אני לא יודע איך זה קרה, אבל רק בזמן האחרון החלטתי להתנפל על "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי. אני מודה, זו חתיכת תקלה שכן הוא חבר של כבוד בקבוצת הספרים שאני כל כך אוהב: 1984, עולם חדש מופלא, ואנחנו ובכל זאת, ללא שום סיבה מוצדקת, אף פעם לא הגעתי אליו.

אז קראתי עותק דיגיטלי באנגלית ובאמצע הקריאה הבנתי שלא יתכן שהוא לא ישב במדף הספרים שלי, אלו מנייר, אלו שנשרפים ללא הרף ברומן שלו. אז חיפשתי אותו בתרגום לעברית (מתרגמת: נועה מנהיים) אלא שאין להשיג אותו ולכן התחלתי במרדף אחר עותק יד-שנייה עד שמצאתי אותו בבוקספר. כעת החל מרוץ: האם אסיים אותו באנגלית לפני שיגיע העותק בעברית? אתמול ב-1 בלילה סיימתי אותו באנגלית. הבוקר הגיע העותק בעברית.

בספר מוצג התהליך שגרם לכך שאנשים החלו לשרוף ספרים. ברדבורי עצמו מתייחס לכך ב"אחרית הדבר" שהוא כתב:

בספרי פרנהייט 451 מתאר ביטי, מפקד הכבאים, כיצד נשרפו הספרים בתחילה על ידי המיעוטים, כל אחד קורע עמוד או פסקה מהספר הזה ואז מהספר ההוא עד שהגיע היום בו הספרים היו ריקים והמוחות אטומים והספריות נסגרו לנצח.

הסיבה שהוא מתייחס לנושא היא שאת חלקו הראשון של "אחרית הדבר" שהוא כתב ב-1979 (הספר פורסם במקור ב-1953 ומשם כך אחרית הדבר הזו לא הופיעה בספר שאני קראתי) הוא מקדיש לכל מיני פניות שקיבל לאורך השנים בנוגע לניסוחים שלו, לאופן שבו הוא כותב ומתבטא. הוא מספר על מכתב שהגיע מצעירה שסיפרה לו שהיא נהנתה לקרוא את הניסוי שעשה במיתולוגיית חלל, "רשימות מן המאדים" אבל הוסיפה 'האם לא יהיה רעיון טוב לשכתב את הספר ולהכניס לתוכו יותר דמויות ותפקידים נשיים?'.

ואז הוא ממשיך:

כמה שנים קודם לכן קיבלתי כמה מכתבים בנוגע לאותו ספר מאדימי, המתלוננים על כך שהשחורים בספר יצאו הישר מאוהלו של הדוד טום, ושואלים למה שלא "אכתוב אותם מחדש"?
בערך באותה תקופה הגיע לו מכתב מגבר לבן דרומי שטען שהייתי משוחד בדעתי לטובת השחורים ושיש להשמיט את הסיפור כולו מהקובץ.

הוא מספר כיצד עורכיה של אנתולוגיה לתלמידי בית ספר אספו כרך שהכיל 400 סיפורים קצרים וזאת לאחר שהם סרסרו את כל הסיפורים באופן מוחלט.

האם אתם מתחילים לתפוס את התמונה הארורה שלא תאמן?
איך הגבתי לכל הדברים המצוינים למעלה?
'הבערתי' את כולם.
שלחתי הודעות דחייה לכל אחד ואחד מהם.
קניתי לכל חבורת האידיוטים הללו כרטיסים לאזורים רחוקים בגיהינום…
העולם מלא באנשים שרצים סביב עם גפרורים דולקים בידיהם. כל מיעוט, בין אם הוא בפטיסטי / אוניטרי/ אירי / איטלקי / אוקטגונרי / זן בודהיסטי / ציוני / עד יהווה / הליגה לשחרור נשים / רפובליקני או אחר, מרגיש שיש לו את הרצון, את הזכות, החובה להטביע בנפט ולהדליק את הניצוץ. כל עורך מטופש שרואה עצמו כמקור לכל הדייסה הלבנבנה והתפלה, בור חמוץ שמבריק את הגיליוטינה בעודו נועץ עיניו בעורפו של כל סופר שמעז לדבר בקול רם יותר מלחישה או לכתוב ברמה גבוהה יותר מזו של שיר ילדים.

הדברים שכתב ברדבורי נחתו עליי במקביל לידיעה שהתפרסמה בארה"ב לפיו המו"ל של ד"ר סוס הודיע שיפסיק להוציא לאור שישה מספריו כיוון שבאותם ספרים אנשים מוצגים באופן פוגעני.

הנה כי כן, ב-1979, יותר מ-40 שנה לפני שהתפרסמה הידיעה על ד"ר סוס, ברדבורי כתב את תגובתו לעניין באופן הבא:

זה עולם מטורף, והוא ישתגע יותר אם נרשה למיעוטים, בין אם הם גמדים או ענקים, אורנגאוטנגים או דולפינים, ראשי נפץ או נוצרים מוטבלים, אוהבי מחשבים אם לודיטים חדשים, שוטים או נבונים, להתערב בענייני אסתטיקה. העולם האמיתי הנו מגרש של כל קבוצה וקבוצה והן יכולות לחוקק ולבטל חוקים כרצונן. אבל קצה אפו של הספר שלי, או הסיפור או השיר, הוא המקום בו מסתיימות זכויותיהן ומתחילות תביעותיי הטריטוריאליות. אם מורמונים לא אוהבים את המחזות שלי, שיכתבו מחזות משלהם. אם האירים שונאים את סיפורי דבלין שלי, שישכרו להם מכונות כתיבה. אם מורים ועורכים לגיל הרך מוצאים שמשפטי משברי הלסת סודקים את שיני החלב שלהם, שיאכלו עוגות עבשות טבולות בתה ישן של איזה יצרן שכוח אל. אם האינטלקטואלים רוצים לשנות את סיפורי, מי ייתן והחגורה תיפרם והמכנסיים יפלו.

אני מחבב את ברדבורי. אני מחבב אותו כפי שאני מחבב את אורוול, האקסלי וזמיאטין, כולם מצביעים על כך שיש יותר מדרך אחת לשרוף ספר.