יודו-נאצים

מאז ומתמיד היה השיח בישראל רגיש למושגים הקשורים בשואה. יותר מ-70 שנה חלפו מתום מלחמת העולם השניה ועדיין דימויים, ביטויים ומונחים הקשורים בתקופה האפלה הזו נוגעים בעצב חשוף בחברה הישראלית. כל זה לא הטריד אראל סג"ל מנחה תכנית "הפטריוטים" שבערוץ 20. ביום שלישי שעבר, באמצע התכנית, הוא ניסה להבין "מי רודף את נתניהו" והקרין סרטון שנערך על פי ספר התעמולה הנאצית.

(בהערת אגב: אתמול, יום א', ניתן היה לצפות בתכנית כולה באתר "הפטריוטים". היום, התכנית הועלמה מהאתר).

בסרטון נראית איגואנה כשהיא בורחת מעשרות נחשים המנסים ללכוד אותה. הוא מלווה במוזיקה דרמטית, בצילום פנטסטי ובעיקר (ספוילר) יש לו סוף טוב: האיגואנה שורדת. הקטע נלקח מתוך התכנית Earth Planet II של ערוץ ה-BBC הבריטי (מעניין אם ערוץ 20 שילם תמלוגים על השימוש בו) והוא זכה למיליוני צפיות בארץ וברחבי העולם.

רגע לפני שסגל הקרין את הסרטון, הוא הסביר לצופים שסקר מצא ש"רוב הציבור חושב שהתקשורת רודפת את נתניהו. רוב הציבור!". סגל מתכוון לסקר של מוסף "פירמה" של "גלובס" שמצא ש-51% מהציבור סבור שהתקשורת "עוינת את בנימין נתניהו ורודפת אותו מסיבות לא ענייניות" לעומת 49% שסבור שהתקשורת לא רודפת את נתניהו. אכן, רוב מהמם.

כאשר התכנית חזרה מהפסקת הפרסומות אמר סגל לצופיו "חזרנו. ועכשיו לשאלה 'מי רודף את נתניהו'?".

הסרטון מתחיל להתנגן. עשרות נחשים מביטים באיגואנה התמימה. ברקע נשמע קולו של נתניהו "לא יהיה כלום, כי אין כלום". האיגואנה מתחילה לברוח. היא נמלטת במהירות בשעה שעשרות נחשים רודפים אחריה. ברקע נשמעים קולותיהם של מנחי החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, כולם מדווחים על החקירות שאליהן נקרא נתניהו. אמנון אברמוביץ, פרשן ערוץ 2 מדבר על "ישראל היום" והנחשים מגבירים את הקצב.

אלא שבעוד שהסקר מדבר על "התקשורת הישראלית", אראל סג"ל ועורכיו לא הסתפקו בקולותיהם של אנשי תקשורת. מיד אחריהם נשמעו קולותיהם של סתיו שפיר, בוז'י הרצוג, אראל מרגלית, אחמד טיבי, זהבה גלאון – כולם קוראים לנתניהו להתפטר. ברקע רואים את הנחשים מתנפלים על האיגואנה, חונקים אותה, מנסים להכיש אותה, אך היא נחלצת מהם. והנה שוב נתניהו, לועג לגיא פלג, מחקה אותו ומודיע לקול תשואות הקהל: "אני מתכוון להמשיך להוביל את הליכוד והמדינה". ברקע, האיגואנה ניצלה; היא עומדת על ראש הסלע, מתנשפת אבל בחיים, מביטה על הנחשים שניסו לחסל אותה.

גבירותיי ורבותיי לפניכם תעמולה קלאסית בסגנון הרייך השלישי. שימוש קצר ב"גוגל תמונות" חושף עשרות דימויים שונים מתקופת מלחמת העולם השניה בה הגרמנים מחסלים במו ידיהם את הנחשים שהם המרקסיסטים, היהודים, כל מי שהוא לא ארי. כל ילד בישראל יודע (כי מערכת החינוך מקפידה לספר לו) שכדי להפוך את היהודים לבלתי לגיטימיים, לכאלו שצריך לחסלם, פעלו הנאצים בצורה נמרצת כדי להעביר את היהודים תהליך של דה-הומניזציה, על-ידי השוואתם לבעלי חיים: נחשים, עכברושים, עכבישים ובמילים אחרות יצורים מסוכנים שיש להשמידם.

אראל סג"ל לקח סקר שעסק בתקשורת הישראלית והשתמש באחד הדימויים העלובים, הירודים והמטונפים שקיימים בהיסטוריה של תקשורת ההמונים, תוך שהוא משמיע ברקע לא רק את קולותיהם של אנשי תקשורת שעושים את עבודתם ומדווחים על החדשות: נתניהו נקרא לחקירה (העובדה שדמם של אנשי תקשורת הותר, היא כבר עניין של מה בכך), אלא גם את קולותיהם של נבחרי ציבור, אנשי אופוזיציה.

להיות איש תקשורת שמדווח על החדשות, שלא לומר איש שמאל, חבר באופוזיציה, לקרוא לראש הממשלה להתפטר בגלל שחוקרים אותו, כל זה הוא לא פחות ממעשה של בגידה בעם, במפלגה, בדגל, במנהיג, במדינה. בוגדים הם נחשים, חיה ערמומית, מכוערת, גסה ואלימה. נחשים יש לחסל.

צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה: ביום שלישי שעבר, ערוץ 20 שידר תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא מנחה התכנית בו שודרה תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג"ל הוא יודו-נאצי. הוא יהודי, חובש כיפה, שהשתמש בסגנון תעמולה נאצי על מנת לייצר בראשם של צופיו דימוי שמוכר היטב מההיסטוריה של העם היהודי, דימוי לפיו ישנה קבוצה (אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה) שמורכבת מלא יותר מנחשים, נחשים שרודפים באלימות, בתאווה, אחר חיה תמימה (ראש ממשלת ישראל) שנמלטת על חיה מהחבורה הרצחנית.

כאשר סג"ל שידר את התעמולה הדוחה שלו ישבו לצידו ארי שמאי, עירית לינור, שמעון ריקלין וקלמן ליבסקינד. אף אחד מהם לא אמר מילה אחרי שהסרטון הסתיים, אף אחד מהאנשים המשכילים האלו לא הביע מחאה. בשתיקתה, החבורה הזו, שאת קולותיה ניתן לקרוא, לראות ולשמוע בגלי צה"ל, במעריב ובמקומות נוספים, שיתפה פעולה עם מעשה תעמולה בסגנון נאצי.

אם מישהו מחפש להבין את מצב התקשורת בישראל, את מצב השיח בישראל, את הפסיכוזה הפשיסטית ששוטפת חלקים מהחברה הישראלית, הוא מקבל אותה כאן, בתמצית מרוכזת: תעמולה נאצית נגד אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה המשודרת בערוץ טלוויזיה ישראלי.

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

חשיפה: אנטי-עיתונאות במיטבה

לא חלף שבוע מאז שנפתחה שנת 2017 וכבר הצליח "ידיעות אחרונות" לקטוף את פרס השנה בקטגוריית "הכותרת האנטי-עיתונאית של השנה".

"חשיפה:", זועקת כותרת הגג, "פרשה חדשה מסעירה גוף ביטחוני גדול". הפונט של הכותרת הוא בגודל פלוס-מינוס 80, שזה בערך 50 יותר ממספר המילים שנותן שמעון שפר לקוראיו. ברור לגמרי שכל העניין נמצא תחת צנזורה, וצו איסור פרסום לכך שיצא צו איסור פרסום שאוסר לפרסם פרסומים אודות הצו, אבל התוצאה העיתונאית של כל זה היא בדיחה מגוחכת בריבוע.

התחלתי לחשוב על כותרות נוספות מהסוג הזה כמו "חשיפה: משפט כלשהו מסעיר תאגיד צרכני ענק" או "חשיפה: תוכן מסוים מטלטל מישהו ממש ידוע" אבל בשלב מסוים התייאשתי; המציאות עולה על כל דמיון והניסיון של "ידיעות אחרונות" להראות שהוא הראשון לחשוף פרשה מסעירה, על אף שאי אפשר לומר עליה מילה, יוצרת עולם שבו העיתון משחק מחבואים עם קוראיו.

קו-קו!

רני רהב, סערות ופוטושופ

1. רני רהב יצא שוב למסע הרבעוני שלו שבו הוא מסמן את ה"רעה רעה רעה" התורנית. והפעם: קבלו אותה, שרון שפורר. אם זה לא היה מגוחך, זה היה מצחיק אבל למרבה הצער, שום דבר בתופעה שנקראת "רני רהב" לא באמת מצחיק והכל בתופעה שנקראת "רני רהב" הוא מגוחך.

בהקשר של מה שרהב כתב, ראוי להעיר שתי הערות. הראשונה היא שבכל פעם שמישהו משתמש בביטוי "רבים שואלים אותי", כפי שרהב פתח את הטקסט שלו, אפשר להיות בטוח שאף אחד לא שאל אותו שום דבר. הסיטואציה היוונית שבה המקהלה שואלת ורני רהב עונה, מסביר ומבהיר, עד לרגע שבו הוא כבר לא יכול לעמוד בפני הלחץ ולכן הוא ניגש אל הארון, מוציא את חרב הסמוראים ויוצא למסע שחיטה סטייל קיל ביל, היא סיטואציה מגוחכת (הוא שאמרתי). רני רהב הוא ביריון; תמיד היה, תמיד יהיה. מי שמופתע מהטקסטים שלו, מהרמה, הסגנון או מהתוכן שלהם, כנראה מופתע כאשר השמש זורחת בבוקר.

ההערה השניה היא שרהב מנסה ליצור אבחנה בין "גבוה" ל"נמוך", כלומר בין "עיתונאית" לבין "בלוגרית". הוא מתיז בבוז את המילה "בלוגרית" כאילו אמר "מציצה" או "ויברטור". כאשר אני קורא חלק מה"עיתונאים" וה"עיתונאיות", כאשר אני קורא טקסטים ב"עיתון" ולא ברור לי אם אני קורא טקסט עיתונאי או תוכן שיווקי, כאשר אני קורא ידיעות בהן צריך לאתר עובדה אחת נכונה עם זכוכית מגדלת, כאשר אני נחשף לכל האינטרסים הגלויים יותר או הסמויים פחות של חלק מהעיתונאים, אני שואל את עצמי מה התוקף של האבחנה המגוחכת הזו (אמרתי לכם) של רהב. העובדה שהוא מנסה לשמר אותה, רק מצביעה על גילו, טעמו והבנתו את עולם המדיה החדשה.

2. כמו רהב, כך הכותרות האוויליות הקשורות בחורף, חוזרת כל שנה בהבדל אחד: הן רק נהיות יותר ויותר מגוחכות. אינדיקציה טובה להיטפשות של כלי התקשורת אפשר למצוא במילה אחת: "סערה".

מסתבר שבישראל אין חורף, אין עונה שמתחילה פחות או יותר באותה התקופה ונגמרת פחות או יותר באותה התקופה. אין מאפיינים ברורים לעונה כמו טמפרטורות נמוכות, רוחות וירידת משקעים. תחת זאת יש מתקפות של סערות: כל ירידת משקעים שהיא מעבר ל"טפטוף קל" זוכה ב"ידיעות אחרונות", אבל גם בכלי תקשורת אחרים, לכותרת "סערה": הסערה באה, שיא הסערה לפנינו, תוצאות הסערה, כך תתכוננו לסערה, איך לשרוד את הסערה. כמובן שהסערה מסתכמת בדרך כלל בשלוש שעות של גשם ושלולית בכביש החוף, אבל מה זה משנה.

המילה "סערה" ממחישה לא רק עד כמה התקשורת חובבת סנסציות (ולכן רהב הוא אורח קבוע בתכניות רבות) אלא עד כמה היא לא מסוגלת להכיל תהליכים ארוכים, ידועים וממושכים כמו "עונה". עונה היא דבר משעמם שאין בו התרחשות. סערה, לעומת זאת, היא אירוע קצר שאפשר לתאר אותו בשניים שלושה מחזורי-חדשות ולייצר סביבו דרמה. נלך על "סערה".

3. לסיום, גשו לחשבון האינסטגרם הזה. תגלו שם יצירות מקסימות: דונלד טראמפ כמלכת אנגליה. משעשע.

סופשבוע חמים.

צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את "ספוטלייט", סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף "ממון" עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ"ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב"בלומברג" התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: "אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים". מצוין.

ב"וושינגטון פוסט" פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: "תשתיות". אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה"וושינגטון פוסט" החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר'ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.

עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה

טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.

אבל נתחיל בהתחלה.

בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):

א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ"ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י"ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.

הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.

אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.

(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)

כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה"ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד"ר עו"ד מאיר קוגמן, יו"ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת "מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון".

נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).

ארגון נכי צה"ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר "וואלה" אמרה:

"אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה", היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר "הארץ" בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. "התחושה היא שהגב' חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון".

העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: "פחחחחחחחחחחחחחחחחחח".

אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א'. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: "היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח". זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.

כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א' וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.

בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו "דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א'. י"ד) מפני ההנהלה", וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.

לסיום, כותבת טלי ש"המומחה" (זה אני, במירכאות) "אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון". אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.

את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי "מומחה", אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!

אתנחם בחבריי. מדור א', כמובן.