QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג'ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג'קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ"לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ"ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד"ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה"ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: "סבבה", "אחלה", "מצוין", "בבקשה", "אין בעד מה", "אין שום בעיה", "בכיף", "שטויות", "בטח", "בשמחה" ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: "אין בעיה, הכל בסדר".
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא "קהל" ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש"קאת'י פסיפיק" היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ"ל "סמל מרצים"), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג'קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם "ישראל", לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו "ירושלים"). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו"ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו"ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.

על חשיבות הקהל

קונאן או'בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם "קונאן או'בריאן זקוק לחבר" שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או'בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או'בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או'בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או'בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי "אני חושב שגמרתי עם זה". אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי "אני חושב שאולי גמרתי עם זה" בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי "כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך"…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה "אני, אני זקוק לעמוד מול קהל". והיא אמרה "מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?", ואמרתי לה "את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך", והיא אמרה לי: "אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה".

בעיית הכפר הגלובלי

"הכפר הגלובלי" הוא אחד מביטויי הכנף היותר מוכרים של מרשל מק'לוהן, אבל מה קורה כאשר ביטוי שכזה הופך למציאות? מה קורה כאשר אחת החברות שהפכו את הביטוי למציאות צריכה להתמודד עם ההשלכות של המציאות החדשה שהיא עצמה יצרה?

אחרי ש"העין השביעית" פרסמו פרק מתוך הספר שלי, שעסק ב"פייק ניוז", גם "מוסף הארץ" מפרסם בסוף השבוע הזה פרק מתוך הספר שלי, "קוד סמוי". הפרק הזה, שעוסק בבעיית הכפר הגלובלי, הוא אחת התוספות האחרונות שהוספתי לספר, רגע לפני שהוא ירד לדפוס.

קוד סמוי

החלק הראשון בטקסט מבוסס על פרק נפלא שפורסם בפודקאסט המע-ולה, Radiolab ששודר באוגוסט בשנה שעברה, שהוא עצמו מבוסס על ממצאי תחקיר של אתר "פרופבליקה" שפורסם שנה קודם לכן שמבוסס, בחלקו, על טקסטים שפורסמו בגרדיאן הבריטי ובזידדויטשה צייטונג הגרמני.

כיוון שעיתון הוא לא הפורמט המתאים להערות שוליים, הן הושמטו בפרסום הפרק אבל מי שיקרא את הספר יוזמן להתמודד עם כמעט חמישים עמודים (המרוכזים בסוף הספר) שבהם אני מפנה למקורות שבהם השתמשתי: ספרים, מאמרים, פודקאסטים, ראיונות, קטעי וידאו, סרטים ועוד, כל מקור שכזה הוא לא פעם עולם ומלואו.

קוד סמוי

בתקופה האחרונה אני מרגיש שמשהו לא בסדר בעולם. נראה כאילו ההיגיון הפנימי, שאפיין אירועים והתרחשויות, נשחק ונעלם. כמו גליץ' במטריקס, אני מרגיש שכבר אי אפשר לתת פשר למה שקורה סביבי, שאין יותר אמת, סדר או היגיון, סיבה ותוצאה. תחת זאת נדמה שתהליכים גלובליים ומקומיים מתרחשים באופן אקראי, קפריזי, צצים משום מקום ואז נעלמים, טובעים תחת הכותרת של האירוע הבא, שהוא חסר היגיון כמו זה שקדם לו. יותר ויותר אני מזדהה עם המשפט שאמר מורפיאוס לניאו בסרט "מטריקס": "אתה נראה כמו אדם שמקבל את מה שהוא רואה כיוון שהוא מצפה להתעורר". האם אני חולם?

כך נפתח ספרי החדש, "קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי". אני מחבב את הפתיחה הזו כיוון שהיא מתארת באופן מדויק את התחושה שדחפה אותי לכתוב את הספר, התחושה שאני כבר לא מבין מה קורה כאן.

במהלך הספר אני בודק האם זה מקרה שנדמה לנו שהעולם השתגע או שמא זה קשור באיזושהי דרך לאופן שבו אנחנו חווים את העולם ומבינים אותו. אם בעבר הרחוק חווינו את העולם באופן ישיר, פנים אל פנים, הרי שבמאות השנים האחרונות אנחנו נעזרים במתווכים, באמצעי תקשורת שונים: מהעיתון דרך הרדיו והקולנוע ועד הטלוויזיה.

אבל בשנים האחרונות אמצעי התקשורת האלו, שמעצם פעולתם יוצרים עולם לינארי, כזה שיש בו סדר וקוהרנטיות, הולכים ומאבדים את מעמדם ותחתם מופיעים מתווכים חדשים, טכנולוגיות חדשות: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, אינסטגרם, גוגל, סנאפצ'ט, טינדר, ווייז, אובר ואחרים.

מה קורה, שאלתי את עצמי, כאשר אנחנו מביטים על המציאות, על החברים שלנו, על הפוליטיקה ואפילו על עצמנו, דרך העיניים של הטכנולוגיות החדשות האלו?

השאלה הזו, שטרדה את מנוחתי, שלחה אותי למסע מטלטל שנמשך כמעט שנתיים במהלכן ניסיתי להבין כיצד הטכנולוגיות השונות פועלות, כיצד הן "חושבות", מה הן "מעדיפות" ומהן ההטיות שלהן ולאחר מכן בחנתי כיצד כל אלו משפיעים עלינו המשמשים, כיצד הם משפיעים על הקשרים שלנו, על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

פתחתי את הפוסט הזה עם הפסקה שפותחת את פרק ההקדמה של הספר. כך ההקדמה מסתיימת:

לאורך הפרקים הבאים אקח אתכם למסע שבמהלכו נבין כיצד נשקפת המציאות דרך העיניים של אקולוגיית המדיה החדשה, איך אנחנו נראים כאשר אנחנו מוצגים דרכה, ואבדוק אם השינוי שהתרחש באקולוגיית המדיה הקודמת שיבש את תפיסת המציאות שלנו. לא פחות חשוב מכך, אציג את הקשרים הסמויים שקיימים בין אקולוגיית המדיה החדשה לשינויים שמתרחשים במקומות שלכאורה מרוחקים שנות אור מתחום התקשורת, כמו דייטינג ותעופה, פורנוגרפיה וראיונות עבודה, משחקים ותחבורה, בישול והוראה, תיירות והימורים. זה יהיה מסע חוצה יבשות שבו נבדוק מה מתרחש במדינות דוגמת ישראל וארצות הברית, מקסיקו ורוסיה, קניה, אנגליה וסין, אך גם מסע חוצה דיסציפלינות שיוצגו בו תובנות, טענות ומחקרים מתחומים כמו סוציולוגיה, תקשורת, פסיכולוגיה, מדע המדינה, נוירוביולוגיה, קולנוע, צילום, פילוסופיה, ספרות, חינוך ועוד.

אם אתם מרגישים שהעולם הפך כאוטי, משונה, מוזר והזוי, אם אתם חשים שכבר אי אפשר לתת פשר למה שמתרחש סביבכם, אני מברך אתכם בברכת "ברוכים הבאים למועדון" ואז ממליץ לכם לשבת ולהחזיק חזק – זו עומדת להיות חתיכת הרפתקה.

אני מקווה שתיהנו לקרוא הספר לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

(ניתן להשיג את הספר ב"צומת ספרים", "סטימצקי" ובחנויות הספרים הפרטיות. ניתן להשיג אותו גם בפורמט דיגיטלי באמצעות "עברית" ובקרוב גם כספר מוקלט [אני מקריא אותו!] באמצעות iCast).

לטרוף את הדבר הבא

תפקיד דיקאן במכללה הוא תפקיד משונה, תפקיד כלאיים. מצד אחד, אתה פועל בתוך הזירה האקדמית ששונה מזירות פרטיות-מסחריות רגילות ומצד שני מוטלת עליך אחריות הדומה לזו שמונחת על כתפיו של מנכ"ל של חברה. אם לדבר לרגע במונחים מסחריים, אתה אחראי על המוצר, על הלקוחות, על העובדים, על ההכנסות, על ההוצאות, על פיתוח, על שיווק. אתה צריך לשכור עובדים וגם במידת הצורך לפטר אותם, אתה צריך לשים עין על המתחרים, לנהל קשרים עם הרגולטור החיצוני ועם ההנהלה הפנימית, לבנות צוותים, לנהל אותם אבל גם להיות חבר צוות בעצמך וזו רק ההתחלה של הרשימה. במלים אחרות, זה לא תפקיד אקדמי-יבשושי קלאסי. זה תפקיד שאם עושים אותו נכון, הוא עמוס בתשוקה וברגש, בעשייה ובאתגרים.

לפני ארבע שנים לקחתי על עצמי את תפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל ואחרי קדנציה מלאה בהתרחשויות, והתמודדויות (על חלקן עוד אספר בהזדמנות, כאן ובמקומות אחרים), קדנציה שבה התרחשה בבית הספר צמיחה בכל ממד שרק אפשר להעלות על הדעת בשעה שבמכללה עצמה התרחשו תהפוכות מסוגים שונים, אני תולה את הנעליים בתחושת סיפוק גדולה.

בשנה הקרובה אלמד בסך הכל שלושה קורסים במכללה, אחד מהם קורס מקוון. המשמעות היא שהיומן שלי, שקודם לכן היה עמוס, דחוס ומאוד לא מפרגן, התפנה. קשה לתאר את תחושת השחרור, החופש והפוטנציאל שאני חווה בתקופה האחרונה.

(Photo by Peter Fogden on Unsplash)

בתחילת 2019 צפוי לצאת ספרי הרביעי שעליו עבדתי בשנתיים האחרונות ושנמצא בימים אלו בשלבי עריכה והגהה אחרונים. סביב הוצאתו לאור מתוכננים כמה אירועים שעליהם אודיע בהמשך.

בנוסף, היומן שלי מתמלא במהירות בעשרות הרצאות בין השאר לארגונים וחברות שניסו להזמין אותי בעבר להרצאה אך נאלצתי לסרב להן בשל מחסור כרוני בזמן. למעשה, חודשי אוקטובר ונובמבר כבר מלאים לחלוטין ועל כך אני צריך להודות לחבריי ב"סמל מרצים" שאיתם אני עובד מזה עשר שנים ושמהרגע שדיווחתי להם שאני פנוי, הפגיזו אותי באינסוף הצעות מרתקות, מהצבא ועד הייטק, מבתי ספר ועד חוגי בית מבנקאות ועד רפואה.

על אף שכבר כעת נדמה שזו עומדת להיות שנה מרגשת, אני מחפש לעצמי אתגרים נוספים. ניהול בית הספר לתקשורת חשף אותי לשפע האדרנלין שקיים בהתמודדות עם אתגרים גדולים וכעת, כאשר האתגר של בית הספר לתקשורת נמצא מאחוריי, אני מחפש את האתגר הבא (בשבועות האחרונים הצטרפתי לשני מיזמים תקשורתיים וטכנולוגיים שנמצאים בראשית דרכם ושיהיה מעניין לראות כיצד הם יתפתחו).

אם יש לכם רעיון, מחשבה או הצעה, אם אתם רוצים לחשוב יחד, לפצח אתגר או לבקש ממני להצטרף לאתגר שאיתו אתם מתמודדים, אשמח לשמוע על כך. אני ערוך ומוכן לטרוף את הדבר הבא.

אפשר להשיג אותי ב-Yuval.Dror אצל ג'ימייל.

החגים נגמרו. השנה מתחילה. זו תהיה שנה מלהיבה.