על הקשר שבין טכנולוגיה ואמנות

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת יש בו כמה יתרונות ואחד מהם הוא שאני נתקל בבעיות ואז יוצא לי להציק לרואה שחורות, ורואה שחורות הוא בחור שאם מציקים לו מספיק, הוא זורק לכיוונך כמה רעיונות והמלצות. ההמלצה שהוא זרק לי הפעם היתה לראות את הסרט Tim's Vermeer, שלדבריו משודר ב"יס" אבל מכיוון שאין לי "יס" לא ראיתי אותו. אז דאגתי לראות אותו.

טכנולוגיה, במובנה הרחב, באה לא פעם לידי ביטוי בארטיפקט, שהוא אפליקציה, יישום של עקרונות מדעיים. לכן עבור רבים טכנולוגיה היא שלוחה של המדע. אמנות, לעומת זאת, נתפשת כמשהו אחר לגמרי. לא לומדים אמנות בפקולטה למדעים מדויקים או בפקולטה למדעי הטבע. אמנות היא מופשטת, רגשית, לא מדויקת בהגדרה, סובייקטיבית – או במילים אחרות, אמנות היא ההפך, היא כל מה שמדע הוא לא. אין פלא שעבור רבים הקשר בין טכנולוגיה ואמנות נתפש כקשר מפוקפק; אם אתה נעזר בטכנולוגיה בזמן שאתה יוצר אמנות אז, איך לומר, אתה קצת מרמה. כמובן שבתקופה שלנו יש כמה אמנויות שהן טכנולוגיות במהותן, כמו קולנוע, אבל מה לגבי ציור?

הסרט Tim's Vermeer עוסק באדם בשם טים ג'ניסון, מיליונר הייטק, שיש לו אובססיה מוזרה לצייר ההולנדי יאן (יוהנס) ורמיר. באופן אישי אני נורא אוהב את הציירים ההולנדים הקלאסיים של המאות ה-16 וה-17. על ברויגל האב כתבתי לפני כמה שנים אבל חוץ ממנו אני אוהב הולנדים נוספים בהם, כמובן, רמברנדט.

האובססיה של ג'ניסון קשורה בכך שהציורים של ורמיר לא נראים כמו ציורים רגילים; הם דומים יותר לצילומים (הנה קטלוג של הציורים של ורמיר). כיצד הוא עשה את זה? בכל זאת, מדובר במאה ה-17. הטענות שורמיר השתמש בטכנולוגיה, בייחוד ביישום של ה"קאמרה אובסקורה" כדי לצייר את ציוריו, מוכרות עוד מסוף המאה ה-19, אבל אף אחד לא הצליח לגלות איך בדיוק הוא עשה את זה.

ג'ניסון מתחיל מסע שמטרתו למצוא את הטכנולוגיה שורמיר פיתח שאפשרה לו לצייר כמו שאף אחד לא צייר בתקופתו. הוא מצליח לשחזר את הטכנולוגיה – או משהו שמאוד דומה לה – ואז מנסה באמצעותה לשחזר את אחד הציורים המפורסמים של ורמיר, "שיעור במוזיקה".

ג'ניסון אינו צייר מקצועי אבל התוצאה שהוא מפיק, באמצעות הטכנולוגיה שכנראה פותחה על ידי ורמיר, היא לא פחות ממדהימה. כעת עולה השאלה: האם ורמיר רימה? האם בגלל שהוא השתמש בטכנולוגיה שאפשרה לו לצייר/להעתיק את המציאות הופכת אותו לפחות אמן?

התשובה האינסטקטיבית שלי היתה: "ברור! זו רמאות!" אבל האם זו באמת רמאות? בתקופת הרנסנס ההפרדה בין מדע, טכנולוגיה ואמנות היתה הרבה פחות ברורה, אם בכלל, מאשר בימינו. ליאונרדו דה-וינצ'י היה צייר אבל התעניין ועסק באדריכלות, בפיתוח טכנולוגיות צבאיות, בגוף האדם, מתמטיקה, גיאומטריה, אטיולוגיה, אופטיקה ועוד. אז האם ורמיר הוא רמאי או שהוא פשוט בן תקופתו? אולי הבעיה היא בתפישה הרומנטית שלנו לפיה אמנים הם אנשים שמרימים את היד והופס, מציירים ואולי, בכל זאת, ורמיר היה פשוט שרלטן שנעזר בטכנולוגיה?

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת בזכות ההעברה שלו יצא לי לקבל המלצה מרואה שחורות וכעת אני מעביר אותה אליכם.

עניין נדוש

אתמול בלילה סיימתי לקרוא את "שבריר" של סטיבן טולץ. הספר עצמו ממש לא רע, אם כי אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שמצליחים לכתוב ספר שמחזיק יותר מ-600 עמודים. את הסיפורים שאני כותב בראש אני לא מצליח להחזיק יותר שישה עמודים.

בכל אופן, ממש לקראת סוף הספר, מספר הגיבור על חקירה שהוא עובר.

די מהר התחלנו כולנו לחזור על עצמנו. מדי פעם אפשרו לי להתהלך בחדר ולצעוק דברים כגון "כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?" זה היה מביך. הרגשתי מגוחך. נשמעתי מגוחך. זה היה נדוש; הסרטים הפכו לנו את החיים לעניין נדוש.

היום בבוקר ראיתי סרטון והבנתי שעם כל כמה שאני אוהב סרטים, יש משהו בזה. למעשה, אפילו להידרס על ידי אוטובוס הפך לעניין די, המממ, נדוש.

בהקשר הזה, מומלץ לא להיכנס לאתר Supercut.org. חבל. אתם תצאו ממנו רק אחרי שלושה ימים.

אנחנו לא פה רק בשביל הכסף

לפני כשבועיים בערך, התפרסם מאמר שלי בכתב העת New Media & Soceity, תוצאה של מחקר שערכתי לפני כשנה וחצי. המחקר מתרכז בארבעה מכתבים יוצאי דופן שנכתבו על ידי מייסדי ארבע חברות: גוגל, זינגה, גרופון ופייסבוק. המכתבים יוצאי דופן לא רק בשל התוכן שלהם אלא גם בשל ההחלטה של כותביהם לפרסם אותם במסגרת טופס S-1, מסמך שמוגש לרשויות הפיננסיות האמריקאיות לפני הנפקה בבורסה האמריקאית ואשר כולל פירוט נרחב של הביצועיים העסקיים של החברות.

במחקר שלי ניסיתי להבין כמה דברים:

1. למה המייסדים כתבו את המכתב מלכתחילה?
2. מדוע הם פרסמו אותו במסגרת S-1?
3. מה הם טוענים במכתבים שלהם?
4. מה הם מנסים להשיג?
5. כיצד העיתונות הכלכלית מתייחסת לתוכן המכתבים?
6. מה אפשר להסיק מהתשובות לשאלות 1-5?

לאחר שסיפרתי על המאמר, היו שביקשו שאתמצת בקצרה את הממצאים. לשמחתי, גם עורכי "לונדון וקירשנבאום" ראו את הסטטוס שלי בפייסבוק והזמינו אותי לאולפן כדי לספר על המחקר. הנה התוצאה, שכמובן עושה עוול לטקסט בן 8,000 מילה, ובכל זאת מספקת הצצה.

פריים 313 ואיש המטרייה

בעוד כחודש וחצי העיתונים, תכניות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט יציינו 50 שנה לאחד האירועים המוכרים ביותר והטראומתיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית: הרצח של הנשיא ג'ון אף. קנדי. האירוע הזה, שהתרחש כמה שנים לפני שנולדתי, עומד עד היום במרכזם של דיונים מרתקים באשר לשאלה האם היתה קונספירציה שהובילה לרציחתו של קנדי. תיאוריית הקונספירציה קשורה קשר ישיר לסרט שצילם אברהם זפרודר ואשר מתעד את הרצח, סרט שנחשב לאחד התיעודים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אם לא החשוב שבהם.

מה שמיוחד בסרט הזה הוא שהוא משמש כשעון, שעון מדויק, שעל פיו אפשר לחשב מתי נורתה כל אחת משלושת היריות שנורו לכיוונו של קנדי. השעון מלמד כי שלושת היריות נורו בפרק זמן של שש שניות והבעיה היא שתיאוריית היורה הבודד (כלומר הטענה שהיה רק יורה אחד, לי הארווי אוסוואלד), מתקשה להסביר כיצד באמצעות הרובה הידני שלו הוא הצליח לטעון שלושה כדורים, לכוון ולירות בצורה כה מדויקות אל עבר מטרה נעה.

בהקשר הזה, הטקסט הזה, שנכתב על ידי רון רוזנבאום, ושמופיע באתר smithsonianmag.com, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי על אודות הנושא.

בין השאר הוא מפנה אל הסרט הקצר הזה אשר מציג את אחת מתתי-התיאוריות שנוגעות לרצח, תיאוריה שמתמקדת ב"איש המטרייה", אדם שהחזיק מטרייה פתוחה ממש מול רכבו של קנדי בדיוק בשנייה שבו הוא נורה, זאת למרות שאף אחד לא החזיק מטרייה באותו הבוקר כיוון שזה היה בוקר שטוף שמש (רק בלילה הקודם ירד גשם). מסתבר שהצליחו למצוא את איש המטרייה והיה לו הסבר מרתק למעשיו. הנה הסרטון.

כמה אירוני. איש המטרייה משתמש בסמל כדי להפגין נגד אביו של קנדי והופך לסמל בעצמו, סמל לחוסר היכולת שלנו להבין כל תת-אירוע שמתרחש בתוך אירוע כל כך גדול, סמל ליומרה שלנו להבין דברים שאין דרך להבין אותם.

אבל הטקסט של רוזנבאום מטפל בנושא נוסף, בפריים אחד מתוך הסרט של זפרודר, פריים מספר 313. את הפריים הזה זפרודר חתך מתוך הסרטון כיוון שהוא היה מהמם מדי, קשה מדי, ורק כעבור יותר מעשור הוא נחשף בפני הציבור האמריקאי. זהו הפריים שבו פניו של קנדי מתפוצצים, ממש כך, מעוצמת הכדור שפוגע בו.

הנה הסרטון של זפרודר.

הטקסט של רוזנבאום מרתק כיוון שהוא מנסה להבין מדוע אנשים מעלים תיאוריות קונספירציה, מה התוחלת שלהן, מדוע הן כל כך משכנעות, מדוע הן כל כך בעייתיות ומדוע למרות מיטב הניסיונות שלנו להסביר את המציאות ולתת לה פשר, אנחנו נדונים לכישלון.

בשביל זה יש יוטיוב

ביולי 2011 עלה ליוטיוב הקליפ של Gotye לשיר "Somebody That I Used To Know". תוך זמן לא ארוך הפך השיר הזה לאחד השירים הפופולריים ביוטיוב ונכון לרגע זה הוא זכה לכמעט 360 מיליון צפיות, מקום 45 ברשימת 100 הקליפים הנצפים ביוטיוב. הנה קליפ:

כאן, בדיוק בשלב הזה, נכנסת יוטיוב לפעולה. חצי שנה לאחר הופעת הקליפ המקורי, להקת Walk Off the Earth העלתה גרסת cover לשיר. הביצוע, בעיניי, הוא מקסים ויוצא דופן וגם הוא זכה לתשומת לב ניכרת – יותר מ-140 מיליון צפיות. הנה הקליפ.

אחרי גרסת ה-cover הגיע גרסת הפרודיה על גרסת ה-cover. הפרודיה מבוססת גם האסתטיקה של הקליפ של Walk Off the Earth ולא פחות חשוב מכך על מילים ממש משעשעות. אני ממש אוהב את הביצוע הזה, שזכה ליותר מ-12 מיליון צפיות.

אז אחרי שיש את המקור שעליו עושים cover שעליו עושים פרודיה, מגיע תור הפארסה. היא יוצאת מנקודת הנחה שהגולשים מכירים את המקור, מכירים את ה-cover ואולי אפילו את הפרודיה. התוצאה, שזכתה לכמעט 300 אלף צפיות, מצחיקה ממש.

והנה בקליפת אגוז הסיבות שאני כל כך אוהב את יוטיוב: מצד אחד במה להצגת אמנות, שעליה בונים אמנות אחרת, שזוכה שלפרודיה על פרודיה וכן הלאה ומצד שני מספרי הצפיות מספקים המחשה מקסימה לרעיון של "הזנב הארוך".

השיר הזה, בעיניי, הוא דוגמה הרבה יותר מוצלחת לאופן שבו יוטיוב מתפקדת כזירה יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מ"גנגם-סטייל" על אלפי הגרסאות שלו, ואפילו יותר מ-call me maybe, שגם הוא זכה לפופולריות רבה ולאינספור גרסאות.