עדיין מתמודדים

מדי פעם אני נוהג לשנות את מסלול הרכיבה שלי על האופניים ומפרדס-חנה אני רוכב לחדרה וממשיך דרומה על הכביש הישן (כביש 4). כמה מאות מטרים דרומית למנהטן של האזור יש שלט חוצות גדול. אי אפשר להחמיץ אותו. על השלט תלוי אותו הפוסטר כבר לפחות ארבעה חודשים. איך אני יודע? כי זה מה שתלוי עליו:

מכיוון שרכיבת האופניים שלי נמשכה יותר משעה וחצי (כמעט 40 ק”מ, תודה רבה לכם), היה לי הרבה זמן להרהר בסיבות שיכולות להסביר את העובדה שלבני והרצוג עדיין מתמודדים זאת למרות שהבחירות התקיימו והסתיימו בדיוק לפני ארבעה חודשים, ב-17 במארס 2015. הנה כמה מהן:

1. לבני והרצוג בטוחים שהבחירות הבאות כבר בפתח ולכן הם החליטו שלא להוריד את השלט; הם ממחזרים.
2. החברה שתלתה את השלט פשטה את הרגל ולכן אין למי לפנות כדי לבקש ממנו להוריד את השלט.
3. חדרה נתפסת כמקום כל כך לא חשוב שממילא במפלגת העבודה מעריכים שאף אחד לא רואה את השלט.
4. חדרה נתפסת כמקום כל כך מנותק שהתושבים באזור עדיין בטוחים שאוטוטו מתקיימות הבחירות.
5. חדרה נתפסת ככזה חור שיותר זול להשאיר את השלט במקום מאשר לשלם למישהו להוריד אותו.
6. אף אחד לא יודע איך להגיע לחדרה.
7. למפלגת העבודה אין כסף לשלם לחברת השלטים אז היא החליטה לנקום במפלגה ולהשאיר את השלט.
8. תושבי האזור לוקחים שלא בידיעתם חלק בניסוי סטייל יודה: “ביבי הוא לא ראש ממשלה! אתם רוצים לבחור בהרצוג ולבני!”.
9. ביבי משלם לחברה כסף כדי שתשאיר את השלט כדי להזכיר לכולם כמה מצחיקים היו אלו שחשבו שהרצוג ינצח את ביבי.
10. זה גליץ’ במטריקס. בעצם כולכם בטריות.

יכול להיות שיש סיבות נוספות אבל בשלב מסוים נגמר לי האוויר והתרכזתי בלהכניס חמצן לריאות רגע לפני שחטפתי התקף לב קטן. זה עזר ממש בקושי.

לוגיקת השחיתות על שם ביבי נתניהו

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא אדם מושחת. אולי הוא לא מושחת ברמה הפלילית, אבל את מי מעניינת הרמה הפלילית כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו הוא אדם מושחת בגרעין האישיות שלו. מספר פרשות השחיתות האישית הקשורות בשמו, משפחתו או בסביבתו נושקת לאינסוף: שחיתות פוליטית (בראון חברון), שחיתות אישית (פרשת המוביל עמדי והמתנות), שחיתות לאומית (חשיפת מסמכים סודיים מעל בימת הכנסת), שחיתות בינלאומית (דרדור מערכת היחסים עם ארה”ב לשפל חסר תקדים), שחיתות תקשורתית (השתלטות והפחדת אמצעי תקשורת כדרך להשתיק ביקורת) וכן הלאה.

המשמעות היא שאת מדינת ישראל מוביל אדם שהוא מושחת ברמה הכי בסיסית, כבן אנוש. האופן שבו הוא מנחה את אנשיו לפעול על מנת שהמדינה תשלם חוב אישי שלו של חשבון מים, הסיפורים שמגיעים כמעט מכל מי שאי פעם היתה לו נגיעה אליו על הקמצנות החולנית שלו ושל אשתו, האופן שבו הוא נוהג באופן קבוע להסית ציבור אחד נגד ציבור אחר כדי שהם יהיו עסוקים בלריב אחד עם השני במקום להתמקד בעובדה אחת פשוטה: מדינת ישראל נשלטת מזה שנים ארוכות על ידי צמד מושחת ומטורלל, מסובב על כל הראש.

(עיבוד התמונה באדיבות אלוף הפוטושופ, אריה)

כל זה מוביל לאקסיומה מרתקת: מי שבוחר לעבוד עם ראש הממשלה – יח”צנים, יועצים, אנשי סוד, עורכי דין ושאר משרתים ולקקנים – הוא עצמו מושחת. זה לא בגלל שהאנשים האלו קמו בבוקר ואמרו לעצמם “טוב נו, אנחנו אנשים מושחתים”, אלא מכיוון שאתה לא יכול לעבוד עם אדם מושחת, שמקיים דרך קבע סביבת עבודה מושחתת, מבלי להיות מושחת בעצמך. זה פשוט בלתי אפשרי לעבוד בצמידות עם קמצן, שקרן, תככן, מניפולטור ומסית, אם אתה לא אחד כזה בעצמך – גם אם ההתנהגות שלו אינה פלילית (ושוב, את מי זה מעניין? כולם נהיו עורכי דין במדינה הזו?).

וזה, מוביל למסקנה אפילו עוד יותר מרתקת: מי שמצביע לקיסר סגול השיער הוא כזה שמביט בשחיתות הזו ולא אכפת לו ממנה. לא אכפת לו שראש הממשלה שלו הוא גנב קטן של כספי ציבור, כזה שמרמה את שומרי הסף במשרדו שלו כדי להזרים במירמה כמה אלפי שקלים לחבר מרכז ליכוד, לא אכפת לו שראש הממשלה שלו זורק את אשתו תחת גלגלי התקשורת כדי שתצביע על מנורה מתנדנדת, שלא ניתן היה לתקן אותה מתקציב אחזקה שנתי בהיקף של מאות אלפי שקלים, לא אכפת לו שראש הממשלה שלו שולח את עובדיו לקנות לו דברים ולא מחזיר להם כסף, לו אכפת לו שבכירי מערכת הביטחון מספרים סיפורים מסמרי שיער על מי שעומד בראש המערכת, לא אכפת לו שהאדם שקורא לעצמו “מר ביטחון” הושיב מיליוני ישראלים במקלטים במשך 50 יום במהלכם התחנן יותר מ-20 פעם לחמאס להפסקת אש, שהאיש שקורא לעצמו “מר כלכלה” הוריד את המדינה על ברכיה בשל יוקר המחיה, שבתקופתו כראש הממשלה פרצה המחאה החברתית כאשר הוא ואשתו היו עסוקים באותו הזמן ממש ברכישת נרות ריחניים, סושי וגלידות, לא אכפת לו מכל הדברים האלו ומרשימה עצומה של דוגמאות, המחשות ועדויות – כולן מצביעות על כך שבנימין נתניהו הוא אדם מושחת.

מי שזה לא אכפת לו, ומשום כך הוא מצביע למנות את נתניהו לראש הממשלה, הוא עצמו אדם מושחת שכן אתה צריך להיות מושחת בעצמך ברמת הערכים הבסיסיים של מהותך, כדי לגלות אדישות מוחלטת ביחס לשחיתות כל כך עמוקה של מי שאתה נותן לו את קולך, אדישות מוחלטת ביחס לאדם שיכול לשלוח אותך, את ילדיך, את הקרובים לך, למות בקרב, ביחס לאדם שמסוגל להמיט אסון מוחלט על חבריך, ביחס לאדם אותו אתה מבקש למנות כמנהיג שלך.

המועמד הריק הבא

הציבור הישראלי מת על שני דברים: שמפחידים אותו (ולכן בנימין נתניהו ראש הממשלה) ושמבטיחים לו הבטחות שהוא יודע שלא יתקיימו (ולכן בנימין נתניהו ראש הממשלה). הפוליטיקה של נתניהו היא פוליטיקה של הפחדה ואף אחד לא יודע לעשות את זה יותר טוב ממנו. בכל זאת, לאיש יש ניסיון של שנים. אבל להבטיח הבטחות שלא יתקיימו, ובכן את זה אפשר ללמוד מהר מאוד.

ערימת האפסים שהבטיחו בעשרים השנים האחרונות הבטחות שהיה ברור שהן לא יתקיימו היא עצומה. למעשה, נדמה שהפוליטיקה הישראלית מושכת אליה אנשים מהסוג הזה, אנשים כמו שאול מופז, ציפי לבני, יאיר לפיד ועכשיו, התקווה החדשה, משה כחלון, אותו כחלון שהסקרים מנבאים שהוא יקבל משהו שינוע בין 9-12 מנדטים, וזה עוד לפני שברור מי רץ איתו. פאקינג לא ייאמן.

כחלון היה שר התקשורת שהוציא לפועל רפורמה (שהוכנה על ידי קודמו בתפקיד) שגרמה לכך שכולנו משלמים פחות כסף על הסלולרי שלנו. ובגלל זה אנשים מצביעים לו. אני אומר “בגלל זה”, כי אין סיבה אחרת. זה לא שלאיש יש רקורד בתחום כלשהו. כן, הוא נולד בגבעת אולגה, וכל הכבוד לו על זה, אבל זה לא הפך אותו ל”חברתי”. למעשה, אם מסתכלים על הרקורד ה”חברתי” שלו מגלים שם אפס בריבוע.

בעיניי תופעות כמו יאיר לפיד או כחלון מצביעות על אותו עניין ממש: רמת הייאוש שקיימת בחברה הישראלית מהפוליטיקאים שלה. אחרי שני עשורים של פוליטיקאים מושחתים (שרון, ברק, ביבי, אולמרט, פואד, דרעי, הירשזון, בניזרי, ליברמן, מרדכי, קצב), הציבור הישראלי מחפש מישהו שיסתכל לו ישר בעיניים, ושבלי למצמץ ימכור לו סיפורי מעשיות על השינויים הגדולים שהוא עומד להכניס במערכת. עד כדי כך הציבור מיואש. כך לפיד קיבל את המנדטים שלו, כך כחלון עומד לקבל את המנדטים שלו.

כחלון הוא אולי בחור טוב עם כוונות טובות (משהו שאפשר לומר גם על יאיר לפיד) אבל הוא הבטחה ריקה. מי שמצביע בשבילו מצביע בשביל ד”ש, בשביל “שינוי”, בשביל “מפלגת המרכז”, בשביל “קדימה”, בשביל “יש עתיד”, בשביל כלום. תצביעו ימין, תצביעו שמאל תצביעו למרכז אבל אל תצביעו בשביל כלום.

היו”ר ומפלגת העבודה – סיכום אירוע

לפני יותר משנתיים וחצי הבעתי לראשונה את נטייתי להתפקד למפלגת העבודה וכעבור זמן קצר אכן התפקדתי למפלגה. היום, אחרי פחות משנתיים כחבר מפלגה, ושעות בודדות לאחר ששלחתי הודעת דואר אלקטרוני (ופקס, ליתר ביטחון) למפלגת העבודה, קיבלתי אישור על ביטול החברות.

 

ההתפקדות למפלגת העבודה לא היתה פשוטה עבורי. זו היתה הפעם הראשונה שהתפקדתי למפלגה כלשהי והפעם היחידה שבה הצבעתי למפלגת העבודה בבחירות הכלליות.

התפקדתי למפלגת העבודה כאשר שלי יחימוביץ התמודדה מול עמיר פרץ (האפס) על ראשות המפלגה. התפקדתי כדי לוודא שהיא מנצחת את פרץ (האפס), שבאופן לא נורא מפתיע ערק ל”ה-תנועה” אחרי שהפסיד (בכל זאת, יש מוניטין לשמור עליו).

ההתפקדות למפלגת העבודה היתה ניסיון מעניין והוא הסתכם בהצבעה לראשות הרשימה, לפריימריז, שוב לראשות הרשימה ובעיקר בטלפונים מטרידים וסמסים בלתי פוסקים מהמועמדים השונים. הוא הסתיים בבחירתו של פוליטיקאי מהסוג הכי ישן המצויד בכריזמה של מנורת שולחן. אני מאחל לבוז’י ולמפלגת העבודה הצלחה בהמשך דרכם – הם יאלצו לעשות זאת ללא תמיכתי.