אינבלינג של הג’רני

עולם השיווק הדיגיטלי עושה בשנים האחרונות שיפט מעולם שבו הקונסיומר נמצא במרכז לעולם שבו דאטה נמצאת בכסא הדרייבר. המשמעות המיידית היא שעלינו לשכוח מהפרדיגמה שמדברת על איי-בולס. במקום זה עלינו לטרגט את היוזר ולהציע לו ג’רני שעובר אופטימיזציה, פרסונליזציה ואינטגרציה עם דאטה-בייס שבקלאוד כדי להבהיר מהו הפוזישנינג הכי נכון עבורו ועבורכם.

בקונפרנס האחרון של מומחי המרקטינג שהתקיים בחסות ביזנס אינסיידר במלון פור-סיזנס בסיינט-לואיס, צפיתי בפאנל שבו ישבה רביעיה שבעצם מורכבת משני הפאוור-קאפלס הכי מדוברים בסיליקון וואלי.

הפאוור-קאפל הראשון היה מורכב מג’יימס ג’ונקלר, צי’ף סיינטיסט באחד מהסטארט-אפים הכי מדוברים בוואלי, שמתמחה בביג-דאטה אנליזיישן ומג’נין ג’והנסן שהתנצלה על המבטא שלה בגלל שהיא אימגרנט מנורווגיה. היה מצחיק. אבל את הספוטלייט גנב הפאוור-קאפל השני שמורכב מג’רי ג’קסון, אחד האנתרופונורים הכי חזקים בקהילייה וג’נט ג’רביס, אשתו לשעבר של ג’ף ג’רביס, שעוסקת בפרוגרמינג ליירס של דיפ-לרנינג אלגוריתמס ועובדת יחד עם ג’יימס ג’רקי. השניים דיברו על האופן שבו כיום הסולושן השיווקי האמיתי עובר דרך דילבור חזק של הוויז’ן של החברה מרמת הג’וניור ועד הוורלד-וייד פרטנרס של החברה.

אני מציעה לכל אחד מכם לאמבד את האינסייטסים החשובים האלו. ראיתי לא מעט קורפוריישנס שכל כך מנותקים מהפרוסס האמיתי שעובר על הקונסיומרס ובכל זאת הם מגיעים עם הסולושן שלהם אל המרקטפלייס. המרקטפלייס כבר לא סלחני כפי שהיה בעבר וכיום, אם הדאטה שלך לא מבוססת על פרפורמנס, אין לך מה להתחיל בכלל.

כדי להגיע אל הלב של הוי-סיזס, צריך להבין שהיום הבאז-וורדס הם טאץ’ ובוטים שהם בעצם פרסונל אססטינס שעושים פרסונליזציה לוקאלית לאקספיריינס של הקונסיומרס באמצעות מסג’ינג’ מבוסס ווייס. הקונברסיישן מתחיל עם פרוגרמינג חכם בפיד של היוזר שנשלח לצ’אנל המתאים ובאמצעות סמארט טולס הם עוברים תהליך של דיסקברביליטי של הפרודאקט המתאים להם. כל זה כמובן נשען על טכנולוגיות סושיאל חזקות.

במהלך שלושת ימי הקונפרנס שנערך בריזורט מקסים, דובר לא מעט על הגיג אקונומי ועל הצורך למצוא סולושן אדאפטביליטי וסקיילביליטי ללאסט-מייל שמהווה צ’אלנג’ לכל מי שרוצה להיכנס אל המרקט. אבל על דבר אחד היתה הסכמה: הדרך השיווקית למתג את הברנד היא באמצעות פרטנרשיפ ובונדיג עם הקונסיומרס על אף שזה הופך קשה מיום ליום בעידן של אטנשן דיסאורדר. בעוד שטולס חזקים הם בסך הכל אינייבלרס יש להם יתרון ברור: הם מאנבלים סיגנל חזק שמבהיר לקומפטישן שהקונסיומר מטורגט באמצעות פיקסל ולכן הדיסקברביליטי הופך מחווית קומרס רגילה לחוויית אונליין מאנד לאנד, שהיא לא סתם מסע; היא ג’רני.

אני חשה מלאת השראה.
אמשיך ואעדכן.

אני- פנינייה שהם, יועצת בתחום אינוביישן לברנדים שעוסקים בקומרס, מובייל וסקיורטי, יוצרת אסטרטגיות המבוססות על חקר של טרנדים ודיגיטל רבולושנס מרחבי העולם.

עיתונות כחלטורה – הבושה של דה-מרקר

כך פתחתי את הפוסט שפרסמתי לפני שלושה חודשים:

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אבל לפעמים המציאות רודפת אותך ונושכת אותך בתחת. המקרים האלו מתרחשים לא כאשר טח”ס כותבת שטויות ו/או משנה את המציאות כך שתתאים לתזות שלה (על זה, כך אני מבין, מוחלים לה בעיתון דרך קבע על אף שיש כבר אגודת טח”ס סודית מקרב העורכים והמשכתבים שמעדכנים מדי פעם לפעם את קובץ הפנינים שלה), אלא רק כאשר העיתון עצמו לא יודע היכן לקבור את עצמו מרוב בושה.

ב-4 במאי פורסמה באקונומיסט כתבה סאטירית שדיווחה על מזכר פנימי שמסתובב בין כתלי בית הספר למנהל עסקים היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, שמצביע על כשלים אתים בהתנהלות בית הספר. חולף חודש שלם עד שטח”ס מחליטה שראוי להתייחס לטקסט סאטירי כאילו היה טקסט אמיתי. היא מדווחת על אותו מזכר מסתורי תוך שהיא מעתיקה, כמעט מילה במילה, את מה שנכתב באקונומיסט. זה כמובן לא מפריע לה לתרגם את המילה faculty בצורה שגויה כי בכל זאת, בלי עילגות יהיה קשה לזהות את העובדה שזה טקסט שלה.

גם העובדה שהטקסט אינו חתום וששם הטור הוא “שומפטר” (ללא שם פרטי) לא מדליקה אצל טח”ס שום נורה אדומה, אפילו לא נורית, כנראה כיוון שכדי שתידלק איזושהי נורה היא צריכה להכיר את יוזף שומפטר, אחד הכלכלנים ואנשי מדע המדינה המוכרים בעולם, שלימד, חכו לזה, בהרווארד משנת 1932 ובמשך יותר מ-20 שנה. כנראה שהיכרות עם אחד הכלכלנים המוכרים בעולם היא דרישת סף מוגזמת עבור מי שעובדת במוסף כלכלי.

קראתי את הכתבה של טח”ס והיא נשמעה לי קצת משונה. ניסיתי להיכנס אליה כעבור כמה שעות כדי לקרוא אותה שוב אבל אז, ללא כל הסבר, היא והכותרת הסנסציונית שלה (“הבושה של הרווארד”) נעלמו במפתיע מאתר דה-מרקר ולמעשה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת אלא רק בזיכרון המטמון של גוגל. (למעשה, זה לא מדויק: אתר מאקו לוקח כתבות מדה-מרקר ומפרסם אותן ומי שעדיין רוצה לעיין ביצירת המופת של טח”ס מוזמן לעשות את זה כאן). (עדכון: בחלוף כמה שעות, וכנראה אחרי שהסבתי את תשומת לב המרקר שעדיין יש עותק באוויר, לא ניתן למצוא עוד את הכתבה שפורסמה במאקו).

אתמול, פנו אליי שני חברים, שכמוני מחבבים את טח”ס, את סגנונה הרהוט, האתיקה הגבוהה שלה, ויכולותיה העיתונאיות המוכחות, והפנו אותי אל התנצלות קטנטנה שפורסמה בתחתית אחד מעמודי דה-מרקר המודפס.

כשירות לקוראי הגלוב, וכיוון שיש צורך בזכוכית מגדלת כדי להבין מה כתוב שם, הנה ההתנצלות:

כן, חובר על ידי כתב “אקונומיסט” תחת הטור “שומפטר”.

אני מודה לשני חבריי שפתרו עבורי את תעלומת היעלמות “הבושה של הרווארד”. מסתבר שדה-מרקר לא נרדם טוב בלילה אם הוא לא מפרסם אחת לכמה חודשים התנצלות על טקסט שמפרסמת טח”ס.

לילה טוב.

על השעמום

לפני קצת יותר משנה וחצי כתבתי בהתלהבות על ספרה של ד”ר שרון קרישק, “פילוסופיית האהבה של קירקגור“. מאז אני מנהל רומן שקט עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בכלל ועם קירקגור בפרט. לקרוא את קירקגור במקור, גם אם בעברית, זו לא החוויה הכי קלה בעולם ובכל זאת, במקומות מסוימים, קירקגור, שנולד ב-1813 ומת בגיל צעיר בשנת 1855 (וכתב בדנית. מה לעשות, הוא היה דני), כותב בצורה בהירה, כמעט מודרנית ולפרקים משעשעת במיוחד.

בכרך הראשון של אחד אחד מספריו היותר מוכרים, “או-או” (תרגמה מדנית: מרים איתן), מפתח קירקגור דיון שלם על שעמום שמצאתי אותו מוצלח ממש. הנה שלושה חלקים לדיון על שעמום.

תחילה מדבר קירקגור על שעמום וילדים (עמ’ 253).

הכל מכירים את עובדת היותר השיעמום משחית, בעיקר כאשר מדובר בילדים. כל עוד הילדים נהנים, הם תמיד טובים. בכך אין ספק. הם מתחילים להיות בלתי ממושמעים בשעת המשחק, מפני שהם מתחילים להשתעמם; השיעמום מתחיל להגיע, אך בדרך אחרת. משום כך כאשר בוחרים מטפלת, בודקים לא רק אם היא אינה שתיינית, אם היא ישרה ובעלת מזג טוב, אלא לוקחים בחשבון אסתטי את יכולתה לשעשע ילדים. אפילו תהיה בעלת כל התכונות האחרות, לא יהססו לפטרה אם תחסר לה התכונה הזאת. כאן, אכן, מוכח העיקרון, אך בעולם מתרחשים דברים באורח מוזר כל כך. עד כדי כך יד ההרגל והשיעמום היא על העליונה, שהצדק נעשה עם האסתטיקה רק במקרה המטפלת. אף אחד לא היה מאשר גירושין של אישה מפני שהיא משעממת, או דורש את סילוקו של מלך בשל היותו משעמם, או את הגלייתו של כומר מפני שדרשותיו משעממות, או את פיטוריו של שר, או את הוצאתו להורג של עיתונאי משום שהוא משעמם להחריד.

מכאן עובר קירקגור לטענה ששורש כל הרע בעולם הוא השעמום. הוא עושה זאת באמצעות ביאור ההיסטוריה כולה, מבריאת העולם ועד ימינו, דרך הפריזמה של השעמום (עמ’ 254).

מאחר שהשיעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השיעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שיעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסייה העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל “וראשו בשמיים”. רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראה לכך, אך יד השיעמום היא על העליונה. ואז הם התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים.

לבסוף, קירקגור מדבר על האנשים המשעממים (עמ’ 256) ומבצע חלוקה מקסימה בין אלו שמשעממים את עצמם לאלו שמשעממים את אלו שסובבים אותם.

המילה משעמם יכולה לסמן את האדם המשעמם את זולתו, כמו גם את האדם המשעמם את עצמו. אלה המשעממים את הזולת הם הפלביים, ההמון, בדרך כלל השרשרת הנצחית של האנושות. אלה המשעממים את עצמם הם הנבחרים, האצולה. מעניין הדבר שאלה שאינם משעממים את עצמם, בדרך כלל משעממים את זולתם; אך אלה המשעממים את עצמם הם אלה המשעשעים את זולתם. ככל, אלה שאינם משעממים את עצמם עסוקים בעולם בדרך זו או אחרת, אך בשל אותה הסיבה בדיוק, הם המשעממים ביותר, הבלתי נסבלים ביותר… כאשר השיעמום מגיע לשיאו, הם או מתים משיעמום (מבחינה הפסיבית) או יורים בעצמם מתוך סקרנות (הבחינה האקטיבית).

“יורים בעצמם מתוך סקרנות”. מצוין.

פילוסופיית האהבה של קירקגור – המלצה

בשיעור שמוקדש לאופן בו יש לכתוב עבודה סמינריונית אנחנו נוהגים להסביר לסטודנטים שישנם שני טריקים נחמדים לאיתור מקורות ביבליוגרפיים. הראשון הוא להשתמש ב”שיטת כדור השלג”; אתה מוצא מקור מצוין אחד, שמפנה למקורות אחרים, ואתה מתחיל להתגלגל ממקור למקור, מרפרנס לרפרנס. השני הוא להשתמש ב”שיטת המדף”. השיטה הזו, כך אנחנו מסבירים, מבוססת על שיטת הקיטלוג והמיון הנהוגה בספריות, שגורמת לכך שכאשר אתה מחפש ספר מסוים, מצד ימין ושמאל לאותו הספר, יונחו על פי רוב ספרים אחרים הקשורים באותו הנושא. כך, יוצא שבאת למצוא ספר אחד אבל אם תפקח את העיניים ויהיה לך מספיק אורך רוח, תמצא ספרים נוספים, רלוונטיים ומעניינים לא פחות.

בשבועות האחרונים אני מתעניין בספרי פילוסופיה (הסבר לכך אולי יינתן בהמשך, בפוסט נפרד) וכתוצאה מכך, אני מבלה לא מעט אל מול המדפים המוקדשים לספרים בנושא. באחד מחיפושיי בספרייה נתקלתי בספרים של סורן קירקגור*, פילוסוף דני שחי בשנים 1813-1855 ושנחשב בעיני רבים לאבי האקזיסטנציאליזם.

את קירקגור אני מזכיר באחד משיעוריי בהקשר לא ממש פילוסופי ורק כהערת אגב ובכל זאת, משום מה, הרמתי את אחד מהספרים שלו שתורגמו לעברית והתחלתי לעיין בו. תוך זמן קצר החזרתי את הספר למדף. איך שלא תהפכו את זה, אם תנסו לתרגם מדנית פילוסוף שחי באמצע המאה ה-19, התוצאה תהיה כבדה ולא לגמרי מובנת. אבל אז, ליד הספרים שכתב קירקגור עצמו, הונח ספר נוסף: “פילוסופיית האהבה של קירקגור“, מאת ד”ר שרון קרישק, כיום מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

נאמן לטיפ שאני נותן לסטודנטים, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו מהאמצע. ואז המשכתי לקרוא. ואז עברתי להתחלה. ואז שאלתי אותו. ואז בלעתי אותו. אתמול סיימתי אותו אבל עוד לפני שסיימתי אותו, ורגע לפני שאני נדרש להחזיר אותו לספרייה, נסעתי לחנות ספרים וקניתי אותו.

קרישק מספרת את סיפורו האישי של קירקגור, שהציע נישואין לאחת רגינה אולסן, וכעבור כשנה משך את ההצעה ולא התחתן איתה. האירוע הזה כל כך השפיע עליו שמאותו הרגע הוא ניסה במספר חיבורים, חלקם ספרים עבי כרס, לנסח לעצמו מהי הדרך הנכונה לחיות ולאהוב. התוצאה היא פילוסופיית אהבה מיוחדת מצד אחד, מנומקת מצד שני ומרתקת מצד שלישי. צריך להודות על האמת: למסקנה הזו הגעתי לא לאחר שקראתי את קירקגור במקור; בקריאה הראשונה הפגנתי כלפיו חוסר סבלנות. היתה זו קרישק שהצליחה לפצח אותו עבורי והיא עושה זאת בצורה מופלאה.

אני צרכן די גדול של ספרי עיון. כמי שכתב שני ספרי עיון בעצמו וכמי שאוהב את הז’אנר, מדפי הספרים שלי מפוצצים בספרי עיון, בעיקר באנגלית אבל חלקם גם בעברית. אני יודע להעריך את האתגר הכרוך בכתיבת ספר עיון טוב שלא לדבר על האתגר הקשור בכתיבת ספר עיון שעוסק בפילוסוף דני.

אבל קרישק לא רק עוסקת בו, היא לא רק מסבירה אותו, היא גם ובעיקר מכניסה בו תנופה ומפיחה בו רוח חיים. היא מצליחה לשלב בצורה נהדרת את הביוגרפיה האישית של קירקגור עם הפילוסופיה שלו. היא ממחישה את הטענות שלו באמצעות דוגמאות מקסימות, חלקן מעולם הספרות, אחרות מעולם הקולנוע. היא מתעכבת כאשר צריך להתעכב, חוזרת על מה שראוי לחזור עליו (לעתים מעט יותר מדי, אבל זה עניין של טעם אישי) ומצליחה לשרטט לא רק דיוקן עגול של קירקגור עצמו, אלא גם דיוקן עגול, עשיר ורב-ממדי של פילוסופיית האהבה שלו שמקטלגת סוגים שונה של אהבה, שמתמודדת עם שאלת האבדן והוויתור על אהבה, פעולה בה בחר קירקגור עצמו, ושבדרך לא דרך מכניסה לכל הסיפור את אלוהים ואת האמונה. היא עושה דבר מדהים כאשר היא מצטטת את קירקגור במקור (ואז אתה אומר לעצמך “המממ, מה?”) ואז מסבירה אותו בשפה שלה וכמו במטה של קסם, אתה פתאום מבין, מבין למה הכוונה. היא מתווכחת עם פרשניו, מציגה פרשנויות משל עצמה ועושה זאת בעדינות אך בצורה בהירה. היא גרמה לי לחוש רגש שאני חש לעתים רחוקות כאשר אני קורא ספר: קנאה. היא גרמה לי לקנא לכתיבה, לקנא לידיעה לקנא בהצלחת הפרויקט שלקחה על עצמה.

אין פלא לכן, שכאשר הייתי באמצע הקריאה עשיתי את מה שאני עושה לעתים רחוקות, אבל עושה כאשר המצב מחייב: שלחתי לה מייל. כתבתי לה שאני שולח לה מייל כדי להודות לה על ספר מעולה, מצוין ממש, וחתמתי בהצעה שאם אי פעם מישהו יעז לומר מילה רעה על הספר שלה, שתשלח אותו אליי. ד”ר קרישק חזרה אליי והבטיחה לי נאמנה שבכוונתה להתייחס לבקשתי ברצינות. אני מתקשה להאמין שמישהו יבוא להתלונן.

“פילוסופיית האהבה של קירקגור” הוא ספר נפלא ומעורר מחשבה. הוא דורש ריכוז, שכן קירקגור לא מקל על הבנת טיעוניו, אך הוא נותן תמורה מלאה. בין אם אתה מסכים עם קירקגור (וזה לא תמיד קל, קירקגור הוא איש מפוצץ ברגשות אבל קשה כאגוז, בעיקר עם עצמו) או לא, אתה לא יכול שלא להתפעל ממנו ומהאופן שבו הוא פורש את משנתו. אתה לא יכול שלא לחוש ברגישות העצומה שלו שגרמה לכך שאירוע, שקורה לרבים מבני האדם, טלטל את עולמו, שלח אותו למסע אישי ארוך, חוצה מדינות, שבו ניסה לנסח לעצמו, וגם לרגינה, מדוע החליט שלא להתחתן איתה למרות שהיתה אהבת חייו היחידה עד ליום מותו. קירקגור, מסבירה קרישק, מתואר לא פעם כפילוסוף קודר. קרישק לא מסכימה; ניכר שהיא מתה עליו. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר שלה, אני יכול להבין למה.

“פילוסופיית האהבה של קירקגור” יצא לאור בהוצאת “דביר” בשנת 2011 מה שאומר שלא קל לאתר אותו. מי שאוהב פילוסופיה, אוהב ספרי עיון ואוהב לחשוב, שיקטוף אותו במהירות מהמדף. הוא יגלה פנינה של ממש.

* קרישק מסבירה שעל פי רוב נהוג לתרגם את שמו הפרטי של קירקגור כ”סרן” בעוד שהיא החליטה לתרגם את שמו כ”סורן” שכן לטעמה זה התרגום הנכון של שמו הפרטי.

השאלה על אודות הבננה

דנה (בת שבע): אבא?
אני: כן?
דנה: בננה, היא חי או צומח?
אני: נו דנה, את הרי כבר ילדה גדולה את יודעת את התשובה.
דנה: לא אני לא.
אני: בטח שכן.
דנה: לא!
אני: בננה, יש לה אף? יש לה אוזניים? פה? היא משמיעה קולות, משהו?
דנה (צוחקת): לא.
אני: נו?
דנה: אבל גם פסטרמה לא נראית כמו פרה, או תרנגולת או מה שזה לא יהיה והיא כן חי!

(ג’יזס כמה שהילדה הזו חכמה, איך היא הכניסה לי, זה לא לתאר)

אני: את לגמרי צודקת.
דנה: אני יודעת שאני לגמרי צודקת.
אני: אבל אם חשבת שבננה היא חיה, איזו חיה חשבת שהיא?
דנה: חשבתי שהיא עשויה מקרן של אייל.
אני: קרן של אייל?
דנה: כן.
אני: איך בדיוק?
דנה: חשבתי שלוקחים קרן של אייל, ואז יש אנשים שבמפעל הם מחממים את הקרן עד שהיא נהיית צהובה וגם יותר רכה. ואז, כאשר היא רכה, אפשר לקלף אותה ולאכול את מה שיש בתוך הקרן של האייל שזו הבננה.
אני: המממ, לא. בננה גדלה על שיח.
דנה: באמת?
אני: כן.
דנה: הייתי בטוחה שהיא עשויה מקרן של אייל.

אילוסטרציה: קרן של אייל