יום טוב לנו, חג שמח

יש אנשים שאוהבים להשמיץ את הטלוויזיה. הם טוענים שעדיף להכנס למיטה עם שוקו חם וספר טוב, למרות שבפועל הספר האחרון שקראו היה ספר ההוראות של הפלייסטיישן, וממילא מי שנכנס למיטה עם ספל שוקו, צפוי להתעורר עם כתמים על הפוך. האמת היא שהטלוויזיה מלאה בתוכניות מצוינות.

“יומטוב” אינו אחד מהן.

הפרומואים האינטנסיביים (כולל תזכורות מעיקות בצד שמאל של המרקע ותוכניות “לקראת יומטוב”) שהתפמפמו לתוך התודעה שלי, הביאו אותי לזפזף לערוץ 2 בדיוק ברגע המרגש בו אורנה בנאי שוחחה עם ארז טל על אותם ילדים בסיכון, ועל כמה חשוב לתת ולתרום, וכמה מרגש להתגייס למען, והנה גם קיציס שיספר עד כמה חשוב הערב הזה ויגיש כמה מערכונים של צוות “ארץ נהדרת” שהתגייסו גם הם לערב המרגש (!) והחשוב הזה. עוד קצת פמפום של בלוטות הרגש, עוד קצת “פתחו את הלב ואת הארנק” ועוד קצת טאלנטים של קשת. אם זה לא היה מ-ר-ג-ש, זה היה משעמם, צפוי ובעיקר מרגיז.

מרגיז להרגיש שאי אפשר לתקוף את התופעה. כמו הקופאיות ששואלות “אתה מעוניין לתרום למטרה נורא חשובה ומרגשת?” כשעוד אנשים עומדים בתור מאחוריך, וכבר תרמת אורז ובמבה ועשרה שקלים וקיבלת מדבקה, טאטו וסיכה מוזהבת, אבל גם אם תגיד שכבר תרמת, יסתכלו עליך כמו שקרן פתולוגי ועוכר ישראל שלא מוכן לתרום למען ילדינו. לחץ חברתי למען מטרה טובה, גם אם הממשלה לא חושבת שזה מספיק חשוב (ומרגש).

מרגיזה גם ההרגשה שאנחנו, כצופי טלוויזיה, כל כך שקופים – בואו תשמעו את סיפורו המרגש של יוסי למנה עיקרית, תקבלו לקינוח את טל פרידמן עטוף חלוק בלונדון, ותצטרפו לעוד המונים שכבר תרמו יצפא”ן שקלים, ואיזה כלים אנחנו פה בקשת, שאנחנו כל כך תורמים לקהילה, כל כך נותנים מעצמנו, מצלמה 2 קלטה את דמעת ההתרגשות בזוית העין? אין כמו מתן בסתר בשידור חי – מחמם את הלב, מצטלם נהדר ומתאים להפליא לערימת תוכניות המקור שהופכות אומללות (בהינף שרביט סופר-נני או אלון גל) לכסף גדול.

הידד למשטרה

יש אנשים שחושבים שהכל רע במדינה – האבטלה, השחיתות, החינוך וכל דבר אחר שמוסיף כותב עליו. מזל שיש אור בקצה המנהרה, ולא סתם אור, אור כחול מהבהב:

משטרת ישראל גילתה את נתוני הפשיעה לשנה החולפת –
נתונים חותכים

בלמהנט מדווחים על הדברים כאילו צריך לפתוח כמה פחיות רד בול לכבוד הצלחת המשטרה, אחרי הכל – נרשמה ירידה ניכרת. רק שהירידה הניכרת נרשמה בדיווח על הפשיעה ולא בפשיעה עצמה. כל מי שחווה פריצה יודע שצריך להחליף מנעולים, להתקין סורגים, לאמץ כלב עם נביחות עצבניות ולהתקשר לחברת הביטוח. לפנות למשטרה? בשביל מה?

עם עוד קצת מאמץ, יש סיכוי טוב שבשנה הבאה תירשם גם ירידה במקרי האונס.

סימני פישוק

את הכתבה על רוית אסף בשבעה ימים של ידיעות, לא צלחתי מעבר לעמוד הראשון; התחושות הבלתי נעימות שעלו בי גרמו לי לדפדף הלאה במהירות.

צהוב? לאאאא

וכך זה ממשיך, כולל תיאורים גרפיים שאינם פשוטים לקריאה, ולא רק לילדים רכים ולנשים הרות, במה שבידיעות מכנים “ראיון חושפני”. כן, יש שם גם תיאורי פטמות ובולימיה. מוזר שעל תדירות חיי המין של המרואיינת שכחו לשאול בראיון.

מובן שעל הפלות חשוב לדבר, וכך גם על הפרעות אכילה והטרדות מיניות, אבל האופן בו נדחף הראיון אל תוך התחתונים של אסף תמוה בעיניי – האם אין גבול לצהבת, לתאווה לראות הכל? האם הסיטואציה הכל כך אינטימית ורגישה שעברה אסף באמת מעניינת את המדינה של העיתון, ומעל לכל – מדוע שיתפה המרואיינת פעולה עם הספקולום העיתונאי, מלבד הרצון לקדם את רשת “בתי ספר לאיפור” שהקימה? עושה רושם שהכתבה לא באה להעלות את המודעות להפלות, ללידות מוקדמות או להטרדה מינית, אלא לספק איזושהי תשוקה למכור, וגם אם הדבר דורש חיטוט גניקולוגי כמעט במרואיינת, כל האמצעים כשרים.

קריאת הכתבה היתה משולה בעיניי למציצנות (שגם אם נעשתה בהסכמה, או בהסכמה לכאורה) משדרת את התחושה שהכל כתיב, שדבר לא אישי ושהכל צריך להיות מרוח בצהוב על גבי עיתון, כולל הפנייה בשער וטיזר בלמהנט.

צנזורה היא דבר רע, בהחלט, אבל יש מקום לשיקול דעת – של המרואיין, הכתב, העורך וגם הקוראים. שבעה ימים הפך למוסף אותו צריך לפתוח בזהירות, לכו תדעו איזו דוגמנית תקפוץ ממנו בעירום מילולי כמעט מלא.

שלח את היונה

כבר יומיים שאני מתלבטת האם לכתוב על הידיעה הזו שמעוררת בי בחילה מכל כך הרבה היבטים.
כבר יומיים שאני תוהה האם פוסט בנושא מיותר, מכיוון שהוא משרת את הגורמים הכי פחות ראויים.
ובכל זאת.
נורא קל

בועז יונה, זה שקל לשנוא אותו, עושה לעצמו בקרת נזקים, ניהול משברים, או כל יופימיזם אחר שנועד להעביר מסר אחד: השתנתי על כולם, ועכשיו אני משכנע אתכם שזה קוניאק. השיקולים של יונה ברורים – הוא מעוניין לטהר את שמו עד כמה שניתן, להאכיל את ההמונים בשאריות לעוסות של ניצול מצופה באבקת סוכר, להעביר את המסר שגם הוא נדפק, גם הוא מסכן, גם הוא קיבל תמונה ש”מזכירה יותר את בני סלע מאשר איש עסקים מכובד”, ואולי אם יכתבו את זה מספיק פעמים, אולי מישהו ישכח למה כל כך הרבה אנשים היו משתוקקים לנהל שיחה נוקבת עם איש העסקים המבוקש.

ההתלבטות שלי נובעת מכך שהדרך בה בחר יונה לנקות את עצמו היא לא באמצעים שיכולים להועיל במידה מסוימת לציבור,באמצעים שמעידים (ולו למראית עין) על הרצון שלו לכפר על מעשיו הדוחים, אלא באמצעות יחצ”נים, כאלה שישמחו לספר שהשמש זורחת מהתחת שלו תמורת תשלום סמלי וכתבות בנרג’ ובטוש שעושות קצת יחצ”נות למשרד הנושא את שמם. כן, אלה אנשים שיסבירו שלא מבינים את נפשו המיוסרת מכיוון ש”עוד לא שמענו את הצד שלו כי הוא עוד לא התראיין”. אלה אנשים שיציינו כי “אוהבים לטפול עליהם האשמות שלא מגיעות להם […] כשהגיעו המכולות לפנות את חפציהם, שאגב לא נשלחו בכלל וכנראה נגנבו, שידרו תמונות של כלב שנותר מאחור. כולם מיהרו לומר עד כמה הם אכזריים, ואיך הם השאירו את הכלב שלהם מאחור, אבל חבל רק שאף אחד לא טרח לציין שזה הכלב של השכנים”. אכן אנשים אכזריים, שלא מתביישים לטפול על משפחתו התמימה של יונה ערימות שקרים. ומה בנוגע לשקרים שהאכילו יונה וחבורתו את העיתונות והציבור? “אני לא יכולה להתייחס לטעויות שהתבצעו לפני שטיפלנו בתיק”, מבהירה האחראית על מפזר האוויר בריח סחלבים ששכר יונה.

כמה בזוי יכול להיות אדם בעיני עצמו כדי שיסכים לעסקה עם האיש שהרס את חייהן של כל כך הרבה משפחות? האם אין גבול לתאוות הבצע (בהנחה שיונה יטרח להעביר אליהם את התשלום) והפרסום של אותו משרד יחסי ציבור, שסבור שיש מי שיבלע את האמת המשופצת הזו ויבקש עוד?