אם אני לא טועה, הפודקאסט הראשון שהאזנתי לו היה זה של Wired, ואם אני לא טועה, זה היה הפודקאסט של Wired בריטניה. זה היה כל כך מזמן שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו. האזנתי לו כאשר רכבתי על אופניים, ואז התחלפו שם המנחים וזה נהיה קצת פחות מוצלח ועזבתי אותו, למעשה עזבתי את כל העניין הזה של פודקאסטים למשך הרבה מאוד שנים.

בראשית 2015, כבר הייתי כמה חודשים בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת וכמות הנסיעות שלי על הכביש הפכה לפסיכית. נמאס לי להאזין לרדיו וחיפשתי משהו יותר מעניין. התחלתי להאזין לפודקאסטים ו-Reply All היה הפודקאסט הראשון שבחרתי.

הוא היה שונה. אני אפילו לא יודע להסביר מה היה בו שונה אבל הוא היה שונה. זו לא היתה תכנית חדשות (כמו הפודקאסט ההוא, של Wired), הם לא דיווחו על אירועי השעה – הם פשוט סיפרו סיפורים והם עשו את זה בצורה מוצלחת. מפה לשם התחלתי להאזין לעוד פודקאסט ועוד אחד. זה תפס אותי.

אתמול האזנתי לפרק האחרון של Reply All, הפרק שבו הם נפרדו מהמאזינים. הפודקאסט עצמו נסגר.

קשה לומר שהופתעתי. על אף שהאזנתי לכל פרק, בשנים האחרונות משהו שם נשבר. אחד המגישים (Pj Vogt) עזב לאחר איזו שערורייה פנימית ומאוד אמריקאית. לצד המגיש שנותר, אלכס גולדמן, החלו להופיע מנחים מתחלפים שבאופן אישי שעממו אותי. בחירת הנושאים שלהם הפכה יותר ויותר מעצבנת ונדמה היה שהם רוצים להיות בטוחים שהם לא מעליבים אף קבוצה בתוך ארה"ב. מתכנית שעוסקת באינטרנט זו הפכה לתכנית שעסוקה בפוליטיקת הזהויות המעיקה של אמריקה.

Reply All היה באוויר 7-8 שנים וניסיתי לחשוב האם יש איזשהו לקח שאפשר ללמוד מהסגירה שלו. אני לא בטוח שיש וגם אם יש אני לא בטוח שאני נמצא בעמדה המתאימה לנתח אותו. מה שבטוח הוא שקשה לשמור על רמה גבוהה של תוכן במשך תקופה כל כך ארוכה. על אף שעמד לרשותם צוות ענק של כותבים ותחקירנים ומפיקים ועורכים, השחיקה מתחילה לתת את אותותיה. אנשים מתחליפים להתחלף, הקול הייחודי של הפודקאסט משתנה ומאותו הרגע נדמה שקשה לעצור את הסחף.

ועדיין, זה חבל. כאשר הוא היה טוב, הוא היה ממש טוב וכמו תמיד, ה"טוב" הזה מתבטא בסיפור טוב ובדרך מוצלחת לספר אותו. זה, לפחות בעיניי, תמיד המפתח. נורא קל להקים פודקאסט כי זה בחינם, זה פשוט, פותחים מיקרופון, מזמין חבר ומדברים. פודקאסט! בפועל, הפודקאסטים הממש מוצלחים הם אלו שיודעים לספר סיפורים, ולא פעם ב-Reply All, ידעו לעשות את זה מצוין.

אז Reply All סוגרים ואני נפרד מהנסיעות שלי למכללה.

רגע…

שנה שנייה ברציפות: גם ב-2019 ועכשיו גם ב-2020. כיף, אושר וסיפוק גדול.

צריך לומר, זו לא "תחרות" נטולת בעיות. למשל – וזו רק דוגמה אחת – היא מתנהלת ללא שקיפות ומשום כך אף אחד לא יודע כמה אנשים השתתפו בתחרות, כמה הצביעו לכל פודקאסט (האם זכינו כי לנו הצביעו 19 קולות ואחרים קיבלו 16 קולות או שמא מדובר במאות? באלפים? במה מדובר?). ישנן בעיות נוספות שקשורות בהצבעה, באופן שבו מסדרים את הקטגוריות, בבחירת המשתתפים בתחרות וכן הלאה אבל בואו, כך או כך זה נעים וכיף לקבל משוב אוהד כל כך מהמאזינים שנותנים בנו אמון ומפנים כ-45 דקות מזמנם אחת לשבוע-שבועיים כדי להאזין לסיפורים שאני מספר.

תודה לכולכם.

תקופה קצרה אחרי שעזבתי את עיתון "הארץ" הוזמנתי על ידי חדשות ערוץ 2 (השם ייקום דמה) להגיש פינה בענייני טכנולוגיה ומפה לשם התגלגלתי גם להכנת כתבות למהדורה.

זו היתה חוויה מהממת כיוון שתוך זמן קצר הבנתי שבעולם הפרינט אתה מתמודד עם ממד תקשורתי אחד: טקסט. בעולם הווידאו אתה מתמודד עם שלושה: אתה כותב את הטקסט, אתה מצלם את הכתבה כך שיש לך וידאו, ובשלב העריכה אתה מוסיף סאונד – ושלושת הממדים האלו פועלים על הצופה בעת ובעונה אחת. זה היה מרתק ומתיש כאחד.

ב-18 החודשים האחרונים אני מגיש את הפודקאסט "עושים טכנולוגיה" וכאשר נכנסתי להרפתקה הנפלאה הזו, חשבתי שאני חוזר למקורותיי, לעולם שבו הטקסט הוא המלך היחיד. אבל גם במקרה הזה סבלתי מהערכת חסר ביחס לגודל האתגר.

פודקאסט מוצלח הוא פודקאסט שמורכב משני ממדים: טקסט והסאונד שמלווה אותו ובמובנים רבים, הסאונד הזה חשוב לא פחות – ולפעמים אפילו יותר – מהטקסט עצמו.

בסגר הראשון, בסביבות מארס 2020, לימדתי את עצמי לערוך סאונד (אני משתמש ב-Adobe Audition). זה נבע משעמום ומהעובדה שכאשר חזרתי מאוסטרליה נאלצתי לשהות בבידוד במשך שבועיים (אתם זוכרים שהיתה תקופה שבה הסבירו לישראלים שאוסטרליה היא מדינה מסוכנת בעוד שישראל היא הצלחה אדירה?), אבל גם כיוון שחשבתי שאם אני רוצה להבין טוב יותר את המכניקה של הפודקאסט, אני צריך לגעת במכניקה הזו, להתעסק בה בעצמי.

אז אחרי שלימדתי את עצמי לערוך התחלתי להעביר לעורך ולמפיק הפנטסטי שלי, גיא בן נון, שורה של קבצים, כל אחד מהם מכיל ערוץ סאונד אחר: ערוץ הסאונד הראשי שמכיל את הקול שלי ואת ערוצי הסאונד האחרים שבהם מופיעים האפקטים והעיטורים המוזיקליים. רק לעתים רחוקות היצירה המקורית עשתה את דרכה כמו שהיא אל המאזין שכן גיא המשיך לעבוד עליה: לפעמים הוא החליף, הוריד או הוסיף אפקטים, לפעמים הוא שינה את עוצמת הסאונד, לפעמים הוא החליף את הקטעים המוזיקליים שבחרתי, וכן הלאה.

בעוד שאני נהנה מאוד לערוך סאונד, נדמה לי שרק בפרק האחרון של הפודקאסט, "טיקטוק, ריגול והמלחמה הקרה החדשה", הרגשתי כיצד הוא משנה באופן דרמטי את איכות הסיפור שאני מספר.

על הפוד הזה עבדתי במשך כמעט חודש והוא הארוך ביותר שכתבתי עד כה. הוא עבר כל מיני גלגולים ובמשך תקופה ארוכה התלבטתי אם בכלל להקליט אותו. גם אחרי שהקלטתי אותו לא הייתי משוכנע שהוא "עובד". אבל אז התחלתי לעסוק בעיצוב הסאונד שמלווה אותו וכאשר סיימתי איתו, הרגשתי איך בפעם הראשונה הסאונד שהוספתי הפך את הסיפור לטוב יותר, מעניין יותר ומוצלח יותר. למעשה, בחלקים מסוימים, התפקיד שלו בסיפור גדול יותר מהתפקיד של הטקסט, שזה די פסיכי, כשחושבים על זה.

הפרק עלה לאוויר אתמול ואז, בהפרש של חמש דקות, קיבלתי שתי תגובות משני מאזינים. האחד ביקש להודות לי בהתרגשות על פרק מוצלח במיוחד והשני הודיע לי בכעס שהוא "מבטל את המנוי". נו, אם פרק אחד מסוגל לייצר שתי תגובות אמוציונליות נרגשות כל כך והפוכות כל כך, כנראה שהוא בסך הכל, לא רע.

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת ("הארץ", "ידיעות אחרונות"), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב"העין השביעית" וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של "לונדון וקירשנבאום" – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של "ספרים רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את "עושים טכנולוגיה" מבית "עושים היסטוריה". לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה "עליית המכונות".

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב"טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם" מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של "עושים טכנולוגיה" על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.

קונאן או'בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם "קונאן או'בריאן זקוק לחבר" שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או'בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או'בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או'בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או'בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי "אני חושב שגמרתי עם זה". אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי "אני חושב שאולי גמרתי עם זה" בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי "כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך"…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה "אני, אני זקוק לעמוד מול קהל". והיא אמרה "מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?", ואמרתי לה "את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך", והיא אמרה לי: "אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה".