טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.
אחרי שהקדשתי לטיפוס הזה שני פוסטים יותר מדי, אני נאלץ להקדיש לו פוסט שלישי – גם הוא יותר מדי. אני מקדיש לפועלה העיתונאי פוסט שלישי, כדי להמחיש שיש עיתונאים, שכאשר הם נחושים לעשות עבודה מחורבנת, כאשר הם נחושים לצייר מציאות בדרך מסוימת (והם, משום מה, מקבלים גיבוי מהעורכים שלהם), קשה מאוד לעשות משהו בעניין. אני כותב "יש עיתונאים" כיוון שהעיתונאים הטובים רוצים לתאר את המציאות בצורה המדויקת ביותר האפשרית, הם רואים בזה שליחות. את העיתונאים הרעים כל זה לא מעניין. השליחות שלהם היא להראות שהם הכי חכמים.
טלי חרותי-סובר היא הבסיס למה שמכונה "פייק-ניוז", היא התשתית עליו נשענת כל התזה הרעועה של אנשים דוגמת דונלד טראמפ. הם תופסים אחת כמו חרותי-סובר, שבדרך לא דרך התקדמה, שהקריירה שלה זרועה בטעויות, תביעות דיבה והתנצלויות, וטוענים שזה הפרצוף של המדיה כולה. לא, זה לא הפרצוף של המדיה כולה. זה הפרצוף של טלי חרותי-סובר.
לפני כשבועיים פרסמה חרותי-סובר ידיעה באתר דה-מרקר המספרת כי מנכ"ל המסלול האקדמי המכללה למנהל, רני יעקובי, ביקש לסיים את תפקידו. זה, פחות או יותר, החלק היחיד בטקסט שלה שהוא מדויק. שנתחיל?
הידיעה נפתחת בתיאור דרמטי:
"סגל המכללה למינהל קיבל מייל מפתיע, המבשר על סיום תפקידו של רני יעקובי, מנכ"ל המכללה בשנתיים האחרונות. על המייל חתום נשיא המכללה, אשר טישלר"
סגל המכללה למנהל אכן קיבל מייל שעליו חתום נשיא המכללה אבל המייל לא היה מפתיע. הידיעה על החלטתו של רני לסיים את תפקידו נפוצה במכללה לפחות שבוע לפני שחרותי-סובר פרסמה את הידיעה המרעישה שלה (שהבסיס שלה, סביר להניח, הוא הודעה לעיתונות).
חרותי-סובר פרסמה את הידיעה שלה ביום ראשון, ה-19.2. שלושה ימים קודם לכן, ביום חמישי ה-16.2, התקיימה במכללה למנהל ישיבת מועצת סגל בה השתתפו כל חברי הסגל הבכיר במסלול. עוד בפתח הישיבה הודיע נשיא המכללה על החלטתו של רני ובישר כי מי שיחליף אותו יהיה סמנכ"ל פיתוח עסקי, רפי גמיש. יומיים קודם לכן, ביום שלישי ה-14.2, התקיימה ישיבה של ראשי היחידות וגם בה סיפר הנשיא על החלטתו של המנכ"ל.
"המייל המפתיע", אם כן, הפתיע בעיקר את חרותי-סובר שאם היתה עושה עבודה עיתונאית טובה יותר, אם היתה עושה עבודה עיתונאית בכלל, היתה מגלה את הסיפור שבוע קודם לכן. אבל מה לעשות, היא לא עשתה עבודה עיתונאית טובה, היא לא עשתה עבודה עיתונאית בכלל. כל שנותר לה הוא לתאר מייל שאת תוכנו יודעים כל חברי הסגל במסלול (ויש יותר מ-800 כאלו), שבוע לפניה.
הלאה:
יעקובי עמד במרכזה של מלחמת הוועד בהנהלה, כאשר לוועד דור א' הצטרף גם ועד דור ב' (מי שלא היה בתוך ההסכם הקיבוצי בעבר), והוכרזה שביתה בת קרוב לשבוע.
חרותי-סובר, תמשיך לברבר על דור א' ודור ב' עד שהפנים שלה יהיו סגולות. העובדה שהביטוי הזה, והכתבת עצמה, הפכו לבדיחה בקרב המרצים, לא תפריע לה. לגופו של עניין:
א. לעובדי דור ב' (אין עובדי דור ב' במכללה למנהל) אין ועד. משום כך המשפט "הצטרף גם ועד דור ב'" הוא משפט ריק. הוא בלוף, הוא שקר. זה כמו שאכתוב "הצטרף גם צ'ינגפינקי החייזר הידידותי".
ב. השביתה לא נמשכה "קרוב לשבוע", היא נמשכה עשרה ימים (שמונה ימי הוראה). לכל הרוחות, את דיווחת על השביתה, כמה עצלן יכול עיתונאי להיות כדי לא להסתכל בארכיון שלו עצמו ולגלות כמה זמן נמשכה שביתה שהוא עצמו דיווח עליה?!
ולבסוף:
לאחר דיונים מרתוניים הוחלט כי אנשי הסגל יעבדו יותר, יגיעו יותר ימים למכללה ובמקביל יקבלו את תנאי השכר שהובטחו בעבר, כולל הכנסת בתי הספר, שלא היו בהסכם הקיבוצי, לתוכו.
א. אני לא יודע מה זה "יעבדו יותר". מהמשפט הזה אפשר לחשוב שאנשי הסגל עובדים חצי יום בשבוע ועכשיו, סוף סוף, הם "יעבדו יותר". זו רמיזה שיש בתוכה השמצה פרועה.
ב. אין בהסכם החלטה שאנשי הסגל יגיעו יותר ימים למכללה (גם כך הם חיים במכללה. זו דוגמה לסוג הסילופים שחרותי-סובר מתענגת עליהם על מנת להשמיץ כל מה שמזכיר איכשהו עבודה מאורגנת).
ג. בניגוד מוחלט למה שמי שמכנה את עצמה "עיתונאית" כותבת, אנשי הסגל במסלול ויתרו על עשרות אחוזים משכרם ("תנאי השכר") ביחס למה "שהובטח להם בעבר". אני חוזר – עשרות אחוזים. האם זה אומר שחרותי-סובר לא מדייקת? האם זה אומר שהעובדות הן לא נר לרגליה? האם זה אומר שהיא נערת הפוסטר של המושג "פוסט-אמת"? מה פתאום. כל שאני אומר הוא שהמשפט הזה הוא דוגמה קלאסית להוצאת דיבה על עשרות אנשים.
שתי הערות לסיום.
חרותי-סובר היא לא סתם עיתונאית שלא מסוגלת לתקן את עצמה גם כאשר היא כותבת טעויות, היא לא סתם עיתונאית שתמשיך ותפיץ בדיות רק כדי להוכיח שהיא צודקת, היא מסוג העיתונאים שיסגרו איתך חשבון כי העזת לחשוף אותם, היא מסוג העיתונאים שירדפו אחריך לכל מקום כי גילית את הסוד הכי ידוע בתעשייה.
אתמול היא פרסמה טקסט על הדיל שבין יחימוביץ לכבל סביב הבחירות להסתדרות. ואיך היא פותחת את הטקסט שלה?
ההכחשה הגורפת של כבל ויחימוביץ' מזכירה לי אירוע מהעת האחרונה, כשכתבתי על שביתת המרצים במכללה למנהל. אחד מפעילי המשא ומתן היה ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת. דרור השתולל כשתיארתי את אנשי דור א', מול אנשי דור ב' במכללה. הזעם של דרור היה ברור (וגם כתוב שחור על גבי לבן): דור א' זה חברת חשמל, לא אקדמאים אינטליגנטיים ממכללה יקרה. הם, במכללה, לא דור א', הם סתם קבוצה של אנשים שמאוגדת תחת פינוקי ההסכם הקיבוצי, מול קבוצה אחרת שלא נהנית מאותו הסכם. העובדה שזו בדיוק ההגדרה של דור א', לא בלבלה את יובל דרור. קשה לזהות את עצמך עם משהו שיש לו גוון מלוכלך ובריוני, אלא שדרור וחבריו לא היו אז דור א', כמו שבין יחימוביץ' וכבל "אין דיל".
כן כן, כך נפתח טקסט על יחימוביץ וכבל. כמות ההשמצות שיש בקטע הזה היא מגוחכת ובעיקר היא מלמדת על סוג הבריונות הילדותית שמאפיינת את חרותי-סובר לאורך ורוחב הקריירה העיתונאית שלה. היא בדיוק הסיבה שכאשר התחלתי לכתוב על חרותי-סובר, הזהירו אותי באינסוף אזהרות שלא להסתבך עם זו שבטוחה שהשמש זורחת לה מהתחת רק כי יש לה גישה לעיתון.
מה שמוביל אותי להערה השניה. בפוסט הקודם שהקדשתי לחרותי-סובר, הודעתי על כוונתי לתבוע אותה בתביעת דיבה. מאז קיבלתי כמה וכמה טלפונים ממערכת דה-מרקר שביקשו להגיע לפשרה. הסיבה היחידה שהחלטתי בסופו של דבר שלא לתבוע קשורה בבקשתו האישית והמיוחדת של רני, מנכ"ל המכללה, שכעת עזב את תפקידו. הוא זה שביקש ממני באופן מיוחד למשוך את כל ההליכים שבהם כבר התחלתי. אהבתי את רני אהבת נפש ולכן הסכמתי.
טלי יקירתי, רני עזב.
