לפני כמה ימים צפיתי (פעם נוספת) בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי". הסרט הזה נחשב לאחד הסרטים החשובים של היצ'קוק ומשחקים בו ג'יימס סטיוארט – ששיחק בשלושה סרטים נוספים של היצ'קוק ("החבל", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו") וגרייס קלי ששיחקה בשני סרטים נוספים שלו ("אליבי" ו"לתפוס גנב").

העלילה של הסרט מספרת על צלם עיתונות ששבר את הרגל ולכן הוא מרותק לכסא גלגלים, יושב בבית שלו ומשקיף דרך החלון על השכנים שלו. בתוך זמן קצר הוא מגיע למסקנה שאחד השכנים שלו רצח את אשתו. מכאן והלאה, הוא, החברה שלו (ליסה) והאחות שבאה לטפל בו (סטלה), מנסים לפענח את הרצח.

זה סרט היצ'קוקי קלאסי אם כי בעיניי יש לו סרטים מוצלחים יותר אבל מה שתפס אותי לאורך הצפייה המחודשת בסרט היא העובדה שהטכנולוגיות הכי מתקדמות שמופיעות בו הן עדשה של מצלמת סטילס ומשקפת.

הסרט צולם בראשית שנות החמישים ויצא לאקרנים בשנת 1954. הסיבה שצלם העיתונות, ג'ף, יכול להביט דרך החלון שלו אל תוך הבתים של שכניו היא שגם החלונות שלהם פתוחים והחלונות שלהם פתוחים כי חם – יותר מ-30 מעלות צלזיוס.

זה היה הרגע שבו הבנתי שהיום אי אפשר היה לעשות סרט כזה, לא באמת. קודם כל, בקייצים בניו-יורק יש היום הרבה יותר מ-30 מעלות צלזיוס (!Hello global warming) אבל מעטים פותחים חלונות. במקום זה הם סוגרים חלונות ונכנסים למזגן. ב"חלון אחורי" אין אפילו מאווררים ושניים מהשכנים ישנים במרפסת החיצונית שלהם מתחת לכיפת השמיים.

כאשר ליסה מתגנבת לבית הריק של השכן הרוצח, ג'ף לא יכול להזהיר אותה שהשכן חוזר כיוון שאין לה טלפון סלולרי. כל שרואים הוא את פניו המתייסרות. אמצעי התקשורת היחיד שמופיע בסרט הוא טלפון קווי שבו ג'ף משתמש כדי להתקשר לחבר שלו, בלש המשטרה, וגם כדי להטריד את השכן. הוא מוצא את מספר הטלפון של השכן בספר טלפונים. בסרט מוזכרת גם גלויה שהתקבלה (לכאורה) מאשתו של השכן, גלויה שמוכיחה (לכאורה) שהיא הגיעה בשלום ליעדה.

אין בסרט מכשיר רדיו ועל טלוויזיה אין בכלל על מה לדבר. אולי זו הסיבה שהדבר היחיד שג'ף יכול לעשות כדי להעביר את הזמן הוא להביט דרך החלון שלו ולצפות בחלונות של שכניו כאילו היו סרטים שונים – האחד סרט דרמה, השני מתח, השלישי מוזיקלי וכן הלאה. כאשר השכן הרוצח מגיע להתעמת עם ג'ף ומאיים לפגוע בו, ג'ף מתגונן באמצעות… הפלאש של המצלמה שלו. הוא מחליף במהירות נורות פלאש (!) ואז מבזיק אותן לכיוונו של השכן ההמום.

פחות משבעים שנה חלפו מאז שהסרט הוקרן לראשונה אבל מבחינה טכנולוגית הסרט הזה, שמציג את החיים היומיומיים של תושבי שכונה אחת בניו-יורק, כאילו ונלקח מעידן טכנולוגי כל כך קדום עד שהיום הוא נראה מוזר והזוי.

יש סרט, נכון יותר, קטעים מתוך סרט דוקומנטרי, שנהגתי להציג באחד השיעורים בסמינר המצטיינים שהעברתי בשנים האחרונות. זה הסרט של גודפרי רג'יו שאותו הפיק פרנסיס פורד קופולה, Koyaanisqatsi.

הסרט הוקרן לראשונה בשנת 1982 והוא יוצא דופן כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. אין בו דיאלוגים בכלל, אין בו מילה אחת – יש בו רק דימויים ויזואליים כשברקע נשמעת מוזיקה, שגם לה אין מילים. על פי רוב כשאני שומע תיאור מהסוג הזה אני בדרך כלל מוותר על החוויה – אין לי המון סבלנות לניסויים קולנועיים משונים – אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר לניסוי בקולנוע.

הוא נפתח בשוטים ארוכים של עולם הטבע – נהרות, עננים, מדבריות – ובהדרגה הוא מראה כיצד בני האדם השתלטו על כדור הארץ, ניצלו את המשאבים שלו והפכו את העולם שלהם לעולם שיצא מכלל איזון (זו המשמעות של המילה Koyaanisqatsi בשפת ההופי).

נזכרתי בסרט הזה כאשר צפיתי בסרט אחר, Ascention.

גם הסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי ועדיין יש ביניהם הבדלים. ב-Ascention יש אנשים מדברים והוא לא עוסק בכל כדור הארץ אלא מתרכז רק במדינה אחת, סין. ועדיין, יש בו וייב דומה. יש בו שוטים מתמשכים, שלעתים נראים חסרי פשר (הם לא), שבהם רואים סינים כשהם עובדים. סינים שעובדים במפעל לייצור טלפונים, במפעל לבדים, במפעל שמייצר בובות מין. יש בו סינים שלומדים איך להיות שומרי ראש, איך להיות משפיעני רשת.

הסרט מתחיל מלמטה. הצופים מוזמנים להכיר את סין מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שעומדים ברחוב ומחפשים עבודה באיזשהו מפעל, אם אפשר בכזה שאפשר לעבוד בו בישיבה, בתמורה ל-2-3 דולר לשעה, ונגמר עם משפחה שאוכלת במסעדה צרפתית ואב המסעדה אומר: "אולי אנחנו צריכים להביא לפה את המשרת שלנו כדי שילמד להכין את הקינוח הזה".

בניגוד לכותרת של הפוסט, לא תצאו מהסרט כשאתם מבינים את סין. למעשה, לאחר הצפייה בו הבנתי עד כמה אי אפשר להבין את סין, לא באמצעות סרט אחד ואולי אפילו בכלל. זו, בעיניי, התובנה האמיתית של הסרט. אני לא בטוח שהסינים מבינים את כל סין, אני לא בטוח שאפילו הם יכולים להכיל את הריבוי העצום שמתקיים בה. והם סינים!

ובכל זאת, הנה כמה תובנות שלי לאחר הצפייה בסרט.

1. החברה הסינית היא חברה מעמדית בצורה קיצונית. אולטרה-עניים בצד אחד ואולטרה-עשירים בצד השני. כיוון שמדובר בסין מדובר בקבוצות גדולות בשני קצוות הספקטרום, אם כי, כמובן, יש פי שנדריבריליון יותר אולטרה-עניים.
2. יחסי העבודה במעמדות הנמוכים מזכירים את מה שהתרחש במאה ה-19. בסצנה אחת שתי עובדות מדברות והאחת אומרת לשנייה שהעובדים רבים ביניהם מי יקנה לבוס ארוחת צהריים והסיבה לכך היא שהוא זה שמחליט כמה עבדת בפועל. כלומר, יכול להיות שעבדת חמישה ימים בשבוע האחרון אבל אם הבוס שלך החליט שעבדת רק ארבעה, תקבל שכר רק עבור ארבעה ימים בלבד. פלא שהם ממהרים לקנות לו צהריים?
3. החברה הסינית עברה בתוך זמן קצר מחברה קומוניסטית וכלכלה מתוכננת, לחברה קפיטליסטית ותרבות הצריכה. זה לא "סתם" קפיטליזם; זה קפיטליזם אכזרי, קיצוני ומסויט שדוחף את הסינים לעבוד ללא הפסקה רק כדי לשרוד.
4. העבודה במפעלים ובתאגידים הגדולים היא אירוע פשיסטי לכל דבר. בסצנה אחת נראים עובדים כשהם לובשים מדים וצועדים במצעדים כמו-צבאיים בחצר המפעל כאשר מנהל "אגף מיזוג אוויר" בוחן אותם (בעיניי זה הקטע המדהים ביותר בכל הסרט).
5. יש עובדים, למשל בתחום האירוח, שעוברים הדרכות ושיעורים בהם מלמדים אותם מה צריך להיות גובה היד שלהם כאשר הם מנופפים לשלום וכמה חזק צריך להיות החיבוק שהם מעניקים. שוב דבר לא נשאר ליד המקרה.
6. מצלמות נמצאות בכל מקום ובכל פינה. בחלק מהמקרים זו המדינה שמצלמת אותך ובחלק אחר זה אתה שמצלם את האחרים שמצלמים אותך בחזרה.
7. זה לא נאמר בשום חלק בסרט אבל ניתן להבין שהערך העליון בסין הוא יציבות חברתית. זו מדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת, היא משתרעת על פני שטח כל כך גדול שבתוכו יש פערים כל כך גדולים, שכמעט כל אירוע שאפשר להעלות על הדעת נועד לשרת את המטרה הגדולה הזו: לשמור על היציבות. נדמה שזו הסיבה שכולם נדחפים (באגרסיביות) לשמור על הכללים ולשנן את אותן המנטרות ובעיקר להתנהג באופן קונפורמיסטי להחריד. על אף שנדמה לי שזה יהיה יומרני להסיק מסקנות מצפייה בסרט, אני מתרשם ש"אינדיבידואליזם" או "הגשמה עצמית" הם מותרות עבור חלק גדול מהסינים. הם לא חושבים במונחים האלו, זה לא מה שמעסיק אותם והם לא מנסים לגעת בזה.
8. הדבר העיקרי שחסר בסרט הוא הצצה לתוך המרחב הביתי. אין בסרט אפילו סצנה אחת שבה רואים סינים כשהם בבית. רואים אותם רק כשהם בעבודה, בכנסים, בשיעורים, במסעדות, בבריכה. זה חבל כיוון שהסרט לא עונה על השאלה האם ועד כמה ההתנהגות במרחב הציבורי שונה בהשוואה למרחב הביתי, זה שאינו נאלץ להתמודד עם העין הבוחנת תמיד של המנהלים, של העמיתים, של המדינה.

הסרט יצא לאקרנים ב-2021. חבל שנתקלתי בו רק עכשיו. הייתי מציג כמה קטעים ממנו לסטודנטים שלי שאותם לימדתי קורס ב"חשיבה חברתית".

באמצע חופשת הסמסטר הצלחתי לגרד לעצמי שלושה ימי חופשה במהלכם טחנתי סרטים בקולנוע ובבית כאילו אין מחר. יש מחר, רק שהוא עמוס בעבודה וברור לגמרי שיחלפו חודשים ארוכים עד שאוכל שוב להתיישב בנחת מול סרט ומכיוון שכך טחנתי טקסטים לצד סרטים בקולנוע ובבית כאילו אין מחר. את הטקסטים אשאיר להזדמנות אחרת – הנה יבול הסרטים והנה מה שחשבתי עליו בקצרה:

נקודת שוויון (The Equalizer): סרט פעולה של דנזל וושינגטון. בניגוד לציון הגבוה יחסית ב-IMDB אני חושב שהוא סרט בינוני לגמרי אולי מכיוון שכל מי שראה שניים-שלושה סרטים של דנזל וושינגטון ראה את הסרט הזה לפחות פעמיים או שלוש בעבר. ציון: 6/10

השופט (The Judge): רוברט דאוני ג'וניור. יש אנשים שהשם הזה מספיק להם והאמת היא שבהדרגה אני הופך לאחד מהם, אבל דווקא רוברט דובאל הוא זה שעושה את הסרט שמספר על שופט מזדקן שמואשם ברצח ובנו, עורך הדין הצעיר שלא ממש מסמפט אותו, יוצא להגנתו. מוצלח ומכמיר לב. ציון: 8.5/10.

בן אלף (Son of a Gun): אני מחבב את יואן מקגרגור אבל הסרט הזה הוא סרט פעולה בינוני ששזור בו סיפור אהבה אידיוטי וצפוי מראש. למעשה, כל הסרט הזה צפוי מראש כמעט מהדקה השלישית. מיותר. ציון: 5/10.

המסירה (The Drop): אחד מהסרטים האחרונים של ג'יימס גנדולפיני שמשחק בדרמת פשע מוצלחת למדי. לא סרט מהמם, לא כזה שמשאיר אותך פעור פה, אם כי יש לו את הרגעים שלו, אבל עושה את העבודה בסבבה. ציון: 7.5/10.

צלף אמריקאי (American Sniper): אני אתחיל מהשורה התחתונה. בעיני זה סרט אכזבה. יש לו קטעי פעולה לא רעים בכלל, הוא מתאר בצורה יפה, ויש שיטענו מאוד אותנטית, את המלחמה שהתרחשה בעיראק, אבל הוא פוסטר לאמריקאיות רפובליקנית ופטריוטיות בגרוש שבא להקיא. על אף שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ועל אף שהוא בוים על ידי קלינט איסטווד ועל אף שברדלי קופר הצליח לשים על עצמו שרירים מרשימים, הוא בעיניי בזבוז זמן. ראיתי אותו בקולנוע והוא בקושי שווה את המסך הקטן. ציון: 6/10.

משחקי החיקוי (The Imitation Game): סרט נוסף שראיתי בקולנוע שהיווה חוויה מתקנת ל"צלף אמריקאי". כמו דאוני ג'וניור, גם בנדיקט קמברבאץ' הוא שם שדי בו כדי להביא אנשים מסוימים לקולנוע. אחרי "שרלוק" אני אחד מהם. הסרט, שמספר את סיפורו של אלן טיורינג, לא תמיד מצליח לשכנע באותנטיות שלו ועדיין זה סרט מוצלח שמספר על אחד האנשים החשובים בהיסטוריה של הטכנולוגיה במאה העשרים. העובדה שטיורינג לא היה מוערך מספיק בחייו, כמו גם האופן שבו הוא סיים אותם, קורעת את הלב. ציון: 8.5/10

בירדמן (Birdman): ללא ספק הסרט היפה של השנה. סרט שאם הוא לא מקבל אוסקר על צילום ו/או תפאורה כנראה שמישהו גנב אותו. כמובן שגם מייקל קיטון עושה פה תפקיד מצוין לצד אדוארד נורטון, אבל הסרט הזה הוא בעיקר חוויה אסתטית פיוטית ומהממת. מומלץ ביותר. ציון: 9.5/10.

וויפלאש (Whiplash): הסרט שממנו הכי נהניתי. פשוט סרט מעולה. יש שיטענו שהוא סוג של "תהילה" למתקדמים, ויש בזה משהו, אם כי הסיפור מתמקד באדם אחד, מתופף אחד והיחסים שלו עם המורה שלו. ג'יי קיי סימונס, שמוכר בעיקר מהתפקיד שלו ב"אוז", עושה בסרט הזה את תפקיד חייו. הנוכחות הקולנועית שלו היא לא פחות ממחשמלת – אי אפשר לעמוד בפניו. סרט נפלא, פשוט נפלא. ציון: 10/10.

כוח עליון (Force Majeure): סרט שוודי מה שאומר סרט אירופאי מה שאומר שבמקום פיצוצים, מכות ומתח, יש כאן דרמה אנושית קטנה; מה קורה כאשר אבא בורח כאשר מפולת שלג מאיימת לקבור אותו ואת משפחתו (למרות שבסוף היא נגמרת ממש בשום דבר) במקום להגן על ילדיו. לרגעים קצת משונה – בכל זאת אירופאי – ועדיין מציג משהו שדומה במשהו לחיים אמיתיים ולא מתוסרטים עד אימה. ציון: 8/10.

טוב, אני מודה, זה מתחיל להרגיש כמו בעיה. אחרי שהעירו לי שרק חולה רוח ישים לב לכמות המפיקים בסרט של סטיבן סיגל, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולא לשים לב לפרטים שוליים בסרטים של סטיבן סיגל. אבל אז נתקלתי בתגלית שעשויה לשנות את פני מדע הפיזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו ולא יכולתי להתעלם מכך.

בסרט "חצי מת", או כפי שהוא נודע במקור, Half Past Dead, יצירת מופת שקיבלה 4.5 כוכבים ב-IMDB  ולא היתה צריכה לקבל יותר מרבע משולש, משחק סטיבן סיגל איזה סוכן חשאי שנכנס לכלא אלקטרז (ברור) כדי לעשות שם משהו אבל אז חבורה של אנשים רעים פורצת לכלא כדי לתפוס מישהו כדי שהוא ייתן לה משהו וסטיבן סיגל מציל את המצב. אל תבקשו ממני עוד פרטים כי מעולם לא ראיתי את הסרט הזה מהתחלה ועד הסוף.

אבל אתמול, בזפזופ אקראי לגמרי נתקלתי בסצנה מופתית מתוך הסרט. בסצנה הזו, סיגל הבלתי חמוש (יש לו ידיים, בשביל מה הוא צריך אקדח) נמלט מאחד הפורצים שדווקא חמוש באקדח. הוא נותן לו בעיטה סטייל ברוס-לי אבל הפורץ מתאושש ורודף אחריו. סיגל מזנק דרך חלון והפורץ אחריו, יורה. אלא שאז משהו מוזר קורה. הנה זה לפניכם.

כמו שאפשר לראות, היורה מחזיק את האקדח ישר ויורה ישר. למרות שהוא מחזיק את האקדח ישר, כדורי האקדח שלו מתנפצים על השולחן שנמצא כחצי מטר מתחתיו ובאופן מפתיע כל זה קורה זמן ניכר לאחר שהם נורו מהאקדח. התייעצתי עם מומחים, פתחתי ספרים וחקרתי את הסוגיה לעומק אין לי אלא להסיק שהכדור בסרטים של סיגל טס קדימה ואז עשה רברס, מתרומם למעלה ונוחת במלוא הכוח למטה, על השולחן. הכדורים בסרטים של סטיבן סיגל הם כדורי פלא ואם זו לא תגלית מהמדרגה הראשונה, אל תקראו לי סטיבן. הוקינג.

עכשיו, אתם בטח שואלים למה אני רואה כל כך הרבה סרטים של סטיבן סיגל. ועל כך אענה: אין לי מושג! אבל אני חושב שאני זקוק לעזרה!

אתמול בשעה 22:00 שודר בערוץ כבלים כלשהו אחד מסרטי הזבל של סטיבן סיגל. סטיבן סיגל הוא לדעתי הבלתי קובעת בעליל אחת השאלות היותר לא-מעניינות של תעשיית הסרטים האמריקאית: מי שהיה הבטחה מסדר גודל בינוני התגלה כעבור זמן ממש לא ארוך כשחקן מוגבל בעל יכולת קולנועית לחלץ מגוון של הבעה אחת. ובכל זאת הוא ממשיך להופיע על המסך בעיקר סרטים שהמילה "גרועים" לא מתקרבת לתיאור הוגן שלהם. למה?

בכל אופן, אתמול בשעה 22:00 שודר בערוץ כבלים כלשהו הסרט "הרשעה מקסימלית" בכיכובו של סיגל. אין לי כל כך מושג על מה הסרט כי חמש דקות אחרי שהוא החל כיביתי את הטלוויזיה אבל צפיתי בתחילת הסרט ונתקלתי בתעלומה שאין אלא להגדיר אותה כתעלומה תעלומתית.

התעלומה הזו מתרחשת שתי דקות ו-52 שניות לאחר שהסרט מתחיל ומה שמעניין הוא שהיא קשורה בקרדיטים של הסרט. לנוחיותכם השגתי את השניות המדוברות.

כפי שניתן לראות, שתי שניות לאחר הקטע הערוך, נכתב בקרדיטים שקורי רות'בארת הוא "co-producer" של הסרט. וזה מאוד מכובד כי לא כל אחד יכול להיות co-producer של סרט של סטיבן סיגל. חולפות חמש שניות ומתברר שבין דאנג הוא "co-executive producer" וזה נראה לי תואר קצת יותר מתקדם כי executive נשמע יותר מתקדם ועדיין אני לא בטוח שהצלחתי לפענח מה ההבדל ביניהם. כעבור עוד רגע נחשפת העובדה שסטיב אוסטין (אחד מכוכבי הסרט) וג'ק הלר הם "executive producers" וזה כבר מעלה את השאלה הראשונה: אם יש שני executive producers הרי שהם בעצמם מפיקים משותפים בפועל (הרי הם שניים) אז מדוע נחסכה מהם תחילית ה-co? במה הם טובים מבין דאנג? במה הם טובים מקורי רות'בארת?

אבל התעלומה הזו נמצאת רק בראשיתה מכיוון שעשרים שניות לאחר תחילת הקטע מסתבר שבנג'מין אף סאקס הוא גם executive producer אלא שבניגוד לסטיב אוסטין וג'ק הלר, הוא זוכה להיות executive producer מבלי שהוא מצורף לשניים הקודמים שגם הם executive producers. מדוע הוא זוכה לקרדיט נפרד? במה הוא יותר אקזקיוקטיבי מסטיב אוסטין וג'ק הולר ומה אקזקיוטיבי יותר בהם מהאקזקיוקטיבה של בין דאנג?

חשבתם שזה נגמר כאן? לא! התעלומה רק הולכת ומסתבכת. אל כל מפיקי המשנה, המפיקים המשותפים והמפיקים בפועל השותפים נוסף כעת אדם נוסף, סקוט קנדי, גם הוא מקבל את התואר executive producer. מה שמעלה את השאלה, מה כל כך מיוחד בו ובבנג'מין אף סאקס שהם לא יכולים לחלוק ביחד קרדיט? אני לא רואה את סטיב אוסטין וג'ק הלר מתלוננים שצפוף להם!

חולף עוד רגע קט ומסתבר שיש עוד executive producer. כן! מדובר בקאוני ווקסמן, גם הוא זוכה לקרדיט נפרד משל עצמו זאת למרות שהוא נושא באותו תואר כמו בנג'מין אף סאקס וסקוט קנדי וסטיב אוסטין וג'ק הלר.

חשבתם שזה נגמר כאן, נכון? אז חשבתם. חולפות כמה שניות ולצוות המפיקים בפועל מצטרפים עוד שניים: נאדין דה בארוס וקווין קאשה. הם מקבלים את התואר executive producers – שזה בכלל הטריף אותי. מסתבר שהסרט הזה כל כך מסובך לעשייה שיש צורך בשבעה executive producers, שלושה מהם מקבלים קרדיט נפרד וארבעה מחולקים לשני צמדים. אבל למה? מה קובע את היותך זכאי לקרדיט נפרד? האם עבדת קשה יותר? הכנת קפה לאחרים? ניצחת את סטיבן סיגל בשש-בש?

בשלב הזה התעלומה לוקחת הפסקה קצרה כדי לדווח מי כתב את הסרט המדהים הזה רק כדי לחזור אל תעלומת המפיקים ולדווח שפיליפ בי גולדפיין הוא המפיק של הסרט.

אם כן יש לנו בצוות אחד co-producer אחד, co-executive prodcer אחד, שבעה executive producers שבתוכם קיים מדרג לא ברור של בכירות שלא ניתן לפענח אותו על פי הקודים המקובלים של מי מופיע ראשון (שהרי בהתחלה מופיעים שניים ביחד, ואז שלושה בנפרד ואז שוב שניים ביחד), ולבסוף producer, שלא ברור מה הוא בכלל עשה בסרט הזה כאשר יש לו צוות כה משובח, גדול וידוע-שם של מפיקים בפועל.

התעלומה הזו הדירה שינה מעיניי וכעבור כמה שניות נרדמתי. אם מישהו יכול לפתור אותה עבורי, אודה לו מעומק השלט-רחוק שלי.