יום מגבת שמח

היום הוא יום המגבת הבין-לאומיכוכבי. היום נחגג לזכרו של הסופר דאגלס אדאמס, ומאזכר את העובדה שמדריך הטרמפיסט לגלקסיה ממליץ על המגבת כאביזר החיוני ביותר שטרמפיסט צריך תמיד להחזיק ברשותו. אבל אני אוהב לאזכר גם מגבות אחרות ביום חשוב זה.

חג שמח.

עוגה, ביצים וזבל

דיווח שראיתי אתמול ב-WebbAlert העלה בי מחשבה. הדיווח היה על הרצאה שנתן סטיב באלמר לאחרונה בהונגריה, אליה התגנב בחשאיות אדם (כשהכתובת “Microsoft = Corruption” מתנוססת על חולצתו), שקם באמצע ההרצאה, דרש מבאלמר להחזיר את “כספי המיסים שגנב” מהונגריה, וזרק עליו ביצים. בהקשר זה הוזכר גם האירוע המפורסם בו ספג ביל גייטס עוגת קרם בפרצופו, בעת ביקור בבריסל.

השנאה שיש למיקרוסופט ולארה”ב בכלל באירופה איננה עניין חדש, ובכל זאת תהיתי מדוע אירופה היא שדה קרב בו הנשק טעים במיוחד, אבל בארה”ב – שם, מן הסתם, נמצאים בכירי מיקרוסופט רוב הזמן – כמעט ולא רואים מקרים כאלה. אבל התשובה די ברורה: באירופה, תעלול כזה יכול להיגמר במעצר וקנס. בארה”ב, מי שמשליך עוגת קרם מן הסתם יספוג מטר כדורים ויכונה “טרוריסט”. ואם הוא לא יהרג כנראה ישלחו אותו לגואנטאנמו, אבל במקרה כזה כבר עדיף למות.

***

בדקות אלה הגיע הגלוב לנקודת-ציון חשובה: 200,000 תגובות זבל. למרות שאקיזמט עושה עבודה למופת, הקצב הולך ומתגבר, ואני, אישית, קצת עייף מזה. לכן בדעתי להוסיף איזה CAPTCHA לשליחת תגובות לגלוב, למרות שניסיון דומה בעבר היה מאוד לא מוצלח. אם יש לכם ניסיון/הערות/המלצות בעניין, אשמח לשמוע.

ומלבד זאת, יש להפסיק את החופשה של היו”ר.

המירוץ אחר הלינק (ב’)

המירוץ אחר הלינק – סיפור אמיתי שיהיה (חלק ב’)

כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד

לא לקח לאנשים הרבה זמן להבין שהדואר לא בא היום. כל אימייל או SMS שהזכיר מלים כמו “ראש הממשלה”, “שוחד”, “פרשה” – נעלם ולא הגיע ליעדו. אנשים עברו לשימוש בשמות-קוד: “דמי כיס” במקום “שוחד”, “קודקוד” במקום “ראש הממשלה”. אחרים עברו לשיטות פרימיטיביות של כתיבת ההודעה בתמונה ב-Paint, ושליחת קובץ GIF במקום טקסט באימייל. אמצעי הצפנה כמו GPG, שאי אפשר לפרוץ, החלו להיכנס לשימוש. אזרחי המדינה ירדו כולם למחתרת, כדי שיוכלו לנהל שיחה.

כמובן שאחד האמצעים הפופולריים ביותר להעברת המידע היה, ונשאר, קו הטלפון. זה נכון שאפשר בכל רגע לדבר רק עם אדם אחד, אבל תוך כמה דקות אפשר להפיץ כל פריט מידע לחמישה אנשים, הם בתורם מפיצים לחמישה אנשים, ובתוך שעה כמה מאות אנשים כבר מדברים על זה. דווקא את האמצעי הזה צפתה המשטרה מראש: בלשים מיחידת ההאזנות, מגובים בשוטרים צבאיים במיל’ מיחידת “עיט” הידועה, התפרסו במרכזיות בזק והחברות הסלולריות והחלו לנתק כל שיחה שעסקה בעניין. כתבי האישום על הפצת מידע אסור יגיעו מאוחר יותר.

גולשי האינטרנט פונים כעת לאתרים הקטנים כדי לנסות ולדלות מידע על המתרחש מאחורי הוילון הכבד שתלתה הממשלה מול עיניהם. הפורום של רוטר התפקע מרוב לחץ – אך המשטרה, שמכירה היטב את רוטר ואת נטייתו “ללכת על הגבול”, מיהרה לחסום את האתר שלו. הפורומים של נענע, תפוז, פרש והייד פארק מיהרו ליישם מדיניות מחיקת הודעות מחמירה. כל שנותר הוא להתלונן על היד הקשה.

גם הבלוגרים לא טמנו את ידם בצלחת. דיווחים מפורטים החלו להופיע באתרי בלוגים עצמאיים, שצורפו מהר לחסימה ונעלמו מהרשת. תפוז מיהרו למחוק פוסטים מפרים בבלוגיה שלהם. אחד ממשתמשי בלוגלי פירסם פרטים נרחבים, והאתר מייד קרס מרוב עומס. אנשי ערוץ 10, זועמים על סתימת הפיות, ניסו לנצל את ישראבלוג (אליו הם קשורים דרך המיזוג עם נענע) כדי להביע מחאה, וסירבו להוריד פוסטים מפרים מהאתר. פעולת המשטרה היתה מהירה ותקיפה: מנהל ישראבלוג נעצר, יחד עם בכירים בערוץ 10, מול מצלמות הטלוויזיה (במיוחד ערוץ 2 שהתענג על הרגע). שוטרים מהיחידה לפשעי מחשב פרצו אל חדרי השרתים והחרימו מחשבים. האתר הורד בכוח.

בינתיים המרמור בארץ גובר. העיתונים הגדולים וכן פעילי זכויות אזרח עותרים לבג”ץ כנגד הפגיעה המהותית והקשה בזכות הדיבור. כנגד טוענת המדינה כי זוהי מהותו של צו איסור פרסום, ובכלל זכות הדיבור זה לא רק אינטרנט. השופטים מסכימים כי זכות הדיבור אינה מחייבת זמינות מלאה של אתרי אינטרנט, אך נוטים לצמצם את איסור הפרסום; אז שולפת המשטרה נימוקים בטחוניים. השב”כ נכנס לתמונה עם עדויות על כך שסוכני חיזבאללה בארץ עושים שימוש במידע האסור לפרסום. בג”ץ מתיר להחריף את החסימות מנימוקים בטחוניים, ודעת הקהל מושפעת מהשמועות על “הגנה על בטחון המדינה”. עסקנים חרדים ואנשי הציונות הדתית נהנים להתראיין ברדיו ולהגיד “אמרנו לכם שרק רע יבוא מהאינטרנט הזה.”

איש לא יודע שבינתיים אותן ראיות שהיו למשטרה מלכתחילה התבררו כלא מדויקות, ושבעייתי לבסס עליהן תיק. היועץ המשפטי לממשלה תומך בהמשך איסור הפרסום, כדי שהכשלון החקירתי לא ייחשף; וכך גם ראש הממשלה, שמעדיף שהעניין ייקבר. ישראל היום מפרסם כתבת תחקיר גדולה על מחדלי החקירה והקשר להשתקת הסיפור. שר הפנים מצווה, בתוקף סמכותו, על סגירה מיידית של העיתון. הגליונות שהודפסו נאספים ומושמדים, והפרקליטות מאיימת על עורכי העיתון באישומים על עבירות בטחון המדינה. המידע כבר דולף ממאות ואלפי אתרים בחו”ל. שר התקשורת מחליט על סגירה של האינטרנט לחו”ל פרט לאוניברסיטאות ובעלי רשיון מיוחד, בהסתמך על פסיקת בג”ץ לפיה זכות הדיבור אינה מחייבת גישה לאינטרנט.

סוף חלק ב’

המירוץ אחר הלינק

המירוץ אחר הלינק – סיפור אמיתי שיהיה (חלק א’)

כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד

ישראל, 2013. גורמים פוליטיים, המתנגדים לאחד המהלכים האחרונים של ראש הממשלה, מעלים באוב חשדות לשוחד שהתרחש (או לא) כחמש-עשרה שנים קודם לכן. במשטרה עטים על הפירורים כמוצאי שלל רב: כבר מזמן המטרה העיקרית שם היא חקירות מתוקשרות, שמעלות את קרנם של הקצינים, ולא מלחמה בפשע או משהו כזה.

אלא שחשדות נגד ראש הממשלה זה חדשות ישנות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הכל כבר מוצה עם אולמרט ב-2007-8, ולפני כן עם שרון, ולפני כן עם ברק, ולפני כן עם נתניהו. מה אפשר לעשות כדי לזכות בשער ענק עם אותיות לבנות על רקע אדום? האמת שלא צריך הרבה, ידיעות נותנים שער כזה גם אם החזאי טעה. ובכל זאת, צריך שיונית תכריז על חקירה בטון דרמטי, מיקי תיראה מזועזעת ויעקב יראה כמו שהוא תמיד נראה. ישבו, חשבו, ומצאו טריק שהשתמשו בו פעם: מוציאים צו איסור פרסום ומדליפים ללא הכרה, כדי להריץ את השמועות.

ישראל, 2013 היא לא ישראל, 2008. אז, בעבר הרחוק, היו אנשים שלא שמעו על בלוגים, וגם אלה שכן, חשבו שזה פינה אינפנטילית בארץ נהדרת. היו אנשים שהאתר היחיד שהם מבקרים בו זה Ynet. ואפילו היו אנשים שמקור החדשות העיקרי שלהם היה קול ישראל. בתקופה הפרהיסטורית ההיא, לצו איסור פרסום היתה משמעות כלשהי, אפילו אם היו דליפות פה ושם. אבל בשנת 2013, אפילו הבודדים שעוד קונים עיתון, יודעים להשתמש בגוגל. צוי קריאה למילואים מגיעים באימייל (עם הצפנה וחתימה דיגיטלית, כמובן. פה זה לא הפקרות). מהירות החיבור עולה בהתמדה (אפילו ה-upload עלה קצת). לכל הומלס יש דפדפן בסלולרי. מה הטעם באיסור פרסום, אם הכל מופיע בתוך שניות באתרי העיתונים בחו”ל?

אחד הקצינים הציע, שהמשטרה עצמה תימנע מלהדליף את הפרטים, ותשמור על סודיות לשם שינוי. אחרי שגמרו לצחוק, אמר קצין אחר שאפשר פשוט לחסום כל אתר שמפרסם פרטים על החקירה. הרי חוק צינזור האינטערנט בתוקף כבר שנים, ושר התקשורת יכול לחסום אתרים כאוות נפשו. ובעניין 5% הגולשים הנותרים? אין בעיה. נוציא צו שמכניס אותם זמנית לחסימה. וכך היה: בית המשפט מיהר להיענות לבקשה, ספקיות האינטרנט עירערו אך נדחו (בדלתיים סגורות, כמובן), וכך נעלמו אחד אחרי השני אתרי החדשות בחו”ל, כל אחד אחרי שפירסם פרט כזה או אחר מהחקירה.

חרושת השמועות בארץ התלהטה. כולם צבאו לפתחיהם של קציני המשטרה שנהנו מאור הזרקורים אך סירבו להתראיין; בחדרי חדרים הכל הודלף לעיתונות – שנאלצה לשמור על הסוד; אתרי החדשות בעולם פירסמו את הפרטים בהרחבה, בעוד צוות של עובדי משרד התקשורת עסקו בהוספת שמות האתרים לרשימת החסימה. CNN היה הראשון. אחר כך ABCNews, ה-BBC ואתרי העיתונים הבריטיים, כמו גם רשת Sky. גם הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט. גם עיתוני שיקגו, סיאטל, לוס אנג’לס – כולם נחסמו בזה אחר זה. אחר כך הגיע תור עיתוני רוסיה וצרפת, גרמניה ואיטליה. כל מי שדיווח על הפרשה הפך ל-“אתר מפר” וגולשי האינטרנט בישראל לא יכלו להגיע אליו.

כמובן שלמרות שכעת 100% מהגולשים היו תחת מערכת החסימה, אפשר היה להגיע אל האתרים האלה בדרכים עוקפות, והמידע הגיע לאנשים רבים. אבל איך אפשר לפרסם אותו? הדואר האלקטרוני התחיל לעבוד במרץ, והגורמים המעוניינים החלו לתבוע את התערבותו של שר התקשורת. “אוצרות המידע שלנו זולגים דרך האימייל!” זעקו. בזמן כה קצר הרי אי אפשר לשנות חוק, והשר מיהר לחתום על תקנה לשעת חירום, המחייבת את ספקי האינטרנט בארץ לסנן כל דבר דואר המכיל מידע על הפרשה. כך כל דברי הדואר האלקטרוני בישראל עוברים סינון על ידי תוכנה אוטומטית, המפקחת על מה מותר ומה אסור לומר.

סוף חלק א’

איך הקמתי אתר פורנו

בחודשים האחרונים אני מפעיל בלוג חדשות טכנולוגיה. הוא אמנם מציג מודעות, אבל להפתעתי אני עדיין לא מיליונר מזה. האמת היא שכולם יודעים שאת הכסף הגדול באינטרנט גורפים רק גוגל – ואתרי פורנו. לכן שמחתי מאוד לגלות שהאתר שלי מזוהה כאתר פורנו על ידי תוכנת הצנזורה FortiGuard. לא מאמינים? הנה (קליק להגדלה):

כל האתר היה חסום תחת הקטגוריה “פורנוגרפיה”. העמוד הספציפי המופיע בצילומסך הוא הפוסט בנושא מחשבים אולטרה ניידים – מה-EEE הפופולרי ועד כל המתחרים העכשוויים והעתידיים שלו. פורנו קשה, ללא ספק. מייד שמחתי, כי אולי זה אומר שגם אני אתחיל לגרוף את המיליונים שמסתובבים באתרי הפורנו באינטרנט. כשראיתי שזה לא קורה, ניגשתי לאתר של החברה וביקשתי הסבר לסיווג המעניין. הם לא הסבירו, אבל שינו את הסיווג ל-“טכנולוגיית מידע”, והחסימה הופסקה. וכך נעלם אתר הפורנו שהקמתי.

מלבד השעשוע שבעניין, יש מה ללמוד מהתקרית הזו. FortiGuard, כמו גם תוכנות מתחרות כמו SmartFilter, הן התוכנות שמשמשות את ספקי האינטרנט לטובת סינון/צנזורה. כיום השירות הזה ניתן למי שמבקש אותו, וזה בסדר. אך לא רחוק היום בו יכנס לתוקף חוק הצנזורה, ואז התוכנות האלה ייכפו על כל גולשי האינטרנט בישראל. כן, אני יודע שאפשר לבקש להסיר את החסימה. בהערכה זהירה, 5 עד 10 אחוזים מהגולשים יבקשו את זה, והשאר יאמינו שהם “מוגנים”.

אבל לא רק שהם לא מוגנים, גם חוסמים בפניהם אתרים לגיטימיים לחלוטין. כל אדם שלא היה מכיר את האתר שלי, והיה מגיע להודעה על חסימה, היה מאמין שמדובר באתר פורנו. זה פוגע בי כמפעיל אתר לגיטימי, העוסק בטכנולוגיה ומתפרנס מפרסום. מי היה מפצה אותי? אפילו התנצלות לא קיבלתי. כמובן שזה כלום לעומת הפחד שזה יפיל על מפעילי אתרים: אולי הכתבה שאני מפרסם עכשיו לא תמצא חן בעיני מישהו בממשלה, והוא יחליט לחסום אותי? אפילו אתרים גדולים יכולים להיחסם, ולהם יש הרבה יותר מה להפסיד.

שלטון דמוקרטי לא יכול לחשוב שצנזורה כללית היא פתרון טוב למשהו, ולא משנה למה. המשחק הקואליציוני הרקוב, בין אנשים שמזמן הפסיקו לשרת את הציבור – הוא שמאפשר את קידום החוק הזה. ואולי דוגמה חיה כזו, של אתר שנחסם בלי שיהיה בו בדל של תוכן שנוי במחלוקת, תתרום במשהו לביטולו (אבל כנראה שלא).

(תודה לניר על המידע והצילומסך)