מלחמות האקדמיה – קדימון

בימים אלו מתנהלת בביתי האקדמי, המסלול האקדמי המכללה למנהל, מלחמת עולם: המנכ”ל והדירקטוריון פועלים על מנת להדיח את הנשיא בטענה שהוא לא מתפקד בעוד שהנשיא טוען שהם עושים זאת כיוון שהוא חשף מעשי שחיתות של המנכ”ל, חלקם אושרו לו על ידי אותו דירקטוריון שכעת מעוניין בלכתו.

העמדה שלי בנוגע למלחמה הזו לא ממש מעניינת (מה עוד שאני מחזיק בעמדה שהופכת אותי לבלתי פופולרי בשני צדי המאבק) וממילא מלחמות מהסוג הזה קיימות בכמעט כל מוסד להשכלה גבוהה בישראל והן לא נדירות גם בארגונים אחרים. נכון, רמת טירוף המערכות שמאפיינת את המכללה למנהל היא יוצאת דופן, בין השאר בשל הדמויות המעורבות והתרבות הארגונית של המקום, ועדיין, אני מציע לשמור על פרופורציה: המכללה למנהל היא מכללה אקדמית שיושבת בראשון לציון; היא לא סטנפורד, קורנל או MIT.

אבל מאחורי המאבקים האישיים היצריים והמטונפים, מסתתרים כמה סיפורים מעניינים. כמה מהם קשורים באופן ספציפי במכללה למנהל ולדגם הניהול הייחודי שהיא מיישמת. הדגם הזה מושך אנשים מסוימים לעמדות הניהול הבכיר במקום שבתורם מייצרים את מה שבארה”ב אוהבים לכנות בשם “סביבת עבודה עוינת”, שממנה סובלים כולם – גם אלו שמפעילים את הכוח וגם אלו שהם הנמענים שלו.

חלק אחר מהסיפורים הם מבניים ומערכתיים ונוגעים למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולאופן שבו היא מנוהלת ומפוקחת על ידי המועצה להשכלה גבוהה, המל”ג. בשנים האחרונות יצא לי להיתקל במל”ג כמה פעמים ובכל הפעמים יצאתי נדהם, שלא לומר מזועזע.

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל היא מערכת חשובה. מדי שנה עוברים תחת ידה יותר מ-300 אלף סטודנטים, כ-230 אלף סטודנטים מתוכם לומדים לתואר ראשון. הסטודנטים מבלים במערכת במשך שנים, חלקם מוציאים יותר מ-100 אלף שקלים על התואר שלהם, לא כולל הוצאות עקיפות הקשורות בלימודים. למערכת תפקיד מרכזי בעיצוב האישיות שלהם ולתפיסת העולם שלהם, יש לה תפקיד מרכזי בכלכלה שכן קיים מתאם ברור בין השכלת העובדים לבין יכולת ההשתכרות שלהם (וישראל מדורגת במקום השני בקרב מדינות ה-OECD בשיעור האזרחים בעלי השכלה תיכונית ואקדמית) וממילא למערכת, כל מערכת, שעוסקת בהשכלה – בין אם גבוהה ובין אם לאו – יש תפקיד חשוב.

מהסיבה הזו שלחתי טקסט שיתפרסם בסוף השבוע הזה במוסף “הארץ”. הטקסט הזה הוא קדימון, סיפור אחד שמשלב בתוכו את שני צדי הסיפור שמוכרים לי ושאותם חוויתי ואני עדיין חווה על בשרי: המועצה להשכלה גבוהה והמכללה למנהל.

אני כותב “קדימון” כיוון שבכוונתי לפרסם סיפורים נוספים שימחישו כיצד המערכת הכל כך חשובה הזו והאנשים שמופקדים עליה, מועלים גם באמונם של הסגל האקדמי והמנהלי שעובדים בה וגם באמונם של הסטודנטים והסטודנטיות שצורכים את שירותיה ומשלמים לה ממיטב כספם.

ניתן לקרוא את הטקסט המלא כאן.

פייסבוק והקנס – חמש מחשבות

רשות הסחר הפדרלית בארה”ב (FTC), עומדת להטיל על פייסבוק קנס של 5 מיליארד דולר בעקבות פרשת “קיימברידג’ אנליטיקה” שנחשפה במארס 2018. הפרשה הזו התפוצצה שבועות בודדים לפני ששלחתי את הספר שלי, “קוד סמוי“, לעריכה ואז לדפוס ולכן החלטתי להעמיד אותה במרכז פרק הסיכום של הספר כולו.

בחודשים האחרונים אני עוקב אחריה והנה כמה מחשבות בעקבות ההחלטה של ה-FTC.

1. ההחלטה של ה-FTC היא תוצאה של משא ומתן בינה לבין פייסבוק ועל אף שהיא צריכה לקבל את אישור משרד המשפטים האמריקאי לפני שתהפוך לסופית, על פי ההערכות, היא תאושר. האם גובה הקנס הפתיע את פייסבוק? רחוק מכך. פייסבוק הודיעה בעבר כי היא שמה בצד 3 מיליארד דולר כיוון שהיא העריכה שהיא עומדת להיקנס בסכום שינוע בין 3-5 מיליארד דולר.

2. הסכום הזה, 5 מיליארד דולר הוא הסכום הגבוה ביותר שהוטל אי-פעם על חברה בגין הפרה של חוקי הפרטיות בארה”ב. לשם המחשה, הקנס השני בגובהו שהוטל על גוגל בשנת 2012 נאמד אז ב-22 מיליון דולר. גובה הסכום אמור לאותת לחברה שהרגולטור מאוד כועס עליה ולכן הוא הטיל קנס כה גבוה. זו כמובן בדיחה.

פייסבוק רושמת הכנסות של 5 מיליארד דולר בחודש עבודה אחד. למעשה, ברבעון הראשון של שנת 2019, פייסבוק רשמה הכנסות בגובה של 15 מיליארד דולר (כאמור, 5 מיליארד דולר בחודש) ועל אף שלא נעים לשלם סכום שכזה, כאשר מבינים את הפרופורציות ביחס להכנסות החברה, מבינים את הכעס שמגיע מצד המבקרים. הם טוענים, ובצדק, שזו מתנת חג-מולד שהגיעה כבר בקיץ.

אילוסטרציה: מארק צוקרברג עושה פרצוף מופתע

העובדה הזו, שהקנס שהוטל על פייסבוק גבוה פי 227 יותר מהקנס שהוטל על גוגל ועדיין זה לא מדגדג אותה, מצביע על הבעיה העיקרית שאיתה הרגולטור מתמודד: החברות האלו גדולות מדי, עשירות מדי וחזקות מדי. היכולת של הרגולטור להעניש אותן באמצעים כספיים כמעט ולא קיימת.

אם בזה לא די, הניו-יורק טיימס מדווח שעל פי הפשרה בין הצדדים לא יוטלו מגבלות משמעותיות על פייסבוק בכל הקשור לאופן שבו היא אוספת את המידע או משתפת אותו עם אחרים – שתי הסוגיות שבגינן פרשת קיימברידג’ אנליטיקה עשתה כל כך הרבה רעש בשנה שעברה.

זה הזכיר לי ציוץ של רואה שחורות מהבוקר שבו הוא מפנה לציוץ של מישהו אחר שבחן את הקוד שפייסבוק שותלת בתוך התמונות שאנחנו שולחים אליה. המסקנה של הבודק, כותב ר”ש, היא זו: “אם הורדתם תמונה מפייסבוק, אפשר לדעת את זה אם תעלו את התמונה בחזרה, או תשלחו אותה בווטסאפ, או שהיא תגיע לאתר אחר כלשהו”. החברה הזו, אני אומר לכם, תענוג.

3. סביב מערכת הבחירות האמריקאית נשמעים יותר ויותר קולות מהצד הדמוקרטי שקוראים לפרק את ארבעת ענקיות הטכנולוגיה – פייסבוק, גוגל, אמזון ואפל (גם דונלד טראמפ קורא להגביל אותן אבל זה בעיקר מכיוון שהוא טוען שהן עושות הכל כדי לפגוע בו – כידוע טראמפ לא מתעניין בשום דבר חוץ מטראמפ).

הקנס העצום מצד אחד, וחוסר המשמעות או האפקטיביות שלו מצד שני, ממחיש עד כמה הצעד הזה מחויב במציאות. אם הרגולטור האמריקאי רוצה באמת לטפל בבעיית הברונים השודדים שלו, הוא חייב להתייחס אליהם כפי שהוא התייחס אל הברונים השודדים המקוריים ולטפל בהם באמצעות חוקי הגבלים עסקיים.

כמובן שזה לא עניין של מה בכך. החברות האלו מעסיקות מאות אלפי עובדים, השווי המצרפי שלהן עולה על כמה טריליוני דולרים, הן משקיעות סכומי עתק בלוביסטים ובתרומות והבעיה שהן מציבות בפני ארה”ב היא בעיה פוליטית וכלכליות לא פחות משהיא בעיה רגולטורית.

4. בחודשים האחרונים שמעתי וקראתי מספר טענות ביחס להשפעה האמיתית שהיתה לקיימברידג’ אנליטיקה על תוצאות הבחירות. בעוד שיש כאלו שממשיכים להחזיק בעמדה שהיתה לפעולת קיימברידג’ אנליטיקה השפעה אמיתית על תפיסת הבוחרים, אחרים טוענים שלמעשה, הם לא הצליחו לעשות דבר והפעולה שלהם לא היתה מבוססת על מדע אמין, תוצאות אמינות או כלים בעלי השפעה.

להערכתי, אנחנו לעולם לא נדע מה היתה ההשפעה האמיתית של החברה על המצביעים האמריקאים ובעיניי זה בכלל לא הסיפור החשוב. הסיפור החשוב הוא מה שנמצא מתחת לפני השטח ולא מה שנמצא מעליו. הסיפור החשוב נוגע לאופן שבו פייסבוק מטפלת במידע שאנחנו מעבירים לה, לאופן שבו היא רואה בו בראש ובראשונה משאב כלכלי שנמצא בבעלותה ואחר כך, כמשאב שניתן לשתף אותו עם גורמים בעלי עניין וזאת כמעט ללא פיקוח או מחשבה תחילה.

מהבחינה הזו, שאלת ההשפעה של קיימברידג’ אנליטיקה הרבה פחות משמעותית מההפקרות שהיא חשפה, הפקרות שככל הנראה כלל לא מטופלת במסגרת הפשרה בין הצדדים.

5. הפרשה נחשפה על ידי צעיר בריטי בשם כריסטופר וויילי שהיה מדען הנתונים של קיימברידג’ אנליטיקה וסיפק לאובזרבר הבריטי מסמכים ועדות מיד ראשונה על מה שנעשה בחברה. החשיפה של האובזרבר שלטה בכותרות של התקשורת הבריטית והאמריקאית במשך שבועות ארוכים, ובצדק רב.

כריסטופר ויילי

אז נכון, הקנס שהוטל על פייסבוק לא ממש מדגדג אותה וממילא הפשרה עם ה-FTC רחוקה מלפתור את הבעיה העקרונית ועדיין, מעודד לראות איך גם בעידן שלנו, צעיר אחד וכלי תקשורת אחד (שאליו הצטרף גם הניו-יורק טיימס) יכולים לעורר מהומה באמצעות חשיפה תקשורתית ממוקדת, מקצועית ואפקטיבית. כמה חבל שתקשורת מהסוג הזה, וחושפי סודות מהסוג הזה, נדירים במקומותינו.

הפואטיקה של רני רהב – מודל 2019

(באפריל 2009 פורסמה לראשונה “הפואטיקה של רני רהב“. חלף עשור)

Thor
רני רהב יכול לעשות כל דבר ברגע שמישהו פוגע בצופים שלו.

מינה צמח
ועם ישראל הבין בדיוק מה שרציתי לומר ועם ישראל בגדול מסכים עם כל מילה.

להשתין עליו
צריך לעשות מעשה חריג כדי שכל המדינה תבין את זה.

לעולם לא
הוא אמר ‘אסור להם לראיין פוליטיקאים כי הם לא יודעים לראיין פוליטיקאים’. זו הסתה

שפינוזה
אני בא מהאסכולה שהכל מעולה

חוזקות
בלעג אני הרבה יותר טוב ואני מקווה שכולם הבינו את זה.

וינסטון צ’רצ’יל
כשרני רהב מתקשר אליי בלילה מאוחר, זה תמיד אך ורק בענייני מדינת ישראל.

רב-תרבותיות
ראש ממשלה צריך להיות גיישה של התושבים שלו ולא להתמסר לחקירות.

כן תרצח
חוץ מבגידה במולדת או הטרדה מינית.

תורת הגזע
אני שכנעתי את גונן (שגב) והוא בא לממשלה, הביא קול יהודי, והסכמי אוסלו עבור בקול של יהודים.

סטטיסטיקה
ב-94 אחוזים אני מצליח להימנע מסוכר וגלוטן, אבל בשישה אחוזים אין.

והגאון ביותר?
אתה לא יכול להשיג כרטיסים למופעים של איילן גולן, האמן הנערץ ביותר בישראל, החדשן ביותר, האהוב והמושמע ביותר.

בתוך עמי אני יושב
הבית מוקף חומות… האירוע היה מאוד קטן ומצומצם והיה בחלק החיצוני של הבית בצד השני. אין דרך שאפשר לשמוע או לראות.

(“משחקי הרהב”, ידיעות אחרונות, 21.6.2019)

עושים טכנולוגיה

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת (“הארץ”, “ידיעות אחרונות”), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב”העין השביעית” וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של “לונדון וקירשנבאום” – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של “ספרים רבותיי, ספרים” בגלי צה”ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את “עושים טכנולוגיה” מבית “עושים היסטוריה”. לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה “עליית המכונות“.

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב”טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם” מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של “עושים טכנולוגיה” על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.

ארבעים ושמונה

השנה האחרונה היתה עבורי שנה סוערת במיוחד, במובן הטוב של המילה. אחרי ארבע שנים מספקות, מאתגרות וסופר-מעניינות בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל,בהן התנסיתי בתפקיד ניהולי בכיר שנוגע כמעט בכל תחום – מהמוצר ועד השיווק, מהטיפול בעובד ועד הטיפול ב”לקוח”, מפיתוח עסקי ועד התמודדות עם הרגולטור – יצאתי אל העולם.

אני עדיין מלמד בבית הספר לתקשורת, עדיין נהנה לעמוד מול כיתה, מול סטודנטים, מול אנשים צעירים שנושאים אליך עיניים ומבקשים לדעת האם יש בכלל תשובה, אבל את רוב זמני אני מקדיש למפגשים עם אנשים מחוץ לעולם האקדמיה, עם עובדים ומנהלים בחברות, ארגונים ותאגידים.

בשנה האחרונה נפגשתי עם יזמים שנמצאים בתחילת דרכם לצד מנכ”לים שמנהלים ארגונים שבהם מועסקים אלפי עובדים. נחשפתי ליוזמות חדשות לצד יוזמות קיימות, העברתי מאות הרצאות מול גופים מקומיים ובינלאומיים, הנחיתי כנסים וסדנאות, התבקשתי לשמש כיועץ וכחבר בקבוצות חשיבה ובקיצור מצאתי את מה שתמיד חשדתי שאמצא – שהעולם גדול, מעניין ומלא הזדמנויות.

בתחילת השנה יצא לאור ספרי הרביעי “קוד סמוי” ולמרבה האושר והגאווה, הוא נמצא זה השבוע השביעי ברשימת רבי המכר של “ידיעות אחרונות” בקטגוריית ספרי העיון. הספר לקח אותי למפגשים מרתקים עם קוראים שכותבים לי, פוגשים אותי ומבקשים לשמוע את דעתי על עשרות נושאים וסוגיות והוא עשה לי חשק לחזור למלאכת המחקר והכתיבה ולהוציא לאור ספר נוסף.

השנה האחרונה פתחה לי את התיאבון להוציא אל הפועל ולהגשים הרבה רעיונות, פרויקטים וחלומות שנדמה שרק חיכו לרגע המתאים. ובכן, הרגע המתאים הוא עכשיו.