביא תלונה כזו מול המחיר העצום שתגבה, שהרי בחברות שמרניות כגון ישראל עדיין דבק קלון לא רק בעברייני המין אלא גם בקורבנותיהם.

  2. יובל:

    אחת אחת (1) – צר לי, לא השתכנעתי. קשה לי להאמין שלכתבת פלילים כל כך מנוסה יש בעיה לשלוח מייל לאיש תקשורת שבו היא מנסה להרתיע אותו – או להעביר מסר דרך איש שלישי. קשה לי גם להבין מה התועלת בפנייה לנפגעות באמצעות פרסום סטטוס המוני שכזה. האם שיחה אישית, מלב אל לב, לא יותר אפקטיבית מאשר הדבר הזה? האופציות שאת מעלה הן אפשריות אבל באופן אישי, אותי הן פשוט לא משכנעות.

  3. dervney:

    ואני חושב שרצח זה יותר גרוע.

  4. אדגר:

    דרווניי, אתה כל כך כל כך טועה.

  5. אורי ברייטמן:

    בכלל לא בטוח שהיא יכולה להתקשר לאיש ולספר לו על התלונות שקיבלה. היא עלולה לשרוף את אלו שפנו אליה, ועלולה לגרום לכך שהאיש יפעל נגדן בכל הכוח. בהחלט ייתכן שנוצר כאן קשר של שתיקה, שאותו פשוט אי אפשר להתיר כרגע.
    ייתכן גם שהפוסט של שטייף יחטיא לחלוטין את המטרה, ז"א לא ייקרא בכלל על ידי האיש שרצתה שיקרא אותו. אולי היא מודעת לכך.
    אם כבר, תפקידה של הדס שטייף הוא למתוח ביקורת קשה וישירה על המשטרה, שלא יודעת לטפל בתלונות כאלו כהלכה, שלא מעסיקה שוטרים מקצועיים שידעו ללוות את המתלוננות, ושלא מגינה על הקורבנות בצורה נאותה.
    הסיפור העיתונאי היחיד שאני רואה כאן הוא זה: יש נשים שלא רוצות להתלונן, ולמה זה קורה? כי המערכת, בסופו של יום, עובדת נגדן, לא בעדן. זה הסיפור האנושי הגדול באמת.

  6. יובל:

    אורי (5): אני מסכים לחלוטין. יש כאן כמה סיפורים עיתונאיים מעניינים ובמקום לעסוק בהם היא עוסקת בעצמה. מודה, זה מעצבן אותי. מודה.

  7. טמיר:

    מסכים עם כל מילה. יפה כתבת!

  8. אוזניון:

    ברגע שתהייה תלונה במשטרה מיד יוטל צו איסור פרסום ויהיה קשה יותר להגיע למתלוננות נוספות. דוקא בצורה הזאת יש סיכוי יותר גדול שנשים שיבינו שהן לא לבד יסכימו להתלונן.

    חוץ מזה ישנה גם האפשרות שמדובר ביותר מגבר אחד כך שפנייה אישית לא מתאימה.

    מצד שני אולי הדס מתכוננת לרוץ לכנסת.

  9. זיגי:

    אורי (5),
    במה בדיוק אשמה המשטרה? ללא מתלוננת שמגישה תלונה, המשטרה לא יכולה לחקור. גם אם תיפתח חקירה, היא לא תגיע רחוק ללא שיתוף פעולה מצד המתלוננות, ותעולל להן רק רעה בהוצאתן הכפויה לאור.
    המשטרה לא מגנה על הקורבנות? יש לך ראיה לטענה הזו? היתה קורבן בשנים האחרונות שנפגעה בצורה כלשהי ע"י הפושע לאחר שהתלוננה? משהו שהמשטרה יכלה למנוע? האמירה המקובלת היא שמערכת המשפט טוחנת לאט, והקורבן סובלת מהצקות עוה"ד של העבריין. יתכן שזה נכון, אבל המשטרה אינה הכתובת לטענה זו.
    "המערכת" אינה עובדת נגד המתלוננות. "המערכת" דורשת הרשעה של העבריין בנוהל משטרתי-חקירתי (ואחריו, נוהל משפטי) מסודר. קוראים לזה מדינת חוק. ואם אתה חלילה אדם שהעלילו עליו (לא קורה הרבה בעבירות מין, זה נכון, אבל קורה), אתה קורא לזה חבל הצלה.

    ואגב – אם אני מתאמץ מאוד ללמד סנוגוריה על הדס שטייף, הרי שתועלת היחידה שהפוסט שלה יכול להעלות היא הנעת נפגעות אחרות (שזהותן אינן ידועה, לפי שעה) להתלונן.

  10. אביב:

    מזל שיש את הדס שטייף שתגלה מי נאנסה, מי הוטרדה, ומי סתם משקרת להנאתה:

    "לעומתן, הנשים המעלילות מתלוננות עם עיניים בורקות, נראות חזקות, גם כשהן מנסות להשוות לעצמן חולשה. הן אובססיביות לגבי תלונתן, ונוהגות לחזור ולבדוק מה נעשה נגד ה"קורבן" שלהן, או נשוא העלילה. קולן חזק, כמעט רועם, גם כשהן מנסות לעיתים להתנהל כקורבן"

    (כמובן בתנאי שהמטריד אינו חבר, כמו אורי ברלב)

  11. שני:

    זיגי (9) אם היא היתה רוצה להניע נפגעות אחרות להתלונן היא היתה צריכה לפנות אליהן! אבל היא לא פונה אליהן, היא פונה אל אותו איש תקשורת. אם היא היתה מנסחת את מה שהיא כתבה כפניה למתלוננת אני בטוחה שגם יובל היה מוחא לה כפיים, אבל זה בדיוק מה שהיא לא עשתה ולכן יובל צודק במאה אחוז.

  12. תמר:

    שתלמד לכתוב, למען השם.

  13. זיגי:

    שני (11), גם אני חושב שיובל צודק. הדס לא יכולה לפנות לנפגעות האחרות, כי היא לא יודעת מי הן. אני מסכים שזהו נימוק דחוק, ציינתי שאני צריך להתאמץ כדי ללמד סנגוריה על הדס.

  14. גרבולון:

    א-פרופו סכנות האינטרנט, היה עוד אחד לפני כשבוע

  15. תולעת ספרים:

    יובל, אני לא כל כך מבין את מה שאתה עושה כאן. אתה מניח שתי הנחות שאין לי מושג מאיפה הן באות.
    אחת, שפעולה אנושית נובעת ממקור אחד קוהרנטי וברור. למה הטקסט הזה לא יכול לנבוע גם מאגו מנופח (מה, לעיתונאים יש אגו מנופח?! מי היה מאמין. עוד מעט תגיד לי שלאנשי אקדמיה-כמוני-יש אגו מנופח!) וגם כחלק ממאבק קבוצתי?
    שתיים, שלנשים יש את החופש המוחלט לבחור בכל אחת מהאופציות שמנית. אני יודע שהטיעון הזה מעצבן אותך, אבל אולי בכל זאת יש בזה משהו, אתה יודע מגדר, יחסי כוחות חברתיים וכאלה. לא שאני אומר שזה חזות הכול ושזו אמת מוחלטת ששולטת על מעשינו בעולם, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין שלנשים וגברים יש מיקומים חברתיים שונים במערך הכוחות החברתי. בהקשר הזה, כבר כתבו כמה מחקרים על כוחה של השמועה, הרכילות, הפעולה הפומבית שאינה ישירה אלא דווקא בכוונה עקיפה. סוג של טרור נגדי של אלה שאין להם את הכוח החברתי של השולטים בכיפה. מלחמת גרילה חברתית אם תרצה.
    אני רחוק מלטעון ששטייף היא גיבורת המין הנשי ושהיא חפה מכל אינטרס אישי (האם אפשר להיות חף מכל אינטרס אישי?). אבל להסתכל על הטקסט הזה ולהגיד שהוא פחדני זה בדיוק להיות הגבר הזה שלא מבין למה נשים לא מרגישות בנוח לעשות את מה שאתה כגבר מרגיש בנוח לעשות.
    אלא אם כן אתה מכניס לניתוח שלך את האישיות של שטייף עצמה, שאני לא מכיר, ומנתח את הטקסט בהתבסס על היכרות ישירה איתה.

  16. moshe:

    Kol hakavod, like

  17. יעל:

    אני מצדיעה להדס שטייף. אני בטוחה שזה נעשה אחרי מחשבה רבה. אני יכולה להזדהות איתה, שפגשה נאנסות, הרגישה את עוצמת הרגשות שלהן, רצתה לפעול אבל היא מנועה. כי הן פוחדות להתלונן. ואני בהחלט מבינה אותן. תראו מה קרה לבחורה מקרית מלאכי…התקשורת ידעה שנים על קצב – ולא עשתה כלום, כי לא היו מתלוננות, אז שתקו. והוא המשיך. אז שיפחד האיש הזה מהתקשורת…שבוודאי מבין למי הכוונה. ומצד שני – כמו שכתבו כאן – לא יכול להאשים, כי זה לא ישירות.

  18. התוהה:

    סליחה, אבל אם אותו "איש תקשורת בכיר" לא הורתע מ"מה שקרה" לאיציק מרדכי, ולחנן גולדבלט, ולמשה קצב, ולעוד כל מיני אנסים ומטרידים מפורסמים, אז הוא יורתע מהמכתב העמום של אחת הדס שטייף?

  19. ירון:

    ואולי היא השיגה "הרתעה" כללית של אנשי תקשורת שעושים מעשים מהסוג הזה?

  20. מעין:

    כשהסיפור של לאור היה על סף פיצוץ, אנשים שכתבו על זה (בעיקר בלוגריות ובלוגרים) מצאו יפה מאוד את הדרך לרמוז מספיק פרטים ככה שמי שמכירה תזהה.
    אולי היה לזה מעט אופי של "מי שיודע יודע", ואולי גם הן היו יכולות ללכת עד הסוף עם המהלך האמיץ של גילוי שם והסתכנות בתביעת לשון הרע, אבל הן לא עשו את זה. הן כן הלכו כמה רחוק שאפשר כדי להשיג את המטרות הלגיטימיות של פרסום כזה – בשביל להראות לנפגעות אחרות שהן לא היחידות, לעודד תלונות, או לעוד אווירה שתחשוף מספיק פרטים כדי לעודד חקירה גלויה.
    אז יש דרכים, ואם אלו היו המטרות של שטייף, ניתן היה להשיג אותן ככה.

    [וכל הבולשיט הזה עם "אל תפיצו את דיבתו של איש רעה" זה משהו שלא היה מזיק לשטייף ללמוד לפני שהפיצה עלילות והסתה לא מבוססת על פשיעה בקרב מבקשי מקלט.]

  21. יונה שבה:

    יש כל כך הרבה היבטים לפרסום שלה בפייסבוק ובחרת לטפל בחלק די שולי, בעיני. הנקודה החשובה ביותר ועל כך היא חוזרת- היא הרתעה מפני תקיפות נוספות של אותו ברנש. אני מעריך שאם קיימים בעולם יותר מנובלים, גם הם קיבלו תזכורת. הנקודה השניה בחשיבותה היא העדר תלונה למשטרה. בלי תלונה היא לא יכולה לפרסם יותר מרמזים קלושים בלי להסתכן בתביעת דיבה (מוצדקת כל עוד לא הוכחה אשמה).

    והאחרונה לערב זה. אם מה שסיפרה אכן קרה אותן הנשים בוודאי אוכלות את עצמן בתסכול וייאוש. אין להם עם מי לחלוק את הזוועה. הם חלשות וחוששות. הפוסט שלה משמש להן פה, עוזרת היא להם לפרוק קצת מהמטען.

    שאפו על הגילוי הנאות לגבי ההיסטוריה ביניכם.

  22. יואב:

    כתבת פלילים שרושמת ״מדוייק כמו פוליגרף״. מבחינתי זה אומר הרבה על אי ההבנה שלה בתחום שלה.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: