חלון אחורי לעידן טכנולוגי אחר

לפני כמה ימים צפיתי (פעם נוספת) בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי". הסרט הזה נחשב לאחד הסרטים החשובים של היצ'קוק ומשחקים בו ג'יימס סטיוארט – ששיחק בשלושה סרטים נוספים של היצ'קוק ("החבל", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו") וגרייס קלי ששיחקה בשני סרטים נוספים שלו ("אליבי" ו"לתפוס גנב").

העלילה של הסרט מספרת על צלם עיתונות ששבר את הרגל ולכן הוא מרותק לכסא גלגלים, יושב בבית שלו ומשקיף דרך החלון על השכנים שלו. בתוך זמן קצר הוא מגיע למסקנה שאחד השכנים שלו רצח את אשתו. מכאן והלאה, הוא, החברה שלו (ליסה) והאחות שבאה לטפל בו (סטלה), מנסים לפענח את הרצח.

זה סרט היצ'קוקי קלאסי אם כי בעיניי יש לו סרטים מוצלחים יותר אבל מה שתפס אותי לאורך הצפייה המחודשת בסרט היא העובדה שהטכנולוגיות הכי מתקדמות שמופיעות בו הן עדשה של מצלמת סטילס ומשקפת.

הסרט צולם בראשית שנות החמישים ויצא לאקרנים בשנת 1954. הסיבה שצלם העיתונות, ג'ף, יכול להביט דרך החלון שלו אל תוך הבתים של שכניו היא שגם החלונות שלהם פתוחים והחלונות שלהם פתוחים כי חם – יותר מ-30 מעלות צלזיוס.

זה היה הרגע שבו הבנתי שהיום אי אפשר היה לעשות סרט כזה, לא באמת. קודם כל, בקייצים בניו-יורק יש היום הרבה יותר מ-30 מעלות צלזיוס (!Hello global warming) אבל מעטים פותחים חלונות. במקום זה הם סוגרים חלונות ונכנסים למזגן. ב"חלון אחורי" אין אפילו מאווררים ושניים מהשכנים ישנים במרפסת החיצונית שלהם מתחת לכיפת השמיים.

כאשר ליסה מתגנבת לבית הריק של השכן הרוצח, ג'ף לא יכול להזהיר אותה שהשכן חוזר כיוון שאין לה טלפון סלולרי. כל שרואים הוא את פניו המתייסרות. אמצעי התקשורת היחיד שמופיע בסרט הוא טלפון קווי שבו ג'ף משתמש כדי להתקשר לחבר שלו, בלש המשטרה, וגם כדי להטריד את השכן. הוא מוצא את מספר הטלפון של השכן בספר טלפונים. בסרט מוזכרת גם גלויה שהתקבלה (לכאורה) מאשתו של השכן, גלויה שמוכיחה (לכאורה) שהיא הגיעה בשלום ליעדה.

אין בסרט מכשיר רדיו ועל טלוויזיה אין בכלל על מה לדבר. אולי זו הסיבה שהדבר היחיד שג'ף יכול לעשות כדי להעביר את הזמן הוא להביט דרך החלון שלו ולצפות בחלונות של שכניו כאילו היו סרטים שונים – האחד סרט דרמה, השני מתח, השלישי מוזיקלי וכן הלאה. כאשר השכן הרוצח מגיע להתעמת עם ג'ף ומאיים לפגוע בו, ג'ף מתגונן באמצעות… הפלאש של המצלמה שלו. הוא מחליף במהירות נורות פלאש (!) ואז מבזיק אותן לכיוונו של השכן ההמום.

פחות משבעים שנה חלפו מאז שהסרט הוקרן לראשונה אבל מבחינה טכנולוגית הסרט הזה, שמציג את החיים היומיומיים של תושבי שכונה אחת בניו-יורק, כאילו ונלקח מעידן טכנולוגי כל כך קדום עד שהיום הוא נראה מוזר והזוי.

להבין את סין בסרט אחד

יש סרט, נכון יותר, קטעים מתוך סרט דוקומנטרי, שנהגתי להציג באחד השיעורים בסמינר המצטיינים שהעברתי בשנים האחרונות. זה הסרט של גודפרי רג'יו שאותו הפיק פרנסיס פורד קופולה, Koyaanisqatsi.

הסרט הוקרן לראשונה בשנת 1982 והוא יוצא דופן כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. אין בו דיאלוגים בכלל, אין בו מילה אחת – יש בו רק דימויים ויזואליים כשברקע נשמעת מוזיקה, שגם לה אין מילים. על פי רוב כשאני שומע תיאור מהסוג הזה אני בדרך כלל מוותר על החוויה – אין לי המון סבלנות לניסויים קולנועיים משונים – אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר לניסוי בקולנוע.

הוא נפתח בשוטים ארוכים של עולם הטבע – נהרות, עננים, מדבריות – ובהדרגה הוא מראה כיצד בני האדם השתלטו על כדור הארץ, ניצלו את המשאבים שלו והפכו את העולם שלהם לעולם שיצא מכלל איזון (זו המשמעות של המילה Koyaanisqatsi בשפת ההופי).

נזכרתי בסרט הזה כאשר צפיתי בסרט אחר, Ascention.

גם הסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי ועדיין יש ביניהם הבדלים. ב-Ascention יש אנשים מדברים והוא לא עוסק בכל כדור הארץ אלא מתרכז רק במדינה אחת, סין. ועדיין, יש בו וייב דומה. יש בו שוטים מתמשכים, שלעתים נראים חסרי פשר (הם לא), שבהם רואים סינים כשהם עובדים. סינים שעובדים במפעל לייצור טלפונים, במפעל לבדים, במפעל שמייצר בובות מין. יש בו סינים שלומדים איך להיות שומרי ראש, איך להיות משפיעני רשת.

הסרט מתחיל מלמטה. הצופים מוזמנים להכיר את סין מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שעומדים ברחוב ומחפשים עבודה באיזשהו מפעל, אם אפשר בכזה שאפשר לעבוד בו בישיבה, בתמורה ל-2-3 דולר לשעה, ונגמר עם משפחה שאוכלת במסעדה צרפתית ואב המסעדה אומר: "אולי אנחנו צריכים להביא לפה את המשרת שלנו כדי שילמד להכין את הקינוח הזה".

בניגוד לכותרת של הפוסט, לא תצאו מהסרט כשאתם מבינים את סין. למעשה, לאחר הצפייה בו הבנתי עד כמה אי אפשר להבין את סין, לא באמצעות סרט אחד ואולי אפילו בכלל. זו, בעיניי, התובנה האמיתית של הסרט. אני לא בטוח שהסינים מבינים את כל סין, אני לא בטוח שאפילו הם יכולים להכיל את הריבוי העצום שמתקיים בה. והם סינים!

ובכל זאת, הנה כמה תובנות שלי לאחר הצפייה בסרט.

  1. החברה הסינית היא חברה מעמדית בצורה קיצונית. אולטרה-עניים בצד אחד ואולטרה-עשירים בצד השני. כיוון שמדובר בסין מדובר בקבוצות גדולות בשני קצוות הספקטרום, אם כי, כמובן, יש פי שנדריבריליון יותר אולטרה-עניים.
  2. יחסי העבודה במעמדות הנמוכים מזכירים את מה שהתרחש במאה ה-19. בסצנה אחת שתי עובדות מדברות והאחת אומרת לשנייה שהעובדים רבים ביניהם מי יקנה לבוס ארוחת צהריים והסיבה לכך היא שהוא זה שמחליט כמה עבדת בפועל. כלומר, יכול להיות שעבדת חמישה ימים בשבוע האחרון אבל אם הבוס שלך החליט שעבדת רק ארבעה, תקבל שכר רק עבור ארבעה ימים בלבד. פלא שהם ממהרים לקנות לו צהריים?
  3. החברה הסינית עברה בתוך זמן קצר מחברה קומוניסטית וכלכלה מתוכננת, לחברה קפיטליסטית ותרבות הצריכה. זה לא "סתם" קפיטליזם; זה קפיטליזם אכזרי, קיצוני ומסויט שדוחף את הסינים לעבוד ללא הפסקה רק כדי לשרוד.
  4. העבודה במפעלים ובתאגידים הגדולים היא אירוע פשיסטי לכל דבר. בסצנה אחת נראים עובדים כשהם לובשים מדים וצועדים במצעדים כמו-צבאיים בחצר המפעל כאשר מנהל "אגף מיזוג אוויר" בוחן אותם (בעיניי זה הקטע המדהים ביותר בכל הסרט).
  5. יש עובדים, למשל בתחום האירוח, שעוברים הדרכות ושיעורים בהם מלמדים אותם מה צריך להיות גובה היד שלהם כאשר הם מנופפים לשלום וכמה חזק צריך להיות החיבוק שהם מעניקים. שוב דבר לא נשאר ליד המקרה.
  6. מצלמות נמצאות בכל מקום ובכל פינה. בחלק מהמקרים זו המדינה שמצלמת אותך ובחלק אחר זה אתה שמצלם את האחרים שמצלמים אותך בחזרה.
  7. זה לא נאמר בשום חלק בסרט אבל ניתן להבין שהערך העליון בסין הוא יציבות חברתית. זו מדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת, היא משתרעת על פני שטח כל כך גדול שבתוכו יש פערים כל כך גדולים, שכמעט כל אירוע שאפשר להעלות על הדעת נועד לשרת את המטרה הגדולה הזו: לשמור על היציבות. נדמה שזו הסיבה שכולם נדחפים (באגרסיביות) לשמור על הכללים ולשנן את אותן המנטרות ובעיקר להתנהג באופן קונפורמיסטי להחריד. על אף שנדמה לי שזה יהיה יומרני להסיק מסקנות מצפייה בסרט, אני מתרשם ש"אינדיבידואליזם" או "הגשמה עצמית" הם מותרות עבור חלק גדול מהסינים. הם לא חושבים במונחים האלו, זה לא מה שמעסיק אותם והם לא מנסים לגעת בזה.
  8. הדבר העיקרי שחסר בסרט הוא הצצה לתוך המרחב הביתי. אין בסרט אפילו סצנה אחת שבה רואים סינים כשהם בבית. רואים אותם רק כשהם בעבודה, בכנסים, בשיעורים, במסעדות, בבריכה. זה חבל כיוון שהסרט לא עונה על השאלה האם ועד כמה ההתנהגות במרחב הציבורי שונה בהשוואה למרחב הביתי, זה שאינו נאלץ להתמודד עם העין הבוחנת תמיד של המנהלים, של העמיתים, של המדינה.

הסרט יצא לאקרנים ב-2021. חבל שנתקלתי בו רק עכשיו. הייתי מציג כמה קטעים ממנו לסטודנטים שלי שאותם לימדתי קורס ב"חשיבה חברתית".

פרידה מ-Reply All

אם אני לא טועה, הפודקאסט הראשון שהאזנתי לו היה זה של Wired, ואם אני לא טועה, זה היה הפודקאסט של Wired בריטניה. זה היה כל כך מזמן שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו. האזנתי לו כאשר רכבתי על אופניים, ואז התחלפו שם המנחים וזה נהיה קצת פחות מוצלח ועזבתי אותו, למעשה עזבתי את כל העניין הזה של פודקאסטים למשך הרבה מאוד שנים.

בראשית 2015, כבר הייתי כמה חודשים בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת וכמות הנסיעות שלי על הכביש הפכה לפסיכית. נמאס לי להאזין לרדיו וחיפשתי משהו יותר מעניין. התחלתי להאזין לפודקאסטים ו-Reply All היה הפודקאסט הראשון שבחרתי.

הוא היה שונה. אני אפילו לא יודע להסביר מה היה בו שונה אבל הוא היה שונה. זו לא היתה תכנית חדשות (כמו הפודקאסט ההוא, של Wired), הם לא דיווחו על אירועי השעה – הם פשוט סיפרו סיפורים והם עשו את זה בצורה מוצלחת. מפה לשם התחלתי להאזין לעוד פודקאסט ועוד אחד. זה תפס אותי.

אתמול האזנתי לפרק האחרון של Reply All, הפרק שבו הם נפרדו מהמאזינים. הפודקאסט עצמו נסגר.

קשה לומר שהופתעתי. על אף שהאזנתי לכל פרק, בשנים האחרונות משהו שם נשבר. אחד המגישים (Pj Vogt) עזב לאחר איזו שערורייה פנימית ומאוד אמריקאית. לצד המגיש שנותר, אלכס גולדמן, החלו להופיע מנחים מתחלפים שבאופן אישי שעממו אותי. בחירת הנושאים שלהם הפכה יותר ויותר מעצבנת ונדמה היה שהם רוצים להיות בטוחים שהם לא מעליבים אף קבוצה בתוך ארה"ב. מתכנית שעוסקת באינטרנט זו הפכה לתכנית שעסוקה בפוליטיקת הזהויות המעיקה של אמריקה.

Reply All היה באוויר 7-8 שנים וניסיתי לחשוב האם יש איזשהו לקח שאפשר ללמוד מהסגירה שלו. אני לא בטוח שיש וגם אם יש אני לא בטוח שאני נמצא בעמדה המתאימה לנתח אותו. מה שבטוח הוא שקשה לשמור על רמה גבוהה של תוכן במשך תקופה כל כך ארוכה. על אף שעמד לרשותם צוות ענק של כותבים ותחקירנים ומפיקים ועורכים, השחיקה מתחילה לתת את אותותיה. אנשים מתחליפים להתחלף, הקול הייחודי של הפודקאסט משתנה ומאותו הרגע נדמה שקשה לעצור את הסחף.

ועדיין, זה חבל. כאשר הוא היה טוב, הוא היה ממש טוב וכמו תמיד, ה"טוב" הזה מתבטא בסיפור טוב ובדרך מוצלחת לספר אותו. זה, לפחות בעיניי, תמיד המפתח. נורא קל להקים פודקאסט כי זה בחינם, זה פשוט, פותחים מיקרופון, מזמין חבר ומדברים. פודקאסט! בפועל, הפודקאסטים הממש מוצלחים הם אלו שיודעים לספר סיפורים, ולא פעם ב-Reply All, ידעו לעשות את זה מצוין.

אז Reply All סוגרים ואני נפרד מהנסיעות שלי למכללה.

רגע…

אני פה כדי להביא כסף

טוויטר נוהגת להציג בפניי כל מיני ציוצים של אנשים שאני לא עוקב אחריהם. לפעמים הציוצים האלו מעניינים ולפעמים לא אבל רק לעתים רחוקות אני מגיב להם. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ שעליו התקשיתי שלא להגיב.

כתבתי כך:

לא עדיף לקצר תהליכים ולקנות ישר מניות של חברות סיגריות?".

מי שעומד מאחורי החשבון הזה ענה בקצרה. "לא". לא ויתרתי. "לא מבין למה לא", כתבתי. "אם כבר סרטן בנשמה למה לא בגוף? אם כבר חברה שמכחישה את ההשפעות שלה על בני אדם, למה לא ללכת על המקור? אני אומר תחשוב על זה. שמור על ראש פתוח. מה יש לך להפסיד?"

התשובה שלו היתה פשוטה:

"חבר, אני משקיע כדי להביא כסף הביתה. השאר מעניין, אבל לא במגרש ההשקעות".

עניתי שהוא יכול להיות רגוע; לרגע לא חשבתי אחרת.

נזכרתי בהתכתבות הקצרה הזו כאשר צפיתי בשידורים האינסופיים של הטלוויזיה הישראלית שמדווחת על המלחמה שמתרחשת באירופה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה.

***

הרציונאל מאחורי גיבוש טיס – לפחות כך זה היה בתקופתי – הוא שאם תדחוף את האנשים עד הקצה תגלה ממה הם עשויים. אפשר לטעון שהרציונאל הזה תקף גם בנוגע לדנ"א של גופי תקשורת שברגעים מסוימים מצליחה לשקף את הלך הרוח של החברה כולה. אז הנה שלושה דברים שלמדתי בשעות האחרונות.

ראשית, המרואיינים.

בחלוף 24 שעות מהרגע שהחלו השידורים המיוחדים ואחרי שכל המגישים כבר הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחריהם שגם הם הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחרים ששאלו את אותן השאלות בדיוק וקיבלו את אותן התשובות בדיוק של המגישים שהגישו לפניהם, עורכי המהדורות החלו להזמין לאולפנים את כל מי שאי פעם עבר בטיסת קונקשן דרך קייב על מנת שיספק פרשנות מלומדת בנוגע לשאלה "מה פוטין רוצה?". זה מלמד לא מעט על הרמה של התקשורת הישראלית ועל הצורך הבלתי פוסק שלה בראשים מדברים שימלאו את זמן האוויר בין הדיווח הזה (שלא מחדש דבר) לבין הדיווח הבא (שגם הוא לא יחדש דבר). בימים מהסוג הזה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מול מיקרופון.

שנית, הפרובנציאליות.

חלק עצום מהדיונים עסק בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות" או לחילופין "כיצד ישראל צריכה להגיב". כל העולם ואחותו מתעסק במלחמה קרקעית ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלפי בני אדם מאבדים את חייהם ומיליונים הופכים לפליטים, והשאלה הכי חשובה לדיון באולפני הטלוויזיה היא האם התגובה היבשה וחסרת המשמעות של בנט או לפיד היתה נכונה או לא וכמעט אף אחד לא מסביר שכרגע ישראל, תגובותיה ומחשבותיה לא מעניינות אף אחד – אבל ממש אף אחד.

שלישית, האינטרסים.

לא מעט "מומחים", שאלוהים יודע איזה סלע הרימו כדי למצוא אותם, הסבירו שישראל צריכה לחשוב רק על האינטרסים שלה ולא שלא אף אחד אחר. צחי הנגבי הסביר שזה לא הזמן להיות מוסריים ואנשי השקעות ומומחים לכלכלה הסבירו שאנחנו צריכים לחשוב על האינטרסים הכלכליים הישראלים. "זה סיפור אירופאי", אמר אחד מהם, "אנחנו צריכים לתת להם לסגור את זה בינם ובין עצמם".

זו תשובה פנטסטית בעיניי.

כשהייתי ילד, חשבתי לא פעם על השאלות שהציגו בפנינו בבתי הספר, שאלות כמו מדוע העולם לא נזעק לעזור ליהודי אירופה שעלו בלהבות במשרפות של הנאצים, למה לקח להם כל כך הרבה זמן, מדוע הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה אחרי שהם גילו מה מתרחש בהם. כילד לא הצלחתי לנסח תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו ומשום כך הנחתי שמדובר באנשים אכזריים ממש.

אני כבר לא ילד והיום אני כבר מבין שאין צורך להיות אכזרי ממש. כל שצריך הוא לגלות אדישות מוחלטת לסבלו של האחר. כל שצריך הוא להפגין חוסר אכפתיות עמוק ביחס להשלכות של המעשים שלך. אז אני משקיע בפייסבוק. אז? חבר, אני פה בשביל להביא כסף הביתה. אז כובשים מדינה באירופה, אז? אנחנו צריכים לחשוב על חור התחת שלנו ושאחרים ישמרו על חור התחת שלהם. זו רוח התקופה: אדם לאדם זאב.

לא, אני לא חושב שצריך לשלוח את בחורנו הטובים לאודסה אבל מה בנוגע ללהיות בצד הנכון של ההיסטוריה? האם זו בקשה גדולה מדי? מה בנוגע לומר את האמת הפשוטה בנוגע לדיקטטורים שלא מתקרבים לקרסוליהם של הנאצים ועדיין אין להם בעיה לפלוש למדינה אחרת כי, אתם יודעים, היא היתה פעם שלהם?

אתם יודעים מה, עזבו שטויות. בואו נעבור לכתבה שתבדוק כיצד הלחימה באירופה תשפיע על מחיר החופשה הבאה במדריד.

הטכנולוגיה כישועה – ביקור מחודש

לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא לא מעט הצהרות שערורייתיות בנוגע לכוחה של הטכנולוגיה וליכולתה להביא גאולה לעולם. בפרק הראשון בספר Does Technology Drive History מציע ההיסטוריון האמריקאי מריט רו-סמית', כמה וכמה דוגמאות להצהרות מהסוג הזה שהיו פופולאריות במיוחד במחצית השניה של המאה ה-19. הזכרתי את הספר הזה והצגתי ציטוטים מתוכו בפוסט שכתבתי לפני כמעט 15 שנה, בפברואר 2007, שכותרתו "טכנולוגיה כישועה". הוא עדכני היום כפי שהיה אז.

קשה שלא להתפעל מהכוח של הטכנולוגיה לפתור בעיות אבל כפי שטענתי ב"קוד סמוי", "הגישה הפתרונית" סבורה שטכנולוגיה יכולה לפתור כל בעיה ושכוחה נוגע באינסופי. בפועל, ישנן בעיות רבות שטכנולוגיה לא יכולה לפתור כלל.

ועדיין, אפילו היום, לא חסרים אנשים שמתייחסים לטכנולוגיה כאל סוג של אל, אל כל-יכול, אל שיגאל אותנו מהייסורים שלנו, אל שבכוחו המיטיב יביא את הישועה.

באוקטובר 2021 פורסמה ב"ניו-יורקר" כתבת מגזין מרתקת על תופעת ה-MasterClass, שיעורים מצולמים שמעבירים טובי המומחים מתחומים שונים – מכתיבה ועד בימוי, מטניס ועד משחק, מפיזיקה ועד אסטרונומיה. בניגוד ל-TED אלו לא הרצאות קצרצרות שאמורות להפוך אותך למועמד לזכייה בנובל אבל בדומה ל-TED, היומרה שלהן לשנות את חייך ולהעניק לך "השראה" היא אותה היומרה.

בתוך הכתבה מופיע הציטוט הזה של מארק וויליאמסון, סמנכ"ל התפעול של החברה שאחראית על אותם שיעורים:

אין לי הרבה מה לומר על ההצהרה הזו. מצד אחד היא כמעט קריקטורה על מה שמכונה בשם "אופטימיזם טכנולוגי" ומצד שני היא מייצגת אותה בצורה כל כך מוצלחת שהיא יותר דומה לתמונה מאשר קריקטורה.

אני מתעד אותה כאן כדי שהיא לא תיעלם לי כי ברור לי שמתישהו אחפש דוגמה עדכנית – לא כזו מהמאה ה-19 – להצהרות פומפוזיות, נפוחות מחשיבות עצמית ומחוסרות כל מודעות עצמית, שקשורות בכוחה המיסטי של הטכנולוגיה וזו הצהרה כל כך מוצלחת שלא הייתי רוצה לשכוח אותה.