קוד סמוי

בתקופה האחרונה אני מרגיש שמשהו לא בסדר בעולם. נראה כאילו ההיגיון הפנימי, שאפיין אירועים והתרחשויות, נשחק ונעלם. כמו גליץ’ במטריקס, אני מרגיש שכבר אי אפשר לתת פשר למה שקורה סביבי, שאין יותר אמת, סדר או היגיון, סיבה ותוצאה. תחת זאת נדמה שתהליכים גלובליים ומקומיים מתרחשים באופן אקראי, קפריזי, צצים משום מקום ואז נעלמים, טובעים תחת הכותרת של האירוע הבא, שהוא חסר היגיון כמו זה שקדם לו. יותר ויותר אני מזדהה עם המשפט שאמר מורפיאוס לניאו בסרט “מטריקס”: “אתה נראה כמו אדם שמקבל את מה שהוא רואה כיוון שהוא מצפה להתעורר”. האם אני חולם?

כך נפתח ספרי החדש, “קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי”. אני מחבב את הפתיחה הזו כיוון שהיא מתארת באופן מדויק את התחושה שדחפה אותי לכתוב את הספר, התחושה שאני כבר לא מבין מה קורה כאן.

במהלך הספר אני בודק האם זה מקרה שנדמה לנו שהעולם השתגע או שמא זה קשור באיזושהי דרך לאופן שבו אנחנו חווים את העולם ומבינים אותו. אם בעבר הרחוק חווינו את העולם באופן ישיר, פנים אל פנים, הרי שבמאות השנים האחרונות אנחנו נעזרים במתווכים, באמצעי תקשורת שונים: מהעיתון דרך הרדיו והקולנוע ועד הטלוויזיה.

אבל בשנים האחרונות אמצעי התקשורת האלו, שמעצם פעולתם יוצרים עולם לינארי, כזה שיש בו סדר וקוהרנטיות, הולכים ומאבדים את מעמדם ותחתם מופיעים מתווכים חדשים, טכנולוגיות חדשות: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, אינסטגרם, גוגל, סנאפצ’ט, טינדר, ווייז, אובר ואחרים.

מה קורה, שאלתי את עצמי, כאשר אנחנו מביטים על המציאות, על החברים שלנו, על הפוליטיקה ואפילו על עצמנו, דרך העיניים של הטכנולוגיות החדשות האלו?

השאלה הזו, שטרדה את מנוחתי, שלחה אותי למסע מטלטל שנמשך כמעט שנתיים במהלכן ניסיתי להבין כיצד הטכנולוגיות השונות פועלות, כיצד הן “חושבות”, מה הן “מעדיפות” ומהן ההטיות שלהן ולאחר מכן בחנתי כיצד כל אלו משפיעים עלינו המשמשים, כיצד הם משפיעים על הקשרים שלנו, על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

פתחתי את הפוסט הזה עם הפסקה שפותחת את פרק ההקדמה של הספר. כך ההקדמה מסתיימת:

לאורך הפרקים הבאים אקח אתכם למסע שבמהלכו נבין כיצד נשקפת המציאות דרך העיניים של אקולוגיית המדיה החדשה, איך אנחנו נראים כאשר אנחנו מוצגים דרכה, ואבדוק אם השינוי שהתרחש באקולוגיית המדיה הקודמת שיבש את תפיסת המציאות שלנו. לא פחות חשוב מכך, אציג את הקשרים הסמויים שקיימים בין אקולוגיית המדיה החדשה לשינויים שמתרחשים במקומות שלכאורה מרוחקים שנות אור מתחום התקשורת, כמו דייטינג ותעופה, פורנוגרפיה וראיונות עבודה, משחקים ותחבורה, בישול והוראה, תיירות והימורים. זה יהיה מסע חוצה יבשות שבו נבדוק מה מתרחש במדינות דוגמת ישראל וארצות הברית, מקסיקו ורוסיה, קניה, אנגליה וסין, אך גם מסע חוצה דיסציפלינות שיוצגו בו תובנות, טענות ומחקרים מתחומים כמו סוציולוגיה, תקשורת, פסיכולוגיה, מדע המדינה, נוירוביולוגיה, קולנוע, צילום, פילוסופיה, ספרות, חינוך ועוד.

אם אתם מרגישים שהעולם הפך כאוטי, משונה, מוזר והזוי, אם אתם חשים שכבר אי אפשר לתת פשר למה שמתרחש סביבכם, אני מברך אתכם בברכת “ברוכים הבאים למועדון” ואז ממליץ לכם לשבת ולהחזיק חזק – זו עומדת להיות חתיכת הרפתקה.

אני מקווה שתיהנו לקרוא הספר לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

(ניתן להשיג את הספר ב”צומת ספרים“, “סטימצקי” ובחנויות הספרים הפרטיות. ניתן להשיג אותו גם בפורמט דיגיטלי באמצעות “עברית” ובקרוב גם כספר מוקלט [אני מקריא אותו!] באמצעות iCast).

דבר קטן ששכחתי לציין

אחד הדברים הראשונים שלומד כל סטודנט שנה א’ בבית הספר לתקשורת… סליחה. אתחיל מההתחלה. אחד הדברים הראשונים שלומד כל תלמיד תיכון במגמת תקשורת הוא ש”הקשר” ו”מסגור” הם הכלים החשובים ביותר שיש לרשותם של עיתונאים, עורכים וכלי תקשורת. כך, ניתן באמצעות אותן העובדות לספר שני סיפורים שונים באמצעות מסגור שונה. ביוטיוב ישנם עשרות קדימונים (טריילרים) שמראים כיצד באמצעות עריכה ומוזיקה ניתן להפוך את הקומדיות הכי מצחיקות לסרטי אימה.

מי שרוצה לקבל שיעור בדילמת המסגור לצד חובבנות עיתונאית מהסוג הירוד ביותר, מוזמן לבקר בערוץ הבריאות של אתר Ynet. שם, הוא יתקל באחד ד”ר איתי גל, רופא אמיתי – כך מספרים לי – שמצד אחד לא מתבייש לפרסם טקסטים שבהם הוא לעתים, לא תמיד, שוכח לציין פרטים חשובים כאשר עורכיו, מהצד השני, ממסגרים את סיפוריו בצורה מסולפת שגובלת בפשעים נגד העיתונאות.

נתחיל בכך שלד”ר גל אין שום בעיה להצטלם לאייטם (שיש מצב שהוא מקדם משהו, אין דרך לדעת, בכל זאת, זה Ynet) שעוסק בירידה במשקל, כאשר הוא לבוש בחולצה שנדמית כמו חולצת חדר ניתוח ועל צווארו סטתוסקופ. אני יודע, אתם לא מאמינים שמי שמציג את את עצמו כ”כתב בריאות” ישב באולפן, לשיחה עם דיאטנית, בפוזה שמרמזת שהוא בעצם בהפסקת קפה קצרה מניתוח לב-פתוח, אבל זה בדיוק מה שהוא נוהג לעשות.

מילא.

מה שיותר מטריד הוא הידיעה הזו:

שימו לב לתמונה מצד ימין. רואים שם אדם צעיר שיושב ליד החלון ומבט נוגה על פניו. כותרת התמונה היא: “מדוכאים? אולי זה קשור לשינה”. בכותרת הידיעה בכותרת המשנה של הידיעה אין שום התייחסות לגיל של הנחקרים. נמשיך הלאה:

הפסקה הראשונה שאתם רואים כאן, זו שמתחילה במילים “החוקרים בדקו”, היא בעצם הפסקה השלישית בכתבה, והיא מספרת שהחוקרים בדקו את כמות האור בחדרי השינה של 863 מבוגרים ביפן. המממ, מבוגרים. אני שהאישה שמצולמת בתמונה היא אישה בשנות העשרים לחייה. אין ספק שהיא אדם בוגר ומבוגר; היא לא ילדה. אפשר להמשיך הלאה, נכון?

אז זהו, שמדובר בד”ר איתי גל, האיש עם הסטתוסקופ, ולכן מומלץ לחפש את המקור. אני לא אפידמיולוג ובוודאי לא רופא ולכן אין סיכוי שאקרא את המאמר כולו. אסתפק לקרוא את האבסטרקט, התמצות של התמצות. בשורה השביעית של אותו תמצות נכתב שהגיל החציוני של הנחקרים היפנים הוא.. 71.5; עניין פעוט שהוא שכח לציין.

חציון, למי ששכח את הסטטיסטיקה שלו, הוא הערך שמחצית מהערכים הם מתחתיו ומחצית מהערכים הם מעליו. כלומר, הגיל של מחצית מ-863 הנבדקים הוא מבוגר יותר מ-71.5 שהוא, איך לומר, לא גיל צעיר בפני עצמו. במלים אחרות, המחקר נעשה בעיקר על קשישים שמיותר להזכיר שיש עוד כמה סיבות בחייהם שמובילות לדיכאון.

בכותרת, בכותרת המשנה או בטקסט עצמו, שעליו אחראי ד”ר גל, אין שום אזכור לכך שמדובר בקשישים ובכל הקשור בתמונות, עליהן אחראים העורכים, הרי שאחת היא של גבר (בדיכאון) והשנייה היא של אישה (ישנה), ושתי התמונות הן של אנשים צעירים.

עם כאלו עיתונאים מי צריך fake news.

אינבלינג של הג’רני

עולם השיווק הדיגיטלי עושה בשנים האחרונות שיפט מעולם שבו הקונסיומר נמצא במרכז לעולם שבו דאטה נמצאת בכסא הדרייבר. המשמעות המיידית היא שעלינו לשכוח מהפרדיגמה שמדברת על איי-בולס. במקום זה עלינו לטרגט את היוזר ולהציע לו ג’רני שעובר אופטימיזציה, פרסונליזציה ואינטגרציה עם דאטה-בייס שבקלאוד כדי להבהיר מהו הפוזישנינג הכי נכון עבורו ועבורכם.

בקונפרנס האחרון של מומחי המרקטינג שהתקיים בחסות ביזנס אינסיידר במלון פור-סיזנס בסיינט-לואיס, צפיתי בפאנל שבו ישבה רביעיה שבעצם מורכבת משני הפאוור-קאפלס הכי מדוברים בסיליקון וואלי.

הפאוור-קאפל הראשון היה מורכב מג’יימס ג’ונקלר, צי’ף סיינטיסט באחד מהסטארט-אפים הכי מדוברים בוואלי, שמתמחה בביג-דאטה אנליזיישן ומג’נין ג’והנסן שהתנצלה על המבטא שלה בגלל שהיא אימגרנט מנורווגיה. היה מצחיק. אבל את הספוטלייט גנב הפאוור-קאפל השני שמורכב מג’רי ג’קסון, אחד האנתרופונורים הכי חזקים בקהילייה וג’נט ג’רביס, אשתו לשעבר של ג’ף ג’רביס, שעוסקת בפרוגרמינג ליירס של דיפ-לרנינג אלגוריתמס ועובדת יחד עם ג’יימס ג’רקי. השניים דיברו על האופן שבו כיום הסולושן השיווקי האמיתי עובר דרך דילבור חזק של הוויז’ן של החברה מרמת הג’וניור ועד הוורלד-וייד פרטנרס של החברה.

אני מציעה לכל אחד מכם לאמבד את האינסייטסים החשובים האלו. ראיתי לא מעט קורפוריישנס שכל כך מנותקים מהפרוסס האמיתי שעובר על הקונסיומרס ובכל זאת הם מגיעים עם הסולושן שלהם אל המרקטפלייס. המרקטפלייס כבר לא סלחני כפי שהיה בעבר וכיום, אם הדאטה שלך לא מבוססת על פרפורמנס, אין לך מה להתחיל בכלל.

כדי להגיע אל הלב של הוי-סיזס, צריך להבין שהיום הבאז-וורדס הם טאץ’ ובוטים שהם בעצם פרסונל אססטינס שעושים פרסונליזציה לוקאלית לאקספיריינס של הקונסיומרס באמצעות מסג’ינג’ מבוסס ווייס. הקונברסיישן מתחיל עם פרוגרמינג חכם בפיד של היוזר שנשלח לצ’אנל המתאים ובאמצעות סמארט טולס הם עוברים תהליך של דיסקברביליטי של הפרודאקט המתאים להם. כל זה כמובן נשען על טכנולוגיות סושיאל חזקות.

במהלך שלושת ימי הקונפרנס שנערך בריזורט מקסים, דובר לא מעט על הגיג אקונומי ועל הצורך למצוא סולושן אדאפטביליטי וסקיילביליטי ללאסט-מייל שמהווה צ’אלנג’ לכל מי שרוצה להיכנס אל המרקט. אבל על דבר אחד היתה הסכמה: הדרך השיווקית למתג את הברנד היא באמצעות פרטנרשיפ ובונדיג עם הקונסיומרס על אף שזה הופך קשה מיום ליום בעידן של אטנשן דיסאורדר. בעוד שטולס חזקים הם בסך הכל אינייבלרס יש להם יתרון ברור: הם מאנבלים סיגנל חזק שמבהיר לקומפטישן שהקונסיומר מטורגט באמצעות פיקסל ולכן הדיסקברביליטי הופך מחווית קומרס רגילה לחוויית אונליין מאנד לאנד, שהיא לא סתם מסע; היא ג’רני.

אני חשה מלאת השראה.
אמשיך ואעדכן.

אני- פנינייה שהם, יועצת בתחום אינוביישן לברנדים שעוסקים בקומרס, מובייל וסקיורטי, יוצרת אסטרטגיות המבוססות על חקר של טרנדים ודיגיטל רבולושנס מרחבי העולם.

עיתונות כחלטורה – הבושה של דה-מרקר

כך פתחתי את הפוסט שפרסמתי לפני שלושה חודשים:

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אבל לפעמים המציאות רודפת אותך ונושכת אותך בתחת. המקרים האלו מתרחשים לא כאשר טח”ס כותבת שטויות ו/או משנה את המציאות כך שתתאים לתזות שלה (על זה, כך אני מבין, מוחלים לה בעיתון דרך קבע על אף שיש כבר אגודת טח”ס סודית מקרב העורכים והמשכתבים שמעדכנים מדי פעם לפעם את קובץ הפנינים שלה), אלא רק כאשר העיתון עצמו לא יודע היכן לקבור את עצמו מרוב בושה.

ב-4 במאי פורסמה באקונומיסט כתבה סאטירית שדיווחה על מזכר פנימי שמסתובב בין כתלי בית הספר למנהל עסקים היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, שמצביע על כשלים אתים בהתנהלות בית הספר. חולף חודש שלם עד שטח”ס מחליטה שראוי להתייחס לטקסט סאטירי כאילו היה טקסט אמיתי. היא מדווחת על אותו מזכר מסתורי תוך שהיא מעתיקה, כמעט מילה במילה, את מה שנכתב באקונומיסט. זה כמובן לא מפריע לה לתרגם את המילה faculty בצורה שגויה כי בכל זאת, בלי עילגות יהיה קשה לזהות את העובדה שזה טקסט שלה.

גם העובדה שהטקסט אינו חתום וששם הטור הוא “שומפטר” (ללא שם פרטי) לא מדליקה אצל טח”ס שום נורה אדומה, אפילו לא נורית, כנראה כיוון שכדי שתידלק איזושהי נורה היא צריכה להכיר את יוזף שומפטר, אחד הכלכלנים ואנשי מדע המדינה המוכרים בעולם, שלימד, חכו לזה, בהרווארד משנת 1932 ובמשך יותר מ-20 שנה. כנראה שהיכרות עם אחד הכלכלנים המוכרים בעולם היא דרישת סף מוגזמת עבור מי שעובדת במוסף כלכלי.

קראתי את הכתבה של טח”ס והיא נשמעה לי קצת משונה. ניסיתי להיכנס אליה כעבור כמה שעות כדי לקרוא אותה שוב אבל אז, ללא כל הסבר, היא והכותרת הסנסציונית שלה (“הבושה של הרווארד”) נעלמו במפתיע מאתר דה-מרקר ולמעשה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת אלא רק בזיכרון המטמון של גוגל. (למעשה, זה לא מדויק: אתר מאקו לוקח כתבות מדה-מרקר ומפרסם אותן ומי שעדיין רוצה לעיין ביצירת המופת של טח”ס מוזמן לעשות את זה כאן). (עדכון: בחלוף כמה שעות, וכנראה אחרי שהסבתי את תשומת לב המרקר שעדיין יש עותק באוויר, לא ניתן למצוא עוד את הכתבה שפורסמה במאקו).

אתמול, פנו אליי שני חברים, שכמוני מחבבים את טח”ס, את סגנונה הרהוט, האתיקה הגבוהה שלה, ויכולותיה העיתונאיות המוכחות, והפנו אותי אל התנצלות קטנטנה שפורסמה בתחתית אחד מעמודי דה-מרקר המודפס.

כשירות לקוראי הגלוב, וכיוון שיש צורך בזכוכית מגדלת כדי להבין מה כתוב שם, הנה ההתנצלות:

כן, חובר על ידי כתב “אקונומיסט” תחת הטור “שומפטר”.

אני מודה לשני חבריי שפתרו עבורי את תעלומת היעלמות “הבושה של הרווארד”. מסתבר שדה-מרקר לא נרדם טוב בלילה אם הוא לא מפרסם אחת לכמה חודשים התנצלות על טקסט שמפרסמת טח”ס.

לילה טוב.

על השעמום

לפני קצת יותר משנה וחצי כתבתי בהתלהבות על ספרה של ד”ר שרון קרישק, “פילוסופיית האהבה של קירקגור“. מאז אני מנהל רומן שקט עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בכלל ועם קירקגור בפרט. לקרוא את קירקגור במקור, גם אם בעברית, זו לא החוויה הכי קלה בעולם ובכל זאת, במקומות מסוימים, קירקגור, שנולד ב-1813 ומת בגיל צעיר בשנת 1855 (וכתב בדנית. מה לעשות, הוא היה דני), כותב בצורה בהירה, כמעט מודרנית ולפרקים משעשעת במיוחד.

בכרך הראשון של אחד אחד מספריו היותר מוכרים, “או-או” (תרגמה מדנית: מרים איתן), מפתח קירקגור דיון שלם על שעמום שמצאתי אותו מוצלח ממש. הנה שלושה חלקים לדיון על שעמום.

תחילה מדבר קירקגור על שעמום וילדים (עמ’ 253).

הכל מכירים את עובדת היותר השיעמום משחית, בעיקר כאשר מדובר בילדים. כל עוד הילדים נהנים, הם תמיד טובים. בכך אין ספק. הם מתחילים להיות בלתי ממושמעים בשעת המשחק, מפני שהם מתחילים להשתעמם; השיעמום מתחיל להגיע, אך בדרך אחרת. משום כך כאשר בוחרים מטפלת, בודקים לא רק אם היא אינה שתיינית, אם היא ישרה ובעלת מזג טוב, אלא לוקחים בחשבון אסתטי את יכולתה לשעשע ילדים. אפילו תהיה בעלת כל התכונות האחרות, לא יהססו לפטרה אם תחסר לה התכונה הזאת. כאן, אכן, מוכח העיקרון, אך בעולם מתרחשים דברים באורח מוזר כל כך. עד כדי כך יד ההרגל והשיעמום היא על העליונה, שהצדק נעשה עם האסתטיקה רק במקרה המטפלת. אף אחד לא היה מאשר גירושין של אישה מפני שהיא משעממת, או דורש את סילוקו של מלך בשל היותו משעמם, או את הגלייתו של כומר מפני שדרשותיו משעממות, או את פיטוריו של שר, או את הוצאתו להורג של עיתונאי משום שהוא משעמם להחריד.

מכאן עובר קירקגור לטענה ששורש כל הרע בעולם הוא השעמום. הוא עושה זאת באמצעות ביאור ההיסטוריה כולה, מבריאת העולם ועד ימינו, דרך הפריזמה של השעמום (עמ’ 254).

מאחר שהשיעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השיעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שיעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסייה העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל “וראשו בשמיים”. רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראה לכך, אך יד השיעמום היא על העליונה. ואז הם התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים.

לבסוף, קירקגור מדבר על האנשים המשעממים (עמ’ 256) ומבצע חלוקה מקסימה בין אלו שמשעממים את עצמם לאלו שמשעממים את אלו שסובבים אותם.

המילה משעמם יכולה לסמן את האדם המשעמם את זולתו, כמו גם את האדם המשעמם את עצמו. אלה המשעממים את הזולת הם הפלביים, ההמון, בדרך כלל השרשרת הנצחית של האנושות. אלה המשעממים את עצמם הם הנבחרים, האצולה. מעניין הדבר שאלה שאינם משעממים את עצמם, בדרך כלל משעממים את זולתם; אך אלה המשעממים את עצמם הם אלה המשעשעים את זולתם. ככל, אלה שאינם משעממים את עצמם עסוקים בעולם בדרך זו או אחרת, אך בשל אותה הסיבה בדיוק, הם המשעממים ביותר, הבלתי נסבלים ביותר… כאשר השיעמום מגיע לשיאו, הם או מתים משיעמום (מבחינה הפסיבית) או יורים בעצמם מתוך סקרנות (הבחינה האקטיבית).

“יורים בעצמם מתוך סקרנות”. מצוין.