זו לא הבטחת בחירות (3)

לפני שנה וחצי העליתי את הפוסט הזה בו הזכרתי הבטחת בחירות של ביבי להוריד מיסים. "זו לא הבטחת בחירות, זו ההתחייבות שלנו", הוא אמר בתשדיר שהקלטתי בתקופה שלפני הבחירות, העליתי אותו ליוטיוב ולא שכחתי ממנו לרגע. אחרי הכל, ביבי הסתכל לי בעיניים והתחייב, לא?

לפני חצי שנה העליתי את התשדיר פעם נוספת אחרי שב"ידיעות אחרונות" התעוררו והבינו שבעצם אנחנו משלמים הרבה יותר מיסים.

קיוויתי שלא אאלץ לעלות אותו שוב. קיוויתי.

עכשיו "גלובס" התעורר והוא מבין את מה שכולנו מרגישים: בתקופתו של נתניהו, אותו נתניהו שהישיר מבט למצלמה ונתן הבטחת בחירות, כולנו משלמים יותר:

הממשלה החליטה להפחית את המסים הישירים, כלומר את מס ההכנסה ומס החברות, אך במקביל העלתה את המסים העקיפים. לכאורה מדובר במהלך אחד שמקזז את האחר, אך לא כך הדבר: כ-50% מהשכירים במשק כלל לא מגיעים לסף המס, ומי שייהנה בשנה הקרובה מהפחתת המסים יהיו רק מי שמרוויחים מעל 8,470 שקל בחודש. גם אלה לא יזכו ביותר מ-32 שקל בחודש, כך שביחס להתייקרות המחירים, השכיר הממוצע ודאי לא יוצא ברווח.

הסרטון הזה של נתניהו מלמד לא רק מה שוות הבטחות הבחירות של נתניהו (שום דבר) אלא אלא גם מהווה תשובה מתמדת לשאלה מדוע כולנו תמיד נאלצים להיאבק על הישרדות כלכלית כאשר ללשכת ראש הממשלה נכנס בנימין נתניהו. סליחה, לא כולנו. יש מי שמרוויח כאשר נתניהו עולה לשלטון: עשירים.

מה שתמיד הורס אותי זה הדרך שבה הממשלה מעלה את המס על הדלק. 56 אגורות מכל שקל שאנחנו משלמים בתחנת הדלק הולכים למדינה, כאילו יש למי מאיתנו ברירה במדינה שאין בה רכבת תחתית ורכבת ישראל מאחרת, צפופה, מושבתת במשך חודשים ארוכים או סתם עולה באש.

לכולם אסור לישון מתחת לגשר

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הודיע אמש (שבת) לשותפותיו החרדיות לקואליציה, כי יקדם את הצעת החוק של ח"כ משה גפני (יהדות התורה), לפיה אברכים יקבלו מלגה ללימודי תורה. זאת בכפוף לנוסחת פשרה, לפיה החוק יחול גם על סטודנטים הלומדים במוסדות חילוניים, בתנאי שיש להם שלושה ילדים והם אינם מחזיקים ברכוש.

כך נפתח הדיווח בנרג'-מעריב סביב הסוגיה שאיימה למוטט את ממשלת נתניהו. אל דאגה, נתניהו לא יאפשר למוטט את ממשלתו בגלל עניין פעוט כמו סחטנות חרדית סטנדרטית.

הבלגאן החל בעקבות פסיקת בג"ץ שקבעה שהחוק אוסר תשלום אבטחת הכנסה לאברכים. למה? אתם מוזמנים לקרוא כאן את ההסבר. עכשיו יש בעיה. איך בכל זאת מעבירים כסף לאנשים שלא עוסקים בשום דרך או אופן בעבודה יצרנית (כיוון שהם נורא עסוקים כל היום בלקרוא דברי קודש) שהם נשואים, ושיש להם שלושה ילדים, ובכל זאת זה לא מפריע להם שלא לעסוק בשום דרך או אופן בעבודה יצרנית כיוון שהם נורא עסוקים כל היום בלקרוא דברי קודש?

הצעת החוק של משה גפני פתרה את הבעיה: לעגן בחוק את זכותם של אותם אברכים לקבל מלגה. על מה בדיוק הם מקבלים מלגה מהמדינה? ובכן חברים, אנחנו חיים במדינה מושחתת, סקטוריאלית וחסרת כל היגיון. נותנים לאנשים מלגה כדי ללמוד תורה אבל לא נותנים לאנשים מלגה שלומדים פילוסופיה, אומנות, פיזיקה, רפואה, ביולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה או מתמטיקה. למה? ככה. החברה, באמצעות המנגנון הפוליטי אשר עוסק בחלוקת העוגה, קבעה שלימודי תורה חשובים יותר מכל השאר. ניחא. תורה זה חשוב לאללה.

אבל עכשיו יש בעיה. בעיה חמורה. זו אפליה! אחרי הכל, למה רק אברכים שלומדים במוסדות דת, כאלו שלא עושים שום דבר בחיים שלהם חוץ מלקרוא דברי קודש, נשואים ויש להם שלושה ילדים – למה שרק הם יקבלו "מלגה"? ראש הממשלה נחלץ לעזרה. על פי נוסחת הפשרה שלו, זו עליה סיפרתי בראש הטקסט, החוק יחול גם על סטודנטים הלומדים במוסדות חילוניים בתנאי שגם להם יש שלושה ילדים והם אינם מחזיקים ברכוש.

אנטול פרנס, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1921, התעניין מאוד בשאלות של צדק חברתי. בשנה הראשונה ללימודי הסוציולוגיה למדתי על הדרך שבה לעג פרנס לחוקים נוסח זה שמציע נתניהו.

הפשרה שמציע נתניהו היא על פניה פשרה שיוויונית. הנה, גם חרדים וגם חילונים יכולים ליהנות מאותם התנאים. על כך אמר פרנס: "החוק אוסר על כולם, עניים ועשירים כאחד, לישון מתחת לגשר, לקבץ נדבות ולגנוב אוכל". אכן, עובדתית זה נכון. החוק אוסר על כולם לישון מתחת לגשר ולגנוב אוכל – גם על עשירים וגם על עניים – רק שבפועל הוא חל רק על העניים כי העשירים אינם צריכים לישון מתחת לגשר, לקבץ נדבות או לגנוב אוכל.

באותו האופן, זה באמת נורא נחמד שגם חילונים יקבלו את אותו היחס כמו האברכים החרדים, וגם הם יקבלו תמיכה אם הם בעלי משפחות, אין להם גרוש על הנשמה ויש להם שלושה ילדים. בפועל כמעט ואין כאלו חילונים מכיוון שחילונים אינם נוטים להביא שלושה ילדים לעולם אם אין להם גרוש על הנשמה כיוון שהם לא עושים שום דבר כל היום.

אבל מה זה חשוב. העיקר שמבחינה פורמלית יש כאן שוויון.

המאבק על המכתש

נולדתי וגרתי רוב חיי בשכונת בורוכוב בגבעתיים. שכונת בורוכוב נוסדה ב-2 באפריל 1922 ובמשך שנים היא נוהלה במתכונת של קיבוץ עירוני. לא לחינם בשכונת בורוכוב הוקמה החנות הקואופרטיבית הראשונה בארץ שנקראה "הצרכנייה" אשר היתה קיימת עד לאמצע שנות ה-80'. הצרכנייה הזו היא האם של רשת "הקו-אופ הריבוע הכחול". בתקופתי, כל בתי הספר בגבעתיים היו לוקחים את הילדים לראות את הפלא. היום אין צרכנייה – יש שם רק שלט.

בתקופת המרד הערבי הגדול, שפרץ בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים, פעלו בשכונה מפעלים לייצור תחמושת עבור "ההגנה" וסליקים להחבאת הנשק. כולם היו מעורבים בזה, גם סבא שלי, אחד מותיקי שכונת בורוכוב, שהיה חבר ב"הגנה". הסליק הגדול ביותר בשכונת בורוכוב היה הסליק של אלדמע שהיה שייך לאברהם אלדמע. בעוד שכל בתי המתיישבים הראשונים בשכונה היו זהים, אלדמע בנה בית יוצא דופן כראוי לאישיות שלו. בחצר ביתו בנה ארגון ה'הגנה' את הסליק הגדול הראשון שלו, שאיחסן מאות כלי-נשק עד להקמת המדינה – 25 שנה רצופות. בבנייה החשאית השתתפו אלדמע עצמו, מפקד ה'הגנה' יוסף הכט, שאול מאירוב (אביגור) ויהודה שרתוק (שרת). רק מתי-מעט מתושבי השכונה, ולאחר מכן גבעתיים שהוקמה מאיחוד מספר שכונות עם שכונת בורוכוב בראש, ידעו את הסוד. בתקופתי, כל בתי הספר בגבעתיים היו לוקחים את הילדים לראות את הפלא. בשנות ה-80' השטח נמכר וכיום יש עליו מתחם של בתים. אין שם סליק יותר – יש שם רק שלט.

בשנת 1927 החליטו בשכונה לבנות אמפיתיאטרון ובנו אותו באזור בו היה מכתש טבעי. האמפיתיאטרון הפך ל"המכתש" ו"המכתש" הפך ברבות הימים למגרש הכדורגל של הפועל רמת גן (עוד על ההיסטוריה של המכתש ניתן לקרוא כאן). בתמונות השונות אפשר לראות את האזור: מכתש ענק, מעליו בית הספר בורוכוב ולצידו הצריף של תנועת הנוער העובד, קן בורוכוב, הקן הגדול ביותר בישראל. אני למדתי בבית הספר בורוכוב, הייתי חניך ואחר כך מדריך בקן בורוכוב.

בשנה האחרונה מנהלת קבוצת אוהדים של הפועל רמת גן, קבוצה שהולכת וגדלה ושאחד מראשיה הוא שלמה מן (ייגר מאיסטר), מאבק על "המכתש". הסיבה שצריך להיאבק עליו היא שבשורה של החלטות, חלקן תמוהות, "המכתש" נמכר ליזמים פרטיים. אלו, מעוניינים להקים במקומו שני מגדלים: האחד בן 17 קומות, השני בן 25 קומות.

* המכתש הוא הכתם החום במרכז התמונה. דשא ירוק אף פעם לא היתה אחת מתכונותיו של מגרש הכדורגל הזה.

אף פעם לא הייתי אוהד של הפועל רמת גן למרות שהתגוררתי במרחק של 40 מטר מהאיצטדיון. אני בכלל לא חובב גדול של כדורגל. אבל אני חובב גדול של שכונת בורוכוב. מדובר בשכונה ייחודית, בעלת היסטוריה יוצאת דופן, שאין בה שום עתודות קרקע. משום כך המחירים בה נמצאים כל הזמן בעלייה, משום כך "המכתש", שנטוע בלב השכונה כל כך קורץ ליזמי הנדל"ן.

"המכתש" נמצא בתוך אזור צפוף גם כך. והדרך היחידה להקיף אותו היא בנסיעה ברחוב חד סטרי. כבר כיום יש במקום פקקי תנועה בלתי נסבלים. בראש "המכתש" נמצא בית הספר היסודי "בורוכוב". בתחתית "המכתש" נמצא בית הספר התיכון "קלעי" (בו למדתי). אל תוך האזור הזה נשפכות מאות מכוניות של הורים ושל התושבים המעוניינים להיחלץ החוצה לתל-אביב, לעבודה. כעת דמיינו לעצמכם מה יקרה אם במקום הריאה הירוקה האחרונה שיש בשכונה (למעשה, במובנים רבים, בגבעתיים כולה), יצמחו שני מגדלים אשר יזרימו לתוך השכונה הקטנה הזו עוד מאות רבות של תושבים.

שלמה שלח לי למייל סרטון שהאוהדים הפיקו. בסרטון ניתן לראות את האזור כמו גם את ההפגנות של האוהדים אשר נלחמים על מגרש הכדורגל שלהם. הסיסמה שלהם היא "המכתש הולילנד". אני לא מכיר את פרטי הפרטים של עסקת המכירה, אבל לתחושתי, הם לא לחלוטין מגזימים עם ההשוואה.

מי שיפקיע את השטח הזה לטובת מגדלים כעורים, זרים לחלוטין לאופי של השכונה, יקים את "מגדל נווה צדק" של שכונת ברוכוב.

אני לא יודע אם עוד יש סיכוי להציל את "המכתש", אני רק יודע שאם במקומו יקומו שני מגדלים, אשר יחסלו אותו ואת המורשת התרבותית והספורטיבית שהוא מייצג, זו תהיה בכייה לדורות. במקום המכתש – יהיה במקום שלט. כמו הולילנד בירושלים, כמו המגדל בשכונת נווה צדק, יהיו מגדלי בורוכוב אות קין על מצחה של חברה שמתפרקת מנכסיה לטובת יזמי נדל"ן.

הדיגיטציה של הרוע

לפני קצת יותר משנה פרסמתי פוסט שהתייחס לכמה מרעיונותיו של הפילוסוף הצרפתי ז'אק אלול. אתמול קיבלתי קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לכתבת התחקיר הכי טובה שקראתי מזה זמן רב, כתבתו של שי פוגלמן בעיתון "הארץ".

פוגלמן מתאר כיצד המשטרה, בייחוד המשטרה באזור חברון (אבל לא רק), החלה להתמקד בעבירות מסוג מסוים. פוגלמן טוען שהסיבה להתמקדות בעבירות האלו אינה קשורה ל"אידיאולוגיה" או להחלטה של המחוז או הפיקוד של המשטרה להילחם בסוג מסוים של עבירות. תחת זאת, הסיבה האמיתית למאבק במשליכי האבנים ובמחזיקי הסכינים קשורה לרצון של השוטרים לשפר את "הניקוד שלהם" במערכת מחשב חדשה המכונה מנה"ל.

המערכת נותנת ניקוד לכל תחנת משטרה בהתאם לביצועיה וזאת על פי פרמטרים שנקבעו מראש. הניקוד אינו חסר משמעות והוא משפיע באופן ישיר על קידום השוטרים. בניסיון לקבל את הניקוד המקסימלי, החלו השוטרים להתמקד בעבירות מסוימות. כותב פוגלמן:

לאחר בדיקת המערכת ושקלול הציון שהיא נותנת לתחנות השונות, מתברר כי שני פקטורים הופכים את מעצרם של צעירים פלסטינים בחשד שיידו אבנים לאטרקטיבי ביותר, לפעמים הרבה יותר מטיפול בעבירות פליליות אחרות. לכידתם של זורקי אבנים מוגדרת על פי רוב "עבירת חשיפה", כלומר עבירה שלא הוגשה עליה תלונה במשטרה, ומעצר החשודים והודאתם הם תוצאה של עבודה יזומה מצד שוטרי התחנה.

וכך, כל טיפול בעבירת חשיפה מעניק לתחנה 4.2 אחוזים נוספים לציון. גם גילם הצעיר של הנחקרים שהודו באשמה מעניק לשוטרי תחנת חברון תוספת ציון, שיכולה להגיע בנסיבות מסוימות עד שבעה אחוזים. תוספת ציון, שיכולה להגיע עד 20 אחוז, תקבל התחנה אם יוגדרו המעצר והודאת החשוד כעמידה ביעד של המחוז – כפי שקורה בכמה מן האישומים הנדונים.

בעוד שפוגלמן מתאר בצורה פלסטית ומבהילה את הטענות של הפלסטינאים אודות עינויים הכוללים מכות איומות שהם סופגים במהלך החקירות, תיאור המצדיק דיון בפני עצמו, הטקסט שלו מתכתב, מבלי לדעת, עם אלול (בהערת אגב אומר, שהעובדה שאין ערך בויקיפדיה בעברית לז'אק אלול היא לא פחות מתעודת עניות לויקיפדיה הישראלית. הייתי כותב את הערך בעצמי אם לא הייתי סולד כל כך מהמערכת הטכנית של ויקיפדיה ומהסנוביזם הבלתי נסבל של אלו שמנהלים אותה).

אלול טען שמרקס טעה: לא הקפיטל היא התופעה החשובה ביותר בעולם המודרני אלא הטכנולוגיה. כאשר אלול מדבר על טכנולוגיה הוא מדבר על "טכניק" (Technique) ומדגיש שהיא לא זהה ל"טכנולוגיה". על פי אלול המושג "טכניק" לא מתייחס למכונות או טכנולוגיה אלא ל"מכלול השיטות הרציונאליות שמטרתן יעילות מוחלטת בכל תחום בפעילות האדם". לטענתו, לטכניק יש כמה מאפיינים משותפים, אחת מהן היא הרציונאליות.

לדבריו, התופעה הטכנית היא המהלך במסגרתו כל פעולה טכנית ספונטנית (מקטיפת פירות ועד בניית בית) הופכת לפעולה החותרת להשתמש ב"אמצעי הטוב ביותר" ולהגשים עצמה בצורה היעילה ביותר. עם הזמן היא הופכת לסוג של תודעה כאשר "הדרך הטובה ביותר" משתלטת על כל תחומי החיים. "המשימה היא למצוא את האמצעי הטוב ביותר במונחים מוחלטים, על בסיס חישוב מתמטי", הוא כותב בספרו "The Technological Society".

הרציונאליות הטכנית הזו עושה רדוקציה לכל דבר בו היא נוגעת למימד השיטה והלוגיקה שלה. הכול מרודד לרמה של "עובדות, כוחות, תופעות, אמצעים וכלים". מכיוון שאין ספונטניות, מכיוון שאין יצירתיות, הכול מלאכותי והכול נתפש כמו בעיה אותה ניתן לפתור באמצעות הלוגיקה של הטכניק: "יער הופך לפארק לאומי; משחק בייסבול מקרי בין ילדים בפינת רחוב הוא ארגון של ליגת ילדים המחכה להיוולד", כותב דיוויד לבקין (Lovekin) במאמרו על אלול.

על פי אלול, הטכניק כבר לא מתעניינת במטרה, באובייקט שלשמה היא באה לעולם; תחת זאת היא מתעניינת בפעולה עצמה, בטכניקה או בטכנולוגיה.

פוגלמן מספר שבמסמכי המשטרה מתוארת מטרתה של מנה"ל בדרך הבאה:

"יצירת כלי ניהולי, אפקטיבי, איכותי, יעיל, מוכוון בעיות, תוצאתי ואינטגרטיבי, שבאמצעותו ניתן יהיה לבצע הערכה ארגונית אובייקטיבית" – על פי הסיסמה "מה שלא נמדד לא מנוהל, ומה שלא מנוהל לא ניתן לשיפור".

כאשר אני מלמד את אלול אני לא תמיד מצליח למצוא דוגמאות הממחישות את גודל הזוועה שאלול כל כך מטיב לתאר, זוועה אותה הסטודנטים מתקשים לפעמים לתפוס בגלל שכולנו חיים בתוך העולם הטכניקי הזה.

כעת, כך נראה לי, הבעיה הזו נפתרה.

ישראל 2010 בתמונה אחת

היום ב-Ynet הופיעה תמונה אשר מייצגת בצורה הטובה ביותר את ישראל של שנת 2010. את התמונה צילם נועם מושקוביץ והיא מופיעה כחלק מהידיעה הזו ב-Ynet שמספרת על החלטה להרחיב בירושלים כביש מהיר בעלות של 2 מיליון שקל כדי לא לפגוע במערת קבורה.

צילום: נועם מושקוביץ, Ynet.

אני מודה לנועם על שהצליח לתפוס את הישראליות כולה בתמונה אחת.

אכן, סלע קיומנו.