חברה 5.0

לפני כחודש דיבר ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, בכינוס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. פסקה אחת מתוך הנאום שלו תפסה את תשומת הלב שלי. הנה היא:

In Society 5.0, it is no longer capital but data that connects and drives everything, helping to fill the gap between the rich and the less privileged. Services of medicine and education, from elementary to tertiary, will reach small villages in the Sub Saharan region. Girls who have given up going to school will see, beyond their own village, a wider horizon where the sky is the limit. Through AI, IoT and robotics, the data-driven Society 5.0 will bring about a new reality for urbanity. Our cities will be made much more livable for all sorts of people from all walks of life

הפסקה הזו מרתקת בעיניי שכן היא מציגה שילוב של כמה מהרעיונות הטכנו-חברתיים שהפכו לדומיננטיים כל כך בשיח המערבי, בייחוד האמריקאי, אבל כפי שניתן לראות – לא רק בו.

היא מבוססת על הרטוריקה הטכנולוגית המוכרת של מספרי הגרסאות: החברה שלנו היא לא “החברה האנושית” אלא גרסה מתקדמת של החברה האנושית – גרסה מספר 5. בגרסה הזו החברה לא תהיה מבוססת עוד על משאבים טבעיים (פחם, נפט, גז) ואפילו לא על משאבים אנושיים (יצירתיות, חדשנות) אלא על דאטה. כמובן שניתן לטעון שדאטה היא תוצר פעולתם של אנשים אבל במובן הזה ניתן לטעון שדאטה היא גם תוצר של משאבים טבעיים (בלי חשמל, המחשבים לא יעבדו וכן הלאה). עבור אבה, “דאטה” היא דבר שעומד בזכות עצמו, בפני עצמו; אובייקט.

כמו “חדשנות” או “יזמות” לפניה, דאטה היא קופסה שחורה שלא ברור מה היא מכילה, אבל שניתן להצביע עליה ולראות בה את מקור הגאולה והישועה של כולנו. משום כך דאטה יכולה לפתור בעיות חברתיות קלאסיות כמו עוני, אלימות, חינוך, אי-שוויון ועוד. אם רק נכניס דאטה לתמונה, הבעיות האלו ייפתרו ומשום כך, אנחנו זקוקים לעוד ועוד דאטה, לעוד אנשים, חברות וארגונים שיודעים לחלץ דאטה מכל דבר ואז לנתח אותו ואז להשתמש בו כדי לפתור בעיות חברתיות.

זהו אוטופיזם טכנולוגי קלאסי, כזה שמוכר עוד מאמצע המאה ה-19, במסגרתו פוליטיקאים, משוררים, ציירים ואנשי רוח חגגו את הקדמה הטכנולוגית וטענו שהיא תוביל לישועתם של בני האדם, לקץ. העוני, לשלום עולמי, לסוף המלחמות. מיותר לציין שבחלוף כמה עשרות שנים התרגשו עלינו שתי מלחמות עולם.

כמובן שלא הייתי רוצה לחזור אל המאה ה-14. כמובן שבטכנולוגיה יש יתרונות אדירים וזו תהיה טיפשות מוחלטת לוותר עליהם וממילא אני לא חושב שהטכנולוגיה היא האויב. ואולם הצהרות מהסוג של אבה, הצהרות שאין בהן טיפה של ביקורתיות וחשיבה על המחיר של הטכנולוגיה, הצהרות שרואות בטכנולוגיה סוג של תרופה שפותרת כל בעיה, שניתן לזרוק אותה על כל תחלואה אנושית והיא כבר תדע לתקן אותה, הן הצהרות פופוליסטיות וריקות, הצהרות שבפרספקטיבה היסטורית יביטו עליהן בגיחוך מוחלט.

אינני טוען שטכנולוגיה לא יכולה לפתור בעיות – כמובן שהיא יכולה – אבל טכנולוגיה היא לא תרופת קסם לכל מצוקה אנושית. עוד דאטה לא תעזור להוריד את אחוזי הגירושין בעולם, עוד דאטה לא תעזור לילד שהוריו מכים אותו, עוד דאטה היא לא תרופה לגזענות או לשנאת נשים עוד דאטה לא תעזור ללב השבור שלי כאשר החברה שלי עוזבת אותי. אם בזה לא די, גם במקומות שבהן דאטה עוזרת, יהיה מחיר שנשלם בעבור הדאטה הזו: מחיר כלכלי, חברתי, פסיכולוגי, תרבותי.

החוק הראשון של טכנולוגיה הוא: טכנולוגיה תמיד נותנת משהו ולוקחת משהו בחזרה.

דאטה אינה שונה.

המסננים האנושיים

בשנים האחרונות פורסמו כמה כתבות ותחקירים שעסקו באנשים שאחראים לצפות בכל הזבל שהאנושות מעלה לפייסבוק על מנת לסנן אותו. אתמול פורסמה כתבה נוספת, הפעם ב-The Verge. הכתבה לא מוסיפה הרבה מידע חדש מעבר למה שכבר פורסם בעבר ובכל זאת, ישנם כמה דברים שלכדו את תשומת ליבי.

1. בדומה לשאר התחקירים שעסקו בנושא, גם הכתבה הזו מדגישה כיצד המסננים האנושיים הם עובדי קבלן של פייסבוק והיחס אליהם בהתאם. הם עובדים בתנאים הזויים (תא שירותים אחד לכמה מאות אנשים), הם מרוויחים סכומי כסף עלובים (15 דולר לשעה, שכר המינימום עומד על 11 דולר לשעה) והם נדרשים לעמוד בתנאי עבודה בסגנון אמזון.

2. שיטת העבודה היא כזו שכאשר עובד כלשהו מתלבט סביב סוגיה מסוימת הוא קורא לאדם בכיר ממנו ומנוסה ממנו על מנת שיסייע לו. אדם זה מרוויח דולר אחד יותר לשעה, כלומר 16 דולר לשעה. חתיכת קידום.

3. כמו בכל החברות האלו, גם במקרה הזה, הכל קשור במספרים. מודדים כל דבר שקשור בך: כמה זמן אתה נמצא בהפסקה, בכמה מקרים טיפלת, כמה פעמים הסכימו אנשי הביקורת שמעליך עם ההחלטות שלך וכמה פעמים לא וכן הלאה. סטייה מהמספרים מובילה לפיטורים.

4. העובדים צריכים לפשר בין אינסוף מדריכים, ספרי הנחיות, הוראות בכתב ובעל-פה, שחלקן סותרות האחת את השנייה. בהקשר הזה אני לא מאשים את פייסבוק שכן הניסיון להכניס את הביטוי האנושי אל תוך מדריכים ביורוקרטים שקובעים מה מותר ומה אסור, נוגע באבסורד ובבלתי אפשרי. אבל כאשר זו העבודה שלך, סוגיות פילוסופיות מהסוג הזה, פחות מעניינות אותך.

5. השמות שבהם האמריקאים משתמשים על מנת להגדיר את בעלי התפקידים השונים תמיד הצחיקו אותי ובכתבה הזו יש כמה דוגמאות נוספות לכך אבל בעיניי כל השמות האלו, שנותנים לך תחושה שאתה בעצם עובד בתוך סרט מדע בדיוני שבו כולם “מומחים”, “מנהלים” ושאר בולשיט, מטשטשים את האמת ואת העובדות האמיתיות ואלו נמצאות בסעיף 1.

בפרק מתוך “קוד סמוי” שהתפרסם ב”הארץ”, ובמקומות אחרים בספר, עסקתי בנושא הזה – באתגרים שיש לחברה כמו פייסבוק שמנסה ליצור ואז לכפות פרוטוקול אחיד לביטוי בפלטפורמה שלה, באתגרים שיש לעובדים שמנסים ליישם את הפרוטוקול הזה, ומה כל זה עושה לחברה ולתרבות שלנו.

על חשיבות הקהל

קונאן או’בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם “קונאן או’בריאן זקוק לחבר” שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או’בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או’בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או’בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או’בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי “אני חושב שגמרתי עם זה”. אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי “אני חושב שאולי גמרתי עם זה” בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי “כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך”…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה “אני, אני זקוק לעמוד מול קהל”. והיא אמרה “מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?”, ואמרתי לה “את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך”, והיא אמרה לי: “אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה”.

בעיית הכפר הגלובלי

“הכפר הגלובלי” הוא אחד מביטויי הכנף היותר מוכרים של מרשל מק’לוהן, אבל מה קורה כאשר ביטוי שכזה הופך למציאות? מה קורה כאשר אחת החברות שהפכו את הביטוי למציאות צריכה להתמודד עם ההשלכות של המציאות החדשה שהיא עצמה יצרה?

אחרי ש”העין השביעית” פרסמו פרק מתוך הספר שלי, שעסק ב”פייק ניוז”, גם “מוסף הארץ” מפרסם בסוף השבוע הזה פרק מתוך הספר שלי, “קוד סמוי”. הפרק הזה, שעוסק בבעיית הכפר הגלובלי, הוא אחת התוספות האחרונות שהוספתי לספר, רגע לפני שהוא ירד לדפוס.

החלק הראשון בטקסט מבוסס על פרק נפלא שפורסם בפודקאסט המע-ולה, Radiolab ששודר באוגוסט בשנה שעברה, שהוא עצמו מבוסס על ממצאי תחקיר של אתר “פרופבליקה” שפורסם שנה קודם לכן שמבוסס, בחלקו, על טקסטים שפורסמו בגרדיאן הבריטי ובזידדויטשה צייטונג הגרמני.

כיוון שעיתון הוא לא הפורמט המתאים להערות שוליים, הן הושמטו בפרסום הפרק אבל מי שיקרא את הספר יוזמן להתמודד עם כמעט חמישים עמודים (המרוכזים בסוף הספר) שבהם אני מפנה למקורות שבהם השתמשתי: ספרים, מאמרים, פודקאסטים, ראיונות, קטעי וידאו, סרטים ועוד, כל מקור שכזה הוא לא פעם עולם ומלואו.

12 ספרים למתעניינים בטכנולוגיה (חלק ב’)

מאז שספרי “קוד סמוי” יצא לאור, נשאלתי כמה פעמים בראיונות, בהרצאות ובמפגשים אקראיים עם קוראים, על ספרים שעוסקים בטכנולוגיה שקראתי ושהושפעתי מהם. נזכרתי שלפני כמעט שבע שנים פרסמתי פוסט שהמליץ על 12 ספרים למתעניינים בטכנולוגיה והבנתי, שהגיע הזמן להוסיף לרשימה כמה ספרים נוספים.

אז הנה חלק ב’ של הרשימה. היא כוללת ספרים חדשים וספרים ישנים, ספרים בעברית וספרים באנגלית. היא לא מסודרת לפי סדר חשיבות או לפי תאריכים והיא לגמרי סובייקטיבית מבחינה העובדה שאני מצאתי את הספרים האלו מעניינים ואפילו חשובים ויתכן שאחרים יחשבו שהם לא מוצלחים. בנוסף, כמעט כולם מוזכרים, בדרך זו או אחרת, בספר שלי.

The Filter Bubble, Eli Pariser, 2011

אלי פאריסר הוא לא הראשון ששם לב לכך ששירותים דיגיטליים, דוגמת גוגל, מתאימים לנו את תוצאות החיפוש, אבל הוא היה הראשון שהצליח להבהיר עד כמה ההתאמה האישית הזו יכולה להיות בעייתית ולא פחות חשוב מכך, עד כמה היא שונה מצריכת אמצעי התקשורת ההמוניים. המושג “בועת הסינון” הפך בזכותו למושג מוכר וידוע ועדיין, כאשר לפני קצת יותר משנה נפגשתי עם מנהל בכיר (מאוד בכיר) בפייסבוק, ופלטתי את המושג הזה, הוא הביט בי בעיניים מעורפלות ושאל “מה?”. חשבתי אז שזה ניצחון כפול של פאריסר. מצד אחד זו המחשה לכך שאנשי פייסבוק לא מכירים את אחד המושגים שמגדירים את אופן הפעולה שלהם, ומצד שני, שהם עצמם חיים בתוך כזו בועת סינון, שהם לא מכירים את המונח “בועת סינון”.

***

Alone Together, Sherry Turkle, 2011

שרי טרקל היא פסיכולוגית בהכשרתה ובמשך שנים היא נחשבה לאחת האוהדות הגדולות של הרשת ושל הפוטנציאל הטמון בה. ספרה הקודם, Life on the Screen, נחשב לאחד הספרים המתלהבים ביותר מהיכולת של הרשת לאפשר לנו לחקור ממדים נוספים באישיות שלנו. אבל ב-2011 היא עצרה בחריקת בלמים והראתה כיצד כאשר אנחנו נבלעים בתוך הטלפונים הסלולריים שלנו, אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לא רק לתקשר – באמת לתקשר – עם אנשים אחרים, אלא גם את היכולת שלנו לתקשר עם עצמנו. הרצאת ה-TED שלה מסבירה את עיקרי טיעוניה אותם המשיכה לפתח גם בספרה הבא, Reclaiming Conversation, שיצא לאור בשנת 2015.

***

Hooked, Nir Eyal, 2013

ניר אייל כתב ספר מצוין, נגיש ומעניין שמסביר כיצד ניתן לעצב מערכת, מוצר או שירות שיגרמו לנו לחזור ולהשתמש בהם פעם אחר פעם אחר פעם. אייל, שבונה את הרעיונות שלו על העקרונות של בי.ג’יי. פוג, מי שנחשב לאבי הדיסיפלינה המכונה “עיצוב התנהגות”, ממחיש כיצד ניתן להפנות נגדנו שילוב של פסיכולוגיה וממשק משתמש על מנת להפוך אותנו לאובססיביים. יש לציין, שהספר של אייל לא נקרא (או נכתב) ככתב אישום נגד עמק הסיליקון. תחת זאת, הוא מציג מתכון בו יזמים יכולים להשתמש כדי לעצב את המוצר שלהם ולהפוך אותו לפופולרי בקרב המשתמשים. אין פלא לכן, שהספר עצמו הפך לפופולרי. באחרונה שמעתי אותו מכריז שהוא עובד על ספר נוסף, ביקורתי מעט יותר.

***

From Counterculture to Cyberculture, Fred Turner, 2006

אחת התפיסות הרווחות בנוגע לטכנולוגיה היא שהיא מגיעה משום מקום. יום אחד קם סטיב ג’ובס בבוקר, קם ביל גייטס בבוקר, קם מארק צוקרברג בבוקר ויש לו רעיון! הרעיון הופך לאב-טיפוס, אב-הטיפוס הופך למוצר, ואברה-קדברה, טכנולוגיה חדשה! כל מי שמתעניין בהיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה של טכנולוגיה מבין, שלכל יצירה, גם יצירה טכנולוגית, יש רקע תרבותי וחברתי שהיא נשענת עליו. מצויד בתובנה הזו, יוצא טרנר למסע בו הוא מראה כיצד תנועת הנגד של שנות השישים בארה”ב יצרה את התשתית הפילוסופית, התרבותית והחברתית שתניב בסופו של דבר את עמק הסיליקון ואת המוצרים שבהם כולנו משתמשים. סטיוארט ברנד, אחד האנשים שעליהם טרנר כותב, סיכם זאת בפשטות כאשר כתב בשנת 1995 מאמר תחת הכותרת: “אנחנו חייבים הכל להיפים”.

***

בידור עד מוות, ניל פוסטמן (תרגם מאנגלית: אמיר צוקרמן), 2000

בפוסט שלי משנת 2012, המלצתי על ספרו של פוסטמן “טכנופולין” והמלצתי גם על שני ספריו האחרים שתורגמו לעברית, אחד מהם, “בידור עד מוות”. באחרונה אני שומע יותר ויותר אנשים מזכירים את “בידור עד מוות”, שבזמנו נחשב לספר נרגן וכיום נראה כמו ניתוח צלול ומדויק של התרבות האמריקאית. פוסטמן מציג את האופן שבו ההטיה העיקרית של הטלוויזיה להפוך כל דבר שהיא עוסקת בו ל”בידור”, הופכת לנטייה תרבותית רוחבית שמשפיעה השפעות עומק על התרבות האמריקאית ונוגעת בענייני חינוך, דת, בריאות ועוד. התובנה הזו של פוסטמן היתה כוכב הצפון שלי כאשר כתבתי את “קוד סמוי” ולמעשה, ניסיתי לעשות את מעשה פוסטמן למדיה החדשה. כמו בכל ספריו של פוסטמן, גם הספר הזה כתוב בצורה נפלאה, מצחיקה ומרתקת.

***

The Quantified Self, Deborah Lupton, 2016

אחת התופעות הטכנו-חברתיות שמרתקות אותי באופן אישי היא התופעה שבה אנשים מתעדים, עוקבים ומודדים כל דבר ביחס לפעילות שלהם עצמם: כמה שעות ישנו בלילה, כמה צעדים הלכו ביום, מה אכלו, עם מי דיברו, לאן נסעו. אנשים משתמשים במוצרים, אפליקציות ושירותים כדי לבדוק כמה זמן הם מבלים באתרי אינטרנט שונים, כמה כסף הם מוציאים על ממתקים, כמה זמן לקח להם לרוץ 10 ק”מ, כמה פעמים בחודש הם מקיימים יחסי מין. במשך יותר משנתיים אני מתלבט האם לרכוש שעון-חכם כיוון שמצד אחד נורא בא לי להתנסות בכל זה ומצד שני, יש לי תחושה שהניסוי יהפוך לאובססיה ויש לי כבר מספיק אובססיות, תודה רבה. דבורה לופטון מציגה את התנועה החברתית שנוצרה סביב הרעיון הזה והספר שלה סייע לי כאשר הראיתי כיצד התופעה הזו קשורה לעידן הבלבול והחיפוש אחר משמעות בו אנחנו חיים.

***

The Master Algorithm, Pedro Domingos, 2015

במשך תקופה ארוכה ידעתי שאני צריך להתעניין יותר באלגוריתמים אבל מכיוון שיש לי פוביה מובנית מכל מה שקשור במתמטיקה ובמספרים, נמנעתי מלצלול לנושא באופן יסודי. ספרו של פדרו דומינגוז היה הראשון שהצליח לסחוף אותי אל תוך העולם הזה ומהרגע שהוא פתח את הדלת, התחלתי לבלוע ללא הפסקה ספרים העוסקים באלגוריתמים. זה היתרון הגדול שלו: הוא מציג את הנושא של אלגוריתמים לומדים בצורה פשוטה ונגישה, הוא מסביר כיצד הם עובדים ומדוע הם חשובים, הוא מספק את הרקע הטכנולוגי מבלי להיות משמים, וגם אם פה ושם הוא מבצע הפשטות, ומי מאיתנו לא מבצע אותן כאשר הוא מנסה להסביר טכנולוגיה, הוא עושה עבודה מצוינת (אפשר לקרוא כאן ביקורת שכתבתי על הספר עבור מוסף “ספרים” של “הארץ”).

***

האדם החד-ממדי (תרגמה מאנגלית: דליה טסלר), הרברט מרקוזה, 1970

הרברט מרקוזה, שהסטודנטים שלי יודעים שאני קורא לו “הרברט מרקוזה אהוב נפשי”, משתייך לאסכולה המכונה “אסכולת פרנקפורט”. הוא היא תלמידו של מרטין היידגר (חובב נאצים ידוע) וכמו כל חבריו למכון פרנקפורט, נמלט מגרמניה הנאצית והפך בשנות השישים לחביב הסטודנטים האמריקאים. מרקוזה שואל את עצמו שאלה שכל מרקסיסט שמכבד את עצמו שואל: “מדוע המהפכה, זו שמרקס חזה, לא הגיעה?”. באדם החד-ממדי מרקוזה מפנה את מבטו אל עבר הטכנולוגיה וטוען שאופן פעולתה יוצר אנשים חד-ממדים, בלתי ביקורתיים, אנשים שמרוצים מעצמם וממקומם בעולם ומשום כך אנשים שלא מתקוממים, שלא יוצאים נגד המערכת שממשיכה לדכא אותם עד עפר. על אף התרגום שהתיישן, ספרו של מרקוזה מרתק וכתיבתו חדה, בהירה ובעיקר מעוררת מחשבה.

The Net Delusion, Evgeny Morozov, 2011

יבגני מורוזוב הוא אחד המבקרים הצעירים, הבוטים והמעניינים של העידן הדיגיטלי. הוא כתב מספר ספרים ומאמרים שמציגים את אלו שמשבחים, מהללים ומפארים את הטכנולוגיה בצורה מגוחכת. מורוזוב, בדומה לפוסטמן, מורוזוב מציג את “הגישה הפתרונית”, גישה שאומרת שלכל בעיה יש פתרון והפתרון הוא כמובן טכנולוגי. הגישה הזו רווחת במיוחד בקרב יזמי טכנולוגיה שבטוחים שאם רק נעצב את האפליקציה הנכונה, אם רק נבנה את הממשק הגרפי המתאים, נפתור את הבעיה. זו לא רק גישה אוטופיסטית ותמימה, זו גם גישה מסוכנת שכן כאשר תרבות שלימה מתחילה לראות כל בעיה כמשהו שניתן לפתור אותו באמצעות טכנולוגיה, היא נמנעת מלהבין שכל פתרון יוצר בעיות חדשות וממילא יש בעיות שטכנולוגיה לא יכולה לפתור.

***

Rebels Against the Future, Kirkpatrick Sale, 1995

הלודיטים, קבוצה גדולה של פועלים בריטים שחיו במשולש שבין הערים התעשייתיות יורק, לסטרשייר ומנצ’סטר, חיו בראשית המאה ה-19 והפכו לסמל להתנגדות חסרת תועלת, חסרת תוחלת ואפילו מטופשת לקדמה. אבל הלודיטים לא היו טיפשים. הם הביטו במכונות האריגה שנכנסו למפעלים והבינו מהר מאוד שכל מכונה שכזו מחליפה ארבעה מהם, אחר כך שמונה מהם, שישה-עשר מהם. הם ראו כיצד הטכנולוגיה תגרום לקבוצה קטנה של יזמים זריזים להפוך לאולטרה-עשירים בעוד שהם יהפכו לעניים מרודים, אז הם עשו את הדבר היחיד שהם יכלו לעשות באותה התקופה: הם פרצו באישון לילה למפעלים והעלו את המכונות באש בתקווה שכך יוכלו לעצור את “הקדמה”. קיקפטריק סייל מציג את סיפורם של הלודיטים וכמו תמיד, זהו לא (רק) סיפור על טכנולוגיה: זה סיפור על אנשים, על חברה, על תרבות שהשתנתה מהקצה אל הקצה כאשר טכנולוגיה חדשה נכנסה לתוכה.

***

לחשוב מהר, לחשוב לאט, דניאל כהנמן, 2013

לכאורה הספר הזה לא אמור להופיע ברשימה של ספרים המיועדים לאלו שמתעניינים בטכנולוגיה. דניאל כהנמן, פסיכולוג קוגניטיבי וזוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2002, מתמחה בתחום של כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות. בספר שלו הוא מציג את קיצורי הדרך הקוגניטיביים שלנו, היוריסטיקות, שמסייעים לנו לקבל החלטות מהירות ולבצע שיפוטים כהרף עין. אני כולל את הספר הזה ברשימה שלי גם כיוון שהוא ספר מצוין אבל גם כיוון שבעיניי הוא התשתית עליה נבנים שירותים טכנולוגיים רבים במובן הזה שהם מנצלים את החולשות הפסיכולוגיות שכהנמן מציג, חולשות שמהן כולנו סובלים ושנובעות מכך שאנחנו משתייכים ל”הומו-ספיינס”. בספר שלי הפניתי למספר דוגמאות שבהן משתמש כהנמן כדי להראות כיצד הן באות לידי ביטוי בעולם הדיגיטלי.

***

The Age of Surveillance Capitalism, Shoshana Zuboff, 2019

זה הספר היחיד ברשימה שלא קראתי את כולו פשוט מכיוון שהוא יצא לאור לפני כמה ימים. ידעתי שהספר הזה מתבשל והוא הגיע לחנויות יחד עם הספר שלי, בראשית ינואר 2019. זובוף טוענת שאם נתייחס לרגע אל גוגל (לדוגמה) כאל מפעל, הרי שחומר הגלם שלה הוא ההתנהגות שלנו. גוגל ממירה את ההתנהגות שלנו למידע, משתמשת בחלקו כדי לשפר את המוצרים שהיא מפתחת עבורנו ובמידע העודף אותו זובוף מכנה behavioural surplus, היא משתמשת כדי לבצע תחזיות ביחס למה שאנחנו נרצה לעשות ובעיקר לקנות. תחזיות אלו מתורגמות לכסף, המון המון כסף, שהופכות חברות כמו גוגל, אמזון, פייסבוק ואחרות, לחברות ששוויין נע מכמה מאות מיליארדי דולרים ועד לטריליון דולר. בראיון שהעניקה לגרדיאן הבריטי הסבירה שהשיטה שהיא מתארת היא לא בלתי נמנעת אלא תוצאה של ניסוי וטעייה, המצאה טכנו-כלכלית של גוגל שהפכה אותה, וחברות דומות לה, לעשירה מעבר לכל דמיון.

***

כמו שניתן להבין, רוב הספרים שנמצאים ברשימה הזו הם ספרים ביקורתיים, ספרים שבוחנים את ההשפעות של העידן הדיגיטלי ושל שירותים כמו פייסבוק, גוגל, יוטיוב, אמזון, טוויטר, אינסטגרם ושירותים רבים אחרים, ספרים ששואלים מהו המחיר הכלכלי, החברתי, התרבותי והאישי שאנחנו משלמים בעבור השימוש בשירותים האלו. שלא במפתיע, הושפעתי מהספרים ומהכותבים המצוינים האלו ו”קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי”, הולך בעקבותיהם. הוא בוחן מה קורה כאשר אקולוגיית המדיה שלנו משנית כמעט בבת אחת, מה קורה לאופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו, את העולם, את המציאות עצמה.