השירה הפסידה

בניגוד לדעה המקובלת, דוקא יש תרבות בגלוב. הרי לפניכם פוסט אורח מאת ארי סתיו, השופך מעט אור על מלחמות המשוררים הניטשות לאחרונה במחוזותינו.

גילוי נאות – גם אני התמודדתי ב”שירה על הדרך” של השנה. אומנם כבר קודם הזהיר כתב העת “כתם” שישנם אי סדרים בתחרות, ושרק בוגרי הליקון זוכים, אולם אני שיערתי שלכבוד שנת המאה של תל-אביב, ישתדלו אנשיו של חולדאי לתקן את הראוי תיקון. כשלא זכיתי, לא נפגעתי כל-כך. נפגעתי בשם השירה כשראיתי אילו שירים זכו במקומות הראשונים: הוועדה הבוחרת, שהורכבה למעשה מאותם אנשים שתמיד בוחרים את הזוכים בתחרויות שירה וסיפורת בשנים האחרונות (בני ציפר, פרופ’ הירשפלד, דורי מנור ושות’) כאילו התמרדה נגד המגבלה היחידה שנכפתה עליה (שירים בני 4 עד 12 שורות של תושבי תל אביב) ובחרה שירים שהם מאוד “אמנותיים” בלי לקחת בחשבון שהשירים הללו צריכים להיקרא בהרף עין ולקרב את הקוראים התל-אביביים לשירה. השירים שנבחרו, לפחות בשלושת המקומות הראשונים אינם מובנים, אינם קומיוניקטיביים וחותרים תחת המטרה שלשמה נוסדה התחרות, ועל כך חבר השופטים הנכבד ראוי לכל גנאי.

טעם נוסף לפגם הוא העובדה שמי שזכה בתחרות השנה הוא עורך כתם לשעבר שנכנס באימאימא של התחרות (אין לינק כי משום מה המאמר הוסר מאתר כתם), ובבוגרי כיתות הכתיבה הנבחרים בה ובשופטים. אינני מבין באיזו עזות מצח עודד כרמלי גם משתין מהמקפצה וגם שוחה אח”כ במים החמימים, ואפילו אם ניצלו השופטים את ההזדמנות לאירוניה קטנה, הרי שעצם העניין הוא שהוא לא זקוק לתחרות זו כדי להוציא ספר שירה, במיוחד לאור העובדה שרק בשנה שעברה הוציא ספר שירה, וכל הוצאת ספרים הייתה מוציאה לו ספר בחינם. אפילו אם כרמלי ניסה לרדת על התחרות בכך ששלח שיר לא קומיוניקטיבי והימר שיזכה, איך הוא מרגיש עכשיו כשהוא נמצא בין גברת “למדה ארבע שנים אצל רוני סומק” ואדון “תואר ראשון בכתיבה מאוניברסיטת ת”א” האין זה סותר את האידיאולוגיה שלו?

ותהייה אחרונה, אינני יודע אם התחרות אנונימית. רוב התחרויות לא אנונימיות, דומני שהיה זה מר כרמלי שהשתמש בביטוי חריף בנושא. אפשר לומר שזה די אירוני שאותם אנשים שכביכול אמורים להיות אויביו הגדולים של כרמלי ומה שהוא מייצג נתנו בידיו את הכוח לבסס את האידיאולוגיה שלו ו/או להוכיח שהדרך הטובה ביותר לזכות בתחרות היא קודם לקעקע אותה עד עפר. מה חבל שדווקא בתחרות “שירה על הדרך” הייתה זו השירה שהפסידה ונשארה מוטלת בצד הדרך.

נשיקת המוות של ויסטה

רבים מחשיבים את ווינדוס ויסטה לכשלון טכנולוגי גדול, ואפילו במיקרוסופט יש כבר מי שמתחיל להודות בזה. לחץ ציבורי גדול כבר הכריח את מיקרוסופט להמשיך ולתמוך במערכת ההפעלה הקודמת שלה, Windows XP, ומספר יצרני מחשבים חזרו ואיפשרו לרכוש מחשבים חדשים עם XP, ואפילו עם מערכות הפעלה אחרות (נו, אלה עם הפינגווין).

למרות צעדים אלה, ויסטה ממשיכה להימכר בעשרות מיליוני עותקים. רוב המחשבים החדשים – שולחניים או נישאים – נמכרים עם ויסטה. מי שאינו מצוי בפרטים הטכניים של שוק מערכות ההפעלה קונה ויסטה בתמימות, כי היא החדשה ביותר. ויש גם מי שאין לו ברירה, כי החברה שממנה קנה את המחשב שלו, לא מאפשרת לו לבחור במערכת הפעלה אחרת. וכך הודיעה מיקרוסופט, לפני מספר ימים, שנמכרו מויסטה כבר 140 מיליון עותקים.

הבעיה היא שלמרות הבעיות הטכניות של ויסטה, מיקרוסופט ממשיכה לדחוף אותה לכל פלח שוק אפשרי. במחשבים יקרים זה אולי פחות בעייתי, אבל במחשבים חלשים – אם אלה שולחניים זולים או ניידים קטנים מאוד – זה פוגע בלקוח, שמקבל עטיפה נוצצת למחשב איטי ומקרטע. עד כדי כך שיש דגמים שיכשלו בגלל שהם משווקים רק עם ויסטה.

הבנתי את הבעיה כשראיתי את המחשב שבתמונה, דגם D4 מתוצרת חברת האלקטרוניקה היפנית שארפ, שימכר רק עם ויסטה. זה מחשב אולטרה-נייד, קטן מספיק כדי להיכנס לכיס, אך מספיק גדול בשביל מקלדת מלאה, גיגה שלם של זכרון, ומעבד במהירות 1.33 גיגהרץ. חומרה די מרשימה עבור מחשב כל כך קטן, חומרה שתכרע תחת העומס הבלתי סביר של ויסטה. מכשירים המריצים WindowsCE (המיועדת למחשבי כף יד) אפשר להדליק מיידית והם עובדים מהר עם חומרה מיושנת הרבה יותר, והם גם מותאמים לעבודה עם מסך מגע ועט. ה-iPAQ שלי עבד 4-6 ימים ברציפות בלי צורך להטעין אותו, ומכשירי הפאלם הישנים עבדו שבועיים ויותר בלי הטענה. איזו סיבה יש לנו לוותר על כל זה תמורת “הזכות” להחזיק את ויסטה בכיס?

ה-D4 יכול להיות מכשיר מוצלח מאוד. תראו את ה-Eee PC של אסוס, מחשב זעיר הנמכר עם לינוקס, שהפך לרב מכר מבוקש בכל העולם. מחשבים זעירים כאלה פשוט לא מתאימים למערכת הפעלה כה כבדה, אבל הכוח של מיקרוסופט ומדיניות השיווק שלה הורגים אותם, ומי שמפסיד זה אנחנו.

איך תופסים מרגל

כל מהדורות החדשות וכל העיתונים משתוללים סביב סיפור “המרגל”, סחורה חמה מהתנור של לפני 25 שנים. לפי הניו יורק טיימס, ה-FBI כלל לא ידע על מעשיו, והם התגלו רק בזמן האחרון; בישראל פורסם שהוקלטו שיחות מחשידות שניהל בטלפון. למען הסר ספק, אין לי שום ידע על הפרשה, ואני מסתמך על מה שפורסם בהיסטריה בארץ, ובדיווחים די מפוהקים בארה”ב (בכלל לא מצאתי את הסיפור באתר CNN. אם מישהו מוצא, שישים לינק בתגובות.)

מה שמטריד אותי זה שמרגלים-לכאורה מנהלים שיחות בטלפון. WTF?! הרי כל אחד יודע שהאויב מאזין. במיוחד האמריקאים, ששמועות מדברות על כך שהם למעשה מאזינים לכל שיחות הטלפון בין מספרים בתוך ארה”ב ובין מספרים מחוצה לה, ומערך מחשוב ענק מנתח את השיחות באופן אוטומטי. השיחות שהמחשב מחליט שהן חשודות, מועברות למאזין אנושי. ואם זה דבר שידוע אפילו לאזוב-קיר כמוני, ודאי שהוא ידוע אצל האנשים שצריכים לדעת דברים כאלה. ככה לא פועל מקצוען.

אז מה אפשר לעשות? האופציה הברורה הראשונה היא סקייפ. גם שיחה מוצפנת וגם בחינם, אפשרות טובה למרגל החסכן. כבר נודע בעבר שממשלת בוואריה ניסתה (ללא הצלחה) להשיג תוכנות האזנה לסקייפ. עם זאת, תיאוריית קונספירציה נפוצה טוענת שסקייפ למעשה פתוחה לחלוטין עבור ארגוני המודיעין האמריקאיים, ואנשי סקייפ עצמם לא מכחישים (אך גם לא מאשרים, כמובן). אז אולי למקרה הספציפי הזה עדיף להימנע מסקייפ.

בעיה נוספת של סקייפ היא ששיטת ההצפנה חסויה. זה תמרור אזהרה גדול לכל קריפטוגרף, כי חולשות המערכת (ולכל מערכת יש חולשות) לא ידועות לציבור, ולמעשה ייתכן שהיא פרוצה לחלוטין ואנו לא יודעים על כך. כדי לטפל בזה, יזם פיל זימרמן, יוצר תוכנת ההצפנה PGP הידועה, פרויקט תוכנה להצפנת שיחות קוליות באינטרנט. התוכנה, הנקראת Zfone, היא בקוד פתוח, ומאפשרת שיחות בטוחות ברמה גבוהה. אבל אם עוקבים אחריך, אפשר לדעת שביצעת שיחה ועם מי דיברת, אם כי לא ניתן לדעת את תוכן השיחה.

אפשרות ותיקה מאוד (עוד לפני שהיה אפשר לנהל שיחת טלפון באינטרנט) היא הצפנת מכתב והסתרתו בתוך קובץ תמונה. אני שולח תמונה של החתול שלי, כשהמתכון הסודי שלי לקיגל מוסתר בתוכה. אם מישהו מצותת לקו האינטרנט שלי, הוא לא ידע שהתמונה מכילה מידע סודי, וגם אם יחשוד – לא יוכל להוכיח את זה, כי המידע מוצפן. למעשה אני יכול לשים את התמונה בבלוג שלי, ורק הנמען ידע שמשהו מסתתר מאחוריה. אולי מעכשיו יגידו שמי שכותב בלוג בעצם עוזר לחיזבאללה או משהו כזה.

אם כלו כל הקיצין אפשר להשתמש ב-TOR, התוכנה לעקיפת צנזורה והתחמקות ממשטרים אפלים. זו התוכנה שבקרוב נצטרך כולנו להשתמש בה, אם יאושר חוק הצנזורה על האינטרנט. אבל היא איטית וקשה לנהל בה שיחה קולית – אולי זה מתאים יותר למסנג’ר.

אבל בעצם, האמצעים האלה שווים מעט מאוד. כי האנשים שאחראים על חשיפת מרגלים יודעים על כל שיטות ההסוואה וההצפנה, ויודעים שהאויב גם יודע עליהם. ולכן מה שהם עושים זה להשתיל תוכנות ריגול מוסוות בתוך המחשב, ואז לא משנה כמה תצפינו ותסתירו, הם ידעו בדיוק מה קורה. וזאת כנראה הסיבה למה מדינות כה רבות עדיין משתמשות באמצעים פרימיטיביים הרבה יותר.

פחח (פוסט לחסרי חמץ)

בפוסט חסר משמעות זה נעמיד כולנו פנים שהשנה היא 1999. אם כן, ראש הממשלה הוא אהוד ברק, באג 2000 מתקרב, והסוגיה הקורעת את העם כולו היא: מי יותר טובה, חברים או סיינפלד? (חברים, זה ברור, כאילו?).

http://www.youtube.com/watch?v=Coidmy8p4e4

Ynet נמצא בתקופת הרצה. Yahoo בשיא הפריחה,עם מתחרים לוהטים כמו Lycos, ומנוע החיפוש החם הוא Alta Vista. גוגל הוא פרויקט מעניין שמעטים יודעים עליו. מספר המחוברים לאינטרנט בארץ עומד על איזור כמה עשרות אלפים – רובם במודם, כמובן. החברה הקטנה AMD מוציאה מעבד בשם Athlon שמוחץ את הפנטיום 3 ועולה 25% פחות. כרטיס גרפי חדשני בשם Voodoo3 יוצא לחנויות.

אריה דרעי מואשם בקבלת שוחד. גוף הצוללת “דקר” מתגלה במעמקי הים. מאיר אריאל, ג’וזף הלר וסטנלי קובריק נוטשים את עולמנו, וכך גם חוסיין מלך ירדן. להיטי השנה בקולנוע הם “אימת הפנטום” הנוראי, “החוש השישי”, וגם “מועדון קרב”.

אני בקבע, זוכה לדרגת רס”ל. משתמש בטלפון סלולרי DH318 של אריקסון, במחשב עם מעבד AMD K6-2 ובאותו שעון שיש לי היום. ומה קורה איתכם היום, ב-1999? מה אהבתם ושנאתם בשנה הזו? ספרו לנו.