כאשר נכנסתי לתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, כינסתי את כל הסגל האקדמי, הבכיר והזוטר ואמרתי להם את המשפט הבא: "התמזל מזלי והייתי בכל העמדות שהאקדמיה יודעת להציע: הייתי עוזר הוראה, מרצה מן החוץ, מרצה מן המניין, ראש התמחות וכעת דיקאן ואני אומר לכם באחריות, התפקיד הכי קשה הוא של עוזרי ההוראה". אני עומד מאחורי המשפט הזה גם כיום.
עוזרי ההוראה (אני נוקט בלשון זכר, אבל כמובן שהכל תקף גם לנשים) הם על פי רוב מאסטרנטים ולעתים דוקטורנטים. חלקם רואים את עתידם באקדמיה בעוד שחלקם פשוט מחפשים הכנסה צדדית בזמן שהם לומדים. המערכת בנויה כך שעוזרי ההוראה תקועים באמצע: מצד אחד המרצה של הקורס ומצד שני הסטודנטים שלומדים בו.
נתחיל במרצים. יש מרצים שמתייחסים אל עוזר ההוראה שלהם כאל המשרת האישי שלהם, זה שבמקרה הטוב צריך להביא להם ספר מהספרייה, במקרה הרע לכתוב את המבחן המסכם ובמקרה הלא פחות רע, להכין להם את המצגות שהם עומדים להציג בקורס בשבוע הבא. כיוון שההחלטה מי ישמש כעוזר ההוראה היא של המרצה הראשי בקורס, עוזרי ההוראה נאלצים לעשות את כל המטלות האלו ולסתום את הפה.
במקביל, יש את הסטודנטים. בעוד שבחלק מהמקרים הקורס מתנהל על מי מנוחות ותפקידו של עוזר ההוראה מצומצם, בחלק אחר של המקרים, הקורס נתפס כקשה (או שהוא באמת קשה) ועוזרי ההוראה נאלצים לטפל בפניות של עשרות סטודנטים, להשקיע שעות על גבי שעות בסיוע ותמיכה שלא לדבר על זה שכיום מצפים מהם להיות זמינים 24 שעות ביממה ("שלחתי לו מייל לפני שעתיים והוא עדיין לא ענה!", היא תלונה סטודנטיאלית שכיחה בהקשר הזה).
עוזרי ההוראה הם הקו האקדמי הראשון במלחמה על סקרנותם והישגיהם של הסטודנטים. כפי שמרצה רע יכול לחרב קורס שלם, כך גם עוזר הוראה. מצד שני, עוזר הוראה מעולה יכול להפוך את הקורס כולו לחוויה מהממת ולהפוך לאחד האנשים המשמעותיים בחוויה הסטודנטיאלית. מצד שני, בשדה הקרב האקדמי עוזרי ההוראה הם הטוראים: יש הרבה מהם, אין בעיה גדולה להחליף אותם (זה שקר מוחלט, אבל נשים את זה רגע בצד) ולכן אפשר לקצץ להם בתנאים ולדרוש מהם עוד ועוד מבלי למצמץ.
אין פלא לכן, שמהרגע שמכללה הופכת לארגון שרואה בעצמו בראש ובראשונה כעסק, הם הראשונים לחטוף.
אחת ההבטחות של המכללות למועמדים שמתעניינים בלימודים היא שאצלם הם יקבלו "יחס אישי". "בניגוד לאוניברסיטאות", כך מסבירים להם כמעט בכל המכללות, "אצלנו לא תלכו לאיבוד. יש לנו מרצים, מנטורים, ממונה על ענייני סטודנטים ועוזרי הוראה והם כולם כאן כדי לעזור לכם".
זה נכון. בתיאוריה. בפועל מהרגע שמסתכלים על האקדמיה כעסק, אחד המקומות הראשונים שבהם מנסים לחסוך הוא בעוזרי הוראה. ראשית, יש הרבה מהם, אז בואו נקצץ. במקום שיהיה עוזר הוראה אחד לכל, נניח, 100 סטודנטים, נשים אחד על כל 200 סטודנטים.
בנוסף מתחילים לקצץ בשכר שלהם ומעלים את הדרישות מהם כמו למשל להחזיר את הבחינות כמה ימים לאחר שהבחינה הסתיימה. כך, אם פעם עוזר הוראה בדק 100 בחינות, כיום הוא בודק 200, ואם בעבר ניתנו לו שבועיים ואפילו שלושה כדי לבדוק, להעיר, לתת ציונים, למלא את כל זה בקובץ אקסל, להעלות את הקובץ חזרה למערכת ולהביא את ערימת הבחינות חזרה למוסד, כיום יש לו עשרה ימים. כולל שישי-שבת. תפסיקו להתבכיין.
התוצאה: יותר ויותר מרצים עוברים למבחנים אמריקאים, אחרים מקצצים באורך הבחינה (כאשר מדובר במדעי הרוח והחברה) או במורכבותה (בדיסיפלינות אחרות) ואם כל זה לא קורה, הבדיקה הופכת בהגדרה להרבה יותר חפיפניקית והרבה פחות מעמיקה. התוצאה: יותר ערעורים, יותר כעס, יותר תסכול. אבל ערעורים, כעס ותסכול אינם נמדדים במאזן הרווח וההפסד של הארגון. הם לא נספרים, הם לא מתורגמים לכסף וסמנכ"ל הכספים לא מדווח עליהם לדירקטוריון. הם החומר האפל הזה שמסתובב במסדרונות, מרעיל לכולם את הנשמה אבל אינו מדובר או מתורגם למספרים.
הסיפור של עוזרי ההוראה הוא סיפור טוב להבנת המערכת כולה: ההחלטות מתקבלות דרך פריזמה כלכלית-פיננסית בעוד שהמשמעויות האקדמיות שלהן, שאותן קשה להמיר למישור הזה, לא נתפסות כחשובות על אף שהתוצאה שלהן ממארת: תסכול רוחבי של המרצים, של עוזרי ההוראה ושל הסטודנטים עצמם שמרגישים שרימו אותם.
מצד שני, הצלחנו לחסוך עשרת אלפים שקל ואם זה לא הישג, אינני יודע הישג מהו.
